תניא לעם – פרק ה באגרת התשובה

הקראת כתבה
יום שלישי י״ח מרחשון ה׳תשע״ה
למרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר "נעשה אדם" אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח.
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
בית עץ

 

 

מבוא לפרק

 

לאחר שלמדנו בפרק הקודם כי נשמת היהודי בניגוד לכל הנבראים האחרים נבראה משם הוי"ה ברוך הוא ויש בנשמת האדם כל מה שמסמלים האותיות של שם הוי"ה ברוך הוא ולמרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר "נעשה אדם" אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח. אלא שעל ידי חטאים נוצר כביכול מסך החוצץ בין הנפש להתיישבותה בגוף. ומכאן יובן משמעות הדבר של כרת שהוא כמסך המבדיל ולא תמיד יגרום למוות ויכול שיהיה מסך רוחני בלבד. אבל מסך המבדיל.

 

יעקב "חבל" נחלתו

 

והנה, המשכת וירידת הנפש האלוהית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם, נמשכה מבחינת פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון, המרומז באות ה"א תתאה כנזכר לעיל (סוף פרק ד'), וכמו שכתוב: (בראשית פרק ב' פסוק ז') וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: "ומאן דנפח וכו'". וזהו שכתוב: (דברים פרק לב' פסוק ט') כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: פירוש כמו חבל, על דרך משל, שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה. כי הנה, פשט הכתוב מה שכתוב "ויפח", הוא להורות לנו כמו שעל דרך משל כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים, אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. אך באמת, אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך, כי (ירמיה פרק כג' פסוק כד') אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהֹוָה: ו(ישעיה פרק ו' פסוק ג') וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהֹוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: ו(תיקוני הזוהר תיקון נז') "לית אתר פנוי מיניה", (דברים פרק ד' פסוק לט') וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: ו(זוהר חלק ג' דף רכה' עמוד א') "איהו ממלא כל עלמין וכו'", אלא כמו שכתוב בישעיה: פרק נט' פסוק ב כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: כניסת הנפש לתוך הגוף כאמור נעשית בכוח הניפוח וכפי שכבר למדנו בשער הייחוד והאמונה הקיום של העולם הוא תמידי בכל רגע ורגע ואינו כפועלה הנמשכת מהתחלתה. כך גם בכניסת הנפש לגוף מכניסה הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע.

הקשר בין נשמת היהודי לבורא יתברך נמשל לחבל שראשו האחד נמצא למעלה זהו מקור הנשמה בהיותה חלק אלוה ממעל ממש וקצהו השני של חבל על דרך משל מתלבש בחלל הגוף. חיבור הנפש עם הגוף נעשה באופן תמידי לא כפעולה נמשכת מרגע כניסת הנפש ולהלן.

ומאחר ואופן כניסת הנפש לגוף נעשה בדרך של ניפוח על דרך משל. לכן כפועלת הניפוח בגשמיות, נדרש שלא יהיה דבר החוצץ לפני הנופח, על מנת שהרוח פיו יגיע למקום הנדרש. כך על דרך משל אסור שיהיה דבר החוצץ בגוף כדי לאפשר לנשמה להיכנס לתוך הגוף.

ממילא מובן שהחטא שהאדם עושה, הוא הגורם לאיזה מסך המבדיל בין הנופח לניפוח. וזהו עוונותיכם המבדילים בלשון הנביא ישעיה.

אמנם מדגיש רבנו כי באמת אין שום דבר החוצץ לפניו או נפרד ממנו ולשם כך מזכיר רבנו חמש מקורות:

א. הלא את השמים אני מלא

ב. מלא כל הארץ כבודו

ג. לית אתר פנוי מיניה

ד. אין עוד

ה. איהו ממלא כל עלמין.

ללמדנו שכל ארבעת הבחינות בנשמה שהם כנגד ארבעת אותיות שם הוי"ה ברוך הוא וכולל החמישי שהוא הקוץ של היו"ד. אין בו הבדלה לפניו. אלא כל זה על דרך משל בלבד.  

 

"עוונותיכם מבדילים"

 

והטעם, לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא המחייה את הכל, כמו שכתוב: (תהילים פרק קלה פסוק ו') כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְהֹוָה עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהֹמוֹת: (וכמו שנתבאר לעיל (פרק ד') שהוא מקור השפעת שם הוי"ה, ונרמז בקוצו של יו"ד). וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי"ה ברוך הוא, שנמשכה מה"א תתאה כנזכר לעיל, וכמו שכתוב בפרשת אמור: (ויקרא פרק כב' פסוק ג') אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהֹוָה: "מלפני" דייקא. ובשאר עבירות שאין בהם כרת, על כל פנים הן פוגמין הנפש, כנודע, ופגם, הוא מלשון פגימת הסכין. והוא על דרך משל, מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנזכר לעיל (בפרק זה) כלול מתרי"ג מצוות, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה, נפסק חבל הדק וכו'. אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר עדיין בו הרשימו מנפש האלוהית, ועל ידי זה יכול לחיות עד נ' או ס' שנה ולא יותר (ומה שאמר הקדוש האלוהי רבנו יצחק זכרונו לברכה (האריז"ל) שנכנסה בו בחינת המקיף וכו', אינו עניין לחיי גשמיות הגוף, ומיירי עד נ' שנה, או בזמן הזה כדלקמן (בפרק הבא)). הקשר כאמור בין חלק הנשמה הנמשך מלמעלה נקרא אגב בלשון החסידות בשם "ישראל" בהיותו אותיות "לי ראש", וחלק הנשמה המתלבש בתוך הגוף נקרא בתורת החסידות בשם "יעקב" (אותיות עקב, היינו סוף וקצה).

בחטאו נכרת הקשר בין התחתון לעליון כי כידוע ישנם חמשה חלקים לנשמה הנקראים יחידה וחיה שהם העליונים ואינם מתלבשים בגוף אלא הם מלמעלה והחלקים הפנימיים המתלבשים בגוף הם הנקראים נשמה, רוח ונפש. בחטא כרת נכרת הקשר בין נפש רוח ונשמת היהודי מהחלקים הפנימיים יותר והם חיה ויחידה. הכרת יכול לחול רק על הנפש היינו על חלק הנקרא "יעקב" ואילו ב"ישראל" אין יכול החטא לפגום ולכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "אף על פי שחטא "ישראל" הוא", "ישראל" דייקא. בעבירות חמורות שהן כריתות ומיתות בית דין או מיתות בידי שמים נכרת החבל בין יעקב לישראל ואילו בחטאים קלים על כל פנים ישנו פגם בחבל.

פגם הוא מלשון חסרון ואינו פגם מלשון לכלוך החטא כי הפגם גורם לחסרון בקשר שבין יעקב וישראל. והמשל על כך מחבל עבה המורכב מתרי"ג נימים וכשחטא נים פנימי נכרת וחוזקו של כל החבל מתרופף.

ואף הפוגם בכרת שנידון לכרות את החבל כולו שבין יעקב וישראל עדיין נשאר בו הרושם של ישראל מהשורש, ולכן יכל לחיות עד חמישים או ששים שנה.

 

סיכום הפרק

 

הנה המשכת ירידת הנשמה לעולם הזה היא מבחינת פנימיות ומקור הדיבור העליון.

וזהו שכתוב יעקב חבל נחלתו פירוש כמו חבל על דרך משל שראשו האחד קשור למעלה וקצהו למטה.

ומה שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים על דרך משל כשמנפח איזה דבר אי אפשר שיהיה דבר חוצץ בינו לבין הנפוח ככה ממש אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בין הגוף לבין בחינת הבל העליון.

אך באמת אין שום דבר המפריד ומפסיק לפניו יתברך.

וזהו עניין הכרת שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי"ה ברוך הוא, ובשאר עבירות שאין בהם כרת נפגם, כמו על דרך משל פגימת הסכין שהוא חיסרון והוא על דרך משל מחבל עב השזור מתרי"ג נימים דקים ונכרת נים אחד בחטאו.

אך עדיין נשאר הרישמו מהנפש האלוהית ועל ידי זה יכול לחיות עד חמישים או ששים שנה.

      

סיפור חסידי לפרק

 

אחד מתלמידי הרב המגיד ממזריטש נקרא בשם מוזר: "אריה של שרה" או באידיש "לייב שרה'ס". פעם בעקבות מאורע חשף תלמיד קדוש זה את מקור שמו. ומעשה שהיה כך היה.

נקלע רבי אריה לייב בערב יום כיפור מבלי יכולת להמשיך בדרכו שכן היום הקדוש מתקרב ונאלץ לשבות בעיר של גויים. בית כנסת היה בעיר אך מניין היה קשה למצוא ובמאמצים מרובים הצליחו לגייס מכל תושבי העיר את כל היהודים יחד עם רבי אריה לייב אך מנין אין להם. הם מנו רק תשעה יהודים. שאל ר' אריה לייב האם יש עוד יהודי בעיר. ותושבי המקום השיבו ישנו עוד יהודי אחד אך הוא מומר ושונא יהודים, מתכחש לעברו, נשוי לגויה ויש לו ילדים ממנה. ואין סיכוי לצרפו למניין.

לא רבי אריה לייב יוותר על מנין ביום כיפור והחליט לבקש מהיהודי המומר להצטרף למניין. רבי אריה לייב דיבר אל ליבו וסיפר לו את מקור שמו המוזר.

אימי "שרה" שמה, הייתה בת יחידה לאביה שעבד לפרנסתו בתור בעל בית משתה יין, בעיירה קטנה. גויים רבים היו מתכנסים ושותים לשכרה. ומזה הוציא את פרנסתו בהרחבה. את בית המזיגה הוא שכר מהפריץ ששלט באזור, והוא ואשתו ולעיתים אף גייסו את ביתם שרה, לספק את הלקוחות מידי יום. כשעבודה רבה לפניהם.

שרה אימי הייתה בת ישראל כשרה וצנועה אך יופייה היה בעוכריה כי הגויים היו באים ברוב הפעמיים רק לחזות ביופייה. והיופי שלה היה לשם דבר בסביבה.

לפריץ השליט היה בן רע מעללים שידו הייתה בכל ויד כל בו והוא מחוסר מעש כל היום היה מסתובב בחבורה מפוקפקת כמהו. תמיד התרברב הבן כי ביום מן הימים כל זה יהיה שייך לו וגם היום לא חסר לו דבר משום שכל פעם שהוא מבקש בקשה מאביו אביו ממהר לבצע אותה. חבורתו המפוקפקת רמזה לו שאין לו להתרברב כי יש דברים שלא יוכל להשיג והוא כנפגע שאל תאמרו לי דבר שאין אני יכול להשיג? והם השיבו את "שרה" לא תוכל להשיג כי היא לא תתחתן אתך בהיותך גוי גמור. והוא בשלו אין מצב כזה אחרי שאני אבטיח לה אושר ועושר רב כמו שלי היא תסכים והם עונים לו לא! שרה לא תתחתן אתך. ואפילו לא תצליח להבטיח לה הרים וגבעות כי היא לא תדבר אתך בכלל בהיותה צנועה וחסודה. מכאן בערה בו חמתו להוכיח את רצונו העז להשיג כל דבר וכשהיה ברור לו שאין דרך להצליח אלא על ידי מעשים שלא ייעשו החל לחרוש מזימות כיצד להשיג את הדבר. וכל חבריו מחכים לראות איך ייפול דבר.

בינתיים נודע הדבר לבעל בית המזיגה כי בתו "שרה" בסכנת נפשות ממש. והיה אביה אובד עצות. כי ברור לכל שהזמן אוזל מרגע לרגע. בצר לו פנה אביה למלמד התינוקות בעירה שנחשב לאדם הכי "חכם" בין היהודים ה"מלמד" היה בחור מבוגר לא נאה ולא בעל צורה אך בעל מידות טובות. והיה מוערך על ידי יהודי העיירה כסמכות תורנית. כשסיפר את סיפורו ל"מלמד" הנ"ל ייעץ לו למצוא מהר "חתן" לבתו ולחתן אותה וממילא בן הפריץ לא יוכל לעשות דבר. ברם אביה אמר לו אין כאן חתן בעיירה מתאים לה ולמצוא עכשיו ברגע זה כאן אי אפשר ותוך כדי דיבור הוא סוקר במחשבתו אחרי מועמדים מתאימים עד שהבריקה לו מחשבתו והוא פונה אל המלמד. ראה נא, אתה הנך רווק אמנם מבוגר מאד משרה, אך רק בשביל להצילה אולי תסכים להתחתן זמנית וכשיעבור זעם תתגרשו. המלמד השיב שבשביל להציל נערה כשרה מישראל הוא מוכן להתחתן ואפילו מיד. עוד באותו ערב העמידו חופה וקידושין כדת וכדין והם נישאו זו לזה.

למחרת בבוקר בא סבי עם מגדנות ומשקאות חריפים לביקור אצל הפריץ. ובנוכחות בנו הוא מספר לפריץ כי בתו "השתגעה" שלמרות שהנך יודע את יופייה ויכלה לבחור לעצמה כל חתן על פני תבל היא בחרה להתחתן ומהר מאד שלא יכולתי לעצור אותה עם ה"מלמד" של עיירה שכידוע הוא ממש מכוער ובלי משפחה ובלי כסף ובלי רכוש. אך מפני שהיא התעקשה להתחתן מהר ולא יכולתי לעצור אותה ערכנו נישואין צנועים ולא הספקתי להזמין את הפריץ לחתונה. רק באתי עכשיו לכפר פני הפריץ שלא יכעס עלי שלא הזמנתי אותו לחתונה. הפריץ קיבל במנוד ראש את המתנה ואילו בנו רתח מזעם אך הבין שאין לו מה לעשות יותר.

כעבור משך זמן כשנרגעו הרוחות פנה סבי ל"מלמד" שיסכים לבוא לעיר הסמוכה לבית הדין כדי להתגרש מאחר והסכנה חלפה. והוא הסכים מיד כי הרי כל זה נעשה בשביל להצילה וכשניצלה אין עוד צורך בכך. אך להפתעת הכל "שרה" מסרבת להתגרש. היא אמרה שהוא בחור ירא שמים וכסף לא מעניין אותה והיא שמחה בבעלה הנוכחי ואין לה שום כוונות לחפש בעל יפה או עשיר היא שמחה במה שיש לה. מאחר ולהתגרש ללא הסכמתה אי אפשר הם המשיכו לחיות לאורך ימים ושנים טובות. ואף אני נולדתי בקדושה וטהרה מקשר זה הטהור שנעשה ללא כל תאווה או שיקול צדדי אלא רק לשם שמים.

ואתה, סיים רבי אריה לייב את סיפורו לא עמדת בניסיון ונשאת גויה אך היום הוא ערב יום כיפור והגיע העת לעשות תשובה על כל חטאותיך ויש באפשרותך לתקן ואף מבטיח אני לך אם תצום ותתפלל היום אתנו ותשלים מניין. לפועל עבורך בשמים מחילה גדולה. הדברים פעלו על ה"מומר" והוא הצטרף למניין, נתנו לו טלית ישנה שמצאו בבית הכנסת להתעטף לכבוד היום הקדוש.  וכל יום הכיפורים היה ספון ראשו בתוך ארון הקודש בבכייה ובתפילה עד שבסיום תפילת נעילה כשהכריזו כל הקהל שמע ישראל והשם הוא האלוהים לבו לא עמד לו ומת ליד ארון הקודש מתוך חרטה כבדה.

את הקדיש האחרון הורה רבי אריה לייב לעשות רק עם תשעה יהודים, כי מונח כאן צדיק ששב בתשובה שלימה והיות וצדיקים במיתתם נקראים חיים, ניתן לצרפו למניין, ואפשר לסיים אף את הקדיש האחרון.

פרסום תגובה חדשה

test email