פרק טו בליקוטי אמרים – מעלת הבינוני עובד אלקים

יום שישי י׳ אלול ה׳תשע״א
ה"בינוני" עובד ה' הוא במלחמה תמידית עם היצר הרע, ומשנה רגילותו כל הזמן. אלא שגם הוא צריך לתת דעתו, שלפעמים יצטרך לחזק את העבודה או להחליפה.

 

 

 

 

 

 

"עובד אלקים" ו"אשר לא עבדו"

על פי הפסוק במלאכי: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו (מלאכי ג יח) – לומדים שלבינוני יש שתי מדרגות, שאין שום ערך ויחס ביניהם: "עובד אלקים" ו"אשר לא עבדו". אמנם על פי הפשט נראה שיש כאן רק כפל לשון להדגשה; לאמור, ש"עובד אלקים" הוא צדיק, ו"אשר לא עבדו" הוא רשע; ולעתיד לבוא הכל יראו את ההבדל בין שכרו של כל צדיק על פי עבודתו, לבין ענשו של רשע. אולם הגמרא רואה בכפילות הלשון משמעויות שונות: "עובד אלקים" ו"אשר לא עבדו" אינם צדיק ורשע, אלא שניהם "צדיקים גמורים", היינו "בינונים" על פי הגדרת התניא, אך אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים – "אשר לא עבדו" לשונה פרקו מאה פעמים ואחד – "עובד אלקים" (ראה חגיגה ט ב).    

 

יש מעלה מסוימת לבינוני עובד אלקים על הצדיק. כי הוא עובד ומשקיע מאמצים, יוצא ממציאותו, מהרגליו ורצונותיו כדי להיות יהודי במהותו ולא רק בהנהגותיו. ומובן שיש מעלה חשובה בעבודת הבינוני כשהוא "עובד אלקים" דוקא, על מעלת הבינוני "אשר לא עבדו".

 

ההבדל בין "עובד אלקים" ל"צדיק"

עובד אלקים הוא במלחמה ללא הפסק, תמיד הוא באמצע עבודתו גם כשהוא ישן. ומכיון ש"אלקים" הוא בגימטריא "הטבע", עבודתו היא לעבד את טבעו והרגליו. בינוני עובד אלוקים הצליח לגרש את היצר מהעיר קטנה היא גופו, שאין היצר יכול להשתלט על שלשת לבושיו: מחשבה, דבור ומעשה. עם זאת הוא משתדל לשנות את מהותו, מתאוות של הנפש הבהמית לתשוקה לאלוקות, ועל ידי שמייגע את עצמו במלחמתו ביצרו גם במצוות עשה, הוא מתקן את ההסתר וההעלם שמצד שם אלקים. כי "אלקים" הוא המגן והנרתק לשם הוי', ועובד אלקים נאבק להסיר את ההעלם והצמצום שבטבע האדם והעולם, וזוהי עבודה בכחות עצמו לעשות לה' דירה בתחתונים.

 

לעומתו צדיק, שהוא עבד ה', גמר את עבודתו. הוא כבר זיכך את עצמו ונהיה כלי לאלוקות, כי כבר ניצח את היצר הרע לגמרי, ועכשיו הוא עבד ה' בשם התואר. אין לו תאוות בענייני העולם הזה, מאחר שתיקן את הטבע דשם "אלקים" לבחינה שלמעלה מהטבע, לבחינת שם "הוי'". הוא הפך את הרע לטוב, והצליח להסיר את ההעלם וההסתר דשם "אלקים", ואף אם עולות לו מחשבות שאינן קדושה, הוא יכול להופכן לטוב. עכשיו הוא עבד ה', שעושה מלאכות שגם האדון עושה. וכמו ה', שהוא חסד ורחמים ועל כן מגלה את האור, כך עבד ה', תפקידו להאיר את העולם ולפעול תוספת אורות בעולמות. אמנם גם לצדיק יש מלחמה מתמדת, אך לא כמו מלחמת הבינוני לבחור בין "טוב" ל"רע", אלא מאבק פנימי בין ה"רצוא" לבין ה"שוב". עבודתו של הצדיק היא להכריח את עצמו להישאר חי, נשמה בגוף, מאחר שמרגיש כלות הנפש, ונשמתו רוצה להיכלל בה'; אף על פי כן, הוא מקיים את רצון ה' בעל כרחך אתה חי (אבות ד כב) נגד טבעו. 

 

השם עבד דומה לשמות חכם או מלך. כי כמו שחכם נקרא חכם לאחר שכבר קנה חכמה, ומלך נקרא כך לאחר שנבחר למלך, כך הצדיק – עבד ה' – נקרא עבד לאחר שגמר את עבודת המלחמה עם הרע לחלוטין. לא בכדי נבחרו התארים: חכם ומלך, אלא לרמז שהצדיק הוא עבד ה' בשני יצריו: יצר הטוב, שנקרא: חכםילד מסכן וחכם. ויצר הרע, שנקרא, מלךמלך זקן וכסיל.

 

הבינוני – אשר לא עבדו

ה"בינוני" אשר לא עבדו הוא יהודי שומר תורה ומצוות, שלא נכשל בעבירה אפילו קלה מימיו. עבודת ה' שלו נעשית בצורה טבעית ללא עמל ויגיעה, כי הוא מתמיד בלימודו בטבעו – לא פסיק פומיה מגירסא – בגלל תגבורת המרה שחורה שבו. וגם אין לו מלחמה ב"סור מרע", כי הוא מצונן מטבעו, שאין לו תאוות נשים, וגם אין לו הרגש תענוג מהנאות העולם הזה. כך שאין הוא עושה עבודה להילחם עם היצר, כי אין יצרו עומד לנגדו לבטלו מעבודתו. די לו באהבה הטבעית המסותרת לה', כפי שהיא קיימת בכל יהודי, כי היא ירושה לנו מאבותינו; שלכן עם ישראל נקראים: אוהבי שמו. אין הוא עמל להשיג אהבה ויראה שכליים, כי אינו זקוק לזה כל כך, בניגוד למי שיש לו יצר הרע חזק, והוא בעל תאוות חזקות, שצריך התבוננות שכלית בגדולת ה' הרבה יותר; אם כי כל יהודי מחוייב קצת בזה.

 

אהבת ה' המסותרת הכרחית ל"בינוני" אשר לא עבדו, כי היא נותנת לו את הכיוון הנכון להתמיד בלימוד התורה מתוך הרגש אלוקי, ולא לעסוק בהשכלות אחרות. וגם נותנת לו את היכולת להחזיק מעמד בהתמדתו בתורה ובקיום אמיתי של המצוות, ולא לקיים המצוות כמצות אנשים מלומדה, וגם מסייעת לו שלא לנהות אחר אהבת גופו. 

 

לעומתו ה"בינוני" עובד ה' הוא במלחמה תמידית עם היצר הרע, ומשנה רגילותו כל הזמן. אלא שגם הוא צריך לתת דעתו, שלפעמים יצטרך לחזק את העבודה או להחליפה. כי יתכן שעבד והתייגע בתחילה בעבודת ה' קשה מאד. הוא למד בלי חשק, ותורה מתשת כחו של אדם. בכל זאת עשה עבודה נפלאה בלימודו, ומתוך התמדה גדולה בלימוד, נעשה לו הלימוד הרגל וטבע שני. ומאחר שזיכך את נפשו, יש בזה מעלה גדולה, שלא בערך למי שלומד בחשק. וידוע הסיפור על הצמח צדק, שפעם התלונן לפניו תלמיד, על שאין לו חשק ללמוד, וענה לו הצמח צדק: ומה אעשה, שלי יש חשק ללמוד?… שאם לומדים מתוך תענוג אין זו עבודה. זוהי מעלת העבודה, שבכל צעד שאדם כופה את עצמו ללמוד או לעשות מצוה הוא נהיה עובד אלקים. ואכן לאחר שהרגיל עצמו ללמוד, ההרגל נעשה לו טבע שני. ומאחר שהוא כבר אוהב ללמוד, אין הוא עובד אלקים. לכן הוא צריך לשית עצות בנפשו, מה יעשה כדי להיות עובד אלקים. הוא צריך ללמוד יותר או להתעמק יותר בלימוד.

 

מרה לבנה ומרה שחורה

לכל אדם יש גם מרה לבנה וגם מרה שחורה, השאלה מה גובר בו יותר. מי שהוא בעל מרה לבנה, המרה הלבנה גוברת בו יותר, ובדרך כלל הוא איש שמח וחברתי המעורב בין הבריות, נוטה לליצנות ולפריקת עול, וקשה לו להתמיד בלימוד. לעומת זאת, מי שהוא בעל מרה שחורה, המרה השחורה שלו גוברת יותר. הוא אדם קריר, שאוהב להתבודד ולהתכנס בעצמו, מחוסר הנאה, נוטה לעצבות, רציני ושוקד על לימודו.

 

לכן בעל מרה שחורה, די לו באהבה ויראה טבעיים לעבוד את ה'. מה שאין כן בעל מרה לבנה, שיש לו תאוות רעות, צריך שיהיו לו אהבה ויראה שכליים, כדי לעבוד את ה'. הוא צריך להתבונן הרבה בגדולת ה', שאז מאיר בו אור ה', ועל ידי זה הוא מתגבר על תאוותיו. זוהי מעלת בעל מרה לבנה על בעל מרה שחורה. כאשר בעל מרה לבנה עובד את ה', הוא מוכרח להתאמץ, ועל ידי זה מגיע לרמות גבוהות מאד בעבודת ה'. ואילו בעל מרה שחורה אינו מתאמץ ומתיגע.       

 

הרבי הריי"ץ העיד על עצמו שבטבעו הוא בעל מרה לבנה, אך מכיוון שעבד על עצמו כל כך, אינו יכול לסבול ליצנות. ואילו הרבי מלך המשיח שיל"ו העיד על עצמו, שבטבעו הוא בעל מרה שחורה, ומכיון שהפך את טבעו, אינו יכול לסבול עצבות.

 

ומסופר על ר' חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהיה צדיק וגדול בתורה, ששאל את ר' יוסי בן קיסמא, מה דינו לחיי העולם הבא; ושאלו ר' יוסי בן קיסמא אם הגיע לידו עניין של מעשה צדקה; וענה לו ר' חנינא שחילק מעות פורים לעניים. לכאורה שני הדברים תמוהים, גם שאלת ר' חנינא, שהוא צדיק המוסר נפשו על קידוש ה', שלא יודע אם יש לו חלק לעולם הבא, וגם תשובת ר' יוסי. אלא כפי שמסביר אדמו"ר הזקן ב"תורה אור", ר' חנינא היה מסופק בעצמו אם מסר נפשו על עסק התורה באמת לשם שמים בלבד, אפילו שהיה צדיק מופלג ולומד לשמה באמת. כי ידע שיש בני אדם שמצד טבעם ומזגם מצד המרה השחורה שלהם הם למדנים, דוגמת הפילוסופים של הגויים, שהיו מניחים את כל התענוגות בשביל התענוג השכלי בלימוד חכמות חיצוניות ביום ובלילה; ובניגוד להם יש אנשים שמצד המרה הלבנה שלהם אינם נהנים מלימוד, אלא נוטים ללכת אחרי שרירות לבם, מצד המרה הלבנה שלהם. אמנם לכל בני אדם יש מרה לבנה ומרה שחורה, השאלה מה גובר על מה. לפיכך ר' חנינא היה ירא, שמא מסירות נפשו לתורה אינה לשם שמים, אלא מצד טבעו הגופני, ואפילו אם רק מעט מזעיר זה לא רק לה'. ומתברר מהעובדה שפיזר ממון לצדקה, שאין הוא בעל מרה שחורה, כי מרה שחורה גורמת לקמצנות. ואם הוא בעל מרה לבנה, ובכל זאת מרבה ללמוד באהבה, הרי ברור שכל לימוד התורה שלו היה לשם שמים בלבד, ללא תערובת השיכת למדות (ראה עבודה זרה יח א ותורה אור פ' תולדות עמ' יט).      

 

צא ולמד משוק של חמרים

כדי להמחיש את ההבדל בין רגילות לבין שינוי הרגילות מביא אדמו"ר הזקן את המשל המובא בגמרא (חגיגה ט ב) בעניין ההבדל בין לימוד מאה ואחת פעמים ללימוד מאה פעמים. שההבדל של הפעם האחת הנוספת על המאה פעמים מהוה הבדל משמעותי, ומראה את ההבדל בין "עובד" ל"אינו עובד".  

 

ר' הלל שואל את ר' בר הי הי: האם בגלל פעם אחת של קריאה נוספת על מאה פעמים הוא נקרא עובד אלקים?

משיב בר הי הי להלל במשל: צא ולמד משוק של חמרים, עשרה פרסי בזוזא, עשרה וחד פרסי בתרי זוזי.

 

מסביר רש"י: אדם משכיר חמורו בזוז אחד עבור עשרה פרסאות, אך אם ירצו פרסה נוספת הוא יושכר בשני זוזים.

 

מסביר המהרש"א: מהלך אדם בינוני ליום הוא עשרה פרסאות, וכשהוא הולך אחר חמורו עם סחורות השוכר, נוטל זוז אחד לעשר פרסאות, ואם משכירו למהר הליכתן אחר חמורו פרסה אחת נוספת, שזוהי תוספת מאמץ בשבילו, שכרו כפול. 

 

הנמשל הוא, יש הבדל בין מי ששונה פרקו מאה פעמים לבין מי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים. כי מאה פעמים שייך לרגילות, שהיו רגילים בימיהם ללמוד כל דבר מאה פעמים. ואילו לימוד של מאה ואחת פעמים הוא שינוי הרגילות, למעלה מהטבע. שהרי ליהודי יש עשר כחות הנפש שמשתלשלות מעשר הספירות העליונות, וכל אחד כלול מעשר, כך שזה מגיע למאה. והם מאה אורות פנימיים שבחלק הנשמה המלובשת בגוף – נפש, רוח ונשמה. ואילו האחת העודפת על המאה קשורה ליחידה שבנפש, עצם הנפש, חלק הנפש שנמצא למעלה – ראש הנשמה שלא התלבש בגוף, המשתלשל מן הכתר.

 

ואם בעשר הספירות, נמצא "אור הממלא" הוא האור הפנימי. הרי שבכתר נמצא "אור הסובב" הוא האור המקיף, שהרבה למעלה ממנו. ובשינוי הרגילות – אתכפיא –  נמשך אור נעלה, "אור הסובב", היינו, נמשך כח הארה מהיחידה שבנפש לנר"ן שבגוף האדם. ואז כבוד ה' מתעלה – אסתלק יקרא דקוב"ה בכל העולמות. כי כשיש תוספת מאמץ על הרגילות, שזהו שינוי מהותי – שינוי בטבע, אף שלכאורה הוא שינוי קטן, זהו שינוי שבאין ערוך. מתעוררת בחינת היחידה שבנפש, ונמשכת קדושה וגילוי אלוקות בעולם מבחינת הכתר שלמעלה מחכמה, יכולת המשכת אור מבחינת ה"סובב" ב"ממלא", שאין זה בערך למי שאינו משנה את טבעו ורגילותו, ולומד בנר"ן שבנפשו מתוך רצון וחשק, וממשיך קדושה ואלוקות מעשר ספירות דאצילות, בחינת אורות בכלים, שהם האורות שעל פי סדר ההשתלשלות. כי כמו שאין ערוך בין "אור הממלא" ל"אור הסובב", כך אין ערוך בין "מאה פעמים" ל"מאה ואחת פעמים". שהפעם הנוספת על הרגילות שקולה כנגד כל המאה שברגילות ועולה על כולנה. כי על ידי העבודה בקבלת עול נגד רצון הנפש הבהמית, משתנה החלל השמאלי שבלב. הנפש הבהמית מתבטלת לה' נגד טבעה, ומתחולל שינוי מהותי באדם עצמו. כך שבכח הרצון אפשר לשנות טבע והרגלים, כי הרצון הוא כח מקיף לכל הגוף, ולכן יכול למשול על הגוף גם בדברים שהם נגד טבעו.

 

שינוי הרגילות, האתכפיא, הוא עניין חשוב ביותר בעבודת ה' כי עניינו מסירות נפש. וזה מה שחידשה החסידות. קודם לכן, העיקר היה למסור את הנפש ממש, ובאה החסידות והדגישה את עניין מסירת הרצון. זהו מה שכתוב בתהלים: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז טו) – ביטול (מיתת) הנפש הבהמית נגד טבעה בעבודת ה' היא יקרה בעיני ה'. וכמו שאומר הצמח צדק על מאמר חז"ל: מה לי קטלא כולה, מה לי קטלא פלגא (תוספות סנהדרין ב ב). שגם אם הביטול של הבינוני הוא רק ב"אתכפיא", שאיננו מושלם כמו בצדיק, שעושה עבודת "אתהפכא", הרי גם בזה יש ביטול הקליפה, שדומה לעבודת הצדיק. ובמובן מסויים "עובד אלקים" הוא בדרגה גבוהה יותר אפילו מ"צדיק", שהצדיק אינו משנה את טבעו ורגילותו מאחר שכבר גמר את עבודתו.   

 

[אדמו"ר הזקן בחר במשל משוק של חמרים, כי החמור רומז לגופו של האדם, שצריך לבררו ולזככו. ועוד, שבשוק החמרים נעשית רק השכרה, אין החלפת הבעלות, והבינוני דומה לשוכר, שהגוף נשאר כמו שהוא, שעשה רק אתכפיא. בניגוד לצדיק שיש לו בעלות ממשית על החמור – שעשה אתהפכא]. 

 

עובד אלקים הוא מי שנלחם ברע והצליח להתגבר על טבעו על ידי אהבה שכלית, שבאה מתוך התבוננות בגדולת ה'- זוהי עבודה תמה. או מי שנלחם ביצרו ובטבעו על ידי שעורר את האהבה המסותרת בלבו, וזוהי עבודה שאינה תמה. אם כי "בינוני" שעורר את אהבתו המסותרת לה' ללא מאמץ ומלחמה כלל, רק כי היא ירושה מאבותיו, אף שהיא מתגלית בקיום תורה ומצוות, אינו נחשב "עובד אלקים". אך אם התבונן בגדולת ה' ועורר אהבה שכלית, הוא כן נחשב ל"עובד אלקים", כי יש בזה יגיעה גדולה.

 

עיקר העבודה היא לעשות לה' דירה בתחתונים וזה נעשה על ידי עבודה ויגיעה של התחתונים מצד עצמם. לכן יש הבדל גדול כל כך בין "עובד אלוקים" ל"אשר לא עבדו", שהוא כמו ההבדל בין "צדיק" ל"רשע".

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email