מבוא לפרק

אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ויוכיח רבנו שבימינו אלו בעקבתא דמשיחא מעלת הצדקה אף על לימוד התורה וכדלהלן:

ויעש דוד שם

על הפסוק בשמואל ב' פרק ח' פסוק יג' וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: ויעש דוד שם פירושו הפשוט שדוד עשה שם טוב לעם ישראל בכך שקבר את מתי שונאיהם של ישראל ולא הניחם כמאכל לעוף השמים. ופירש בזוהר הקדוש זוהר חלק ג' דף קיג' עמוד ב': אך הזוהר הקדוש מציע פירוש אחר לויעש דוד שם שדוד עשה שם טוב לקדוש ברוך הוא בכך שעשה חסד עם עלובים ומסכנים למרות היותם שונאים. משום שנאמר (שמואל ב' פרק ח' פסוק טו') וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ: כו' בכה רבי שמעון ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'. (מארמית ללשון הקודש בכה רבי שמעון ואמר מי עושה שם טוב לקדוש ברוך הוא בכל יום הוי אומר זה הנותן צדקה למסכנים) ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, (אוי להם לבריות שלא ידועים ולא משגיחים בכבוד המקום)

אלא שצריך להבין:

א. מהו הביטוי לעשות שם לקדוש ברוך הוא וכי הוא זקוק לשם טוב מאיתנו?

ב. מה הקשר בין צדקה למסכנים לעשיית שם טוב לקדוש ברוך הוא?

ביוד נברא עולם הבא ובהי נברא עולם הזה

ויובן בהקדים דבר זה יובן על ידי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת מנחות דף כט' עמוד ב') על פסוק: (ישעיה פרק כו' פסוק ד') בִּטְחוּ בַיהֹוָה עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְהֹוָה צוּר עוֹלָמִים: דרש רבי יהודה בר רבי אילעאי אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה"י ואחד ביו"ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם [הוי אומר בהי נברא עולם הזה ביוד נברא עולם הבא כי באותיות י' ו-ה' יצר היוצר את העולמות שביוד נברא עולם הבא ובהי' נברא עולם הזה. פירוש, צריך להבין מה השייכות של עולם הבא לאות יוד על כך מבאר רבנו את עיקר תפקידו של עולם הבא וגן עדן שמזה יובן הקשר לאות יוד. שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון, הוא שמתענגים בהשגתם והשכלתם, שמשכילים ויודעים ומשיגים איזה השגה באור וחיות השופע שם מאין סוף ברוך הוא, בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם, להבין ולהשיג איזה השגה כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו, ולכן נקרא עולם הבא בשם "בינה" בזוהר הקדוש. (חלק ג' דף פב' עמוד ב') יוד מורה על החכמה ולכן העולם הבא נברא באות יוד כי בגן עדן ששם מתענגים מזיו השכינה היינו התענוג לנשמות הצדיקים נובע מהבנתם והשגתם באלוהות ממילא מובן שהחכמה היא עיקר יצירת עולם הבא ומהחכמה מגיעים לבינה והבנה באלוהות ולכן עולם הבא נקרא בינה. והשפעה זו נמשכת מבחינת חכמה עילאה שהוא מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, והוא קדמות השכל קודם שבא לכלל גילוי השגה והבנה, רק עדיין הוא בבחינת העלם והסתר רק שמעט מזעיר שם זעיר שם שופע ונמשך משם לבחינת בינה להבין ולהשיג שכל הנעלם, בחכמה לפני שבאה להבנה היא כברק המבריק והיא בלתי נתפסת ורק לאחר שמתלבשת ההבנה בחכמה אזי היא מתרחבת מושג זה נקרא "קדמות השכל" שלפני השכל וההבנה ולכן נקרא בשם "נקודה בהיכלא" בזוהר הקדוש, (חלק א דף ו' עמוד א') וזו היא תמונת יוד של שם הוי'ה ברוך הוא, כי תמונת האות יוד היא נקודה בלבד. שהיא קטנה ומצומצמת וכך כדי להשיג ולהבין את האלוהות צריך היה לצמצם את האור האלוהי על מנת לאפשר לנשמות להתענג על השם. ונקרא "עדן" אשר עליו נאמר (ישעיה פרק סד פסוק ג') וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה כו' אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ: ונקרא "אבא יסד ברתא". מארמית ללשון הקודש אבא (שהוא החכמה) יסד (והקים מוליך ומביא את) "הבת". הבת זהו הסמל לספירת המלכות שספירת המלכות נקראת בת ואילו הבינה נקרא אמא. ורוצה לומר שמהחכמה נוסדו ונתקנו לא רק הבינה וההבנה אלא גם הדיבור ואותיות הדיבור שהוא ספירת המלכות. כלומר ארבע שמות נקראו לה:

א. בינה.

ב. נקודה בהיכלא.

ג. עדן.

ד. יסוד הבת.

וכדי שנבין מדוע אותיות הדיבור הם המורות על השכל והבינה ימשיך רבנו לבאר להלן:  

קדמות השכל שלפני הבינה

פירוש בעוד שהדיבור שאדם מדבר שייך לספירת המלכות "דבר מלכות" אותיות הדיבור שייכות לחכמה. כי הנה התהוות אותיות הדבור היוצאות מחמש מוצאות הפה אינה דבר מושכל ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל. חיתוך אותיות הדיבור נובע ממבנה הפה ולא מהשכל כגון השפתיים, על דרך משל שאותיות ב' ו' מ' פ' יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו, על פי שינויי תנועת השפתיים, שמתנענעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשווה. ואדרבה שינוי התנועות שבשפתיים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש, לבטא בשפתיים כרצונה, לומר אות ב' או ו' או מ' או פ'. ולא להיפך, שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתיים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ארבע אותיות אלו. וכנראה בחוש, שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוון כלל שינוי תנועות השפתיים בשינויים אלו. ויותר נראה כן בביטוי הנקודות, שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ אזי ממילא נקמצים השפתיים, ובפתח נפתחים השפתיים, ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל. כי רואים במוחש שאין אדם מכווין כיצד לפעול את חיתוך הדיבור עם במוצא הפה הזה או אחר עם מהגרון או מהחיך או מהשפתיים, אלא הדבר נפעל למעלה מהשכל דהיינו ממקור השכל שהוא מהחכמה ואין הנפש מכוונת זאת אלא היא נותנת לפה לדבר ולהוציא בדיבור את מה שישנו במחשבה והאותיות זורמות מפיו לפי חמש מוצאות הפה. ואין להאריך בדבר הפשוט ומובן ומושכל לכל משכיל, שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, שזהו דרגת הבינה אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, שזהו דרגת החכמה ולכן אין התינוק יכול לדבר, אף שמבין הכול: בעוד שהדיבור יוצא מהבינה והשכל חיתוך הדיבור נובע מקדמות השכל שהוא החכמה. אם כך מובן שבעולם הבא וכל מה שמשתלשל ממנו גן עדן ועולמות תחתונים הכול נשפע מן החכמה שהיא מסומלת באות יוד. אלא שמכאן יש צורך להבין מדוע יש חילוק בין עולם הזה לעולם הבא? ומדוע ישתנה עולם הזה מעולם הבא שהרי רק הדיבור הוא משנה את האותיות ולא חיתוך הדיבור הרי מקורו מן החכמה? לכן יבאר רבנו להלן שבדיבור ואותיות שני עניינים, א. צורת האותיות כלומר כל אות מצוירת בציור שונה וזה בא מן החכמה ואילו גוף האותיות החומר בה נוצרים השינויים בין האותיות נובע מההבל היוצא מן הלב ומתחלק לחמש מוצאות הפה. נסכם אם כן שאכן חיתוך הדיבור בא מהחכמה אבל גוף האותיות בא מההבל שאדם מוציא מהלב. וכדלהלן:

עולם הזה נברא בהי

אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה, הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכב' אותיות, אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן, הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהווה קול פשוט היוצא מהגרון, ואחר כך נחלק לכב' הברות, וביטוי כב' אותיות בחמשה מוצאות הידועות א' ח' ה' ע' מהגרון ג' י' כ' ק' מהחיך כו'. כל זה ציור האותיות הנובע מקדמות השכל היינו החכמה אבל החומר של האותיות נובע מהבל הלב וכדלהלן: ומבטא ההבל הוא אות הי, "אתא קלילא כו'", אות קלה כלומר ללא כל מאמץ והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכב'. כאמור האותיות באות מהחכמה אך זהו בפנימיותן ובחיצוניות האותיות באות הן מהלב על ידי הבל שמוציא האדם מליבו לגרון, ומשם מתחלקים האותיות בחמש מוצאות הפה. ושורש כל האותיות הוא מהאות ה' כי בצאת ההבל מהפה ללא כל מאמץ נשמע האות הי' לכן היא נקראת אות קלה, שאינה מלווה במאמץ יתר. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שעולם הזה נברא בהי: ולכן בעוד שהעולם הבא שהוא תענוג ההשגה הבאה מהמוחין היא באות יוד המורה על החכמה. העולם הזה נברא מחיצוניות האותיות באות קלה שאינה מלווה במאמץ מיוחד האות הי'.

כי בי-ה השם צור עולמים

והנה, הגם שהיא הי תתאה, הי אחרונה שבשם הויה, כידוע ששם הויה ברוך הוא המורכב מאותיות יוד' הי ראשונה ועליונה, וו' ו-הי' אחרונה או הי' תחתונה. בתמונת האותיות טמון כל סדר ההשתלשלות, כי האות הראשונה שבשם הויה היא יוד המורה על החכמה שלמעלה מהשכל והאות השניה ה' שהיא הראשונה מבין שתי אותיות ה-הי' מסמלת את הבינה, האות השלישית וו' מורה על המידות במספר שש, גימטריא של וו'. ולבסוף מידת המלכות היא ההי' האחרונה. ואם נאמר שאבא יסד ברתא אם כן מהחכמה נוצרת המלכות. ורבותינו זיכרונם לברכה דרשו זה על פסוק "כי ביה", ואילו חכמינו דרשו זאת על הפסוק כי בי-ה השם צור עולמים כלומר ההי השייכת לעולם הזה היא ההי' הראשונה שענינה בינה. ולמה נאמר כאן שהכוונה להי האחרונה. היינו לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחינת גילוי מהעלם היוד הוא מושפע ונמשך מבחינת הי עילאה, שיש לה התפשטות אורך ורוחב, להורות על בחינת בינה שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחינת גילוי והשגה בהרחבת הדעת, מאחר וכאן הוסבר שהעולם הזה שייך להבל הדיבור חיצוניות האותיות המסומן כמידת המלכות באשר דבר מלך שלטון, אך מסביר רבנו שההי' האחרונה נמשכת מהבינה המורה על התפשטות לאורך ולרחוב ולעומק כמו הבינה וההי' האחרונה נמשכת מההי הראשונה. והשפעתה מסתיימת בלב, וכמו שכתוב בתיקונים ד"בינה לבא ובה הלב מבין", זהו מה שכתוב במאמר פתח אליהו בהקדמה לתיקוני הזוהר שהבינה היא הלב דהיינו ובה הלב מבין והאות הי' אחרונה מסמלת את חומר האותיות היוצאות מהבל הלב. ומשם יוצא ההבל מקור גילוי גוף האותיות הדבור, המתגלות בחמש מוצאות מהעלם היוד. ותמונת הי תתאה בכתיבתה גם כן בהתפשטות אורך ורוחב, מורה על התפשטות בחינת מלכותו יתברך, (תהילים פרק קמה' פסוק יג') מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר: למעלה ולמטה ולארבע סטרין, המתפשטות ונמשכות מאותיות דבר השם, כמו שכתוב בקהלת (פרק ח' פסוק ד') בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה: כמו שנתבאר במקום אחר (אגרת התשובה פרק ד'). [ולהבין מעט מזעיר עניין ומהות אותיות הדבור באלוהות שאין לו דמות הגוף ולא הנפש חס ושלום כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה (בליקוטי אמרים חלק ב פרק יא' ויב' עיין שם) ובמאמר המוסגר מדגיש רבנו כי כבר דובר על כך שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף וההדגשה היא כאן שמדברים על דיבורו של הבורא. שלא נעשה האנשה לבורא העולם.]

הכול נשפע מצירופי כב' אותיות

אך ביאור העניין, עדיין נותר להבין למה העולם הזה דווקא נברא באות הי' שהרי כל הבריאה כולה נוצרה מהדיבור העליון ולמה דווקא עולם הזה נברא באות הי' וכדלהלן: למה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שעולם הזה דווקא נברא בהי. אלא שההסבר לכך נובע שכמו שבאותיות יש ריבוי עצום של צירופי אותיות שמהם נבראו ריבוי עצום של נבראים וכולם נוצרו מגוף וחומר האותיות אך ישנם נבראים נעלים יותר שנבראו מצורת האותיות ולא מהחומר שלהם וכדלהלן: הנה ידוע לכל חכמי לב, כי ריבוי העולמות וההיכלות אשר אין להם מספר, כמו שכתוב: (איוב פרק כה' פסוק ג') הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ: ובכל היכל וגדוד (דניאל פרק ז' פסוק י') נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ: מלאכים וכן נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה מדרגות לאין קץ, ובכל עולם והיכלות מריבוי היכלות שבאצילות בריאה יצירה הנה כל ריבויים אלו, ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש, הכול נמשך ונשפע מריבוי צירופי כב' אותיות דבר השם, המתחלקות גם כן לצירופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש כמו שכתוב בספר יצירה: (לא בכל הדפוסים) בפרק ד' משנה יב' מתייחס לאותיות על דרך משל מאבנים והמילים הם בתים כי כמו שהבית מורכב מאבנים כך המילה מורכבת מאותיות וכותב: שתי אבנים בונות שני בתים (דהיינו שתי אותיות כמו א' ו-ב' יכולות ליצור שני מילים אב ו-בא, ועל זה הדרך) שלש בונות ששה בתים, ד' אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש בונות מאה ועשרים בתים, שש אבנים שבע מאות ועשרים, "שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים עד כאן נכתב בספר יצירה כלומר עד הספרה שבע ואילו מכאן ואילך הריבוי הוא עצום מאד ולכן ממשיך בספר יצירה ואומר מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר כו'". והגם שיש במעלות ומדרגות המלאכים ונשמות כמה וכמה מיני מעלות ומדרגות חלוקות לאין קץ גבוה על גבוה, משום שבעולמות העליונים יש ריבוי עצום עד אין קץ של עולמות והיכלות ומלאכים עליונים כמו שכתוב שכל גדוד וגדוד ממלאכיו העליונים הוא אלף אלפים ורבוא רבבות מלאכים וזהו סכום גדוד אחד וכתוב היש מספר לגדודיו? כל זה נוצר מכב' אותיות בחילופי תמורות ושינוים וצירופים כמו שכתוב בספר יצירה שמשבע אותיות אפשר להרכיב חמשת אלפים וארבעים צירופים מכאן תראה מה אפשר לצרף מכב' אותיות. הנה הכול נמשך לפי חילופי הצירופים והתמורות בא-ת ב-ש כו' כידוע שכל האותיות באות בצירופים שונים ותמורות אחד מהדרכים לתמורה של אות באות להחליף האותיות מסדר עולה לסדר יורד כלומר במקום מא' עד ת' הפוך מת' עד א' ואז יהיה תמורת האות א' האות ת' ותמורת האות ב' יהיה ש' זהו א-ת ב-ש לדוגמה במקום לכתוב י' ה' ו' ה' כותבים מ' צ' פ' צ' או במקום שם א' ד' נ' י' כותבים ת' ק' ט' מ' וכדומה וכל זה נוצר מפני שלפי גודל עומק הנברא ורוחניותו הוא נוצר מצירוף אותיות רגיל או כשהוא למטה מכך ברוחניות הוא נוצר מתמורות וצירופים. (וכמו שנתבאר בפרק יב (משער הייחוד והאמונה)) אך דרך כלל הנה כולם בעלי חכמה ודעת, ויודעים את בוראם מפני היות חיותם מפנימיות האותיות הנמשכות מבחינת חכמה עילאה וכנזכר לעיל. אך כל זה למעלה בהיותם בעלי דעה והשכל המכירים את בוראם ואילו עולם הזה נוצר רק מחיצוניות האותיות כמו על דרך משל באדם מההבל היוצא מהלב וזהו האות הקלה ביותר היא האות הי'. וכדלהלן:

מוצא פי השם המתלבש בעולם

אך העולם הזה השפל, עם החיות שבתוכו, קטן מהכיל ולסבול אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן, להאיר ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו שמאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, ולכן אינו מקבל מצורת האותיות אלא מחומריותן רק ההארה וההשפעה באה ונשפעת לעולם הזה מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם, לכן העולם הזה עומד רק על ההבל והחיצוניות של האותיות שהוא האות הי' אות קלה שהוא בחינת ההבל המתחלק לשבעה הבלים שבקהלת (פרק א' פסוק ב') הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: (הבל אחד הבלים שנים ביחד שלושה ועוד הפעם הבל הבלים ששה כי הכל הבל – שבעה) שעליהם העולם עומד כמו שאומר שלמה המלך שהעולם מתקיים על ההבל בלבד והוא חיצוניות העולמות ולא חיותן הפנימי ששיך לאות יוד של שם הויה שלמעלה מהשכל והבינה. אלא מהבל הלב. כמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק א' דף קמו' עמוד ב') אמר רבי אלעזר, שלמה מלכא האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים, ועלמא קאים עלייהו, ואינון עמודין וסמכין קיומא דעלמא. (שלמה המלך העמיד את ספרו על שבעה הבלים והעולם עומד עליהם ואנו מקיימים את העולם) והוא מוצא פי השם המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם, ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה, ממידותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו', המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית (וזה שכתב המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל) שבחינת חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות המרומזות בהי של שם הויה ברוך הוא הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשייה) וכן כתוב בתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון ו') שהיוד הוא באצילות כו' והי תתאה מקננת בעשייה: מכאן מובן מדוע דווקא העולם הזה נברא באות הי' אחרונה שבשם הויה מפני היותה נמוכה ושפלה ואינה יכולה לקבל ישירות מהחכמה אלא מהמלכות שהיא האחרונה בסדר ההשתלשלות הבאה מהחכמה.

לפי הצדקה והחסד של עם ישראל נמשך מלמעלה

עתה יחזור רבנו לבאר איך שעל ידי הצדקה עושים שם לקדוש ברוך הוא כי כשהשפעת החכמה לברוא את העולמות ועד לעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו הנוצר מהאות הקלה הי' כל זה נעשה בחסדו הגדול יתברך וכשיהודי למטה עושה חסד הוא מעורר את החסד העליון לפועל פעולת החסד ולהחיות העולמות וכדלהלן: והנה באדם התחתון למשל, מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה, ככה ממש על דרך משל ויתר מזה לאין קץ, היה צמצום גדול עצום ורב, כאשר (תהילים פרק לג' פסוק ו') בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ בששת ימי בראשית, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: היא אות הי של שם הויה ברוך הוא, אתא קלילא, כמו שכתוב (בראשית פרק ב' פסוק ד') אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: בהי בראם, היא מקור התשעה מאמרות שנמשכו ממאמר ראשון בראשית, (תלמוד מסכת ראש השנה דף לב' עמוד א') רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם (ומה הם העשרה מאמרות.?) הי נינהו ויאמר דבראשית. (הם העשר פעמים שנכתב בבראשית ויאמר אלוהים וגו', ועל כך שואלים הרי הם) תשעה הוו (ולא עשרה? ומשיבים שגם המילה) "בראשית" נמי מאמר הוא (גם מילה זו נחשבת כמאמר ויתירה מכך היא המקור לכל העשר מאמרות דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. דנמי מאמר הוא, שאף הוא נחשב כמאמר מעשרה המאמרות היא בחינת חכמה הנקראת "ראשית". שהרי התרגום הירושלמי על הפסוק בתורה בראשית ברא מתרגם "בראשית" בחוכמא ברא יי: אם כן רואים שכל הבריאה נוצרה מספירת החכמה וממנה השתלשלו לבריאת עולמות עליונים מהחכמה עצמה ושורשה והעולמות התחתונים נוצרו מהשפעת החכמה והשתלשלותה עד למטה לספירת המלכות. אך אז הייתה המשכה וירידה זו בלי אתערותא דלתתא כלל, כי (בראשית פרק ב' פסוק ה') וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד כו', אֶת הָאֲדָמָה: רק מיכה פרק ז' פסוק יח' מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: ו(תהילים פרק פט' פסוק ג'), כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: וזהו (בראשית רבה פרשה יב' אות ט') אמר רבי יהושע בן קרחה" בהבראם" – "באברהם" בזכותו של אברהם כי מיכה פרק ז' פסוק כ' תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם כו' אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: אך אחר בריאת האדם לעבדה כו', אזי כל אתערותא דלעילא לעורר מדת חסד עליון, הוא באתערותא דלתתא, בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה. בבריאת העולם המשכה זו נמשכה מלמעלה ללא התעוררות מלמטה כי אין אדם בארץ להמשיך התעוררות מלמטה אבל לאחר שנברא העולם כל המשכות החסד נעשות רק על ידי התעוררות מלמטה והוא על ידי צדקה וחסד דווקא וכפי שיתבאר בהמשך: לכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת יבמות דף קט' עמוד ב') תניא רבי יוסי אומר "כל האומר אין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו, אלא לעסוק בתורה ובגמילות חסדים. כי הנה הגם דאורייתא מחכמה נפקת, ובאורייתא מתקיים עלמא, ובאינון דלעאן בה, מארמית ללשון הקודש התורה מהחכמה יצאה ועל ידי התורה העולם מתקיים ובזכות אלו הלומדים וקוראים בה. כי בדבורם ממשיכים הארות והשפעות (נוסח אחר: והשראות) חכמה עילאה, מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: תלמוד מסכת ברכות: דף סד' עמוד א' אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה פרק נד' פסוק יג') וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהֹוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: אל תקרי בניך אלא בוניך הרי המשכה זו היא בחינת ירידה גדולה, ולזה צריך לעורר חסד עליון הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך, באתעורתא דלתתא בצדקה וחסד תתאה שממשיכים חיים וחסד להחיות רוח שפלים ונדכאים. וזה שכתוב: (ירמיה פרק ט' פסוקים (כב) כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ כו' וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: (כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל כו' הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד כו' מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה: כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה, ואם לאו הרי נקראת חכמתו לבדו בלי המשכת חיים ממנה חס ושלום. מכאן מובן כיצד האדם למטה על ידי לימוד התורה ובעיקר על ידי גמילות חסדים צדקה ומשפט גורמים קיום לעולמות ועושים שם לבורא העולמות.

מארי תורה ומארי עובדין טבין

ובזה יובן מה שכתב המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל) ובהקדים שכותב האר"י ז"ל שיש שני מיני נשמות. תלמידי חכמים העוסקים בעיקר רוב ימיהם בתורה ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים כי אי אפשר לזה בלא זה. הם הממשיכים ומשפיעים שפע לעולמות העליונים. אבל הנשמות שעיקר עסקיהם הוא בגמילות חסדים ורק קובעים עתים לתורה. הרי המשכתם והשפעתם חסד הוא לעולם הזה דווקא. וכדלהלן: שיש שני מיני נשמות בישראל: נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים. דלכאורה הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמילות חסדים, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה שאפילו תורה אין לו, אלא שהתלמידי חכמים שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים, הנה פעולת אתערותא דלתתא לעורר חסד עליון להמשיך ולהוריד אור אין סוף המלובש בחכמה עילאה, מקור תורת השם שבפיהם, הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה על ידי עסק התלמוד, עולם הבריאה הוא עולם ההשגה והתלמוד שהוא עוסק בטעמי המצוות משפיע השגה לעולם הבריאה. ולמלאכים שביצירה על ידי לימוד המשנה, עולם היצירה הוא מקור למידות וזה קשור ללימוד משנה שהם הלכות פסוקות העוסקות בכשר ופסול טמא וטהור. יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור, היא תורה שבעל פה, כמו שכתוב בתיקונים "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה", ומקור האותיות הוא מחכמה עילאה כנזכר לעיל. זהו תפקידם של נשמות העוסקות בעיקר בלימוד תורה ומעט זמן בגמילות חסדים. אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון, הי תתאה לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עז, לא די באתערותא דלתתא של תלמידי חכמים העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, ואילו סוג הנשמות השני של בעלי גמילות חסידים עיקר וקביעת עיתים לתורה. אלא על ידי אתערותא דבעלי מצות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים (וכמו שנתבאר בליקוטי אמרים בחלק א פרק לד'). בזכותם ועל ידם יש קיום לא רק ללומדי התורה אלא לתורה עצמה ולכן נקראו "תמכי אורייתא" לא תומכי לומדי תורה אלא תומכי התורה עצמה. והן בחינות ומדרגות נצח והוד, שכתוב בתיקונים שנצח והוד הן תרי שוקין כלומר שני השוקיים שעליהם כל הגוף עומד. להיותן ממשיכין אור התורה למטה לעולם העשיה.

מעשה הצדקה

ובזה יובן למה נקרא "הצדקה" בשם "מעשה" כמו שכתוב: (ישעיה פרק לב' פסוק יז') וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם: על שם שפעולתה להמשיך אור השם לעולם העשייה. וזהו דקדוק לשון זוהר הקדוש: "מאן עביד שמא קדישא", "עביד" דייקא, כי באתערותא דלתתא בצדקה וחסד תתאה, מעורר חסד עליון להמשיך אור אין סוף מבחינת חכמה עילאה יוד של שם להי של שם בחינת הדבור ורוח פיו יתברך, כדי להשפיע לעולם העשייה, ועל דרך משל להבדיל הבדלות אין קץ, כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים (ולא כשהוא בינו לבין עצמו) ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם מכאן יובן מהו לשון "מעשה" בצדקה כי הוא עושה מעשה בזה שנותן צדקה הוא עושה מעשה ההמשכה וניתנת שם לבורא העולם למלוך על העולם הזה התחתון על ידי הצדקה. והמשכילים יבינו:

סיכום הפרק

ויעש דוד שם ופירש בזוהר הקדוש שדוד עושה שם לקדוש ברוך הוא על ידי שעושה משפט וצדקה לכל עמו, וממילא מובן מיהו העושה שם לקדוש ברוך הוא זה העושה צדקה וחסד עם המסכנים.

והטעם לכך כי בי-ה השם צור עולמים הקדוש ברוך הוא יצר את העולמות באותיות יוד והי' ביוד נבראו העולמות העליונים כי בגן עדן תענוג הנשמות הוא בהשגתם והבנתם באלוהות והוא בא משורש אות יוד המסמלת את החכמה שלמעלה מההשגה וההבנה, אך האותיות מורכבות גם מחיצוניות האותיות והם ההבל היוצא מן הלב לגרון ומשם מתחלק לביטוי האותיות בחמש מוצאות הפה והשורש שלהן הוא האות הי' שהיא אות קלילה המבטאת הבל היוצא מן הלב בלבד ובאות הקלה הזו נברא כל העולם הזה השפל. כי הוא צמצום עצום מהשתלשלות קדמות השכל עד ליצירת העולם הזה כמעשה חסד מחסדו של הבורא יתברך.

וכל זה היה בטרם הבריאה שאז לא היה אדם על הארץ לעבוד. אבל מרגע הבריאה כל המשכת החסד לעולמות העליונים והתחתונים נעשה על ידי האדם למטה וכאן ישנם שני מיני נשמות נשמות תלמידי חכמים הממשיכים אות יוד לעולמות העליונים ונשמות בעלי צדקה וגמילות חסדים הממשיכים את החסד לעולם הזה השפל.

ולכן כל העושה כאן צדקה וחסד עושה שם לקדוש ברוך הוא וממליכו כאן בעולם הזה.

סיפור חסידי לפרק

ישנו סיפור על דרך התקרבותו של רבי משה מייזליש חסיד רבנו הזקן שטרם התקרבותו היה בעל צדקה וחסד והפרנס של העיר ווילנה מעוז של המתנגדים לתורת החסידות.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם הגיעה אשה עגונה לרבנו הזקן בבקשת עצה וברכה לצאת ממצבה העגום. רבנו הזקן צייד אותה במכתב לפרנס חודש שבווילנה רבי משה מייזליש בבקשה לעזור לעגונה זו למצוא את בעלה.

חסידים אספו עבורה כסף והיא נסעה לווילנה כשהגיעה לווילנה ברגע הראשון חשד רבי משה מייזליש כי החסידים חמדו לה לצון וצחקו מעגונה מסכנה ועלובה זו בזה ששלחו אותה למרחקים כשאי אפשר לעזור לה. אך כעבור יום פנו אל רבי משה מהמשטרה המקומית שתפסו יהודי חסר זהות ואינם יודעים מה לעשות עימו ועם רבי משה מכיר אותו הם ישחררו אותו כשניגש רבי משה למשטרה וראה יהודי זה הוא התאים לתיאור שהאישה העגונה מסרה על בעלה הנמלט ואכן הוא היה בעלה והצליחו לשחררה מעגינותה. רבי משה ראה כאן רוח הקודש של רבנו הזקן אך ליבו הכשילו במחשבה שאולי מקרה נקרה הוא. ולכן שמר בליבו את הדבר עד שיוכל לראות עם אכן רוח הקודש כאן.

כעבור כמה ימים נכנסו שני שותפים העוסקים בהכנת יין. לרבי משה להתייעץ איתו על בעיה קשה שנוצרה אצלם בעסק. והם סיפרו לרבי משה ששלטונות המס באו ובדקו את העסק של השותפים אם לא מעלימים מס והסדר היה שישנו ברז מיוחד עם שעון שכל כמות יין היוצאת מהחביות נרשמת ועל סמך שעון זה משלמים מס אך החוקרים גילו ברז נסתר נוסף שממנו כנראה הפועלים הגויים שאבו יין מבלי שאף אחד ידע והם בעצם גנבו מהשותפים היהודים אך החוקרים שגילו את הברז האשימו את השותפים ועתה הם עומדים למשפט ומי יודע מה יהיה איתם.

רבי משה ששמר את המעשה עם רבנו הזקן בליבו יעץ לשותפים לנסוע לרבנו הזקן ולהתייעץ עימו ודרש רבי משה שיבואו לספר לו כל מה שיאמר להם.

השותפים נסעו לרבנו הזקן סיפרו לו על בעייתם אך הרבי אמר להם משפט סתום בעינייהם: כתוב בפרשת שמות שהקדוש ברוך הוא אומר למשה "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה על זה: לא כשם שאני נכתב אני נקרא אני נכתב בתורה בשם הוי'ה אבל אני נקרא בשם אדנות, וממשיך רבנו ואתם יודעים מה הטעם על כך? ומבלי לחכות לתשובתם ממשיך רבנו כי כמו שהקיסר נקרא בשם "אלכסנדר" אך אסור לקרוא לו בשמו מפני הכבוד אלא מכנים אותו "הקיסר". סיים רבנו את דבריו ושלחם לשלום.

השותפים חזרו לרבי משה מיזליש וספרו דברים כהווייתם. רבי משה הבין כי אין ממש ברבנו הזקן כי במקום לייעץ עצה הוגנת הוא אומר דבר תורה פשוט ביותר ולא מתייחס לבעייתם. ולכן המליץ להם רבי משה לכו תתייעצו עם עורך דין טוב שיעזור לכם. ובלבו הוא כבר חתם שאין ממש לכאורה ברבנו הזקן.

השותפים פנו לעורך הדין הכי מוצלח במוסקבה וכששמע את בעייתם נד להם בראשו ואמר שהסיכוי לצאת מזה הוא אפסי ורק העצה היחידה שאני יכול לתת לכם זה לפנות לקיסר בעצמו ולבקש חנינה. אך לקיסר קשה מאד להגיע אז לפחות השתדלו לפנות לשר המשפטים שיחנון אתכם.

השותפים יצאו בפחי נפש מעורך הדין והחלו לחקור כיצד ניתן להגיע לשר המשפטים. נודע להם כי ישנו במרכז העיר גן גדול ששם אין כניסה לאנשים רק שרי הממשלה נכנסים לבלות בגן הזה. הם באו לשערי הגן ושיחדו את השומר שיעשה להם סימן מתי שר המשפטים מגיע כדי שהם יפלו לפניו להתחנן על נפשם.

בינתיים הגיע שר התרבות לגן והשומר סימן להם שהוא לא הוא שהם מחפשים אך הם הבינו את הסימן לא נכון וחשבו ששר המשפטים לפניהם ונפלו לפניו ובתחינה על בעייתם. הוא השיב להם טעות בידכם אני לא שר המשפטים ואין אני יכול לעזור לכם. אך יש לי בעיה ואם תעזרו לי אעזור לכם. הקיסר פנה אלי לפני כמה ימים ושאל אותי מדוע חכמי ישראל קבעו שלמרות שכתוב בתורה שם הוי'ה לא מבטאים שם זה אלא שם אדנות ואין לי תשובה עבורו אם תעזרו לי למצוא תשובה המניחה את הדעת אשתדל עבורכם אצל הקיסר בעצמו.

מיד נזכרו השותפים בהסברו של רבנו הזקן ואמרו לו שכמו ששם הקיסר הוא אלכסנדר אבל מפני כבודו אין מזכירים אותו בשמו כך גם לגבי הקדוש ברוך הוא. תשובתו מצאה חן בעיני השר ואף בעיני הקיסר ולבסוף הם שוחררו מהמשפט. ומיד שבו לווילנה לביתו של רבי משה וסיפרו לו את הדבר. ורבי משה קם ונסע לרבנו הזקן והתקשר עמו והפך לחסיד נאמן.