פרשת ויחי – יעקב מבקש: אל נא תקברני במצרים

יום חמישי י׳ טבת ה׳תשע״ה
מבקשת יעקב אבינו בפרשת ויחי שלא להיקבר במצרים למדים, שיעקב אינו שייך למצרים. יעקב היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכוח לבני-ישראל שבמצרים.
מאת נעמה טוכפלד

 

בערוב ימיו, מבקש יעקב מבנו יוסף: "אל-נא תקברני במצרים" ויוסף מבטיחו שכך יהיה: "אנוכי אעשה כדברך" אך את יעקב זה לא מרגיע והוא דורש מבנו: "השבעה לי!" ואכן יוסף נשבע שלא יקבור את אביו במצרים, כפי שביקש. מדוע לא הסתפק יעקב בהבטחת בנו?

אין זה משום שיעקב לא האמין שבנו יוסף יעמוד במילתו, אלא הדבר נובע מכוחה המיוחד של השבועה. שבועה שונה מהבטחה במידת המחויבות שהיא מטילה על האדם. כשאדם מבטיח הבטחה, הוא אכן מתכוון לקיימה, וכשיבוא הזמן יעשה את כל התלוי בו כדי שתתמלא; אבל אין הוא חי כל הזמן במחשבה על ההבטחה שהבטיח. לעומת זאת, כשאדם נשבע לעשות דבר-מה – אין הוא מסיח את דעתו מכך, ביודעו את חומרתה של השבועה. מה גם שיעקב ידע את הקשיים שיתגלעו בדרך לקיום ההבטחה ולכן ידע שרק כוחה של שבועה יכול לסייע ליוסף לקיים את הציווי.

 

עוד אנחנו יודעים, שבשונה מיעקב, שלא הסכים להקבר במצרים, ארונו של יוסף נשאר במצרים עד צאתם של בני ישראל ממצרים דורות רבים לאחר מכן. נראה כאילו יוסף נשאר עם עם ישראל בגלות גם לאחר חייו הגשמיים, מה שאין כן לגבי יעקב, שלא הסכים להיות שם אפילו רגע אחד נוסף

ונשאלת השאלה, כיצד יכול להיות שבחיר האבות, יעקב לא מוכן להשאר במקום שבו בניו ובני בניו עתידים להיות עבדים ולסבול גלות ארוכה. האם יעקב ידע כל זאת ולכן השביע את יוסף בקבורתו בארץ ישראל, בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?

 

הדבר איננו סביר ביחוד לאור חייו ופועלו של יעקב שרק במצרים הגיע קצת למנוחה ולנחלה, (רש"י אומר שאלו היו השנים הכי טובות שלו) ולכן יש להבין את העניין לעומקו.

 

יעקב ידע שבני ישראל ילכו לגלות ושיהיו משועבדים בגלות קשה דורות רבים. זו הסיבה שביקש להקבר בארץ ישראל, לא כדי לנוח בשלום על משכבו אלא כדי להיות כוח משפיע ומגן על בני ישראל בהיותם שם. ישנו כלל שקבעו חז"ל שאומר: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (מסכת ברכות) כלומר, אם נכנסת לכלא, סביר להניח שהסוהר לא יתן לך את מפתח התא אלא רק מי שנמצא מחוץ לכלא יוכל לעזור לך להשתחרר. לכן יעקב, ביקש להוות מעין "מפתח" לשחרור בניו וצאצאיו ביום פקודה.

 

יעקב אינו שייך למצרים. הוא היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכוח לבני-ישראל שבמצרים.

 

בנו יוסף לעומתו, שירד למצרים והחל לפעול בה עד שנתעלה מעלה מעלה, להיות שליט ומשביר לכל מצרים, מהווה למעשה את החוליה השניה בסיפור. הוא זה שמחזיק את העניינים מבפנים ומהווה גורם מקשר – עם עם ישראל שנתקעו בגלות ועם אביו, יעקב, שנמצא כבר בארץ ישראל ולשם המטרה והשאיפה להגיע בסופו של דבר.

 

יעקב חשש שרצונו האישי של בנו, שאביו יקבר ויהיה לידו עשוי להאפיל על המהלך הזה, לכן השביע אותו כי יקבור אותו בארץ ישראל ובכך למעשה מנע אפשרות שבה הוא ישאר במצרים ויקבר שם.

 

השיעור שלנו בנושא הוא מאוד ברור: גם אם אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בגלות אישית וכללית, אנחנו צריכים להיות משוכנעים שיש מישהו, מחוץ לסיפור הזה, מחוץ לגלות, שאנחנו יכולים לבנות עליו ולהיאחז בו שיפעל עבורנו ויוציא אותנו מהמקום הגלותי, מישהו שהוא נשיא הדור. וזאת בו בזמן שאנו עושים כל מה שביכולתנו כדי לצאת ולהשתחרר משם, כמה שיותר מהר.

 

וממילא שתי הפעולות האלו גם יחד יביאו לביטול וקץ הגלות תיכף ומיד ממש!

 

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי-שיחות כרך כה, עמ' 270)

 

פרסום תגובה חדשה

test email