פרשת בשלח – והעליתם את עצמותי מזה

הקראת כתבה
יום חמישי ט׳ שבט ה׳תשע״ה
בפרשת בשלח יוסף מבקש מאחיו לפני מותו להשאר במצרים עד בוא גאולת מצריים, ואז להעלות את עצמותיו לארץ.
מאת נעמה טוכפלד
טבע

בפרשה הקודמת סיימנו בשאלה, מה היה הדבר שבלעדיו לא זזו בני ישראל ממצריים? אכן, רכוש יש להם, מצות דקות ויבשות- יש, מתניהם חגורים ומקלותיהם בידיהם, הכל מוכן ליציאה, למה מחכים???

תזכורת:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ' כד-כו).

יוסף, שהיה מלך במצריים ועם כל גדולתו שמר בקנאות על נאמנות לדרך אבותיו, לעבודת ה', נפטר ומבקש להשאר שם עד בוא גאולת מצריים, ולפיכך הוא לא נקבר אלא, נחנט, והושם בארון מתכת כבד שהושקע במימי הנילוס. מפה לשם, עברו 210 שנה, והגיע הרגע לקיים את ההבטחה.

רק מה, לך תמצא עכשיו ארון מלפני 210 שנה! ועוד כזה ששקוע ביאור בכלל..והשעה דוחקת, מה עושים? המדרש מתאר בלשון יפייפיה את אותם רגעים:

"היה משה מסבב את העיר למצא ארונו של יוסף ולא היה מוצאו. אמרו: שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ופגעה במשה ואמרה לו: אדוני משה למה אתה עייף ויגע? אמר לה ג' ימים וג' לילות סבבתי את העיר למצא ארונו של יוסף ואיני מוצאו. אמרה לו: בא ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנילוס, אמרה לו: במקום הזה השליכוהו המצריים במים כדי שלא יוכל אדם להוציאו משם לעולם ולא יגאלו לעולם.  …ויש אומרים, טס של זהב נטל וכתב שם המפורש וחקק בו צורת שור, על שם יוסף שנקרא שור, 'בכור שורו' (דברים ל"ג י"ז), וצעק ואמר: עלה שור עלה שור. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. אמרו: מיכה היה שם ונטל את הטס, וכשעשה אהרן אותו מעשה נטל מיכה אותו טס והשליכו לאש ואמר: עלה שור עלה שור, ויצא אותו עגל מן האש… מכח שם המפורש שחקק בו…"  (בראשית רבתי פרשת ויחי).

בעזרתה הנדיבה של שרח (סרח) בת אשר- נכדתו של יעקב (בת כמה היא?? תעשו לבד את החשבון) מוצא משה את הנקודה בה הושלך ארונו של יוסף ליאור, מתוך כוונה מצרית זדונית שגם לא ימצאוהו, ומשה עושה נס, מזכיר "מילות קוד" (ולפי דעה אחרת, משליך למים טס של זהב עליו חקוק שם ה' המפורש) ומיד הארון עולה וצף כנוצה על פני המים. מעמיסים, ויאללה נוסעים.

רק שאלה סמנטית אחת נותרת, מדוע כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף איתו"? האם אי אפשר היה לכתוב, את ארון יוסף, או כל לשון מכובדת אחרת? האם יוסף הוא בסופו של יום, שארית של עצמות? האם זה כל מה שנשאר ממנו?

יוסף היה צדיק יסוד עולם והתורה אינה נוקבת סתם בביטויים אלא אם כן יש בהם לימוד ועניין כלשהו. לכן, נהיה חייבים לומר שגם בביטוי המשונה הזה יש מסר עצום עבורנו.

מסבירה תורת החסידות כי המילה "עצמות" לשונה- "עצמיוּת". כלומר, יוסף השאיר במכוון ובמודע את עצמיותו, מהותו והתכונות המיוחדות שלו, שסייעו לו לעמוד ולהיות יהודי גאה, גם בשפל שבכלא וגם בשיא המלכות, בכדי לסייע לאלו שהיה להם קשה.

אין זה סוד כי בחשכת גלות מצריים, רבים מבני ישראל נטמעו והתבוללו בארץ שלא היתה שפלה ממנה בערכים ובהליכות החיים. חלקם התמכרו לסיפוקים זולים (הבצלים, השומים, האביטיחים) חלקם התרגלו לעבדות ואף התאהבו בה, וחלקם היו כל כך מיואשים שלא הצליחו לדמיין עצמם באף סיטואציה אחרת. קשה להאשימם, חוליי הגלות משפיעים באופן דרמטי על כל מי שנתון בהם. רק אחד כזה, כמו יוסף ש"החזיק" את העסק עם התוקף והרוח שלו, יכל לקיים את התקווה הזו שאי אפשר היה לכבות, את האמונה בהבטחה האלוקית, שמסתכמת במילים: פקוד פקדתי אתכם. עוד אבוא לגאול אתכם, אל תתייאשו. ועד לרגע שבו הגיע משה, נשיא הדור והגואל הראשון, "עצמותיו" או בעצם, עצמיותו של יוסף, שמרה על רוח התקווה והאמונה.

לכן, בכל מהומת היציאה ממצריים, עומד משה ודוחק ביוסף: עלה, שור, קדימה יוסף. הגיעה העת, מתקיימת ההבטחה. בני ישראל נגאלים, הגיע הזמן לעלות שלב, והגיע הזמן לעלות מן הנילוס ולצאת ממצריים. המציאות עוברת פאזה: ממקום של "עצמיות" כלומר השראה רוחנית על אש קטנה, עוברים בני ישראל להנהגה בגלוי ובגאון על ידי משה נשיא הדור, גואלן של ישראל.

מעניין הוא, ולא מקרי בכלל שבדיוק היום י' שבט, ההסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מופלא. לפני כ- בי' שבט נפטר האדמור השישי של חב"ד ומי שהוביל קומץ חסידים וממשפחות, אודים מוצלים מכבשן השואה, לארה"ב שם פיתח וביסס את הקהילה ואת החסידות והקים מוסדות מפוארים, שיקם והפיח רוח חיים בכל יהדות מזרח אירופה. שנה לאחר מכן, שנה שבה לא היה מנהיג ונשיא לדור, ותוך לחצים ובקשות אינסוף שהופנו אליו, נאות חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון או בקיצור "הרבי מליובאוויטש" ליטול את שרביט ההנהגה ולהמשיך מאותה נקודה שהפסיק חמיו האדמור הקודם, והוביל מהפכה שהולכת ונמשכת עד היום ואף מתעצמת מרגע לרגע. למהפכה הזו קוראים: מהפכת הגאולה, הנצחית והאחרונה.

גוט יומטוב, שבת שלום, לחיים לחיים!

פרסום תגובה חדשה

test email