פרשת לך לך – משתלם לעבוד את ה'

יום רביעי ו׳ מרחשון ה׳תשע״ה
כשאנו מקיימים מצווה כי אנחנו יודעים שיש שכר גדול בעקבותיה או כי ברצוננו להיות "מתוגמלים" בברכה, שפע הצלחה וטוב, אנו בעצם מקיימים את רצון ה'. בחיצוניות זה נראה כאילו הגוף שלנו נהנה מהשפע והברכה שקיבלנו אבל בפנימיות הנשמה נהנית מעצם קיום המצווה, וזה מה שחשוב.
מאת נעמה טוכפלד

 

בפרשת לך לך מגוללת התורה את ספורו של אברהם כשהוא עומד באחד הנסיונות הקשים: "לך לך, מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הקב"ה מצווה את אברהם לארוז את הפקעלך, את המשפחה והרכוש ולעבור מקום, לארץ אחרת, לא נודעת שאותה ירש אברהם וזרעו. אברהם לא חושב פעמיים, קם והולך בעקבות הציווי האלוקי. בכלל, אברהם הוא דוגמא ומודל כללי לעניין של מסירות נפש. לעשות את מה שה' ציווה אותו בלי הרבה פלפולים וקושיות אלא, כי ככה ה' ציווה, וזהו.

 

לאחר ניצחונו הגדול של אברהם אבינו על ארבעת המלכים, אמר לו הקב"ה: "אל תירא אברם… שכרך הרבה מאוד". מפרש רש"י, ש'אברהם נתיירא שמא כבר קיבל שכר על כל צדקותיו'. על כך הרגיעו הקב"ה: "מה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאוד"

 

מוזר!…

 

אותו אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות- ובכולם עמד, אותו אברהם שמל עצמו בגיל 90 (!) לשמע הציווי האלוקי, אותו אחד שהיה רץ מפתח האוהל לקבל אורחים ולתת להם סעד רוחני וגשמי, והיה עשיר גדול כך שגם לפנק הוא ידע – זהו אותו אברהם שדאג על שכרו, והאם קבל או לא – את השכר מאת ה'?

 

מדוע דאג אברהם? האם לא סמך על הקב"ה בחשבונאות? האם לפתע חסר לו משהו, אחרי כל הניסים והליווי הצמוד שהעניק לו ה' בכל שלב? ובכלל, ממש לא מתאים לאברהם להמתין לשכר לאחר עשיית מצווה. משהו פה לא מסתדר.

 

ואכן, מסבירה תורת החסידות מסבירה כי אברהם לא דאג לרגע בעניין השוטף פלוס 60 שהובטח לו. ליבו היה סמוך ובטוח שמה שה' ישלח לו זה מה שמגיע לו. יתרה מכך, אברהם לא ראה צורך בקבלת שכר לשם הנאה עצמית. אלא מאי?

 

אברהם, כמודל ראשון בעולם של יהודי שעושה מסירות נפש על שם ה', פעולות שנחשבות מוזרות, תמוהות ובלתי הגיוניות, כי כך ה' ציווה אותו הוא למעשה דמות ציבורית, אדם שכולם מסתכלים עליו ומצפים לראות מה יקרה.

 

בעולם האלילי שממנו בא אברהם, כולל משפחתו ובית אביו, אברהם היה פורץ דרך, חדשן, מורד. הוא הכריז כי יש בורא יחיד לעולם, וכי אין טעם להשתחוות לפסלים כי הקב"ה נמצא בכל מקום, ואחראי על המציאות כולה. ככזה, תלה בו כל העולם עיניים. בכל זאת, לא כל יום מתגלה אייטם כזה. כלשון הפרשנים, אברהם העברי, שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר. לכן, כאינדיבידואל ייחודי בהחלט חשוב היה לאברהם לשמש דוגמא. להראות לעולם שאין הפסד בעבודת ה', רק רווח. ומשחשב אברהם כי כבר קבל שכר על פעולותיו, הצטער כי הוא חש שמוטלת עליו חובת ההוכחה לכך שאם יהודי עובד את ה', אין הוא ניזוק מכך ולהיפך, מקבל שכר בגשמיות וברוחניות. כשהקב"ה בישרו כי מגיע לו שכר רב מאוד על פעולותיו, אברהם שמח כי ראה בכך כלי יעיל להמחשת הטוב שבעבודת ה'.

 

נשאלת השאלה, האם צריך לקבל "הוכחה" או תמריץ לכך שעבודת ה' כדאית? האם בכלל נכון להשתמש בביטוי "כדאי" בהקשר זה?

 

אומרים חז"ל- מתוך שלא לשמה- בא לשמה.

 

מהכרות עם הטבע האנושי האינטרסנטי הסיקו חז"ל כי לפעמים דרוש תמריץ, הבטחה, שכר, כדי להניע לפעולה. אלא מתוך שלא לשמה – ממקום אינטרסנטי ומגושם, בא "לשמה" פתאום יש התפתחות נוספת בעבודת ה' שלא קשורה כבר לקבלת שכר או תמריץ זה או אחר אלא היא נעשית מתוך מסירות נפש נטו, כאברהם עצמו.

 

ומה איתנו? גם כשאנו מקיימים מצווה כי אנחנו יודעים שיש שכר גדול בעקבותיה או כי ברצוננו להיות "מתוגמלים" בברכה, שפע הצלחה וטוב, אנו בעצם מקיימים את רצון ה'. בחיצוניות זה נראה כאילו הגוף שלנו נהנה מהשפע והברכה שקיבלנו אבל בפנימיות הנשמה נהנית מעצם קיום המצווה, וזה מה שחשוב.

 

ולכן, הגם שהגוף הגשמי מבקש את השכר מטעמים אישיים-אנוכיים, מאחורי זה מסתתר רצונה של הנשמה שיתגדל ויתקדש שמו של הבורא בעולם, על-ידי שהכול יראו את שכרו של עובד ה', כאברהם אבינו בשעתו.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 54)

 

פרסום תגובה חדשה

test email