פרק יד בליקוטי אמרים – כל יהודי הוא בינוני בכח

יום שישי י״א אלול ה׳תשע״א
כל אדם, ללא קשר להתפתחותו השכלית או להכשרתו הרוחנית, יכול להגיע למדרגת "בינוני" בבת אחת, אפילו אם לא יתבונן בגדולת ה', ועדיין יש לו תאוות, הוא רק צריך להחליט שמעכשו אינו רוצה למרוד בה' ולחטוא בפועל. אין דורשים מהבינוני רגש שבלב, שאינו יכול למאוס ברע תמיד. ואף אם בטבע ברייתו הוא נמשך לכל תענוגי העולם הזה, הוא יכול לחסום את הרע שבלב שלא יתפשט לאברי הגוף וכחות הנפש, כי המוח שליט על הלב.

 

הבינוני היא מדתו של כל אדם

כל יהודי יכול להגיע למדרגת "בינוני", אף אם אין הוא בעל נשמה גבוהה, ולא בעל כחות מיוחדים, ואפילו אם חטא בעבר. שזוהי מדת כל אדם, וכל יהודי הוא בבחינת כל אדם, שנאמר: אתם קרויים אדם על שם "אדמה לעליון" (יבמות ס"א רע"א, ישעיהו יד יד). במיוחד כאשר יהודי הוא בדרגת "בינוני" הוא ראוי להיקרא אדם, שבמדרגה זו מוצא האדם את ביטויו המלא. לכן כל יהודי צריך להימשך אחרי מדה זו בכל עת ובכל שעה. אם יתיגע ויעמול מובטח לו שיצליח.                  

 

נשאלת השאלה, איך יתכן שכל אחד יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, והרי למדנו,  שבינוני לא עבר עבירה מימיו, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו – אז איך מי שעבר עבירה יכול להיות בינוני?

לכל יהודי יש בחירה חופשית לקיים את כל המצוות ובמיוחד את מצות התשובה, שהיא מצוה כללית, שעליה יש בחירה חופשית מיוחדת. ולמעשה כל יהודי רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, אלא שיצרו הוא שתקפו (רמב"ם הלכות גירושין ספ"ב). וכאשר יהודי עושה עבירה זה היפך רצונו האמיתי, ובפנימיותו הוא מתחרט ומיצר ודואג על זה. כלומר, בפנימיותו הוא עושה תשובה מיד – כך שאין מי שיעכב בידו לעשות תשובה, דהיינו, לגלות את התשובה שבפנימיותו. ומכיון שיש לו בחירה חופשית לקיים את מצות התשובה, ועל ידי התשובה נעשית מציאות חדשה, הרי שהוא יכול להיות בינוני שלא עבר עבירה מימיו. ומאחר שתשובה יכולה להיות ברגע אחד, הרי שכל יהודי יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. 

 

אם כן, כל אדם, ללא קשר להתפתחותו השכלית או להכשרתו הרוחנית, יכול להגיע למדרגת "בינוני" בבת אחת, אפילו אם לא יתבונן בגדולת ה', ועדיין יש לו תאוות, הוא רק צריך להחליט שמעכשו אינו רוצה למרוד בה' ולחטוא בפועל. אין דורשים מהבינוני רגש שבלב, שאינו יכול למאוס ברע תמיד. ואף אם בטבע ברייתו הוא נמשך לכל תענוגי העולם הזה, הוא יכול לחסום את הרע שבלב שלא יתפשט לאברי הגוף וכחות הנפש, כי המוח שליט על הלב. אמנם עצם הרצון הפועל בלבו אינו ברשותו, אך המוח אינו נשמע ללב לעשות רצונו בפועל ממש: במחשבה, דבור ומעשה, הן במצוות לא תעשה בבחינת סור מרע והן במצוות עשה בבחינת ועשה טוב, ומבחינה זו לב ה"בינוני" ברשותו. אמנם יש עתים כמו בתפילה, שהוא מושל גם בתאותו, אך לא כל העתים שוות ולא תמיד הוא יכול למאוס ברע שבתאות לבו. יש לו יצר הרע, ועליו להילחם בו ללא הפסק, אולם אסור לו להתייאש, כי מובטח לו שאם יתאמץ תמיד יוכל לנצחו בפועל, במחשבה, דבור ומעשה, כי לכל אדם יש בחירה חופשית בשכלו, יכולת ברצונו הפשוט ורשות בפועל ממש, שכל מעשיו יהיו טובים כצדיק.

 

יש לעמוד על המשמר תמיד מפיתויי היצר הרע. שכך דרכו של היצר הרע, היום אומר לאדם כך, מחר אומר לו כך, עד שאומר לו: לך עבוד עבודה זרה. היצר הרע לא מפתה את האדם לעבור עבירה בבת אחת, אלא בהדרגה, צעד אחר צעד, באופן שיטתי וערמומי. יהודי יכול להתאוות תאוה בהיתר, שזהו יצר הרע של יהודי, אך כשמרבה בתאוות היתר, יכול בהדרגה להתפתות ולעבור אף לתאוה באיסור שזהו יצר הרע של גוי, שמלכתחילה אינו שיך כלל ליהודי. בכל זאת, תמיד יוכל להתגבר על תאוותיו ולהסיח דעתו מהן.

 

הבינוני צריך לעמוד על המשמר, כי המלחמה עם היצר מתחילה כל פעם מחדש, והיצר הרע מתאמץ להתחזק יותר לנצח את האדם שמכריע אותו פעם אחרי פעם, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. גם ה"בינוני" מבחינתו מתעצם והולך מפאת ריבוי הנסיונות. והקב"ה בא לעזרתו, שאלמלא הקב"ה עוזרו, מי יכול לו?!…

 

עצה להינצל מפיתויי היצר

לאדם שיצר התאוה בוער בו כאש, נותן אדמו"ר הזקן עצה, שהיא תרופה להינצל מפיתויי היצר הרע. במקום להתבונן בדברים המפתים של היצר הרע, עליו להסיח דעתו מהם, ולדבר אל לבו בתוקף, שאיננו רוצה להיות רשע, אפילו לא לרגע אחד. שכן הוא יודע שהוא יהודי, חלק מה' אחד שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), ואינו רוצה להיפרד ממנו אפילו לרגע אחד. הוא יודע שעל ידי החטא הוא מתנתק ונפרד מעצם המהות של עצמו, שהרי יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט). ועבירה פירושה התנתקות מה', העברה מרשות יחידו של עולם לרשות הרבים, רשות ההפקר והטומאה, וכמו שכתוב: עוונותיכם מבדילים (ישעיה נט ב). שכל המתפתה ליצר ועושה דבר שאינו רצון ה', דבר שאינו קדושה, אלא רצון הסטרא אחרא, הוא נפרד מאלוקות. שעבירה משמעה גם לעבור על רצון ה'. מצד זה אין נפקא מינא אם זו עבירה קלה או חמורה, צריך לברוח מכל עבירה. והוא ממשיך ואומר לעצמו, שרצונו רק לדבוק בה'. רצונו שנפשו, רוחו ונשמתו יתלבשו בשלשת הלבושים, העוסקים בתורת ה' ובמצוותיו. כי בניגוד לעבירה המפרידה אותו מה', הרי שמצוה פירושה צותא והתקשרות לה'. על ידי המצוה מתגלה אור ה', החודר דרך הלבושים: מחשבה, דבור ומעשה של המצוות בין קלות בין חמורות. לכן אמרו חז"ל: והוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה… (אבות ד ב). וכשהוא מחליט לנהוג כך בהחלטה נחושה, הרי שהחלטה זו משמשת תריס בפני התאוה.

 

אם כן, למה אדם עובר עבירה, הרי יהודי יודע שתורה ומצוות נותנים חיים וטוב רוחני, וחטאים הם היפך החיים והטוב. וכשם שלא ירצה לאבד גופו, כך לא ירצה לאבד נשמתו?

אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. וכך הוא מתחיל להקל בעבירות קלות, ונדמה לו כשעובר עבירה קלה שהוא עדיין ביהדותו; ואין הוא מרגיש שבעוברו על רצון ה', הוא נפרד ממנו. לו היה מתבונן שבכל עבירה הוא נפרד מה' כמו בעבודה זרה ממש, לא היה חוטא. שהרי הבינוני אינו רוצה להיפרד מה' לעולם. ועל כן מובאת עצה זו כסגולה להינצל מפיתויי היצר הרע. שדוקא בשעת מעשה של פיתוי היצר, הוא מסיח דעתו מהחטא, ואומר לעצמו, שאינו רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, שאינו רוצה לכפור באמת ולגרום למיתת נשמתו. וכך הוא נותן לעצמו את העוז והתוקף, שלא למלא תאוותיו. וכשהוא מזכיר לעצמו שכל רצונו לדבק מחשבתו רק בה', הוא לומד קל וחומר מקל שבקלים, שמוסר נפשו על קדושת ה'. כי בכל יהודי אפילו קל שבקלים יש את נקודת היהדות שבנשמתו, עצם מהותו – החכמה שבנפש, שהיא אור המעין שמבית ה' יצא. וכך על ידי תוקף הנשמה הוא יכול להתגבר על הכל, קל וחומר שהוא צריך ויכול לקדש את ה' ולא לעשות עבירה, שהיא מסירות נפש קלה הרבה יותר.

 

מדרגות בנשמות ישראל

הבינוני יכול להימנע מכל עבירה. מה שאין כן בדבר המסור לרגש הלב – אין הוא יכול למאוס ברע לגמרי כמו "צדיק גמור", או לא לגמרי כמו "צדיק שאינו גמור". מאיסה ברע אפשרית רק על ידי תוקף האהבה לה', אהבה בתענוגים – אהבה שהיא מעין עולם הבא, שעל זה אמרו: עולמך (העולם הבא) תראה בחייך. יש צדיקים הזוכים לראות את העולם הבא בעולם הזה כשהנשמה בגוף. אך לא כל אדם זוכה לזה, כי זהו כמו שכר על העבודה, וכמו מתנה הניתנת מלמעלה. בדומה לכהנים שניתנה להם עבודה מיוחדת, שהיא בבחינת מתנה מלמעלה, ככתוב: עבודת מתנה אתן את כהונתכם (במדבר יח ז). ולכן פונה איוב לה' ואומר: בראת צדיקים בראת רשעים (בבא בתרא טז א) – הרי לכאורה זה נגד הבחירה החפשית, כמו שאומרת הגמרא שהמלאך הממונה על ההריון אומר על כל טפה מה יהא עליה, אך אין היא אומרת אם הוא יהיה צדיק או רשע – והא צדיק ורשע לא קאמר (כפי שלמדנו בפרק א). אלא שהכוונה היא שה' ברא צדיקים – אנשים שיכולים להפוך את היצר הרע לטוב או לפחות לגרש אותו, וברא רשעים – אנשים שאינם יכולים להפוך את היצר הרע לטוב, וגם אינם יכולים לגרש אותו, ובכך הם דומים לרשעים. שצדיק יכול להיות רק מי שכבר טעם את התענוג האמיתי, וזה אין בכחו של כל אחד, אף אם יעמול ויתיגע על כך; אלא אם כן, זה ניתן לו במתנה מלמעלה. הבחירה החפשית היא רק להתנהג כצדיק או להתנהג כרשע. וזהו שכתוב בתיקוני הזהר, שיש בנשמות ישראל מדרגות ותת מדרגות (בחינות), לא מצד עבודתם, אלא מצד שרש נשמתם שכך נולדו. דהיינו, שנשמתם קיבלה דרגה מסוימת בכח במתנה ללא מאמץ. אך כל אחד מהם בדרגתו, כפי שהיא בכח יכול להוציאה מן הכח אל הפועל רק מתוך בחירה חופשית ומלחמה ביצר הרע עד כדי הבסתו. כך יש בנשמות ישראל (על פי תיקני זהר בהקדמה א, ב):

חסידים שנשמתם ממדת החסד.

גבורים שנשמתם ממדת הגבורה, שמתגברים על יצרם.

מארי תורה שנשמתם ממדת התפארת (= תורה) שהם בעלי תורה.

נביאים שנשמתם ממדות נצח והוד, ששם מדרגת הנבואה.

צדיקים שנשמתם ממדת היסוד (צדיק עליון) או ממדת המלכות (צדיק תחתון), שיש להם נתונים מספירות העליונות, ולכן יכולים להיות צדיקים.

מכאן שיש דברים שנקבעים מלמעלה.

 

משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע

נשאלת השאלה: אם משביעים אותו שיהיה צדיק, למה משביעים אותו שלא יהיה רשע?

כפל לשון השבועה: תהי צדיק ואל תהי רשע הוא, כי באמת כל אדם צריך להשתדל להיות צדיק במהותו, אולם אם לא הצליח להיות צדיק במהות עצם נפשו, לפחות יתאמץ שלא יהיה רשע בלבושי נפשו. ואכן הבינוני בעל הבית על לבושי נפשו – מחשבה, דבור ומעשה תמיד, אך לא בעצם מהות נפשו. הבינוני צריך לדעת, שאסור לו להיות רשע אפילו שעה אחת, מאחר שיש לכל יהודי בחירה חופשית בשכלו, יכולת ברצונו הפשוט ורשות בפועל ממש לשלוט על תאוותיו ולכבוש את יצרו, שהרי המוח שליט על הלב. ולא די בהשתדלות מסוימת בלבד, אלא יהודי חייב לסור מרע לגמרי על ידי קיום מצוות לא תעשה, דהיינו, שעניין העבירה יהיה מושלל ממנו בתכלית. וגם חייב הוא לרצות תמיד לעשות רק טוב – לעשות את רצון ה' במצוות עשה. ובעיקר בלימוד תורה שכנגד כולם, שלימוד מביא לידי מעשה.

 

בכל זאת נשארת השאלה: איך אפשר להשביע יהודי שיהא צדיק, אם לא כל אדם יכול לזכות להגיע לזה, שהרי פירוש תהי צדיק הוא, שיגיע לאהבת ה' בתכלית, אהבה בתענוגים, ולמאוס ברע לגמרי?

העניין הוא, כי אמנם אין לאדם בחירה בזה כל כך, לא כל יהודי יכול להגיע למדרגת צדיק. אולם מהמלים כל כך למדים, שיש בזה קצת בחירה, ואמנם צריך להשתדל להיות צדיק. אדמו"ר הזקן מתוה דרך לכל אדם לקבוע עתים לעשות מאמצים ופעולות כדי להשתדל להגיע למדרגת צדיק. קודם כל, לתת לעצמו עצות איך למאוס ברע עד כדי בחילה, כמו שיעצו חכמינו, לומר לעצמו על תאוות נשים, שגוף האשה הוא ככלי מלא לכלוך, ולא ראוי להתאוות לכך, אלמלא ה' ציוה. ובדומה לכך, בענייני מעדנים ומטעמים שאדם תאב לאכול, צריך לחשוב ולהתבונן, איך אחרי הכל הם הופכים לצואה מאוסה. וכך כל תענוגי העולם הזה, כסף, כבוד וכד', צריך לראות את הנולד מהם, שבסופו של דבר, הכל נהפך לריקבון, רימה ותולעה, ואף התאוה עצמה היא בת חלוף ושינוי. לעומת זה, חובה ומצוה להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולתו האין סופית עד כמה שאפשר. צריך לעורר את כל הכחות הפנימיים הנעלמים שבנפש. ובהעלם הנפש יש כמה דרגות, ויכול להמשיך כל פעם המשכה חדשה מהנפש, עד שאולי מבחינה מסוימת ובפרטים מסוימים יגיע לדרגת צדיק. ורצוי ביותר לכבוש את היצר הרע חלק אחר חלק, ואין דבר העומד בפני הרצון. ואפילו אם בכל התבוננותו לא הגיע למאיסה אמיתית ברע, ואף לא לאהבת ה' בתענוגים באמת, אלא רק בדמיונות – מה שצריך לעניין אותו הוא לעשות את העבודה, שלכך השביעוהו, ולא לחשוב על התוצאות שלה, וה' יעשה הטוב בעיניו. ואף אם הם רק דמיונות, אין הם דבר שלילי, כי הם מקדמים אותו לקראת המטרה. וכשהאדם מרגיל עצמו בדבר, הדבר שולט עליו ונהיה חלק מחייו, ונעשה לו טבע שני, אף אם לא נולד עם טבע זה. ועוד שאף אדם לא יודע אם הוא נולד עם טבע זה או לא, ואולי הוא מאותם יחידי סגולה בעלי נשמות גבוהות של צדיקים. על כל פנים, אף אם הוא מצד עצמו לא שיך להיות צדיק, שהרי נברא כרשע, כשיחשוב עד כמה תענוגי העולם מאוסים, יכיר בזה קצת. וכשיתרגל לשמח עצמו בהתבוננות בגדולת ה', הרי כשיש התעוררות מלמטה, יש התעוררות מלמעלה. ומאחר שהשתדל כל כך, אולי יזכה לקבל במתנה – אהבה בתענוגים; על ידי שתתעבר בו רוח משרש של איזה צדיק שמתענג ושמח בה', שתתן סיוע לנשמתו. כלומר, שרוח הצדיק תיכנס בו ותתאחד עמו לגמרי, עד שלא ירגיש אותה כדבר נוסף בו אלא חלק ממנו, ויוכל לשמוח ולהתענג בה' בשמחה ותענוג אמיתיים. ככתוב: שמחו צדיקים בה' (תהלים צז יב) – שהבינוני עולה לדרגת צדיק בכח רוח הצדיק שמתעברת בו, ואז מתקיימת בו באמת השבועה: תהי צדיק, שאור ה' מאיר בו.

 

הרבי מה"מ מסביר ב"דבר מלכות" פרשת אמור, שעבודת היהודי אינה רק בבחינת סור מרעאל תהי רשע אלא גם בבחינת ועשה טובתהי צדיק (נדה ל סע"ב), ואמנם כפי שמציין אדמו"ר הזקן (בפרקנו), אין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך כו', כי נמצאים למטה נשמה בגוף ונפש הבהמית בעולם הזה הגשמי והחומרי. אולם מאחר שישנו כח העצמות בגוף הגשמי של יהודי, הרי זה נותן את הכח שגם למטה יגיעו לדרגות הכי גבוהות, עד תהי צדיק. על כל פנים, על ידי זה שיעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק כו', ועוד שההרגל נעשה טבע שני כו', ואולי יזכה שתתעבר בו רוח משרש של איזה צדיק וכו', כאמור. יותר מזה, אד"ש מחדש –  ויש לומר שלאחרי כל העניינים של בירור וזיכוך שבני ישראל עברו במשך הדורות, יכול עכשיו כל אחד ואחד מישראל להגיע לדרגות הכי גבוהות עד תהי צדיק בגלוי, הגילוי ד"ועמך כולם צדיקים", כפי שיהיה בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה. כלומר, שהיום לאחר כל מה שעברנו, וכל העבודה שעשינו, העולם נעשה מזוכך יותר וכל יהודי יכול להיות צדיק גמור גם בלי עיבור של רוח צדיק.

 

גם אדמו"ר הזקן נותן בפרקנו פתח לאפשרות שיש לנו קצת בחירה להיות צדיקים, כשאומר: ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך. ויותר מזה, אדמו"ר הזקן אומר בסוף פרק כ"ז: והייתם קדושים, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא, על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט. ואם אין כוונת אדמו"ר הזקן במלים: קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא ל"צדיק", הרי שזה לפחות "בינוני" ברמה גבוהה מאד. על כל פנים, מכיון שאנו נמצאים בימות המשיח, ולאחרי כל העבודה העולם נעשה מזוכך, כאמור, הרי שכבר אין להסתפק באמרה "הלואי בינוני", אלא יש לשאוף ולעשות הכל כדי להיות "צדיקים גמורים".   

פרסום תגובה חדשה

test email