מבוא לפרק

לאחר הלימוד בשלושת הפרקים הקודמים על אחדותו יתברך ושכל התורה כולה נמצאת בשתי דברות ראשונות של עשרת הדיברות וכל פירוד מאחדותו יתברך הרי הוא כפירה ועבודה זרה בפרק זה יסביר רבנו את ההבדל בין תורה שעליה נאמר בזוהר: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ובין המצוות שעליהם נאמר: "דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא" (רמ"ח – 248 מצוות הם רמ"ח האברים של המלך). התורה היא כולא חד גם בהתלבשותה בדברים גשמיים, ואילו אברים דמלכא שנאמרו על המצוות הכוונה בשורשן העליון.

לאור הבדל זה יובן שהייחוד הנעשה על ידי תורה, נעלה מייחודיים עליונים הנוצרים בעקבות המצוות.

ייחוד השם בתורה וייחוד במצוות

ועם כל הנזכר לעיל יובן ויבואר היטב הכפל בלשון, נובע מההסברה שתבוא בשני עניינים. א. לבאר את הכוונה בכל מאמר ומאמר בנפרד. ב. להסביר את ההבדל ביניהם. בתוספת ביאור מה שאמרו בזוהר (זוהר חלק א' דף כד' עמוד א') דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ובתיקונים פירשו (תיקוני הזוהר תיקון ל') דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא מארמית ללשון הקודש שרמ"ח המצוות הם רמ"ח אברי המלך.

לאור הנלמד עד עתה שגודל הירידה בסטרא אחרא הכופרת במציאות הבורא יתברך ובאחדותו נובע מכמות הרגשת הישות שלה ועומק הכפירה במציאות הבורא או באחדותו, שכמה שמתרחקים יותר מהקדושה כן תגדל הטומאה, הרגשת הישות ועומק החוצפה והגסות של הסטרא אחרא. יוצא איפה שישנו הבדל להבדיל גם בקדושה בין התאחדות התורה עם הקדוש ברוך הוא, שזהו דבר אחד ממש. לא רק כשהתורה היא למעלה אלא גם בהתלבשותה בדברים גשמיים ממש למטה, לבין ההתאחדות שישנה במצוות עם הקדוש ברוך הוא, שהם רק בשורשן למעלה נקראים כאברי המלך, והייחוד שבין האבר והכוח הפועל בו אינה התאחדות גמורה כמו בלימוד התורה. וכדלהלן:

המצוות אברי המלך

לפי שהמצוות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצוות של התחתונים כנודע. לאחר שלמדנו בפרק הקודם על חיצוניות הרצון ופנימיות הרצון ומאחר וכל העולמות ואפילו העולמות העליונים ואפילו מלאכי מרום הם אינם פנימיות הרצון אלא רק חיצוניות הרצון כי הרצון הפנימי הוא המצוות הנעשות כאן למטה על ידי יהודי המקים אותם, אם כן כל העולמות העליונים והתחתונים תלויים במעשה המצוות של היהודי למטה ועד שכל השפע והחיות שלהם תלוי במעשה המצוות. ונמצא שמעשה המצוות וקיומן מעשה המצוות וקיומן אינם שני דברים שונים או נפרדים אלא במצוות יש שני עניינים א. הכנת המצווה או הכשרת המצווה. ו-ב. המצווה עצמה כמו בניית הסוכה והישיבה בתוכה בחג הסוכות. הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות ולכן נקראים אברי דמלכא דרך משל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצוות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. המצוות נקראים אברי המלך על דרך משל מאברי הגוף שלמטה מאחר ואברי הגוף בטלים לגמרי לרצון הנפש כך גם מעשה המצוות והעושה את המצוות בטל לגמרי לרצון הבורא יתברך.

וכן הלבוש החיצון של נפש האלוהית שבאדם המקיים ועושה המצווה שהוא כוח ובחינת המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצווה ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי

ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצווה שכוח ובחינת המעשה של נפש האלוהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצווה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצווה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצווה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת השם ברוך הוא.

וזהו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה מז' אות ו') האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם: וגם האדם עצמו המקיים את המצוות הוא מרכבה ובטל לגמרי לרצון העליון בעצם עשייתו את המצווה כמו שהיד המחלקת צדקה או מניחה את התפילין הרי היא בטלה כולה לרצון הבורא כך כל הגוף נהפך למרכבה לבורא. רק שאבותינו אברהם יצחק ויעקב היו כל גופם בטל ומרכבה לבורא, ואצל יהודי רק בעת קיום המצווה הרי הוא בטל לאלוהות.

התורה והקדוש ברוך הוא הכל אחד

אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכוח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימיים של נפש האלוהית וכל שכן נפש האלוהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש בייחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כאן מראה לנו רבנו הזקן את מעלת התורה על המצוות כי המצוות נחשבים רק כאברי המלך בעוד שהייחוד שנעשה על ידי לימוד תורה הוא נעלה יותר.

כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי מותר הכוונה למלאכות ופעולות המותרות בעשייה, כשר הכוונה למאכלים המותרים לאכילה, פטור הכוונה לפעולות הנעשות שהם פטורות מעונש מיתה או מלקות בבית הדין וזכאי הכוונה בדיני ממונות שהאדם זוכה בדינו ואינו חייב לשלם. או להפך וכן כל צירופי אותיות תורה נביאים כתובים הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית הייחוד שהוא היודע והוא המדע כו' הכוונה בכו' הוא על הדבר השלישי והוא הדעה עצמה כלומר לא רק שהוא היודע והוא המדע אלא גם הוא הדעה עצמה והכל אחד, כמו שכבר נכתב בפרק ב' וזה שאמרו דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. מארמית ללשון הקודש וזה שאמרו שהתורה והקדוש ברוך הוא הכל אחד ולא אברים של המלך לחוד מן המלך כבמצוות.

ומאחר שרצון העליון המיוחד באין סוף ברוך הוא בתכלית הייחוד הוא בגלוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלוהית ולבושיה הפנימיים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין סוף ברוך הוא באותה שעה בתכלית הייחוד כייחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא במהותו ועצמותו כנזכר לעיל (תניא פרק כא') כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנזכר לעיל (תניא פרקים כא-כב.) כי כאשר יהודי מקיים מצווה אין הוא מבין את הרצון העליון הטמון בעשיית המצווה אלא הוא רק מבצע את הרצון העליון בכוח המעשה שהוא כוח אחרון בנפש.

ואילו בלימוד התורה האדם משיג את הרצון של המלך בעצמו, ויודגש כי דבר ההלכה אינו פרי הכרע שכלם של התנאים והאמוראים והפוסקים, אלא רצון המלך בעצמו ולכן לימוד ההלכה היא עצמה הלימוד של רצון הבורא יתברך.

משל למה הדבר דומה לביצוע המעשי של רצון המלך זהו המצוות המעשיות, ואילו הלימוד של דבר השם הוא להבין למה התכוון המלך ומה בדיוק הוא רצה.

מעלת התורה על המצוות

ולא עוד אלא שייחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מייחוד אור אין סוף ברוך הוא בעולמות עליונים מאחר שרצון העליון הוא בגלוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה שהרי הוא הוא התורה עצמה וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו יתברך כדכתיב (תהילים פרק קד' פסוק (כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו יתברך הנקרא סובב כל עלמין שהיא בחינה מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה בתלמוד מסכת מגילה דף ג' עמוד א') ושם נאמר על הפסוק בדניאל פרק י' פסוק ז' וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא: שואל התלמוד מאן נינהו אנשים (מי הם אותם האנשים) אמר רב ירמיה ויש אומרים רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיפי מיניהו (הם עדיפים עליו והוא עדיף עליהם) אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא (הם עדיפים עליו כי הם היו נביאים וספרם מופיע בנביאים בתרי עשר והוא אינו נביא כי ספרו מופיע בחלק השלישי של תורה נביאים כתובים, כלומר ב"כתובים") איהו עדיף מיניהו דאיהו חזא ואינהו לא חזי (והוא עדיף עליהם שהוא ראה והם לא ראו, ועל כך נשאלת השאלה:) וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו (וכי מאחר שהם לא ראו מה הטעם שהם נחרדו? והתשובה:) ואף על גב דאיהו לא חזי כו' מזליהו חזו מארמית ללשון הקודש שאף על גב שהם לא ראו, מזלם הרגיש וראה. [ומשום הכי יכול לסבול משום דלא חזי מה שאין כן בעליונים].

ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות ואפילו מתפלה שהיא ייחוד עולמות עליונים מקורו מתלמוד מסכת קידושין דף מ' עמוד ב': "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה היינו שתלמוד תורה גדול יותר ממעשה המצוות ואפילו מתפילה. [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק מקורו מהתלמוד מסכת שבת דף יא' עמוד א': "חברים (תלמידי חכמים נקראים חברים) שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה אמר רבי יוחנן לא שנו (לא מדובר בסתם תלמידי חכם) אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקים לתפילה ולקריאת שמע". וזאת משום היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי שבכל מקרה הם מפסיקים מלימוד התורה לכל מיני עניינים אם כך אין סיבה שלא יפסיק מלימודם אף לתפילה ממילא לא עדיפים עניני הרשות שלמענם מפסיק הלומד מלימודו מתפילה וקריאת שמע שאז בוודאי צריך להפסיק לקריאת שמע ותפילה בזמנה]. ועוד יתירה על המעלה של לימוד התורה וקיום המצוות כאן למטה יותר מכל האור האלוהי הנמשך בעולמות עליונים כי מאחר והם מקבלים את כל שפעם וחיותם מן התורה הנלמדת כאן למטה על ידי היהודי המלובש בגוף גשמי.

ואף על פי שבעולמות עליונים רואים וחשים את השפע האלוהי וכאן למטה אין ניכר בגלוי האור האלוהי מכל מקום מזלם של ישראל רואה ומרגיש את הייחוד האלוהי הנעשה על ידי לימוד התורה ואפילו הוא נעלה יותר מקיום המצוות המעשיות כאן למטה ואף מתפילה שעניינה ייחוד בעולמות עליונים, ממילא הלימוד התורה כאן למטה אמור על ידי ההתבוננות בכל האמור להיות מתוך יראה שלמה וכפי שממשיך רבנו.

לימוד תורה מתוך יראה

ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית הייחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם מה שכל העולמות העליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. לקראת סיום הפרק מלמדנו רבנו מעלה נוספת הטמונה בלימוד התורה על קיום המצוות והוא שבלימוד התורה יכול האדם להגיע לדרגות גבוהות מאד ביראת השם טהורה. והטעם על כך מפני שבלימוד התורה מתאחד האדם הלומד יותר עם הבורא יתברך מאשר על ידי קיום המצוות וכמה שמתקרב יותר האדם אל המלך כן תגדל יראתו. משל למה הדבר דומה לכניסה לארמון המלך כל התקדמות בכניסה אל הקודש תעורר יותר את היראה. ולכן לימוד התורה מקרב יותר את האדם ליראה הנפלאה בדרגה הגבוהה יותר. וזה שכתוב (דברים פרק ו' פסוק (כד) וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה וגו' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: לכאורה מפסוק זה משמע שיראת השם היא הסיבה לקיום כל המצוות והרי היראה היא חלק ממצוות השם אלא שהיראה המופיעה בפסוק זה, כוונתה ליראה גדולה מאד מעל ליראה הרגילה. [ועל יראה גדולה זו אמרו (משנה מסכת אבות פרק ג' משנה יז') רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. והתורה נקראת אצלה (תלמוד מסכת שבת דף לא' עמוד ב') "אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל? (במה ייכנס?) כלומר מי שיש בו חכמה ואין בו יראה משול לאדם שיש לו מפתח לכספת אך אין לו מפתח להיכנס לחדר הכספות. מכריז רב ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד" (חבל על מי שאין לו בית אבל רוכש לעצמו דלת) וכאן מסביר רבנו הזקן שדברי רבה בר רב הונא מדברים ביראה קטנה שהיא נחשבת כמפתחות החיצוניות לחכמה שהיא המפתח הפנימי ואילו רב ינאי מדבר על יראה גדולה שהיא השער לבית אבל צריך בית! וזהו החכמה שדרכה ניתן להשיג את היראה, כלומר על ידי החכמה שזהו הבית תשיג גם את הדלת לבית שזה היראה הגדולה ביותר. כמו שיתבאר במקום אחר (תניא פרק מג')] אלא דלאו כל מוחא סביל דא מארמית ללשון הקודש לא כל מוח יכול לסבול יראה גדולה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה ביטוי שמקורו בתלמוד מסכת סוטה דף ה' עמוד א' ושם נאמר שתלמיד חכם צריך שתהיה בו מעט מן המעט של גאווה על מנת לשמור על כבוד תורתו על כך אמר רב נחמן בר יצחק לא ממנה ולא מקצתה כלומר לא חלק מהגאווה ולא אפילו מעט שבמעט ממנה כי כתוב במשלי פרק טז' פסוק (ה) תּוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה: מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה אין יראה זו מעכבת בו למעשה ולסיום מדגיש רבנו כי גם אם התורה לא עוררה אצל הלומד יראה גבוהה אין החיסרון בלימוד התורה שלו כי את הלימוד וקיום המצוות ניתן לעורר גם ביראה תחתונה, שתפעל בו את המעשה בפועל. אבל נדרש ממנו התבוננות מתאימה כדי שהיראה העליונה תתעורר. ויתבאר לקמן: כמו שיתבאר לקמן (תניא פרק מא'):

סיכום הפרק

לכאורה יכולנו לחשוב שגם בצד הקדושה יש חילוקי מדרגות מצד ההתקשרות בקדושה כמו ההבדל שישנו בין תורה שהיא והקדוש ברוך הוא כולא חד לבין מצוות שנקראים אברי המלך. שהרי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.

אך בהיות שהיהודי הלומד תורה ומקיים מצוות פועל בנשמתו וגופו, מוחו וליבו ביטול לבורא יתברך הרי כל גופו באותה העת נעשה מרכבה קדושה לאלוהות והוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא. לפי שהמצוות הן פנימיות רצון העליון. חיות מעשה המצוות ולבוש המעשה של הנפש האלוהית בטלים לגמרי לגבי רצון העליון כגוף לנשמה. אברי הגוף העוסקים בתורה ומצוות נעשים מרכבה לרצון העליון. המחשבה וכוח הדיבור בדברי תורה והנפש האלוהית עצמה מיוחדים ממש בייחוד גמור ברצון העליון כשהאדם עוסק בדברי תורה. רצון העליון הוא בגלוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה. שהרי הוא הוא התורה עצמה.

סיפור חסידי לפרק

בזמנו של הבעל שם טוב הקדוש היה ילד יהודי באחד העיירות היהודיות, שהתייתם מאביו ואמו, אביו היה תלמיד חכם גדול, ולכן הקהילה החליטה לקחת על עצמה את חינוכו וגידולו ומסרו אותו למלמד תינוקות של בית רבן.

המלמד שם אל ליבו כי למרות רצונו הכנה של הילד ללמוד הוא נתקל בקשיי למידה. המלמד ציווה לתלמידיו של יצחקו ממנו על כי הוא לא מבין או יודע והתלמידים היו תמימים וישרים ושמעו לקול רבם, השתדלו לעזור לתלמיד. אך דבר לא עזר.

בגיל עשר בקושי הוא קלט את האותיות הא-ב כשחבריו כבר למדו משנה וגמרא. המלמד השקיע בו לפחות ללמוד בעל פה ברכות הנהנין וקצת מברכות השחר.

לקראת הבר מצווה שלו התכנסה הקהילה והחליטה שאין טעם להמשיך ללמדו עדיף לשלוח אותו ללמוד מקצוע כדי שיוכל להתפרנס מיגיע כפיו ולא יצטרך לבריות.

הקהילה פנתה לבעל נפחיה שהעסיק פועלים רבים ביצור כלים שונים, שילמד את הנער היתום את המלאכה.

בעל הנפחייה לקחו תחת חסותו והשתדל ללמדו לא רק את המקצוע, אלא גם הנהגות ישרות ומדות טובות.

הנפחייה עצמה העסיקה יהודים יראים וטובים וכל משך העבודה הפועלים היו חוזרים פרקי תהילים בעל פה, וכך נשמעו פסוקי תורה בכל משך העבודה. הנער רצה מאד להצטרף אל הפועלים בלימודם ובתפילתם והחל לברך ברכות הנהנין במשך עבודתו. אבל בעל הנפחייה הסביר לו שכשמברכים ברכה כשלא צריך ואין הנאה הרי זה נקרא ברכה לבטלה, ואסור לעשות כן. אז הוא החל לחזור על האותיות הא-ב כלימוד תורה.

ברוך השם דווקא את המקצוע הוא קלט מהר והחל לעבוד ולהתפרנס בכבוד. הקהילה דאגה להשיאו אישה והוא הקים בית בישראל. בית יהודי טהור המושתת על מעשים טובים אף אשתו שהייתה הבת של מוכר הירקות בעיר הייתה פשוטה כמהו אך יראת השמים שלהם הייתה מושלמת.

היתום לא עזב אף פעם את חלומו להיות תלמיד חכם ולדעת את התורה ולכן הפך לו למנהג מידי בוקר השכם היה יוצא אל היער מתבודד בין העצים ונושא תפילה מעומק ליבו בבכיות ובדמעות לבורא העולם שיזכהו להבין לשמוע וללמוד את דברי תורתך.

פעם אחת עבר הבעל שם טוב הקדוש ביער בעת תפילתו, ושמע את בכיו הכנה, ניגש אליו ושאל לו בני, מפני מה אתה בוכה? ענה היתום בן תלמיד חכם אני אך אני מוחי אטום מללמוד ואני מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיפתח את ליבי ללמוד את תורתו.

אמר לו הבעל שם טוב הקדוש. אם זהו רצונך? יכול אני ללמדך את כל התורה כולה. אך בתנאי שתצטרך לתת לי את כל רכושך. היתום השיב שהוא מוכן לכל תנאי. אז אמר לו הבעל שם טוב הקדוש אתה תצטרף אלי למשך שנתיים, תאלץ לעזוב את משפחתך ולבוא איתי ותתן לי את כל רכושך. אך לפני שתחליט לך הביתה תתייעץ עם אשתך אם גם היא מסכימה לתנאים אלו, אז תשוב ליער בעוד שבוע מהיום נפגש כאן ותאמר לי את החלטתך.

היתום שב לביתו וסיפר לאשתו את כל העניין והיא מיד הסכימה לכל התנאים לוותר על כל רכושם ולהיפרד מבעלה למשך שנתיים ובלבד שהוא יהיה תלמיד חכם.

היתום החליט להיוועץ גם בחמיו ושאל את דעתו וחמיו אמר לו שאין צורך להיות תלמיד חכם אפשר בהחלט להחזיק תלמידי חכמים על ידי צדקה וזכות הלימוד שלהם יחול גם עליך כמו שעשו האחים הקדושים בני יעקב אבינו זבולון ויששכר שיששכר למד תורה וזבולון היה עוסק לפרנסתו זבולון תמך ביששכר וזכות לימוד התורה התחלקה בין שניהם.

היתום חזר לזוגתו וסיפר לה את דברי אביה והיא השיבה לו אם כן נראה שאין אתה באמת רוצה להיות תלמיד חכם. כי אם היית רוצה להיות תלמיד חכם כמו שאמרת עד היום לא היית מהסס בכלל.

כעבור שבוע נפגשו הבעל שם טוב הקדוש והיתום ביער, והיתום מסר את החלטתו הסכמתו לכל התנאים, והוא נאנח מקירות ליבו.      

הבעל שם טוב שאל אותו מדוע אתה נאנח הרי אתה יכול להתחרט. ואז גולל בפני הבעל שם טוב את השתלשלות העניינים איך שהוא התייעץ עם אשתו והיא הסכימה מיד לכך רק ביקשה שהבעל שם טוב הקדוש יבוא אל ביתם לסעודה לפני שהם יוצאים לדרך, ואחר כך הוא התייעץ עם חמיו שאמר לו שאין צורך להיות תלמיד חכם וניתן לצאת ידי חובה בצדקה.

הבעל שם טוב הקדוש אמר כי חמיו צודק. ואפשר לזכות בזכות לימוד התורה על ידי צדקה אך היתום השיב שלמרות שהוא מבולבל ולא ידע מה להחליט הוא מקבל על עצמו הכל ובלבד שיהיה תלמיד חכם בעצמו.

הבעל שם טוב והיתום הלכו לביתו של היתום כדי שהוא יחתום על כתב העברת בעלות על כל רכושו לבעל שם טוב. וכשהגיעו הביתה השולחן היה ערוך עם כל טוב על השולחן מפה צחורה ונרות דולקים, כאילו חגיגה הולכת להיות כאן.

שאל הבעל שם טוב לשם מה כל החגיגה, והיתום השיב שהוא אינו יודע, וצריך לשאול את האישה.

האישה השיבה כי החגיגה מפני שני טעמים.

א. מכיוון שהיום הם מוותרים על כל רכושם ייתכן שבעתיד לא יהיה באפשרותם לזכות למצוות הכנסת אורחים ולכן החגיגה לרגל ההזדמנות האחרונה לזכות במצווה זו.

ב. מאחר והיא רואה שהקדוש ברוך הוא החליט לקחת מהם את כל רכושם, אלא שהפסד הרכוש נעשה בחסד וברחמים ועוד יקבלו בתמורה דבר נעלה יותר היינו בעל תלמיד חכם לכן היא עורכת סעודת הודיה לבורא העולם הלוקח את רכושם בחסד וברחמים.

התיישבו לסעודה מתוך שמחה רבה, ולאחר מכן חתם היתום על השטר העברת הבעלות לבעל שם טוב הקדוש. לאחר מכן הבעל שם טוב אמר כי הסדר יהיה כך. האישה תמשיך לגור בבית במשך השנתיים הקרובים אך לא בתור בעלת הבית אלא בתור דיירת, ועוד השאיר לה הבעל שם טוב שק תפוחי אדמה כדי לזרוע בגינה ולהתפרנס מגידולי ירקות, והבעל והרבי יצאו מחר בבוקר לדרכם.

כעבור שנתיים שב הבעל לביתו גאון עולם וצדיק נסתר הם עזבו את ביתם ועברו למקום שלא מכירים אותם כדי שאף אחד לא ידע על גדולתו בתורה וצדקתו הנפלאה.