פרק ז בליקוטי אמרים – השפעת קליפת נוגה

מוצאי שבת י״ב אלול ה׳תשע״א
לקליפת נוגה השפעה תמידית על גוף האדם, על נפשו הבהמית המלובשת בדמו ועל מדותיו הרעות והטובות, והיא פועלת בהם שינוי. כשפעולותיו לשם שמים, היא מעלה אותן לקדושה וכשכוונתו למלא את תאוות נפשו, היא מורידה אותן לשלש הקליפות הטמאות. כך למשל בעניין האכילה יש טוב ויש רע. הרע הוא כשאדם אוכל אכילה גסה ובתאוה, ומוריד את קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. אולם כשהאכילה היא לצורך גבוה (=לשם שמים) היא טובה והכרחית.

 

 

 

 

 

 

קליפת נוגה הממוצע בין הקדושה לטומאה

הקליפה הרביעית במרכבת יחזקאל היא קליפת נוגה, כמו שכתוב: ונוגה לו סביב (יחזקאל א ד; שם גם פסוק כז). אמנם קליפת נוגה היא בדרגה גבוהה יותר מג' קליפות הטמאות, אולם גם קליפת נוגה היא טומאה. ולמעשה, היא בחינה ממוצעת בין הקדושה לבין שלש הקליפות הטמאות, וניתנת להעברה מצד אל צד. פעמים היא עולה ונכללת בקדושה ופעמים היא יורדת ונכללת בשלש הקליפות הטמאות. הכל תלוי במעשי האדם. מי שהוריד את חיות קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות עליו לעבוד עבודה רוחנית כדי להוציא חיות זו מן הקליפות.

 

מי מקבל חיותו מקליפת נוגה?

א. הנפש הבהמית של היהודי המלובשת בדם האדם (כמש"כ בפרק א), שהיא כח החיים המחיה את האדם כשאר יצורי עולם. 

ב. נפשות בעלי החיים הטהורים המותרים באכילה.

ג. קיום וחיות הצומח והדומם המותרים באכילה.

ד. קיום וחיות מחשבה, דבור ומעשה בענייני העולם המותרים שאינם לשם שמים.

 

ה. גופי היהודים ובעלי חיים הטהורים אמנם אין הם מוזכרים כאן. ומעיר הרבי הרש"ב, אולי כי התהוותם וקיומם הוא מאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין, שרק הוא ביכולתו לברוא גוף גשמי "יש מאין" (שגם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות (אגרת הקדש כ)). והוא עובר דרך קליפת נוגה, שאינה מסתירה על האור (אם כי דבר זה מצריך עיון). בניגוד לכך, אומות העולם ובעלי חיים הטמאים חיותם מאור הסובב כל עלמין, אך היא נעלמת ולא ניכרת בהם כלל, מאחר שעוברת דרך הקליפות הטמאות. לכן קיום גופם הוא מהקליפות הטמאות שמסתירים על האור (על פי הסבר אד"ש לדברי הרבי הרש"ב, מובא בל"פ ובל"ב, ראה "משכיל לאיתן" י. גרין פ""ז עמ' 248, ו"פניני התניא" להרב ח.ל.י. גנזבורג ח"א עמ' 169).       

 

ענייני הרשות, שהם ענייני העולם הזה שאינם לא מצוות ולא איסורים, כמו אכילה ושתיה, חיי משפחה, ענייני פרנסה וכד', צריך לעשותם בכוונה מודעת ופעילה לשם שמים, כדי לעבוד את ה' בגופו. שאם לא כן, הרי שהכל כאשר לכל – הנפש ולבושיה: מעשיה, דיבורה ומחשבתה, שלא לשם שמים – נמשך ונשפע מקליפת נוגה. ואפילו אם עושה את זה לצורך בריאות גופו, שלא לשם שמים; המחשבה, דבור ומעשה עצמם הם לבושי דמסאבו – "לבושים מלוכלכים" לנפש הבהמית ובערכה, שאינם טובים יותר ממנה, ואפילו גרועים ממנה. כי כשיהודי אוכל ושותה שלא לשם שמים מתחזק הרע שבנפשו, כי רוצה למלא תאוותו, ועל ידי זה מוריד את הדברים המותרים לג' קליפות הטמאות; כי מאחר שהדברים המותרים אינם קדושה, הם פועלים באדם "הגשמה" יותר ממה שהיה לפני שמילא תאוותיו. אולם כשאוכל לשם שמים, הרי שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא (הרמב"ם, הלכות דעות ד א), ומקיים בזה: ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ק טו; ועוד),  אזי האוכל עולה לקדושה.

 

אם כן בקליפת נוגה יש גם טוב, שאפשר להעלותו לקדושה.

בעולם האצילות קליפת נוגה אינה נמצאת כלל. שם אין עוד מלבדו (דברים ד לה).

בעולם הבריאה רובה טוב שם כבר יש הרגש, אף שזהו הרגש שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), (חומר בלי צורה).

בעולם היצירה חציה טוב וחציה רע שנרגש כבר ה"יש הנברא" (יש כבר צורה), אלא שהוא בטל בתכלית לאלוקות.

בעולם העשיה הרוחני רובה רע מכירים בגדולת ה', ולכן "מסכימים" להתבטל אליו.

בעולם העשיה הגשמי רובה ככולה רע כי בעולם הגשמי שלנו אין מרגישים את המציאות האלוקית, והנברא מרגיש שמציאותו מעצמותו, כי ה"יש" מציאות גלויה ומוחלטת. 

 

מכיון שקליפת נוגה היא הממוצע בין הקדושה לבין שלש הקליפות הטמאות, מעורב בה הטוב עם הרע. לכן יש השפעת הטוב שבקדושה לקליפת נוגה, והרע שבנוגה מקבל מהטוב שבנוגה ומשפיע אל הרע שבשלש הקליפות הטמאות.

 

לקליפת נוגה השפעה תמידית על גוף האדם, על נפשו הבהמית המלובשת בדמו ועל מדותיו הרעות והטובות, והיא פועלת בהם שינוי. כשפעולותיו לשם שמים, היא מעלה אותן לקדושה וכשכוונתו למלא את תאוות נפשו, היא מורידה אותן לשלש הקליפות הטמאות. כך למשל בעניין האכילה יש טוב ויש רע. הרע הוא כשאדם אוכל אכילה גסה ובתאוה, ועל ידי זה בא לידי גסות הרוח ומוריד את קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. אולם כשהאכילה היא לצורך גבוה (=לשם שמים) היא טובה והכרחית ומביאה תוספת אור וכח בעבודת ה' לגופו ונשמתו – ואם יקדש עצמו במותר לו, יברר את הטוב שבקליפת נוגה ויחבר אותו אל הקדושה שכולה טוב. ומאחר שתערובת הטוב והרע שבנוגה דומה לתערובת לח בלח או תערובת סיגים בכסף שההפרדה ביניהם קשה מאד, לכן הדרך היא קודם לברר את הטוב מן הרע, ואחר כך הטוב גובר ועולה בקדושה.

 

להלן שלש דוגמאות למעשה או דבור שחיותם מקליפת נוגה הניתנים לשימוש טוב או לשימוש רע. אם זה נעשה בכוונה של קדושה – להיות דבוק בה' – חיות קליפת נוגה נכללת בקדושה, ואם זה נעשה לשם תאוה ותענוג גופני, החיות נכללת בשלוש קליפות הטמאות:   

 

א. אכילת בשר – מותר לאדם לאכול בשר כדי להרחיב דעתו לה' ולתורתו. אם כי אכילת בשר היא מותרות, לכן לעם הארץ אסור לאכול בשר ובמיוחד בשר שמן. ועוד אומר אדמו"ר הזקן, מה שנאמר: אין שמחה אלא בבשר (פסחים קט א ועוד), אינו כפשוטו, שיאכל את בשר השור למלאות בטנו ח"ו וישיש בו, אלא שיש בזה בחינת העלאות כעניין שלמי שמחה מבשר גשמי, שנאכל בבית המקדש, שהשמחה היתה לא מהאכילה עצמה אלא מהריח ניחוח לה' מהקרבן שעל המזבח. וכמו שמחת אכילת בשר ביום טוב שרוצים לשמח את ה', וכמו שכתוב: וישמחו בך, בך דוקא, וזה לשון בקשה, שיהיה מעין הנחת רוח שבבית המקדש (ליקוטי תורה פ' שמיני עמ' 36).

 

אמנם בשבת מצוה לאכול בשר, שהתענוג הגשמי משתלב בתענוג הרוחני של שבת ומשביח אותו, שהשבת כולה קדושה ורוחניות, שבת היא שבת לה'. אולם אפילו בשבת נוהגים לאכול דגים לפני בשר, כדי להקל על עבודת בירורים זו. ועוד יש להקפיד שהאכילה תהיה לעונג שבת ולא לעונג כרסו, לכן אין להדר באכילת בשר אף לעונג שבת, כי אי אפשר לדעת אם עושה את זה לכבוד שבת או לכבוד כרסו. וידוע הסיפור שהראה הבעל שם טוב לתלמידיו "שור חבוש בשטריימל", רמז למי שמונח בסעודת שבת למעלה מן המדה.

 

ב. שתיית יין שאם זכה משמחו ואם לא זכה משממו. וידוע מהגמרא שרבי נחמן התנצל לפני רבא שלא דקדק בדבריו משום שלא אכל בשר שור, כי היה שרוי בתענית (ראה בבא קמא עא ב ואילך). ורבא, שהיה רגיל לאכול בשר שמן ויין המבושם כדי להרחיב דעתו לה' ולתורתו, אומר: יין וריחא פקחין (יומא עו ב) – שיין וריח עושים את האדם פיקח. ללמדנו שהשפעת היין אינה תלויה ביין עצמו אלא בזכות ובאופן של מי ששותה אותו.

 

מי שנוהג כמו רבא להרחיב דעתו לה' ולתורתו, או כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, מברר את החיות שבמאכל ומעלהו לה' כעולה (כליל) כמו האכילה בשבת שכל כוונת האכילה בשבת היא להמשיך בחינת "עתיק" ב"חכמה" (תורה אור פ' ויחי עמ' מח). דהיינו, גילוי והמשכת עונג העליון, המשכת בחינת עתיקא קדישא בבחינת חכמה. וכקרבן שלמים שחלקו קרב על המזבח, וחלקו נאכל גם על ידי הבעלים, כאמור. כי כמו שהבהמה שנקרבה על המזבח היתה נכללת באש של מעלה, ועל ידי זה נעשה ריח ניחוח לה', שכך עלתה מקליפת נוגה לקדושה; כך בכל דבר מצוה, וכן בכל דבר גשמי, הנעשה לשם שמים, עולה החיות מקליפת נוגה לקדושה, וכך כל המאכלים המתבררים עולים לה' כעולה וכקרבן.

 

ג. דבור ספור בדיחה שאינה ליצנות, מתוך כוונה לפקח את הדעת ולשמח את הלב לה' לתורתו ועבודתו, כשם שעשה רבא לפני כל שיעור, כדי שייקלט הלימוד היטב, ואכן בדחי רבנן – שמחו החכמים בכך ודעתם רוחה (ראה פסחים קיז א. גי' ר"ח). הרי שחיות דבור כזה שהוא לשם שמים עולה לקדושה.

 

תאוות היתר

אם כן, תאוה היא קליפה, לכן תאוות לדברים גשמיים אסורות על פי תורה אפילו בדברים מותרים. ומי שמענג נפשו יותר ממה שהוא מוכרח לצורך גופו, עובר על דרכי תורה, שמצות עשה מן התורה לקדש עצמו במה שמותר לו, כמו שכתוב: קדושים תהיו… (ויקרא יט ב), והתקדשתם… (ויקרא יא מד, כ ז). ומי שנמשך אחר התאוה הוא בבחינת נפרד – לתאוה יבקש – נפרד (משלי יח א). על כן אדם צריך להיות מודע שכל מחשבה, דבור ומעשה שעושה וכל פרט שבהם יהיו לשם שמים, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. צריך לחיות בקדושה על ידי דביקות בה' וביטול ה"אני". כדוגמת חנוך שהיה תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה היה אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (מדרש תלפיות, ערך חנוך).  

 

ומספר הרבי, שפעם אחת התכוננו כל בני משפחתו של אדמו"ר הזקן לקראת בואו של אורח חשוב, הוא הצדיק ר' שלמה מקרלין. הרבנית, הבנות והמשרתת חילקו ביניהן את הכנת הסעודה ושאר בני הבית את שאר העבודות, רק את עניין הוספת המלח לתבשילים שכחו. אלא שכל אחת מן הנשים חשבה על כך בעצמה, וכל אחת הוסיפה מלח, כי חשבה שהיא היחידה שנזכרה בכך, והרי לא יתכן לאכול אוכל תפל בלי מלח. כשהוגש האוכל לשני הצדיקים, אדמו"ר הזקן אכל כרגיל, ואילו האורח רק טעם והפסיק לאכול. שאל אותו אדמו"ר הזקן: מדוע אינך אוכל? ענה לו האורח: האוכל מלוח מאד. אמר לו אדמו"ר הזקן: עוד בהיותי אצל הרב המגיד במזריטש, פעלתי על עצמי שלא ארגיש טעם באוכל.  

 אמנם הרבי אדמו"ר הזקן היה בדרגה גבוהה מאד, אולם כל יהודי צריך ללמוד מכך, שכאשר הוא נעלה ברוחניות, נשמתו מאירה בגילוי, ואין הוא מרגיש את הגשמיות. ולהיפך, כשהוא מונח בגשמיות, נשמתו נסתרת. על כן עלינו להגביר את הרוחניות על הגשמיות – להגביר את הנפש על הגוף  (משיחת הרבי, ש"פ נצבים-וילך תשד"מ, התועדויות ח"ד 2632).

    

הגמרא אומרת, שבזמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר על האדם, והיום שלחנו של האדם מכפר עליו (ראה חגיגה כז א). שלחן האדם דומה למזבח, והאוכל לשם שמים, חיות אכילתו עולה לקדושה, לכן חייב כל יהודי לכוון באכילתו ובכל דבר אחר שעושה בעולם שיהיה לשם שמים, כי בזה הוא מעלה את קליפת נוגה לקדושה. שעליית קליפת נוגה לקדושה תלויה במעשינו ועבודתנו, ובשביל זה ירדה הנשמה לעולם. אמנם הנשמה, קודם ירידתה לעולם, היתה בגן עדן שאין בו אכילה ושתיה, אך מאחר שירדה לעולם הזה והתלבשה בגוף, יש לה חובה להתעסק בצורכי הגוף ההכרחיים לקיומו: אכילה ושתיה וכו'. אלא שאת כל צורכי הגוף יש לעשות רק לשם שמים. תפקידנו בעולם הזה הוא להיות חיילים בצבאות ה', וחייל צריך כח לעבודת ה', לכן יש לשמור על בריאות הגוף, ואסור לסגפו אפילו למטרת מירוק חטאים; ומה שכתוב בספרים קדושים על צומות ותעניות למירוק חטאים, הרי שעל פי "אגרת התשובה", אין הדבר מתאים לדורות האחרונים. ובמיוחד בדורנו, דור חלש, אסור לצום. ואם אדם עושה סיגופים הרי הוא חוטא ומתחייב בנפשו. שיכול להיות מזה עצבני או בעל גאוה, ונמצא שיצא שכרו בהפסדו. כסיפור המפורסם על אחד מחסידיו הגדולים ביותר של הבעל שם טוב, שהיה צם כל השבוע ובליל שבת היה שותה חלב, וכמעשה שטן, כל פעם שאשתו היתה מגישה לו את החלב, החלב היה נשפך, והיו מזה בעיות שלום בית קשות, שגרמו תוספת יניקה מכובדת לחיצונים, כך שיצא שכרו בהפסדו. ומה שכתוב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל (ירושלמי סוף קדושין. ילקוט שמעוני ח"ב ר' תרפח), הוא משום שבאכילה ושתיה וכיו"ב יש מטרה עליונה, וכל הדברים הטהורים ומותרים משוועים שנעלה אותם לקדושה, ועל ידי זה נקיים בהם את הכוונה העליונה, שהרי הכל ברא ה' לכבודו. אלא שזה מדובר באדם שזיכך את עצמו ואינו בעל תאוה, אולם הבינוני זקוק לפרישות מדברים שיש בהם תאוה (רק שלא יזיק לגופו בסיגופים, כאמור). אף על פי כן, אם יין ישן ובשר שמן ובדיחה טובה עוזרים לנו בעבודת ה' חייבים להשתמש בהם לשם שמים, כמו שכתוב לגבי הקרבנות: כל חלב לה' (ויקרא ג טז), ואכילה בקדושה הרי היא כקרבן. וכמובן עדיפה חזרה בתשובה על ידי הוספה בלימוד תורה, כוונה בתפילה והידור במצוות על סיגופים ותעניות.

מסופר על הרבנית רבקה, אשתו של הרבי המהר"ש, בהיותה כבת שמונה עשרה שנה חלתה, וציוה הרופא שתאכל מיד בקומה משנתה. אמנם היא לא רצתה לאכול קודם התפילה, והיתה מתפללת בהשכמה, ואחר התפילה היתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה הרבי הצמח צדק, הוא אמר לה, שעל יהודי להיות בריא ובעל כח. כי נאמר על המצוות: "וחי בהם", שמשמעו, יש להחדיר חיות במצוות. לשם כך מוכרחים להיות בעלי כח ולהיות בשמחה. עדיפה אכילה כהכנה לתפילה מאשר תפילה כהכנה לאכילה. והרבי הרש"ב הוסיף, שיש לעשות את זה בשמחה (על פי "היום יום" י שבט).  

 

העיקר הוא להקפיד שהאכילה תהיה לשם שמים בלבד, לברך את ה' בכוונה לפני האכילה ואחרי האכילה, להתכוון לעבוד את ה' בכח האכילה, ולהבין כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג). היינו, להתבונן בדבר, שלא האוכל מחיה אותי, אלא החיות האלוקית שבו. כמובן, גם צריך לשמור על כל ההלכות הקשרות באכילה, נוסף על ההקפדה של כשרות האכילה וכו' וכו'. ואז המאכל ואפילו העונג שבו עולים לקודש העליון.    

 

אולם מי שאוכל לתאות נפשו, אכילתו דומה לקרבן לשם הסטרא אחרא, שהרי הכל תלוי בכוונת האכילה. לכן כל אדם צריך להיות זהיר שאכילתו תהיה רק לשם שמים. התאוה של הנפש הבהמית שלא לשם שמים היא גרועה ואחריתה מרה. והרי כל התענוגים הגשמיים שבעולם הזה הם פסולת המשתלשלת מהתענוג הרוחני שבעולמות העליונים. העונג האלוקי הוא הטוב והעונג האמיתיים – טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לד ט). שטות והבל לבחור בפסלת התענוגים, כשאפשר להתענג ממקור התענוגים. מה גם שהתענוגים הגשמיים מונעים מהאדם את האפשרות להתענג מתענוגים רוחניים. ומסופר על ר' אלעזר בן ערך, שהיה צדיק גדול, ועליו נאמר, שאם כל חכמי ישראל היו בכף אחת של המאזנים, והוא בכף השניה, הוא מכריע את כולם (אבות ב מט) – למרות עוצמת גדולתו שכח את כל תלמודו, משום שנמשך לחיות חיים נוחים (שבת קמז ב).

 

בכל זאת, מי שאכל לתאות נפשו, אבל בהיתר, חיות המאכל יורדת לרע הגמור ונכללת בשלש הקליפות הטמאות רק לפי שעה. אמנם הוא התרחק עוד יותר מאלוקות ומההרגשה שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), אך רק לפי שעה גופו נעשה לבוש ומרכבה לקליפות, רק לפי שעה אין לו רצון ומטרה משלו אלא לצורך הקליפה; אך אין הוא קשור בידי החיצונים, וכאשר הוא עושה תשובה מיראה וחוזר לעבודת ה' ולתורתו, ושב ורפא לו התשובה מביאה רפואה לעולם, דהיינו, לכל העולמות הכלולים בנפשו, שירדו מפאת חטאו, והם חוזרים ועולים בעלותו לה' בתשובתו. בכל אופן, כל אכילה, אף שהיא נעשית בקדושה, מגשמת את האדם, וגורמת לו להימשך אחר גשמיות העולם, ולכן משה רבינו, כשעלה להר לקבל את התורה, לא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה. ולעתיד לבוא בזמן התחיה לא תהיה אכילה ושתיה.    

 

גם חיי אישות צריכים להיות בקדושה, שאם לא כן, אם לא קידש עצמו, ורצה לספק את תאוותו, אף שאשתו טהורה, נפעלת ירידה לפי שעה לג' קליפות הטמאות עד שובו לעבודת ה'.   

 

אף על פי כן, גם לאחר ששב בתשובה וחזר והעלה הכל לקדושה, נשאר עדיין רשימו (=רושם) מן הרע בגופו. משהו מחיות הבשר והיין של התאוה שהיה בג' קליפות הטמאות נשאר בתוכו, ונעשה חלק מגופו הגשמי, דם ובשר מבשרו. ודבר שהפך לגשמי אי אפשר להופכו לקדושה, והוא דומה לפצע שאמנם נרפא, אך השאיר אחריו צלקת – אמנם לפצע יש תיקון, אבל לצלקת שמשאיר הפצע אין תיקון, או שהוא תיקון קשה ביותר. דבר זה אפשר למרק רק על ידי חיבוט הקבר שגופו נרקב ורימה אוכלת אותו, שזהו עונש שמטרתו לזכך את הגוף.

 

אסור ומותר

כמו שיש הבדל בין קדושה לטומאה, כך יש הבדל בין מותר שלא לשם שמים, שהוא שד משדין יהודיין, לעומת אסור, שהוא שד משדין נוכראין שהן שתי דרגות של קליפה: קליפת נוגה וג' קליפות הטמאות. שבקליפת נוגה אפשר להגיע לתיקון על ידי בירור הטוב שבה, שקודם כל מבחינים בה בין הטוב לרע ואחר כך מגבירים את הטוב, כדי שייפרד מן הרע ויעלה וייכלל בקדושה. לכן הוא נקרא מותר, שניתן להפרידו מקליפת נוגה. בניגוד לכך, לג' קליפות הטמאות אין תיקון כלל שאינן יכולות להשתנות. לכן הוא נקרא אסור, שאינו יכול להתברר ולהיפרד מג' קליפות הטמאות. דהיינו, הדברים האסורים על פי תורה הם כמו אסורים בבית סוהר, ולכן יהודי מנוע מלעשותם ומלהשתמש בהם.

 

שלשת לבושי הנפש של מצוות לא תעשה, כמו מאכלות וביאות אסורות, אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם שאין הם יכולים להיחלץ מן הקשר לסטרא אחרא. כי באכילת מאכל אסור, גם כשחזר בתשובה ונסלח לו, נשארו הקליפות בגופו עד ימות המשיח, עד שיבוא יומם (=יום הדין של הקליפות וכל מציאות הרע) ויבולע המות לנצח, שאז ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ (ראה זכריה יג ב). כלומר, עד שתצא החיות האלוקית שנמצאת בגלות בתוך הקליפות, שבינתים נחשכה ונהיתה כמו הקליפות. כי רק כאשר תתבטל הקליפה, תעלה החיות האלוקית למקומה האמיתי לקדושה. או עד שיעשה אדם תשובה גדולה מאד באהבה רבה כרשפי אש מעומקא דלבא (כאהבת אב לבנו יחידו) בכלות הנפש ובצמאון גדול לה' לדבקה בו, וכמי שנמצא במדבר וצמא למים, שכל חפצו הוא רק לה' לבדו. זוהי תשובה מבחינת היחידה שבנפש, הרגשת עצמות הנשמה את האלוקות שלמעלה מן העולמות ולמעלה מהשתלשלות, למעלה מ"ממלא" ולמעלה מ"סובב". זהו ביטול הנפש במציאות להשתפך אל חיק אביה מצד מהותו ועצמותו, על ידי אהבה שמזיזה את עצם ופנימיות נפשו ממש; שאז הוא מתבטל ממציאותו ונעשה בריה חדשה ממש. ודוקא בגלל הרגשת ריחוקו מה' רוצה את ה' יותר מצדיק גמור הקרוב אל ה' תמיד, שלא רק רוצה קדושה אלא גם בורח מן הרע, ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד ב). הצדיק אינו יכול להגיע לאותה רמה של צמאון. הצדיק רק דוחה את הרע של ג' קליפות הטמאות, ואילו בעל התשובה הופך את הרע לטוב. ומעלת התשובה בעבודת הבירורים היא כה גדולה, עד שהזדונות נהפכו לזכויות, שהזדונות נעשים למכשירי מצוה שמסייעים לזכויות, כאשה המסייעת לבעלה בקיום מצות פריה ורביה. עד כדי כך שעל ידי התשובה הצליח לברר אפילו את שלש הקליפות הטמאות ולהופכן לטוב; על ידי העבודה בבחינת בלי גבול בכל מאדך, בחילא יתיר החזיר את הרצון העליון אליו, והמשיך את האור שנעדר כאשר המצוה לא קוימה. זהו כחה של תשובה מאהבה רבה שעוקרת את העוון מתחילתו. נעשה שינוי בגברא – בחוטא, וגם יצאה החיות מהקליפות ונהפכו הזדונות לזכויות – נעשה שינוי בחפצא – בגוף העבירה. בניגוד לתשובה מאהבה סתם שעוקרת את העוון מתחילתו, אך אינה הופכת את הזדונות לזכויות, והחיות שבמאכלות ובביאות האסורות לא יצאה עדיין מן הקליפות. היא תצא רק בימות המשיח, כאשר ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ. וכמובן בניגוד לתשובה מיראה, שמי ששב בתשובה מיראה הוא רק כבעל מום שנתרפא.   

 

מאכלים  אסורים אף שגם בהם יש ניצוצות של קדושה כמו בכל חלקי הבריאה, הם קשורים בידי החיצונים בקשר חזק מאד, כך שאפילו יאכלם לשם שמים לא יוכל להפרידם מן הקליפות. בניגוד למאכל כשר שהוא מותר, והחיות שבו – אף אם יש לה שיכות לחיצונים – אינה קשורה בידיהם, ואפילו אם המאכל ירד לג' קליפות הטמאות לפי שעה, אפשר להעלותו כשישוב לעבודת ה'. 

 

יש להפריד בין מה שמקבל חיותו מג' קליפות הטמאות לבין מה שקשור בג' קליפות הטמאות. החמור מקבל חיותו מג' קליפות הטמאות, ובכל זאת כאשר משתמשים בחמור לעבודת ה' מעלים חיות זו לקדושה. גם אכילת מאכל אסור לשם פיקוח נפש הוא מותר מידי החיצונים, שביכולת החולה להעלות את החיות שבמאכל לקדושה. לעומת זאת, אכילת חמור קשורה בידי החיצונים, ואי אפשר להעלות את חיותה לקדושה.

 

ביאות אסורות חמורות מאד כי חיותם נקלטת בנוקבא דקליפה, שהיא קליפה טמאה ביותר ומוסיפים בה כח וחיות, עד כדי כך שאי אפשר להוציא את החיות ממנה בסתם תשובה. לעומת זאת, בהוצאה של זרע לבטלה (פגם הברית) – אף שיש גדלות וריבוי טומאה וקליפות יותר מביאות אסורות, ואף שזה דבר הקשור רק באדם עצמו, ולכן יש לו אפשרות להיכשל יותר ולהרבות בטומאה – אין זה נכלל בביאות אסורות. לפי שאת החיות שבזרע לבטלה קל יותר להעלות על ידי תשובה נכונה, (היינו, תשובה רגילה אך כנה), וכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המיטה, גם בלי תשובה הנובעת מאהבה רבה; מכיון שאין החיות יורדת לנוקבא דקליפה, אלא רק עד כחותיה וחיילותיה של הקליפה, שהם רק מלבישים אותה ואין היא נקלטת בהם.    

 

כוחה של קריאת שמע שעל המטה

החיות שבמאכלים אסורים וביאות אסורות אינה יכולה לעלות לקדושה על ידי תשובה נכונה אלא רק על ידי תשובה עילאה מאהבה רבה, ורק באיסור של הוצאת זרע לבטלה, החיות שלו יכולה לעלות לקדושה על ידי תשובה נכונה מתוך כוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה.  

 

פגם הברית הוא חטא חמור מאד שפוגע בעצם נפשו, כי בטפה נכללת כל אישיותו של האדם. חיות טפות זרע שיצאו לבטלה ירדו לג' קליפות הטמאות, ומכיון שאין כאן נוקבא דקליפה, זה דומה לאור בלי הגבלות של כלים, ולכן מרבה טומאה וקליפות. אך מאותה סיבה שאין כאן בגשמיות נוקבא דקליפה, משום כך גם ברוחניות אין החיות נקלטת בעומק הקליפה; רק שכחות הטומאה מלבישים את החיות שבטפות, לכן קל יותר להוציא מהן את החיות (הניצוץ האלוקי), ואפשר להעלות את החיות משם על ידי תשובה נכונה וכוונה עצומה בפירוש המלים בקריאת שמע שעל המטה; שאז קריאת שמע הורגת את גופות החיצונים שקיבלו לתוכם את החיות שבטפות, ונעשו לבוש להן, וכך החיות עולה מהם. ועוד, שהוא כאילו אוחז חרב פיפיות: באחת – הורג את החיצונים, ובשניה – מעלה את החיות מתוכם. כפי שמרומז בגמרא (ברכות ה א): כל הקורא קריאת שמע על מטתו אוחז חרב של שתי פיות בידו כו', שנאמר: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ה ו).

 

על פי אגרת התשובה, תשובה תתאה אינה מועילה לפוגם הברית ולנכשל בביאות אסורות, אך תשובה עילאה מועילה. בתשובה יש שני עניינים לתקן את הנפש ולהעלות את החיות. אמנם בביאות אסורות קשה יותר להעלות את החיות, אולם בפגם הברית קל יותר להעלות את החיות.

 

אם נולד ממזר מביאה אסורה, הרי זהו מעוות שלא יוכל לתקון (קהלת א טו) (ראה חגיגה ט א), כי אז הקליטה בקליפה הרבה יותר גדולה, כי דבר שהפך לעובדה בגשמיות כמעט שאי אפשר לבטלו, רק בתשובה נעלית ביותר. ואכן, היה מקרה מסוים, שחוטא בגילוי עריות עשה תשובה עילאה, עד שנעקר הרצון הזר שהיה בקרבו, ובעקבות זה מת הממזר. על ידי תשובתו עקר את הנשפע בתאוותו, ופעל שתילקח ממנו החיות. 

 

כפי שלמדנו בפרק הקודם, לבושי הנפש הבהמית גרועים מן הנפש הבהמית עצמה. מאחר שחיות הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה, ואילו לבושי הנפש הבהמית: מחשבה, דבור ומעשה של מצוות לא תעשה הן משלש קליפות הטמאות. ופרקנו מוסיף שלבושי הנפש אפילו בעניינים המותרים, כשאינם נעשים לשם שמים, גם הם יורדים לשלש הקליפות הטמאות, דהיינו, גם הם גרועים מן הנפש הבהמית שחיותה מקליפת נוגה.  

 

פרסום תגובה חדשה

test email