פרק טז בליקוטי אמרים – כללים לעבודת הבינוני

יום שישי י׳ אלול ה׳תשע״א
מי שקיים מצוות בפועל, אף אם זה לא נבע מאהבה בהתגלות הלב, אלא באהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, שנקראת: מחשבה טובה בלבד. אמנם אהבה מסותרת זו רחוקה מהמעשה ואינה מתלבשת בו, אלא שהקב"ה ברוב חסדו מצרפה למעשה, כאילו היתה אהבתו בהתגלות הלב. מכאן שיש ערך למחשבה טובה אף שאינה כוונת הלב בשלימות.

 

כלל ראשון בעבודת הבינונים

אדמו"ר הזקן מסיק מהפרק הקודם, שראוי לבינוני להיות עובד ה' בעבודה תמה. אך גם ב"עובד ה'" יש דרגות רבות. עיקר עבודתו הוא למשול ולשלוט על הטבע והלב. שליטה הנעשית על ידי שהקב"ה עוזרו. כשהוא מתבונן בגדולת ה', אור ה' מאיר לנפשו האלוקית שבמוח, ומבינתו מוליד דחילו ורחימו שכליים. וכך הוא מקיים מצוות עשה ולא תעשה ושולט על טבעו ולבו, ונעשה בעל מדות טובות.

 

שזהו הכלל הגדול שבעבודת הבינונים, שממנו נובעים כל שאר פרטי עבודתו. הבינוני עושה השתדלות עצומה למשול ולשלוט ביצר הרע שלו הנמצא בחלל השמאלי שבלב, ולכן הקב"ה עוזרו ומאיר את אורו ית' במוחו. הוא מתבונן בכח בינתו בגדולת ה', ואז נולדת יראת ה' במוחו; מכיון שהמוח קר, היראה מפני גדולת ה' שבמוחו פועלת בו ביטול וכיווץ, אם הוא זוכה מתעורר ומתפשט פחד גם בלבו. בכל אופן מתוך היראה הוא בא לקיום מצוות לא תעשה דאורייתא ודרבנן (בחינת סור מרע); ואם הוא זוכה מתפשטת בלבו גם אהבת ה', לא אהבה קרה, אלא אהבה בוערת כאש. מתעורר בו חשק לרצות רק את ה' ברצון פנימי מהול בתענוג. לכן הוא מקיים מצוות עשה בקיום אמיתי ולומד תורה בכל עת ובכל שעה (בחינת ועשה טוב), כי יודע שזוהי הדרך לדבוק בה' באמת.

 

כלל שני בעבודת הבינונים

אך יש גם כלל אחר לבינונים, והוא מכוון לאלה שהתייגעו והשתדלו ועשו כל שביכולתם להגיע לאהבת ה' בוערת בלבם, אך קצרה יד שכלם, ולא הצליחו לפעול בכח שכלם התפעלות רגשית בלב. מההתבוננות בשכלם לא נולדה אהבת ה' בלבם בגילוי. לא נולדה אהבה בוערת כאש ובהתלהבות ובתשוקה בלעדית לה' ברצון עז ופנימי לדבוק בה'. בכל זאת, בגלל ההשתדלות וההתבוננות התעוררה האהבה כשהיא בהעלם במוחם ובתעלומות לבם. כך שללבם התפשטה הכרה בחשיבות הדבר והסכמה לקיים תורה ומצוות ברגש קר, ללא אהבה ויראה מוחשיים בלב. דהיינו, בינוני זה מכיר בגדולת ה', ויודע שה' – הוא חייך, והרי אין דבר שאדם אוהב יותר מחייו – כל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד), לכן הוא מבין שצריך להשתוקק לה'. הוא מבין שנפשו ורוחו רוצות לדבוק במלך ולאהוב אותו עד כלות הנפש. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות קרוב אליו מאד. הוא רוצה לצאת מהמאסר של הגוף, שהגוף הוא כמו בית סוהר. ולכן הוא רוצה לבטא את האהבה הזאת על ידי קיום תורה ומצוות; ואף שאינו מרגיש את זה בלב, פיו ולבו שוים. הסיבה לכך מובאת בהגהה.

 

הגהה

נשאלת השאלה, מדוע לא הצליח הבינוני להגיע לאהבת ה', אף שהתייגע כל כך בהתבוננות? מדוע הצליח לעורר רק את האהבה המסותרת בתעלומות לבו – בחיצוניות לבו?

העניין קשור בהוית נפשו: יש אנשים שנפשם בבחינת לידה, ולכן כחותיהם – השכל והמדות – הם בגילוי. ויש אנשים שנפשם בבחינת עיבור – שכחותיהם בהעלם, ואינם מגיעים על ידי מחשבה ליצירת רגשות פעילים וגלויים. כלומר, בסדר התהוות המדות: אהבת ה' ויראתו, מהשכל המתבונן בגדולת ה' – יש שהמדות נולדות ומתגלות בלב, ויש שהן עדין בשכל. הסיבה לכך היא, כי הנשמות נמשכות מן המדות שלמעלה, (יש נשמות שהן ממדת ה"חסד" ויש נשמות שהן ממדת ה"גבורה"); ושני אופנים, שהם שני שלבים, בהתפתחות המדות – יש נשמות שנלקחו מן המדות, שכבר באו לידי לידה והתגלות. דהיינו, שיצאו מבחינת הבינה מן ההעלם אל הגילוי. נשמות אלה יכולות להוליד אהבה לה' בהתגלות לבן. ויש נשמות שהן מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה, היא חיצוניות בינה, שבה כלולות המדות באופן של עיבור במוחין. נשמות אלה מסוגלות לעורר רק את האהבה המסותרת במוח ובתעלומות לב, כי הן בבחינת העלם וקרירות כמו השכל, שבו הן כלולות; כפי שהדברים מפורשים בקבלה, וידועים ללומדיה.

 

ההתבוננות במוח מביאה לידי מעשה

מי שאהבת ה' שלו היא בהעלם במוחו ומוסתרת בלבו. ראוי שלבו יבין, אף אם אינו מרגיש, כי הלב מעורר את המדות ואת המעשה. הדרך להגיע אל הלב היא על ידי התבוננות בחכמה ובבינה שבנפשו. היינו, הלב מתבונן בשכל שבמוחו הקשור במדות, בגדולת ה' שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), ושכל הנבראים כולל הוא עצמו כלא חשיבי שאינם מציאות של ממש. ואמנם ראוי שבעקבות התבוננות כזו כל נברא ירגיש כלות הנפש אל ה' וישתוקק לדבוק בו ולהיכלל באורו, עד כדי כך שירצה לצאת מגופו, שהוא הכלי של נפשו. וכשאינו יכול להרגיש אהבת ה' ויראתו בלבו, יכול לצייר במוחו את הרגשת האהבה לה' עד כלות הנפש, שהרי כל אחד יכול וצריך להרגיש לפחות את זה במוחו שבשכלו. והבינוני שמבין את זה במוחו ותעלומות לבו, אף אם אין לבו מתפעל, לבו מבין שכך צריך להיות, ולכן מקיים מצוות.

 

ועוד שה' נודע לכל אדם, כפי מה שהאדם דבק בו ומשער בלבו. כמו שכתוב: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – שכן, נשמות ישראל הם כאשה לבעלה, הוא הקב"ה. אלא שהנפש כלואה וקשורה בגוף ואינה יכולה לצאת מקשר זה. בכך היא דומה לאשה עגונה שבעלה עזבה. שמצד אחד, אינה יכולה לחיות עם בעלה מכיון שעזב אותה, ומצד שני, גם אינה יכולה להינשא למישהו אחר. כלומר, בעצם היה ראוי לנשמות ישראל לרצות לצאת מן הגוף ולדבוק בה', ולהרגיש שהן צרורות בתוך הגוף המונע אותן מלדבוק בה' בפועל. כי כשהנשמה בגוף אין מחשבתה תופסת בה' כלל. כי אין לה השגה בדבר מופשט שאינו גופני. והרי אפילו משה רבינו, כשביקש לראות את כבוד ה', נאמר: כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ). יהודי יודע שהוא צריך להיות בכלות הנפש לה', אבל אין הוא יכול להגיע לידי דביקות זו, כי כל דביקות בה' היא למעלה מכל הבנה, הרגשה או כח. אי אפשר לראות את ה', וגם אי אפשר להידבק בו ולחבקו, כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד). אולם מכיון שה' הלביש עצמו בתורה ובמצוות, הרי כשאדם עוסק בתורה ומצוות הוא כביכול מחבק את המלך. וצריך לחבקו בכל לב ונפש מאד, כמו שכתוב: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ה). צריך לחבקו ולהתאחד עמו על ידי קיום תרי"ג מצוות. במעשה רבתי – מצוות, ובמעשה זוטא – דבור בדברי תורה, ואף במחשבה – לימוד התורה וידיעתה. הבינוני צריך להעמיק ולהגות בדברים אלה בתעלומות תבונות לבו ומוחו. ולא רק להגות בהם, אלא לקיים אותם בפועל, כפי שגמר בדעתו ברצון פנימי ללמוד תורה יומם ולילה, ולקיים מצוות בשלימות. דהיינו, העיקר שמחשבתו והרגשתו הפנימיים יבואו לידי ביטוי במעשיו ודבוריו – ללמוד על מנת לשמור, לעשות ולקיים. ההבנה הזאת, אף שהיא במוח ובתעלומות הלב, היא מביאה את האדם להתעוררות הנפש. אמנם היא לא מביאה אותו לאהבה כרשפי אש – שלהבת העולה מאליה, אך היא מביאה אותו לידי מעשה. ואמנם המעשה הוא העיקר. תכלית הבריאה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ואילו אהבת ה' ויראתו אינם עיקר העבודה.

 

אהבה ויראה ככנפיים למעשה

בכל זאת אהבה ויראה חשובים, לא רק כמניעים לקיים תורה ומצוות, אלא גם כדי לרומם ולהחיות את המצוות. כידוע, אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא – תורה בלי אהבה ויראה אינם עולים למעלה. והרי זה כל עניינו של הבינוני, שצריך להיות עובד אלקים, לצאת מהרגילות והשגרה, צריך לעורר את הבנת המוח תמיד בעומק המחשבה עד להכרה והרגשה בלב. ומדוע מוכרחים להגיע להכרה והרגשה בלב? מדוע בלי אהבה ויראה אין התורה ומצוות עולות למעלה?

 

יש שלשה שלבים בהתעוררות כחות האדם, עד שהוא בא לידי מעשה והם: מוחין, חיות וגדפין.

מוחין – חב"ד, כחות השכל שמתבונן בחשיבות הדבר.

חיות – חג"ת, פנימיות המדות והתעוררותן לרצות לעשות פעולותיו באהבה, חשק ושמחה.

גדפין – נהי"ם, חיצוניות המדות שעל ידם עושה האדם את פעולותיו, שמוציאן מהכח אל הפועל.

 

המצוות והאברים העושים את המצוות הם גשמיים, לכן הדרך להעלותן לקדושה, לעולמות הרוחניים העליונים, היא על ידי שמחדירים בהן רוחניות וחיות, הן המדות שבלב. הלב קרוב אל הגוף יותר מן המוח, לכן הוא הממוצע בין הגשמיות לרוחניות. שמצד אחד הוא גשמי – מחבר את הדם לאברים, ומצד שני הוא רוחני – ממולא במדות: אהבה ויראה רוחניים. כך שהלב מחבר בין המחשבה הרוחנית שבמוח, שהיא גבוהה ורחוקה מן המעשה הגשמי, אל המעשה. לכן אהבה בוערת בלב כרשפי אש ויראה של פחד בלב, שעל ידם מקיימים תורה ומצוות לשמן, הם המצב האידיאלי, לא רק כמניעים לקיום תורה ומצוות בחיות, בחשק ובתענוג נפלאים – שכן המדות, שטבען להימשך לזולת שלא כשכל שהוא לעצמו, מתגלות בלב ומתלבשות במעשה המצוות להחיותם – אלא שבכחן של המדות, שהן השרש  והפנימיות של המצוות, להעלות את מעשה המצוות לקדושה ועד שהן נכללות בעשר ספירות דקדושה.

 

גם מי שהשתדל והתאמץ והגיע להבנת השכל רק בתעלומות לבו, אך בכל זאת בא לידי מעשה בבחינת סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טו), ותלמוד תורה שכנגד כולם, הרי שעשה את עיקר העבודה. וגם האהבה והיראה שלו, אף שאינם בהתגלות לבו, גם הם כנפיים לעוף בהם למעלה ומעלים את תורתו ועבודתו, כאילו עסק בהם באהבה ויראה בהתגלות לבו, מאחר שהוא יודע בשכלו שצריך לאהוב את ה' וליראה ממנו. והרי מחשבה זו מניעה את מעשיו לקיים מצוות בפועל, בזריזות, בשמחה ובהידור, כאילו יש לו רגשי אהבה ויראה בגילוי בלבו – בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו, כשנפשו צמאה לה' ואהבתו אהבה כרשפי אש. כי אלמלא התבוננותו בכח התבונה המביאה אותו לעסוק בתורה ומצוות לא היה עוסק בהם כלל, אלא היה עסוק בצרכי גופו בלבד, שזהו טבע האדם לעסוק בצרכי גופו בלבד. והתבונה מנתקת אותו מלהתעסק בצרכי גופו, כדי להתעסק בתורה ומצוות. אפילו מי שמתמיד בלימודו בטבעו, ולכאורה היה לומד תורה גם בלי התבונה, אף על פי כן הרי בטבעו הוא אוהב את גופו יותר מאשר את לימוד התורה, אלמלא התבונה המגבירה בו את טבע התמדתו בלימוד על טבע אהבתו לגופו. שזוהי עבודה תמה (בניגוד לפרק הקודם, שבו מדובר על טבע ההתמדה, הבא ללא שום עבודה ויגיעה אלא רק מאהבה מסותרת, שאין זו עבודה כלל).   

 

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה

כאמור, בינוני שעובד את ה' בכל יכולתו ועושה כל התלוי בו, ואף על פי כן לא יכול להגיע לאהבה מורגשת בלב. בכל זאת עבודתו מושלמת, כי יש לו שלימות המוח ושלימות המעשה, מאחר שהאהבה והיראה שבמוח מניעים אותו למעשה המצוות. אולם מכיון שהם גבוהים בהרבה מהמעשה, האהבה נעלמת ואינה יכולה להתלבש במעשה המצוות. כך שהמצוות אינן יכולות לפרוח למעלה, לולא שהקב"ה, שהוא צור לבבי, ממלא כביכול את תפקיד הלב ועושה את פעולת הלב על ידי שמצרף מחשבה למעשה – מצרף את המוח למעשה. וכך עבודתו עולה לעולם הבריאה, כמו מי שעובד את ה' באהבה ויראה שכליים. שעיקר העבודה ועיקרה ושרשה היא קבלת עול (=מעשה. "רגל" ולא "מוח"). עיקר העבודה היא בהתבוננות במוח המביאה לידי מעשה ומעוררת את המדות לפחות ברמה מסוימת, כי יש בינוני שיכול לעבוד את ה' רק באהבה נעלמת בתעלומות לבו. ואמנם כללות העבודה התמה של הזמן שלפני משיח היא, שהמעשה (=ה"רגל", ולא ה"מוח") הוא העיקר, כמו שמרומז בפסוק: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד ד) – שמן שבא מזיתים מרמז על חכמה, והר הזיתים מרמז על דרגות ועליות של חכמה שבמוח, ורגליו מרמז על המעשה. מכאן שבימות המשיח הסדר הוא: ממוח ישר לרגל, ולא בסדר הרגיל: ממוח ללב ומהלב לרגל.

 

וזהו מה שכתוב בגמרא: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קדושין מ א) – רבי אסי מסביר, שאפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אך לשון הגמרא כאן אינו מחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אלא מצרפה למעשה. מכאן אומר רבינו הזקן שרמזו חז"ל, שמי שקיים מצוות בפועל, אף אם זה לא נבע מאהבה בהתגלות הלב, אלא באהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, שנקראת: מחשבה טובה בלבד. אמנם אהבה מסותרת זו רחוקה מהמעשה ואינה מתלבשת בו, אלא שהקב"ה ברוב חסדו מצרפה למעשה, כאילו היתה אהבתו בהתגלות הלב. מכאן שיש ערך למחשבה טובה אף שאינה כוונת הלב בשלימות. דבר זה נכון לגבי כל מצוה ובפרט מצות התפילה. לכן הרבי הריי"צ מציע למי שאינו יכול לכוון פירוש המלים בתפילה היטב וכדבעי מכל סיבה שהיא, לבקש מה' שיקבל תפילתו כאילו כיוון את כל הכוונות המבוארות בספרי הקבלה ("היום יום" יא אדר א), וכמו שאומרים ב"יהי רצון" שלפני תהלים, כי הקב"ה מצרף כוונה זו למעשה.

 

אמנם אהבה ויראה בהתגלות הלב חשובים ונעלים מאהבה ויראה המסותרים במוח. אף על פי כן, יש יתרון גם לאהבה ויראה המסותרים במוח, שכל עוד הם במוח ולא בלב אין לחיצוניים יניקה מהם.

 

מכל האמור מתברר, שכל בינוני צריך להשתדל להשיג את סוג ורמת האהבה המתאימה לו לפי שרש נשמתו.

 

ההגהה השניה

הגהה זו מסבירה, כיצד הקב"ה מצרף מחשבה למעשה על פי הזהר ועץ חיים. התבונה שהיא השכל וההבנה, המחשבה הטובה, כוללת את שתי המלים בן ובת, שהן אהבה ויראה. שכידוע, המדות הן תולדות השכל: חב"ד. וכשהן ב"תבונה" – בשכל, הן נעלמות בתוך השכל כעובר הנעלם במעי אמו, כמו שהסברנו בהגהה הקודמת.

 

הסדר הוא שמתבונה – המוחין נולדות המדות – זעיר אנפין. דהיינו, המוחין: חכמה בינה ודעת, משפיעים על המדות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד – זעיר אנפין הוא הזכר. והמדות משפיעות על המעשה: ספירת המלכות היא הנוקבא של הזעיר אנפין, המשקפת את המעשה. ולפעמים התבונה יורדת ישירות להיות מוחין לספירת המלכות. [המדות נקראות זעיר אנפין (=פנים קטנות), כי הן השתקפות וחיצוניות הכתר, הוא הרצון הנקרא אריך אנפין (=פנים גדולות), שהמדות משקפות את הרצון בקטנות]. כלומר, בדרך כלל המדות, ה"זעיר אנפין" הוא הזכר, משפיע על המעשה, המלכות היא הנוקבא, אולם לפעמים התבונה משפיעה לא על המדות, זעיר אנפין, אלא על המעשה, המלכות. ובענייננו, ההתבוננות השכלית משפיעה ישירות על המעשה – מלכות. כי מלכות קשורה עם אותיות התורה והמצוות. איך? על ידי ספירת החכמה שעניינה ביטול, שהוא כח נעלה יותר מהבינה שעניינה שכל. ואם הבינה אינה שיכת אל המעשה שבינה עד הוד אתפשטת, ומשפיעה רק על המדות, הרי שיסוד אבא – ספירת החכמה – ארוך ומגיע עד היסוד שלמטה מהוד. והיסוד שקרוב למלכות משפיע על המלכות ונותן חיות במעשה. כלומר, פעמים דברים שלמעלה מהשכל משפיעים על המעשה יותר מאשר השכל.

 

ומיהו הנותן כח לעורר את החכמה שבנפש? הוא הקב"ה, שמצרף מחשבה למעשה ועוזר למי שמשתדל ומתאמץ לעשות עבודת התבוננות בכל כחו, אף כשאין זה מתגלה בלבו. וכך על ידי התבונה בלבד, יש חיות וכנפיים למעשה המצוות לעלות לעולם הבריאה, הוא עולם השכל שבו מאירה ספירת הבינה, כמו עבודת ה' באהבה ויראה שכליים. ושם מעשה המצוות נכלל בספירות העליונות, שהם אלוקות ממש בגילוי (ראה "פניני התניא" לרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג ח"ב עמ' 161-163).

 

בלאו הכי חיות מעשה המצוות עולה לעולם היצירה

אולם גם בלי הצירוף של מחשבה למעשה, מעשה המצוות ולימוד התורה, שמקיימים רק בגלל התבונה – השכל וההבנה, היו עולים לעולם היצירה, שבו מאירות המדות העליונות. כי כשיהודי מתבונן בגדולת ה' בשכלו, אף אם זה לא הגיע להתגלות בלבו, האהבה והיראה הטבעיות שבו, מתעוררות ויוצאות מההעלם. שכל יהודי אוהב את ה' וירא ממנו באופן טבעי. וכמו בן שאוהב את אביו באופן טבעי, אף אם אינו מכיר בכל מעלותיו. וכשהוא מעורר את אהבתו הטבעית לה', אז מדותיו, האהבה והיראה הטבעיות מתלבשות במעשה המצוות ומעלות אותן לעולם היצירה – עולם המדות. וזה יבואר בהרחבה בפרקים לח, לט, מד. בכל זאת, הקב"ה עוזר להעלות את מעשה המצוות לעולם הבריאה על ידי צירוף מחשבה למעשה, כדי לגלות אלוקות בעולם. כי בעולם הבריאה יש גילוי אלוקות גדול יותר. 

פרסום תגובה חדשה

test email