מבוא לפרק

ולסיום אגרת התשובה מלמדנו רבנו כי הייסורים שעובר בייסורי הגוף מידי פעם למרות היותם ייסורים קלים יחסית לייסורי גיהנם, בהיותם באים כשחטאתי נגדי תמיד לזיכרון בין עיניו החטאות שעבר הרי זה המירוק לנפש וגמר הכפרה בעולם הזה מאותם עבירות חמורות ביותר של כריתות ומיתות בית דין שעל ידי הייסורים הקלים שעובר כאן בעולם הזה ממרק הנפש ומזה יבוא לידי שמחה עצומה בהיותו מתנקה ומתכפר לו ומתמרק מכל עוונותיו.

השמחה בייסורי הגוף

וטעם השמחה בייסורי הגוף, לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהנם (בפרט בדורותינו אלה, שאין ביכולת להתענות כפי מספר כל הצומות שבתיקוני תשובה מהקדוש אלוהי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל), הצריכות למירוק הנפש, להצילה ממירוק בגינהם). וכמו שכתב הרב משה בן נחמני זיכרונו לברכה (הרמב"ן ז"ל) בהקדמה לפירוש איוב, שאפילו ייסורים של איוב שבעים שנה, אין להם ערך כלל לייסורי הנפש שעה אחת בגינהם, כי התלמוד במסכת ברכות דף נז' ב' "חמשה אחד מששים (כלומר חמשת הדברים המנויים כאן הם אחד חלקי ששים) אלו הן אש, דבש, שבת, שינה וחלום, אש אחת משישים וכו' אש אחד מששים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעולם הבא, שינה אחד משישים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה" אלא שלפי שעולם הזה "חסד יבנה", וביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשים של עולם הבא, טעם השמחה שנובעת מייסורי הגוף כי ייסורי הגוף הם טובה גדולה ועצומה מאד לגוף ובשני מישורים:

א. הוא זוכה למירוק עוונותיו בעולם הזה ובצאת מן הגוף נפשו תהיה זכה וטהורה.

ב. הוא יחסוך לעצמו ייסורים קשים יותר בכך שהוא עובר כאן ייסורים אבל הם קלים יחסית למה שצפוי לו בעולם הבא.

וההוכחה לכך בשנים:

א. כל ייסורי איוב במשך שבעים שנות חייו ושהיו ייסורים קשים ומרים אין להם ערך בפני ייסורי הנפש שעה אחת בגינהם וכל וחומר יותר משעה.

ב. פה בעולם הזה ייסורי כוויה מאש שהם ייסורים קשים הרי הם רק אחד חלקי ששים מאש של גינהם.

ולכן בידעו זאת הוא ישמח בייסורי הגוף בעולם הזה.

מעט למטה הרבה מאד למעלה

כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'. ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל, בבחינת השתלשלות העולמות מרום המעלות עד עולם הזה הגשמי. וכנודע ממה שכתוב בזוהר הקדוש (חלק א' דף סד' עמוד ב'), מעניין עליות עולמות העליונים באתרותא דלתתא, בהקרבת עוף אחד בן יונה או תור על גבי המזבח או קומץ מנחה. וכן הוא בכל מצוות מעשיות, כנודע מהקדוש אלוהי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל). וזהו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת יומא דף לט' עמוד א' "תנו רבנן על פסוק: (ויקרא פרק כ' פסוק (ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: אדם מקדש עצמו מעט מלמטה בעולם הזה מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו' לעולם הבא". (וכמו שנתבאר לעיל (פרק י') בעניין "אשר קדשנו במצוותיו" וכו', בחינת "סובב כל עלמין" וכו'). וככה ממש הוא בעניין שכר ועונש, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה ב') בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וכו' וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה: וכמו שכתוב במקום אחר. ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב לסיום האיגרת מזכיר רבנו משפט המורכב משני פסוקים: משלי פרק יד' פסוק ו' בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל: ופסוק שני ממשלי פרק טז' פסוק כ' מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהֹוָה אַשְׁרָיו: וכותב "ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב" על דרך הרמז יש כאן עשר ספירות דעת לנבון = דעת ובינה, משכיל = חכמה, על דבר = מלכות, ימצא טוב – יסוד הכולל את כל ששת המידות. והמשל על כך שמעט למטה הוא הרבה מאד למעלה גם מסברה וגם מאמר הזוהר ומאמר הגמרא ולבסוף מסקנת המשנה:

א. סברה – שהרי תזוזת הצל מהשמש בארץ של טפח אחד או סנטימטר אחד בארץ בא בעקבות תזוזת השמש ברקיע אלפי מילים.

ב. הזוהר – על הפסוק "את קרבני לחמי" אומרים רבותינו זיכרונם לברכה שכביכול אנו נותנים לחם ומפרנסים לאבינו שבשמים וכי לכאורה הגיון יש בדבר? אלא שמעט למטה ואפילו קרבן עני כמו מנחה או תור או בן יונה כבר אנו מפרנסים לבורא.

ג. מאמר הגמרא: אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה

ד. לבסוף מסקנת המשנה במסכת אבות שכר מצווה הוא המצווה בעצמה. כי עניין השכר והעונש כאן למטה לעומת הלמעלה הם שונים בהרבה וכאן השכר הוא בכך שזוכה להתקדש מעט בעולם הזה ולגרום נחת רוח רב למעלה.

ומכאן יכול יהודי להגיע לשמחה עצומה על כל המאורעות שקראו לו ועל גודל הזכות שניתנה לו לקיים רצון השם יתברך.

סיכום הפרק

וטעם השמחה בייסורים לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת למרקה בעולם הזה ולהצילה ממירוק בגינהם.

וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה לספר איוב ששבעים שנה של ייסורי איוב אינם שווים של ייסורי שעה אחת בגינהם כי אש אחת מששים מגינהם.

ולפי שהעולם הזה חסד ייבנה ובייסורים קלים בעולם הזה חושך הוא לעצמו ייסורים רבים למעלה וניצול מדיניים קשים של עולם הבא.

והמשל לכך מהעתקת הצל בעולם הזה טפח אחד לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפי מילין. וכן נודע מנחת הנגרם למעלה מהקרבת עוף אחד תור או בן יונה או אפילו קומץ מנחה למטה. וזהו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה וככה ממש בעניין השכר והעונש ששכר מצווה מצווה.

ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב.

סיפור חסידי לפרק

פעם שמעתי בהתוועדות עם הרבי שליט"א מלך המשיח את הסיפור הבא:

הרמב"ן עלה לארץ הקודש בערוב ימיו והגיע לנמלה של העיר עכו בערב יום הכיפורים שחל באותה שנה בשבת. בהעלותו לחוף ימה של עכו נתפס על ידי השלטונות והובא לבית המאסר. שם שהה כל לילי יום התקדש היום הקדוש. כשהוא אינו יודע על מה היה כל זה.

למחרת ביום הכיפורים הובא הרמב"ן לפני מושל העיר שציווה בנוכחות הרמב"ן להביא לו חזיר קרע ממנו חתיכת בשר ואכל ממנה כשעוד הבשר בין שיניו שואל הוא את הרמב"ן על כמה כריתות הוא עבר עכשיו. והרמב"ן השיבו שעבר על ארבע כריתות. כגון אכילת חלב ודם אכילת ביום הכיפורים וחילול שבת ומושל העיר מתווכח עם הרמב"ן שישנם כאן עוד איסורים כמו אכילת חזיר ואכילת אבר מן החי.

והרמב"ן לא יכל להתאפק וקרא אליו יהודי איך התדרדרת עד הנה אם תלמיד חכם אתה הכיצד ירדת לדיוטא תחתונה כזו?

וענה מושל העיר – אתה אשם!!!

מדוע אתה מאשימני? – שאל הרמב"ן.

והשיב: משום שהייתי בעבר תלמידך ושמעתי ממך מאמר פליאה בעייני שאינו נראה הגיוני והספק חילל בלבי עד שפניתי עורף ליהדותי ולאלוהי והגעתי עד הלום!.

שאל הרמב"ן: ומה המאמר המופלא ששמעת ממני?

וענה: אמרת פעם שבשירת האזינו טמונה כל התורה כולה ולא עוד אף כל הדברים הנמצאים בעולם ואין לך דבר שאינו מופיע בשירת האזינו. והוא פלא בעייני עולם כל כך גדול המורכב מכל כך הרבה פרטים הכל טמון בשירה אחת המורכבת מסך הכל ארבעים ושלושה פסוקים ובערך כ- ארבע מאות מילים ובערך אלפיים אותיות סך הכל כיצד ניתן להכניס את כל העולם כולו בשירה אחת קצרה?

ענה לו הרמב"ן: אף שגם בעיני הוא פלא גדול אבל האמת כן הוא.

אם כך המשיך המושל: מצא את שמי בשירה זו והניח לך את נפשך לשלל.

ומה שמך? – שאל הרמב"ן.

"אבנר" – השיב המושל!

נשא הרמב"ן תפילה לפני בורא העולם שיאיר לו את דרכו למצוא בשירת האזינו את שמו של המושל ונצנצה בו רוח הקודש ואמר את הפסוק: (פרק לב' פסוק כו') "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" האות השלישית בכל מילה מרכיבה את האותיות של ר' אבנר (אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם).

קיבל על עצמו אבנר המושל שהתורה העידה עליו שנהפך לרב אבנר תשובה שלימה עלה על ספינה ונעלמו עקבותיו.