מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו בהרחבה על מהותה של הנשמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", ועוד למדנו שכל נשמה כלולה מנפש רוח ונשמה, בפרק זה אנו נלמד להכיר את הכוחות השונים בנפש.

הכוחות הם המנוע שמניע את האדם בכל פעולותיו. מדובר בעשר כוחות. וכמודגש בספר עץ חיים, מאמר שלם בדיבור המתחיל "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", להורות שהמספר עשר הוא מדויק.

כוחות אלו נקראות ספירות משום שהם כנגד הספירות העליונות שבהם נברא העולם. להבנת עניין הספירות והחלוקה שלהם לתת מחלקות ראוי להקדים מספר כללים, וכדלהלן:

א. הנשמה המתלבשת בגוף האדם מתחלקת לשלוש בחינות: נפש, רוח ונשמה. כל אחת משלושת מדרגות חלוקות אלו כוללת בתוכה עשר כוחות הנחלקים לשנים, כוחות השכל וכוחות המידות, בחלוקה של שלוש ושבע.

ב. כוחות השכל נקראים בשם חכמה, בינה ודעת ועליהם נלמד בפרק זה. כוחות המידות נקראים חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

ג. כוחות אלו הם כנגד הספירות העליונות שבהן נברא העולם, בעשר ספירות קדושות.

ד. עניין הספירות – הוא מלשון מספר – דהיינו כמות גבולית, דבר הנמנה, או הנספר או הנשקל, כלומר תפקיד הספירות הוא להגביל את התפשטות האור האלוהי לאפיק מסוים, ממוספר וממודר. ספירות הוא גם – מלשון סיפור – כלומר בתוך הספירה ישנו גילוי של האור הטמון בתוכה. בעוד שבמספר סידורי אנו מגבילים את התפשטות האור, בהתאם לכמות מספרית. הרי שבלשון סיפור אנו מגלים את הטמון. על דרך סיפור המאורע, שבכך אנו מגלים ומביאים את המאזין להבנת המאורע. ועוד, ספירות מלשון – "אבן ספיר" – אבן טובה ומאירה. בהיותה אבן בהירה הרי שבהתבוננות דרכה ניתן לראות ולגלות את כל הטמון בתוכה. אם כן הספירות העליונות נועדו בעיקר להגביל את התפשטות האור כדי שנוכל לראות ולהבין את הכוח האלוהי הטמון בו.

ה. כוחות הנפש הם כנגד הספירות העליונות. לא ממש אלא כנגד וכדמיון. להלן מספר נקודות להשוואה בין הספירות העליונות ובין כוחות הנפש של האדם:

1. כוחות הנפש באים באותו הסדר בו משתלשלות הספירות. קודם ספירות המוחין ואחר כך ספירות המידות. גם למעלה וגם למטה באדם עצמו.

2. בשניהם החלוקה ברורה לשכל ולמידות, והשכל מוליד את המידות.

3. כשם שבספירות העליונות כל ספירה היא בהתכללות מכל הספירות, כמו חסד שבחסד או חסד שבגבורה, כך גם באדם כל כוח כולל את כל העשר כוחות בהתכללות.

4. בשניהם, התנועה של ספירות המוחין מיועדות עבור האדם עצמו ואילו ספירות המידות תנועתן היא בעיקר עבור הזולת.

ו. בדרך כלל מידותיו של האדם מתפתחות מההבנות השכליות שלו. כמו שרואים במוחש שילד קטן נמשך ואוהב דברים פחותי הערך וכשהוא גדל ומתפתח משתנה הבנתו והוא נמשך לדברים נעלים יותר. גם באדם הבוגר יש הבדל בין בעל כישרונות לבין איש פשוט מבחינת הערכתו ומשיכתו לדברים בהתאם למהותו. ממילא מובן שהמוחין תפקידם להוליד את מידותיו של האדם.

ז. אלא שמאחר והמידות עצמן שורשם בא מהנפש כמו המוחין בעצמם, לכן לא תמיד המוחין מולידים את המידות. לעיתים יכול להיות להפך, כמו על דרך "חכם להרע". השכל אמור, על ידי התבוננות מתאימה, להפעיל את המידות אבל כשמידות פועלות מצד עצמן ללא המוחין הרי זה מידות טבעיות והן באות ברפיון, כי בנקל ניתן לשנותן ואין הן בתוקף. אבל כשהמידות מופעלות על ידי המוחין הן באות בחוזק וזה בא בסיבת היות השכל מורה הדרך של המידות.

כן נלמד להכיר בקצרה את הכוחות וחלוקתם לתת מחלקות. בהמשך התניא, יתבארו הדברים בהרחבה יותר. אבל בפרק הנוכחי נעסוק רק בתמצית העניין של הכוחות, המניעות ומפעילות את הנפש והנדרש להבנת המשך העניין וכדלהלן:

עשר כוחות הנפש

והנה כל בחינה בתורת החסידות מרבים להשתמש בביטוי זה. הבא להורות על ריבוי פרטים שאין בהם דמיון. כמו בגשמיות. למשל, בחתיכת כסף ישנם כמה בחינות של מתכות. ומדרגה משלש אלו: נפש רוח ונשמה, שורש שורשם מתחלק מעולמות בריאה יצירה עשייה. בעוד שהנפש שורשה מעולם העשייה ועיקרה בעולם המעשי, הרוח שייכת לעולם המידות ושורשה בעולם היצירה, והנשמה שורשה מעולם הבריאה ועיקרה בעולם המוחין. – כלולה מעשר בחינות, כנגד עשר ספירות ספירות נקראו מלשון סיפור, ומלשון מספר סידורי, ומלשון אבן ספיר כלומר אבן מאירה. עליונות שנשתלשלו מהן, הנחלקות לשתים, שהן: שלש אמות מלשון אם המולידה את הבנים שהיא מקור המידות ואימא שלהן. ושבע כפולות, נקראו המידות בשם כפולות משום שהן מופיעות בשני אופנים: חזק, ורפה, דהיינו דין ורחמים. ומקורו מספר יצירה פרק א' משנה ח'. פירוש, חכמה בינה ודעת, ושבעת ימי הבניין בניין העולם שנברא בשבעה ימים כשכל יום מיוצג על ידי מידה אחרת. היום הראשון חסד ולכן נברא בו האור. היום השני גבורה ולכן נחלקו השמים מהארץ, וכן הלאה. עד היום השביעי שהוא כנגד ספירת המלכות: חסד גבורה תפארת כו'. נצח, הוד, יסוד ומלכות. מאחר והעיקר של המידות הן המידות חסד, גבורה ותפארת או בלשון הקבלה חסד, דין ורחמים, מציין רבנו את המשך המידות במילה וכו'. וכך בנפש האדם, שנחלקת לשתים: שכל ומדות. השכל כולל: חכמה בינה ודעת, והמידות הן: אהבת השם ופחדו ויראתו ולפארו כו'. וחכמה בינה דעת נקראו אמות ומקור למדות, כי המידות הן תולדות חכמה-בינה-דעת:  

בתוך החלוקה של שכל לחוד ומידות לחוד כאן נעסוק במוחין שהם שלושה חכמה בינה ודעת קודם חכמה ובינה ולבסוף הדעת וכדלהלן:

חכמה ובינה

ובאור העניין, כי הנה השכל שבנפש המשכלת, המורכבת מכל שלושת המוחין חכמה, בינה ודעת. שהוא המשכיל כל דבר – נקרא בשם "חכמה" "כח מה". במקור בספר התניא, מילים אלו באות עם גרשיים של ראשי תיבות דהיינו כ"ח מ"ה אבל אין זה ראשי תיבות אלא חלוקה לאותיות. כוח מה, כלומר כוח שאינו מושג ומובן ולכן שואלים עליו מה הוא כוח זה. וכשמוציא כוחו אל הפועל, ביטוי זה מקורו מהמורה נבוכים לרמב"ם, (חלק א' פרק סח) "כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכוח, וכשישכיל דבר אחד … אז הוא משכיל בפועל" כשמוציא מהכוח אל הפועל הרי הוא מגשים את הרעיון באופן מעשיי, כלומר הרעיון המופשט הפך למציאות. שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו, לאורכו ולרוחבו ולעומקו של דבר החכמה והוא כל פרטיו. מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו – נקרא "בינה" והן הם "אב" ו"אם" המולידות אהבת השם ויראתו ופחדו. יראה ופחד אינם זהים. היראה מקורה מהמוח, כלומר מהבנת גודל המעמד ורום הערך לכן אני ירא. כמו שכתוב: ויקרא פרק יט' פסוק (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, לא תפחדו אלא תיראו, כלומר יראה מקורה במוח והיא יראת כבוד. הפחד מקורו בלב, והוא פחד הגורם לאדם להבין את קטנותו מפני המפחיד, בעוד שהירא הבין מעצמו את גודלו של האיש הגורם לו למורא מפניו.

בקטע זה מוסבר ההבדל בין החכמה לבינה. מבאר לנו רבנו על דרך משל מאב ואם שדרך ההולדה בא בכוח האב בטיפה קטנה אחת ממנו, ועל ידי הרחבת הביאור בכוח הבינה שהיא האם, נולדה התולדה. בספרי הקבלה והחסידות ממשילים את החכמה והבינה למעין ונהר. בעוד שהחכמה נחשבת כמעין הנובע טיפין טיפין וכמו שכתוב משלי פרק יח' פסוק ד' "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה", הבינה נחשבת כנהר שיש בו אורך ורוחב ועומק, כמו שכתוב בבראשית פרק לו פסוק לז' "רְחֹבוֹת הַנָּהָר". עוד מצוין בחסידות שהחכמה היא כברק המבריק בלבד והיא ברת חלוף, אם לא תנוצל כראוי, על ידי הרחבת הביאור שבבינה.

מכל משלים אלו נראה שבעוד שהחכמה היא נקודה, הבינה היא ההתפשטות והרחבה כנהר המתפשט לאורכו ולרוחבו ולעומקו ולעיתים אף עולה על גדותיו. יאמר איפה שבלי החכמה אין הבינה תתממש. ויכולות להגיע סברות עקומות והפוכות מן האמת. וגם לאידך גיסא, החכמה בלי הבינה ללא תתממש, ולא תבוא לידי ביטוי. לכן החכמה והבינה נקראים שני רעים שלא נפרדים.

עוד מובן שהורדת החכמה אל הבינה וממנה לזולת, באה על ידי משלים ודוגמאות. זהו אורכו של הנהר. הסתעפות דברי ההסבר לפרטים ולצדדים זהו רחובו של הנהר. ירידה לעומקו של הנהר בא במטרה לגלות יותר הבנה ויותר פרטים בחכמה אך ברור שבחכמה ישנם את כל פרטי הבינה אלא שהם בהעלם.

לסיום מדגיש רבנו כי המידות הן כמו הבנים. כשם שבבן יש הבחנה בין קודם לידתו ללאחר הלידה, למרות היותו יצור מושלם כבר בבטן אמו טרם לידתו, כך גם במידות הנולדות מהמוחין יש שהם מסתתרות במוח ויש שהם מתגלות בלב. לכן מציין רבנו שני מצבים של יראה ופחד. היראה היא במוח ופחד מקורו מן הלב.

וההסבר לאופן פעולת המוחין יובן על ידי פעולת ההתבוננות בגדולת הבורא וכדלהלן:

נושאי התבוננות

כי השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת השם, ההתבוננות בגדולת הבורא יתברך הכרחית היא כדי להגיע לאהבתו ויראתו ופחדו. כמו שכתוב ברמב"ם, בהלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה ב': "והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב וכו".

מלשון זה מובן שהרמב"ם שולל כל אפשרות אחרת להגיע לעבודתו יתברך באומרו והאיך היא הדרך?, דהיינו שאין דרך אחרת.

אם כן מה הם נושאי ההתבוננות בגדולת הבורא?, מציין לנו כאן רבנו שלושה נושאים להתבוננות בגדולת הבורא יתברך. ולשם כך הוא מביא שלושה פסוקים, שלמרות היותם מתהילים אין הוא מונה אותם לפי סדר כתיבתם, קודם פסוק בפרק פד ואחר כך פסוק מפרק מב ולבסוף פסוק מפרק סג. הטעם לכך כי הם מציינים את נושאי ההתבוננות כפי שמפרטם רבנו כאן, באופן של הליכה מהקל לכבד: א. איך הוא "ממלא כל עלמין" מארמית ללשון הקודש: ממלא את כל העולמות, דהיינו בפנימיות העולמות וזהו מדרגת השכינה מלשון "ושכנתי בתוכם". "ממלא כל עלמין" – האור האלוהי המחייה את כל העולמות כל נברא בהתאם לדרגתו ונקרא בשם אלהים, בגימטרייא 86 שווה ל"הטבע". זו דרגת השכינה כשהיא שוכנת בתוך העולמות. לכך מביא רבנו בהמשך את הפסוק "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" כשהדגש הוא על נפשי הנכספת ומשתוקקת, כלומר בהיותי נברא בתוך העולמות נכסף הנני לבורא יתברך. ב. ו"סובב כל עלמין" מארמית ללשון הקודש: סובב ומקיף את כל העולמות. והוא בחיצוניות מהעולמות ואינו מתפעל ממקרי העולם שהוא מוגבל בזמן ומקום. זו המדרגה הנקראת בחסידות שם הוי'ה ברוך הוא, בהיות שם הוי'ה מורה על היותו היה הווה ויהיה כאחד כלומר מעל הזמן ומובדל מהעולמות. ואם כן: "סובב כל עלמין" – כוח אלוהי שאינו מתלבש בתוך העולמות אלא סובב ומקיף את העולמות. בדוגמתו ישנו בתוכנו אנו כוח כזה הנקרא "רצון" והוא מקיף וסובב את הדבר והוא מושל על כל האברים בשווה. בעוד שהכוחות שמתלבשים בתוך הגוף, לכל כוח יש את האבר או הכלי שבו ועל ידו הוא מתגלה, כמו הראיה בעין והשמיעה באוזן, כוח הרצון אינו מתלבש בכלי מסוים בגוף אלא מפעיל את כל האברים בשווה. למעלה באלוהות כוח זה נקרא בשם הוי'ה ברוך הוא, שהוא מלשון היה הווה ויהיה כאחד, דהיינו עבר הווה ועתיד ביחד. אינו מתלבש בתוך העולמות אלא הוא למעלה מהמגבלות העולמיות של זמן ומקום. לשם כך מביא בהמשך רבנו את הפסוק "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" הדגש הוא על האלוהים ולא על נפשי, אני בעצמי. כי כאן העיקר הוא הכוח האלוהי בבריאה שהוא למעלה מן העולמות. ג. ו"כולא קמיה כלא חשיב" מארמית ללשון הקודש: הכול לא נחשב אצלו, כלומר. בעצם העולמות לא תופסים מקום של חשיבות אצלו, וזהו דרגה הנקראת עצמותו ומהותו יתברך. שלושת עניינים אלו המתארים את הבורא יתברך דרגת ה"ממלא" ודרגת ה"סובב" ודרגת "כולא קמיה כלא חשיב" מופעים בזוהר חלק ג' דף רכה עמוד ב' ובחלק א' דף יא' עמוד ב'. ועוד יודגש כי לא רק דרגת "כולא קמיה כלא חשיב" – היא דרגה אלוקית, אלא גם הדרגות "ממלא כל העולמות" ו"סובב כל העולמות", אף הם אלוהות ממש, ואינם אלא הארה ממנו עצמותו ומהותו יתברך, שהוא מרומם ומתנשא מעל כל זה ואין העולם תופס אצלו מקום כלל ואינו נחשב למציאות כלל אצלו יתברך. נגד זה הביא רבנו את הפסוק השלישי "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" לאמור שהדגש הוא על המילה לך, דהיינו לך ולעצמותך ומהותך יתברך אני צמא. – ובהתבוננות בשלושת דרגות אלו נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות התנשאות וגובה כמו "רוממות אל בגרונם". במוחו ומחשבתו, לירא ולהתבושש להרגיש רגש של בושה, כמו שכתוב: בראשית פרק ב' פסוק (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ. מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, ההבדל בין סוף לתכלית, "סוף" מורה על שלימות העניין, והיא משמשת כסיום עניין אחד, כמו הפסוק בקהלת פרק יב פסוק (יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: אבל אינו מורה שאין אחריו המשך. "תכלית", מלשון כיליון ושלימות העניין. כמו הפסוק באיוב פרק כו' פסוק (י) חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ: ופחד השם בלבו. נמצאנו למדים כי על האדם להתבונן איך הוא יתברך מחיה ומהווה את העולמות בכל רגע ורגע והוא כולל כל הבריאה כולה. נוסף לכך הוא משגיח על הבריאה בהיותו מעל העולמות ואף על פי כן אין העולם נחשב אצלו יתברך למציאות כלל וכלל. ובהתבוננות זו: ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, שמות רבים לאהבה. כל אחד נעלה מחברו, כפי שיתבאר בביאור בהמשך. מקורו במדרש רבה, לבראשית (פרשה פ' אות ז'), על הפסוק בבראשית פרק לד' פסוק (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: ריש לקיש אמר בשלוש לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל בדביקה בחשיקה ובחפיצה בדביקה כדכתיב בדברים פרק ד' פסוק (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: בחשיקה כדכתיב בדברים פרק ז פסוק (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: ובחפיצה כדכתיב במלאכי פרק ג פסוק (יב) וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה בדביקה דכתיב בבראשית פרק לד' פסוק (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב. בחשיקה דכתיב בבראשית פרק לד פסוק (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם. בחפיצה דכתיב בראשית פרק לד פסוק (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו: ואילו רבנו כאן בפרק מזכיר מספר ביטויים המורים על גודל אהבתנו לבורא יתברך: חשק, חפץ, תשוקה ונפש שוקקה: בחשיקה "חשק" – זהו אהבה עזה שאין חוץ ממנה כלומר זהו כל חשקו. וחפיצה "חפץ" – כמו שכתוב בדברי הימים א' פרק כח פסוק ט "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" דהיינו רצון פנימי. להבדיל מרצון חיצוני או חיצוניות הרצון, שאז בא הרצון בדבר צדדי כדי להשיג את פנימיות הרצון. משל לאדם ההולך לעבודה קשה. בעיניו הרצון החיצוני הוא לעבוד אבל הרצון הפנימי הוא להתפרנס. בחיצוניות הרצון יכול שיהיה הכרח או כפייה מה שאין כן בפנימיות הרצון, שם נעשים הדברים בעונג על כל פרט בעשייתו. ותשוקה "תשוקה" – כמו שכתוב בראשית פרק ג' פסוק טז' "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ", היא אש האהבה שאינה בסוגי אהבות אחרות כמו אהבת חברים או אהבת אחים. ונפש שוקקה, "נפש שוקקה" – כמו שכתוב בישעיה, פרק כט פסוק ח' "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן" נפש שמתאווה רק לדבר אחד וכל חפצה ורצונה להשיג את תשוקתה. מסוגלת לגרום לאדם לעשות דברים שאינם במסגרת כוחותיו הגלויים. ולהעיר שבפרק יג' שבתניא, חוזר רבנו על ארבעת לשונות אלו אלא ששם הוא משנה את הסדר. לכן אי אפשר לומר שזהו בסדר של מלמטה למעלה, אלא הם דרגות שונות של תשוקה ורצון שהמכוון בהם הוא אחד, ההשתוקקות הגדולה והרצון היחיד להתקשרות בבורא יתברך. לגדולת אין-סוף ברוך–הוא. והיא כלות הנפש, כדכתיב: כאן מובאים שלושת הפסוקים כנגד שלושת נושאי ההתבוננות ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. [תהילים פרק פד פסוק ג'] "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְֹשִי וְגוֹ' לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי:" וכתיב: [תהילים פרק מב פסוק ג'] "צָמְאָה נַפְֹשִי לֵאֵלוֹהִים וְגוֹ' לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:" וכתיב: [תהילים פרק סג פסוק ב']. "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְֹשִי וְגוֹ' כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם:" והצימאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוהית, וכמו שכתבו הטבעיים, חכמי הטבע האנושי. וכן הוא בעץ חיים, [שער ה' פרק ה'] שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח, וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ', שהוא בחינת חכמה, שנקראת מים שבנפש האלוהית, ושאר המידות כולן, הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמו שנתבאר במקום אחר [תניא אגרת הקודש סימן טו]. אם כן ראינו שההתבוננות במוחין פועלת הולדת המידות והתפעלות הלב, עכשיו נותר להסביר את מהות הספירה הנקראת "דעת" וכדלהלן:

דעת

והדעת, ספירת "הדעת" הוא הסיכום של החכמה והבינה ובלעדיה אין קיום וחיות למידות. גם אם האדם חכם ונבון, ללא שימוש בדעת, שהיא ההתקשרות עם הדבר, לא יוליד בנפשו את המידות הראויות לבוא מהתבונה וההשכלה שישנה. אנו משתמשים בביטוי "להפנים" את ההשכלה, כלומר להתקשר ולהתאחד אתה, להפנים להכניס בפנימיותנו. הוא מלשון הפסוק בבראשית פרק ד' פסוק א' וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה: והוא לשון התקשרות והתחברות, ההבדל בין התקשרות להתחברות, שבהתקשרות אתה מחבר שני דברים שונים להיותם מקושרים, אבל בהתחברות הקשר ביניהם יותר חזק עד שנהפכים לדבר אחד. שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק האומץ והחוזק, שניהם מתחלקים במקורם. בעוד שהחוזק הוא בגוף ובחיצוניות, האומץ הוא בלב ובפנימיות. מאוד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין- סוף ברוך-הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה – לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שווא. אין זה דמיון שקר אלא דמיון שווא. מאחר והדמיון בעניין אמיתי אלא שהוא "עקר" מבחינת המדמיין כי נשאר רק בדמיונו ולא פעל עליו באופן מעשי. כדי להבין מה בין שווא לשקר נציין שישנה שבועת שקר ושבועת שווא. למרות האיסור השווה בשניהם בכל זאת ההבדל בשבועת שקר, שאדם נשבע על דבר הידוע לכל שהוא אינו כפי הידוע לכל, על דרך משל כשהאדם נשבע שלמרות שהשמש זורחת ומאירה בחוץ עכשיו זמן הלילה ולא מידת היום, הרי זה שקר, כי ידוע לכל שבמהלך היום ולא בלילה, השמש זורחת ומאירה בחוץ, אבל אם האדם נשבע באמצע היום כשהשמש זורחת שעכשיו הוא יום ולא לילה, מאחר ודבר זה ידוע לכל הרי שבועה זו היא שבועת שווא, כי היא מיותרת משום שכולם יודעים זאת. על דרך זה בדמיון שווא לעומת דמיון שקר הדמיון שווא הוא אמת אבל לשווא ולחינם, כי לא נולד מכאן שום מציאות חדשה על ידי ההשכלה כי אין שימוש בספירת הדעת. ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה: חסד וגבורה הם אהבה ויראה בפנימיותם, וענפים ושורשים משתלשלים מהם.

סיכום הפרק

הכרנו כאן את מבנה המידות והשכל למרות שלא בהרחבה יתירה כי אין כאן מקומו אלא הובא לצורך הבנת ההמשך. לכן ניתן כאן רק הסבר חלקי על השפעת המוחין על המידות. ודבר זה יתבאר בהמשך התניא.

בפרק זה למדנו שכל בחינה ומדרגה מנפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחינות כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, ונחלקות לשתים שכל ומידות השכל הוא חכמה בינה שהם מפעילות את ההתבוננות והדעת הוא המקור למידות אהבה ויראה וענפיהם. שהם תוצאה מולדת מהתבוננות של המוחין.

ולשלמות ההבנה נציג כאן את מבנה הכוחות והמידות ללא הרחבת הביאור ורק לצורך הכרת הנושא עד שילמד בצורה עניינית במקומו.

המקובלים נוהגים להציג את מבנה הספירות:

מעל המוחין וחוצה להם ומעליהם: כתר – המורכב משלוש בחינות המפעילות אותו מלמעלה למטה: א. אמונה – ב. תענוג – ג. רצון

המוחין: א. חכמה – אותיות "כח מה" שענינה בפנימיות הוא – ביטול מלשון הכתוב בשמות פרק טז פסוק (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ:. ב. בינה – שענינה בפנימיות הוא – שמחה – מלשון הכתוב בתהילים פרק קיג' פסוק ט' אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. ג. דעת – יחוד מלשון הכתוב בבראשית פרק ד' פסוק א' וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָה היינו ההתקשרות עם הדבר.

המידות: א. חסד – ענינו בפנימיות הוא אהבה. ב. גבורה – שענינה בפנימיות הוא – יראה. ג. תפארת – רחמים. ד.  נצח – ביטחון. ה. הוד – תמימות. ו. יסוד – אמת. ז.  מלכות – שפלות.

סיפור חסידי לפרק

פעם בהתוועדות חסידים, בנוכחות רבנו הזקן, ביקש רבנו: שיספרו לו סיפור, המראה את גודל קדושתו, של רבנו "הבעל שם טוב".

נענה אחד ואמר: נוהג היה רבנו הבעל שם טוב לערוך תיקון חצות מידי לילה, לאחר שסיים עבודת הקודש זו היה נשמע שאומר: "בריא אני ברוך השם ויכול אני לעובדך", זה היה הסימן לנו, כי הגיע העת, ללכת לנהר לשבור את הקרח ולהכין לרבנו מקום לטבילתו.

ידענו כי רבנו הבעל שם טוב אוהב מאוד "אור", מרגלא בפמייהו תדיר כי "אור" בגימטרייא "רז", לכן הקפדנו תמיד להדליק נרות בעת טבילתו בנהר, אך אירע פעם שנגמר הנר, לא היה במה להדליק ולא ידעתי מה לעשות. הבעל שם טוב כששמע את הבעיה הוציא מהמים גליד קרח, נתן לי להדליקו כנר, וראה זה נס ופלא, הקרח דלק כ"נר".

השיב רבנו הזקן: כי דבר זה אינו גדולה כי כבר מצאנו בתלמוד סיפור דומה על רבי חנינא בן דוסא, שפעם אחת ביתו הדליקה נרות שבת, בטעות שמה במקום שמן חומץ, כשגילתה את טעותה הצטערה צער רב, ביודעה כי החומץ מיד יכבה, אך רבי חנינא אמר לה: לא להצטער כי "מי שאמר לשמן שיידלק, יאמר לחומץ וידלוק", ואכן הנרות דלקו כל השבת.

נענה אחר ואמר: פעם הגיע ל"בעל שם טוב" חסיד יחד עם חתנו, אמר לרבנו, כי ה"יראת שמים" של חתנו נפגמה, הוא מבקש מרבנו, בהיותו "אתפשטותא דמשה רבנו", והוא "רועה האמונה". שיפעל על חתנו להשיב לו את יראתו.

הבעל שם טוב ציווה לאסור את מרכבתו, יצא לדרך יחד עם האברך החתן וחותנו במרכבה.

בדרך שאל ה"בעל שם טוב" האם לדעתם ירד גשם, הם התפלאו על עצם השאלה באמצע תוקפת תמוז, כשהשמים בהירים, אף ענן לא נראה באופק, והשיבו בשלילה. אמר להם הבעל שם טוב לדעתי ירד גשם עז, רגע כמימרא, התקדרו השמים בעבים, גשם עז ניתך על הארץ. האברך יושב ומשתומם, על גודל קדושת הבעל שם טוב. אחר הוסיף הבעל שם טוב וציוה, שהגשם ירד מימין ומשמאל, אך העגלה תישאר יבשה. לאברך כל זה הספיק לראות איך צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

השיב רבנו הזקן, זה סיפור המראה את גדולתו של הבעל שם טוב. משום שבגמרא בסוף מסכת סנהדרין, מסופר: שמפתח הגשמים לא ניתן בידי אדם, כאן ראה האברך שאף מפתח זה בידיו של רבנו הבעל שם טוב.

ועוד, שהרי על רבי חנינא בן דוסא מסופר, פעם הלך בדרך וירדו גשמים, ביקש רבי חנינא מהקדוש ברוך הוא, האם כל העולם יהיה בשמחה מהגשמים ואני בצער?, מיד פסקו הגשמים. כשהגיע לביתו, ביקש שוב מהקדוש ברוך הוא, האם כל העולם יהיה בצער כשאין גשמים ואני בשמחה?, מיד חזרו הגשמים לרדת. והגמרא שואלת על כך, אם כן, מה מועילה תפילתו של כהן גדול ביום הכיפור בקודש הקודשים, שמבקש מאת השם יתברך, לא לשמוע לתפילתם של עוברי דרכים, המבקשים שהגשם ייפסק, הרי רבי חנינא בן דוסא, פעל בשמים אחרת מתפילתו?, אך אצל מורנו הבעל שם טוב, יכול לפעול יותר, מרבי חנינא בן דוסא, שיהיה מקום גם לגשם בשביל העולם הזקוק למטר, וגם לעוברי דרכים שלא ירד עליהם גשם.