פרק יג בליקוטי אמרים – שלש דרגות בבינוני

יום שישי י״א אלול ה׳תשע״א
האמת נמצאת בכל מקום לפי מדרגתו, בכל מדרגה יש האמת שלה, ותמיד יש מדרגה גבוהה יותר שלגביה המדרגות התחתונות אינן אמת. והסימן לעליה במדרגה הוא, כשהמדרגה הקודמת כבר אינה האמת שלו. זה מה שנדרש מהבינוני לעלות ממדרגה למדרגה עד שמה שנראה לו אתמול בשמים ובלתי מושג, יהיה בארץ ובהישג יד, עד שישאף לשמים חדשים וארץ חדשה בכל יום מחדש.
טבע

 

בינוני זה וזה שופטן

אמרו רז"ל: בינוני זה וזה שופטן. דהיינו, הבינוני מאחד שני קצוות: צדיק ורשע. את הצדיק – יצר הטוב בלבד שופט, ואת הרשע –  יצר הרע בלבד שופט, ואילו הבינוני – שני היצרים שופטים אותו. לכן הבינוני ברצונותיו וביצריו הוא כרשע; אם כי הוא דומה לצדיק בהתנהגותו שלעולם איננו חוטא בפועל ממש, לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה. שני השופטים יצר הטוב ויצר הרע הם מעין יועצים, וכל אחד מהם מושך את הבינוני לכיוון אחר. כל אחד מהם מחוה את דעתו רק בתור יועץ ב"משפט" שנושאו מי הוא בעל הבית המוחלט על כל אברי הגוף. כל אחד רק נותן עצה ולא הלכה מחייבת וקובעת. שהמשפט הוא רק "תחילת דין", ובתחילת הדיון כל אחד מהשופטים רק מחוה את דעתו. לכן היצרים נקראים שופטים ולא מושלים.

 

וכך הוא סדר השתלשלות הדברים במשפט:

א. היצר הרע מביע את דעתו בלב. שהרי משכן הנפש הבהמית, היצר הרע, הוא בדם האדם ובמיוחד בחלק הלב השמאלי המלא דם. ומבחינה רוחנית נפשית במדות – שם נפלו ה"מלכים" (מדות מעולם ה"תוהו") בשבירת הכלים.

ב. לאחר שהלב הביע דעתו בלב, מיד הוא עולה למוח להרהר בו, ומיד כשעולה למוח חולק עליו השופט השני, הוא הנפש האלוקית שמשכנה במוח, ושם יתרון החכמה מן הסכלות. עיקר הנסיון של הבינוני הוא במוח, כי אם על הלב אין לו שליטה, הרי שעל המוח והמחשבה יש לו אחריות ושליטה, כי מוח שליט על הלב.

ג. התנגדות השופט השני שבנפש האלוקית שהתחילה במוח ממשיכה ומתפשטת אל החלל הימני שבלב, שם משכן היצר הטוב, עד שגם הלב מקבל השפעתו מהמוח ושולל את ההרהורים השליליים של תאוות וכיו"ב.

 

המלחמה המתרחשת בנפשות הבינוני אינה קלה, כי במצב זה שתי הנפשות פועלות ביחד כשני כחות שקולים – זה וזה שופטן. הבינוני משתדל להגביר את הנפש האלוקית על הבהמית, אם כי אין כחותיו עומדים לו; אך מכיון שהוא עושה את כל המאמצים להתגבר על יצרו, אז באים דברי המכריע, הוא הקב"ה, שעומד לימין אביון, הוא היצר הטוב שבחלל הימני שבלב, להחליט את ההחלטה הנכונה; על ידי שמאיר את אורו – האור האלוקי – על נפשו האלוקית.

 

היצר הטוב מכונה אביוןילד מסכן וחכם, ילד – כי הנפש האלוקית נכנסת באדם רק בגיל המצוות, ומסכן – על שאין בכחותיו לבדו להתגבר על השופט השני, הוא היצר הרע. כך שהבינוני, הוא כרשע – בכף הדמיון, כי יש לו יצר הרע, וכחות נפשו רעים כתולדתם בתוקפם כמו אצל הרשע. דהיינו, הבינוני במהותו הוא רשע, ומשום כך אומרים לו: היה בעיניך כרשע. אם כי בניגוד לרשע שכחות נפשו הרעים באים לידי ביטוי גם בלבושיו: מחשבה, דבור ומעשה; הבינוני מתנהג כצדיק בלבושי הנפש שלו, ולעולם אינו חוטא. מכאן שהבינוני דומה לרשע במהותו, אך לא בלבושיו; שאין היצר הרע מתפשט באברי גופו, המשולים לעיר קטנה, אלא נשאר רק במקומו בלב. שאם לא כן, אילו היתה ליצר הרע שליטה קטנה על הגוף, היה נקרא רשע.

 

הבינוני צריך לדעת, שהרע לא עבר ממנו לגמרי. אדרבה, הוא מתחזק במשך הזמן. ככל שהבינוני מתקדם בעבודת ה' ומתעלה יצרו גובר, שכל הגדול מחברו יצרו גדול יותר. רצון  ה' הוא להגדיל את כח היצר הרע, כדי שיעמוד בנסיון. וממילא בגלל עיסוקיו בענייני העולם, כמו: אכילה ושתיה וכד', גדל יצרו הרע באופן טבעי; כי היצר הרע דומה לכל כח שכלי או גופני שמתחזק כשמאמנים אותו. ואפילו אם כל ענייני אכילה ושתיה וכיו"ב נעשים בקדושה יתרה, אין הם מגיעים לרמת העדר האכילה וכד'. והראיה ממשה רבינו, שכאשר היה צריך להביא תורה לישראל, לא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה; אף שבודאי תמיד אכל לשם שמים, וברר בירורים באכילתו, והעלה את ניצוצות הקדושה שבאוכל. קל וחומר, הבינוני – גם אם הוא אוכל לשם שמים ולא אכילה גסה כבעל תאוה, גורם לכחות הנפש האלוקית להתגשם. כי הנשמה, שיורדת לעולם ומתלבשת בגוף, מושפעת מתוקף כחות הנפש הבהמית. לשון אחר, המברר, היא הנשמה, המתלבשת בגוף המתברר, נעשית מושפעת ממנו, אף שבסופו של דבר, הירידה היא צורך עליה.  

 

דרגה ראשונה בבינוני – בינוני בעל עסק

בעל עסק – כל עסקיו בגשמיות. אמנם בזמן התפילה יש לו אהבת ה' ממש, אולם לאחר התפילה נשאר רק רושם מזה. תוכו רק רצוף אהבה. דהיינו, אהבת ה' שלו היא שטחית. וגם הרושם הנשאר מהתפילה אינו חזק מספיק. ואז יכולה להתעורר בו איזו תאוה, כאילו לא התפלל. ואכן הוא משתדל בכל כחו שלא למרוד בה', כפי שמוחלט אצלו מצד נפשו האלוקית, אך אין ההתבוננות במוחו מספיקה לשלול את הרע, ואין הוא יכול להתעלם לגמרי מחוות הדעת של הנפש הבהמית האומרת את דבריה. כי המלחמה היא גם במוח ולא רק בלב, שאם היתה רק בלב, אז מוח שליט על הלב. ומכיון שהנפש האלוקית אינה שולטת מצד עצמה לגמרי במוח, והוא עושה את שלו בכל כחותיו, אז הקב"ה עוזרו. וכמו שכתוב: אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (קידושין ל ב). וה' עוזרו על ידי שמאיר מאורו על הנפש האלוקית, ואור זה דוחה את ההרהור הרע שבמוח, ובפועל אין הוא חוטא. [לפי הרבי הרש"ב, העזרה הבאה מלמעלה, היא בחינת "החכמה שבנפש" – ההתקשרות לה' שלמעלה מטעם ודעת. ואולי זה מה שכתוב בפרק י"ב, שנוסף לרושם מהתפילה שבמוחין, יש גם יראת ה' ואהבתו המסותרות בבינונים באופן גלוי במשך כל היום].

 

אם כן, "בינוני" הוא כרשע, כי בפנימיותו נותר עדיין רע בכל תוקפו, שלא נדחה ממקומו, ולא התבטל אפילו חלקית, כמו אצל "צדיק שאינו גמור". אולם אין הוא רשע ממש, שאין הרע מתפשט מחלל השמאלי שבלב לכל ה"גוף" הוא ה"עיר קטנה", ואינו חוטא בפועל, ובכך הוא דומה לצדיק. ובכל זאת אמרו חז"ל, שאפילו כל העולם שמסביבו או אפילו העולם הפנימי שבגופו, אומרים לו שהנהגתו היא הנהגת צדיק; הוא צריך להיות בעיניו כרשע, ולא להאמין לעולם שמסביבו או לעולמו הפנימי, שכבר ביער את הרע מקרבו, ואין בו רע כלל. הבינוני, שלא הצליח להשפיע על מהות ועצמות הנפש הבהמית, צריך לדעת שאין הוא צדיק כלל.

 

בכל זאת, עדיין נשאלת השאלה: למה חשוב שהבינוני יהיה בעיני עצמו כרשע?

כי כשהבינוני יודע את מקומו, שהרע לא חלף כלל, להיפך, הרע הוא בתוקפו ובעצמתו – זה מתוה לו את דרך עבודת ה' שלו, שתמיד יעמוד על המשמר, כי יודע שיש רע וצריך להתגבר עליו ולהלחם בו ללא הפסק. ועוד שלצדיק יש עבודה שמתאימה וראויה רק לו. למשל, צדיק יכול להעלות ניצוצות לקדושה במקומות מסוימים; לעומת זאת, אם בינוני יעשה עבודה כזו הוא יכול לבוא לידי נפילה ח"ו. כך שכל זמן שלא הודיעו לו משמים שהוא צדיק, הוא צריך להחזיק עצמו בינוני.

 

דרגה שניה בבינוני – הוגה בתורה לשמה

דרגת בינוני נעלה יותר היא של יהודי העוסק בתורה לשמה, והוא כתלמיד לפני רבו הקב"ה. הנפש האלוקית שבמוח מושלת בעיר קטנה שהיא גופו ובכל אבריו שליטה מוחלטת, עד שהם נעשים לבוש ומרכבה לשלשת לבושי הנפש האלוקית: מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. כי אינו זז מאהלה של תורה, שעוסק בתורה לשמה יום ולילה, כך שמוחו מלא קדושה, אלוקות ותורת ה'. וכמו בבינוני שבפרק י"ב, הרושם מהתפילה שולט על הנפש האלוקית שבמוחו לגמרי וללא צורך סיוע מלמעלה. אלא שגם בינוני זה אינו שולט באופן מוחלט על מהות הרע שנשאר בתוקפו וגבורתו, ולא נדחה ממקומו בחלל השמאלי שבלב, רק שאין הוא מתפשט בלבושי הנפש – מחשבה שבמוח, דבור שבפה ומעשה שבידים ובשאר אברי גופו, כי מוחו שליט בטבעו על לבו. דבר זה עצמו הוא עזר מה', אם כי אין לו סיוע מיוחד מלמעלה. ומכיון שנפשו האלוקית שולטת באופן מוחלט במוחו, כי כל מעייני בך (תהלים פז ז) – כל מחשבותיו תורה, ונפשו הבהמית בהעלם ולא בגילוי. באופן טבעי אין נופלים לו הרהורים רעים, וכמובן שאין הוא חוטא גם בדבור ומעשה, כאמור. ואף אם לאחר התפילה כחות נפשו הבהמית עשויים להתעורר, הם מנועים מלצאת החוצה, בניגוד לבינוני בעל עסק, שכחות נפשו יוצאים החוצה, אלא שהוא דוחה אותם מיד. בכל זאת, לו היה מפסיק לימודו ועוסק בעסק לפרנסתו, אז היה רואה את הרע. שהרי הרע נשאר אצלו בתוקפו כתולדתו. מהותה ועצמותה של הנפש האלוקית אינה שולטת במהותה ועצמותה של הנפש הבהמית שנשארת בתוקפה; אף שאינה מתפשטת באבריו ואינה מבטאת את עצמה. שיתכן שעשר כחות נפשו הבהמית יהיו במלוא התוקף, אך לא יבטאו את עצמם בלבושים.

 

דרגה שלישית – בינוני המתפלל כל היום כולו

בינוני המתפלל כל היום כולו הוא בדרגת בינוני הגבוהה ביותר, שלבו בוער באהבת ה' כל היום כמו בעת התפילה, וכאילו הוא מתפלל כל היום, והוא כבן לפני אביו הקב"ה. וכמו שאמרו חז"ל: הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו (ברכות כא א) – שיהיה כל היום כלו בהתבוננות בגדולת ה' ובאהבת ה' כמו בתפילה. כי שליטה על מהות ועצמות הנפש הבהמית יכולה להיות לבינוני רק כשמתבונן בגדולת ה' בזמן התפילה. בתפילה המוח והלב מתמלאים באור ה' המאיר בהם, ואז מתמלא באהבת ה'. לכן מתגבר תוקף נפשו האלוקית, כמו שכתוב: אני בינה (התבוננות) לי גבורה (התגברות) (משלי ח יד). "בינה" ו"גבורה" שתיהן מקו השמאל. בינה היא מקור הגבורות וההתגברות. בינה היא ההתבוננות שהכל אין ואפס לפניו יתברך. מזה נולדת אהבה עזה לה', שבכחה מתגברת הנפש האלוקית ושולטת על הרע, עד שגם הצד האחר שבחלל השמאלי מכיר בה', שהוא אמת, ורוצה לדחות ולמאוס כל מה שמנגד לאמת. במצב זה הנפש הבהמית כביכול נעלמת, וכאילו אינה נמצאת כלל, אף שאינה מתבטלת מכל וכל. כל עשר כחות הנפש הבהמית הם בתרדמה, ונשארת מציאות הנפש האלוקית בלבד.

 

בינוני זה נשאר במדרגה של תפילה כל היום, כשהרע בתרדמה. נשארים בו רק המוחין של גדלות. לכן האבחנה בינו לבין צדיק קשה ביותר. ומשום כך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, שחשב עצמו לבינוני עליון זה. כי מפליא איך צדיק יסוד עולם, שלא פסיק פומיה מגרסא של לימוד תורה, ועסק בתורה בכל פנימיות רצונו בחשק והתלהבות בכל נפשו, ואפילו מלאך המות לא יכול לשלוט בו; איך היה יכול לטעות ולהחליף את ההגדרה של "צדיק", המתאימה לו, בדרגת "בינוני", שהם שני דברים שלא בערך זה לזה? – אלא שרבה חשב עצמו לבינוני המתפלל כל היום. כלומר, שכל היום הוא במצב של תפילה, ולכן לרע אין שום מציאות אצלו. שאז קשה לבדוק אם הרע הוא בתרדמה או שהרע מת או נדחה לגמרי – כלשון דוד המלך: ולבי חלל בקרבי (תהילם קט כב). ובגלל המצוה לקיים את השבועה שמשביעין אותו, היה בעיניך כרשע, חשב רבה עצמו לבינוני. ואכן אם אין מודיעים לאדם משמים שהוא צדיק, יש לו חובת: היה בעיניך כרשע. והלוא אף לגבי "צדיק" נאמר: אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב ד; ועוד) – שהרי אסור לאדם לבטל את היגיעה והעבודה מתוך הרגשת בטחון שהעבודה נגמרה, אפילו לצדיק, קל וחומר לבינוני.

 

בכל זאת, אף בינוני המתפלל כל היום אינו דומה לצדיק כלל. כי הבינוני התגבר על הרע, אך לא הפכו לטוב כמו "צדיק גמור", ואף לא גרשו ממקומו כמו "צדיק שאינו גמור". ואף אם התגברותו על הרע נמשכת זמן רב, זה עשוי להתעורר מחדש. ולכן צריך תמיד לעמוד על המשמר, ולהמשיך ולהתגבר על הרע, ולא להניח לו להתעורר מחדש. כי עדיין לא סיים את מלחמתו עם הרע. וכמו שכתוב על יעקב ועשו, שמסמלים את המאבק בין הטוב לרע – בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית: ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה כג). זהו מבנה הנפש של הבינוני, שנמצא במאבק תמידי שאינו מסתיים אף פעם. וככל שאחד מתגבר השני מתגבר כנגדו. אלא שהידיעה שיש שתי נפשות, והתבוננות הנפש האלוקית בגדולת ה' בעזרת כח הבינה שבנפש עוזרת לנו בהתגברות על היצר הרע.

 

עבודת הבינוני היא אמת לאמיתו

שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר (משלי יב יט) – על פי פסוק זה, מה שנצחי הוא אמת, ומה שרגעי וחולף או משתנה אינו אמת. כי אמת הוא דבר שבעצם, ולא עניין זמני הקיים בנסיבות ובתנאים מסוימים. אותיות א.מ.ת. מחברות את כל האותיות, כי הם ראשית אמצע וסוף אותיות האל"ף בי"ת; ויש בזה רמז שב"אמת" יש המשכיות ונצחיות. מכאן שכל דבר אמיתי צריך שיהיה תמידי ולא זמני. לפי זה, לכאורה, אהבת ה' של הבינוני אינה אמיתית, כי היא עלולה לחלוף ולהיפסק בכל רגע. עבודת הבינוני היא כנהר המכזב, הפסול לקידוש מי חטאת. ואפילו אם הוא מכזב רק אחת לשבע שנים, הרי הוא בלתי נצחי. בניגוד לצדיקים, שהתאחדו והתלכדו עם מקורם ושרשם, עד שיש להם רצון אחד הוא רצון ה'. ועבודתם היא כמעין הנובע שהוא תמידי ואמיתי.  

 

אם כי, למעשה, ניתן להרחיב את ההגדרה של המושג אמת, מבלי לוותר על עצם ההגדרה של המושג אמת, שהוא דבר נצחי ובלתי חולף. כך, למשל, העולם הוא שקר, כי הוא נברא ובן חלוף, אבל הוא גם מציאות, שכן התורה מעידה על בריאת העולם, וגם כל היסוד למצוות התורה בנוי על עולם מציאותי ואמיתי. כך עניין עבודת הבינוני היא עבודה אמיתית, כפי שיבואר להלן.         

 

ה' אלקים והתורה הם אמת כי הם נצחיים ואמיתיים. וכמו כן, מדת יעקב היא מדת האמת. שמדת האמת מתיחסת אל יעקב, ככתוב: תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ). ועל נחלת יעקב, ככתוב: ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה (בראשית כח יד) – שאין לה גבולות. גם על פי הגמרא, יעקב יזכה לנחלה בלי מצרים (שבת קיח א).

 

עניין מדרגתו של יעקב, מדת האמת, שמבריח מן הקצה אל הקצה, קשור בבריחי המשכן. במשכן היו שלשה בריחים שחיברו את קרשי המשכן: בריח עליון, בריח תחתון ובריח תיכון. הבריח העליון והתחתון שבמשכן עברו מחוץ לקרשים, וכל אחד מהם עשוי משני חלקים, כשכל חלק מבריח עד חצי הכותל. לעומת זאת, הבריח התיכון עבר בנקב שבתוך הקרשים, והבריח את כל הכותל מקצה לקצה. וכמו שכתוב בגמרא: היה מתקפל בדרך נס ומבריח את שלשת הכתלים (שבת צח ב).

 

על פי הקבלה הבריחים מכוונים לשלשת הקוים שבספירות. קו ימין – קו החסד, קו שמאל – קו הגבורה וקו אמצעי – קו התפארת. הקו האמצעי הוא המבריח מן הקצה אל הקצה. ומעלתו היא בשני עניינים. ראשית, שהוא מבריח מן הקצה העליון ביותר עומק רום, פנימיות הכתר, עד הקצה התחתון ביותר עומק תחת. וידוע שעומק רום ועומק תחת שייכים זה לזה. שהעבודה בעומק לפנים מעומק שלמטה מגיעה לעומק שלמעלה. כמו שכתוב: ממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל א). עד אשר הרוח שבה אל האלוקים אשר נתנה. כך גם בריח התיכון שבמשכן היה מבריח מן הקצה האחד של המשכן עד לקצהו השני. שנית, הקו האמצעי מראשו ועד סופו הוא בשווה בלי שינויים, בגלל היותו מבריח מן הקצה העליון ביותר עד הנמוך ביותר ומפני שהוא מגיע לפנימיות הכתר, הוא שווה בכל מקום. בניגוד לקו הימין והשמאל להיותם רק הארות, שככל שהוא נמשך למטה יותר הוא מתמעט, שכך הוא הסדר בהארת אור. והגם שגם הם מגיעים לכתר, אך רק לחיצוניות הכתר. וזוהי מעלת יעקב קו האמצעי שלימו דאבהן, שהיתה מיטתו שלימה. שגם כמו שהוא נמשך למטה (מיטתו) הוא בתכלית השלימות.

 

שלשת הקוים מקבילים ושייכים לשלשת האבות: חסד לאברהם, פחד ליצחק ואמת ליעקב. לכן מדת יעקב, היא מדת האמת, הקשורה גם למדת התפארת, עושה שלום בין חסד לגבורה, בין גבריאל, שר של אש לבין מיכאל, שר של מים. כי על מדת התפארת, הכלולה מחסד וגבורה, מאיר אור אלוקי, אור אין סוף. וממנה נמשך אור גם על המדות: חסד וגבורה, ומחמת הביטול שמתבטלות מדות אלה מפני אור זה, נעשה שלום ביניהן. וכמו הבריחים שבמשכן המחברים את כל הקצוות, והאותיות אמת המחברות את כל האותיות – כך מדת האמת, מדת התפארת, תופרת, מבריחה ומחברת את כל הדרגות בסדר ההשתלשלות מן הקצה (למעלה עד אין סוף) אל הקצה (למטה עד אין תכלית), עד שיש אמת (יחסית) – מדת התפארת – בכל עולם בדרגה שלה. דהיינו, לעומת אמת מוחלטת הנמצאת רק בעצמותו ומהותו יתברך, כל אמת אחרת, אף של צדיק גמור אינה מוחלטת. ואכן באמת יש כמה דרגות: שפת אמת, אמת ואמת לאמיתו. זהו עניין הבריח שמבריח מן הקצה הכי עליון אל הקצה הכי תחתון. שבכל דבר ישנה הנקודה הפנימית, אף שכידוע כל דרגה לגבי הדרגה שמעליה היא כאין. וכמו שאמרו חז"ל על רגלי חיות הקדש (המלאכים בדרגה הנמוכה ביותר): רגלי החיות כנגד כולם (חגיגה יג א) – כנגד כל העולמות והמלאכים שתחתיהם.

 

דהיינו, המרחק מהארץ לרקיע חמש מאות שנה, ועובי כל רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע חמש מאות שנה, וכן שבעה רקיעים זה למעלה מזה, ולמעלה מהם חיות הקדש, ורגלי החיות כנגד כולם (חגיגה יג א) – רגלי החיות, שהן החלק התחתון ביותר של חיות הקדש, גדול יותר מכל העולמות והרקיעים שלמטה מהם. והכלל הוא שהמדרגה התחתונה של עולם עליון היא תמיד למעלה מהמדרגה העליונה של עולם תחתון ממנו. לכן סימנה של עליה אמיתית היא, שכאשר הוא עולה במדרגה, שאז המדרגה הקודמת כבר אינה אמת שלו. כי אפילו החלק העליון של המדרגה התחתונה הוא כאין וכאפס לעומת החלק התחתון של המדרגה העליונה. ולכן צריך כל אדם לדרוש את האמת שבמדרגתו, עד שיתעלה למדרגה גבוהה יותר ושם יתחיל בעבודה חדשה וכן הלאה.

 

הבינוני אינו מושלם, אין לו אהבת ה' תמידית וגלויה בכל רגע כמו בשעת התפילה, אך הוא עושה כל התלוי בו, וכל אשר ביכולתו, לכן זוהי עבודה שלימה ותמה. והיא האמת לאמיתו של הבינוני. ועוד, שאהבת ה' של הבינונים, אף שהיא באה לידי ביטוי רק בתפילה, ואף שהבינונים זקוקים להכנה גדולה ורבה לשם כך, היא אמיתית ותמידית. כי לאחרי ההכנה הראויה שלפני התפילה, תמיד מתעוררת אצלם אהבת ה' מחדש בשעת התפילה, כל נפש לפי ערכה ומדרגתה. והרי היא שפת אמת תיכון לעד – אף שיש לה נגיעה רק בשפה, רק בפינה של האמת, היא אמת נצחית; כי תמיד היא קיימת אם לא בפועל אז בכח, באופן שתמיד אפשר להוציאה מן הכח אל הפועל. מכל אחד ואחד נדרש לעשות כפי ערכו. לכן אמר רבי זוסיא, שבעולם הבא לא ישאלוהו: למה לא היית משה רבינו? אלא ישאלוהו: למה לא היית רבי זוסיא?

 

ולסיכום, האמת נמצאת בכל מקום לפי מדרגתו, בכל מדרגה יש האמת שלה, ותמיד יש מדרגה גבוהה יותר שלגביה המדרגות התחתונות אינן אמת. והסימן לעליה במדרגה הוא, כשהמדרגה הקודמת כבר אינה האמת שלו. זה מה שנדרש מהבינוני לעלות ממדרגה למדרגה עד שמה שנראה לו אתמול בשמים ובלתי מושג, יהיה בארץ ובהישג יד, עד שישאף לשמים חדשים וארץ חדשה בכל יום מחדש.

 

גם לצדיק גמור יש מה להתקדם במדרגות האמת, אפילו אברהם אבינו שאמר: ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), ולמעלה מזה משה רבינו שאמר: ונחנו מה (שמות טז ז-ח), אף על פי כן, לא השיג משה רבינו את האמת המוחלטת. והראיה, שביקש מה': הראני נא את כבודך (שמות לג יח). נמצא שרק ה' הוא האמת המוחלטת, שהוא לבדו הוא ואין זולתו. ולאמת זו חותר כל עובד ה' בכל דרגה שהיא לפי מעמדו ותפיסתו. 

פרסום תגובה חדשה

test email