פרשת יתרו – אחדות ישראל במתן תורה

מוצאי שבת י״ב שבט ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת יתרו ה'תש"מ מסביר הרבי, שכל יהודי צריך להשתדל ככל יכלתו, לא רק להפיץ תורה ויהדות בין יהודים, אלא גם להשפיע על בני נח לקיים את שבע המצוות שלהם , ולקיימן "מפני שצוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה". כדי להפוך את רשות היחיד ליחודו יתברך.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

 

א. "ויחן" – "כאיש אחד בלב אחד"

 

מן הפסוק, "ויחן שם ישראל נגד ההר[1]" מצטט רש"י את המילים "ויחן שם ישראל", ומפרש: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות[2] ובמחלוקת".

 

כפי שמובן בפשטות[3], הדיוק והפירוש של רש"י הוא כבמכילתא[4], שנאמר כאן "ויחן" בלשון יחיד, בשונה משאר המקומות, שבהם נאמר "ויחנו" בלשון רבים. ורש"י מסביר, שזאת, משום שהחניה הזו היתה "כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת", ולכן נאמר לגביהן "ויחנו" – בלשון רבים.

 

אך לפי זה יש להבין: אם פירושו של רש"י נובע רק מן הדיוק של "ויחן" בלשון יחיד, צריך היה רש"י לצטט רק את המילה "ויחן". ומדוע הוא מצטט גם את המילים "שם ישראל"?

 

לגבי ציטוט המילה "שם" ניתן להסביר: לפי דברי רש"י לומדים "שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת" לא רק מפני שבמקומות אחרים נאמר "ויחנו" בלשון רבים – כמובא במכילתא – אלא גם מפסוק זה עצמו – "ויחן שם"[5], שרק "שם" היה "ויחן" בלשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד", ולא ב"שאר כל החניות".

 

ואדרבה – דוקא מיתור המילה "שם" שבפסוק זה לומדים ששאר חניות היו בתרעומות ובמחלוקת.

 

ואילו את הנאמר "ויחנו" ניתן להסביר באופן פשוט, שהרי מדובר אודות שבטים ואנשים שונים ורבים – אלא שאין הם שרויים במחלוקת ותרעומות זה נגד זה.

 

אך נשארת השאלה: מדוע מצטט רש"י גם את המילה "ישראל"[6]?

 

ולהיפך: על ידי ציטוט המילה "ישראל" מתעורר קושי על פירושו של רש"י. שהרי כאשר מדובר על "ישראל", הכוונה היא לכל היהודים ככלל אחד (כעם), ומתאים להשתמש בביטוי "ויחן"[7] בלשון יחיד. ומנין ומדים שיש לדייק ולפרש "כאיש אחד בלב אחד"?

 

ב. השאלות המתעוררות על המילים שמצטט רש"י, ובהשוואה לדברי המכילתא

 

לכאורה ניתן להסביר שפירושו של רש"י אינו נובע מן המילה "ויחן" כשלעצמה, אלא מן השינוי בפסוק זה עצמו: בתחילת הפסוק נאמר "ויחנו במדבר" בלשון רבים, ומיד לאחר מכן נאמר "ויחן שם" בלשון יחיד. ומכך שבפסוק אחד משנה התורה את הלשון מ"ויחנו" ל"ויחן" מובן ש"נגד ההר" הם היו "כאיש אהד בלב אחד".

 

אך יש להבין: יש מספר מקומות שבהם התורה משתמשת באותו פסוק ובזה אחר זה לגבי עם ישראל בשני הלשונות גם יחד – בלשון רבים ובלשון יחיד, כפי שאנו מוצאים בהמשך פרשתנו[8]: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", וכן בפרשה הקודמת[9]: "וירא ישראל את היד הגדולה… וייראו העם… ויאמינו…"[10].

 

ג. מקורו של רש"י מהמכילתא, אבל שונה ממנו

 

כן יש להבין: בפשטות נראה, שהמקור לפירוש רש"י הוא במכילתא[11], אך במכילתא נאמר: "כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן הושוו (כולם[12]) לב אחד לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר".

 

יש שינויים בין לשון רש"י לבין לשון המכילתא, ומהם[13]: א במכילתא נאמר "כאן הושוו (כולם) לב אחד"[14], ואילו רש"י מפרט "כאיש אחד בלב אחד"[15]. ב במכילתא נאמר "נוסעים… וחונים במחלוקת"[16], ואילו בפירוש רש"י מוזכרים שני הביטויים "בתרעומות ובמחלוקת". ג במכילתא הסיום הוא "לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר"[17], ורש"י מתייחס רק למילים "וידון שם ישראל", ואינו מצטט את המילים "נגד ההר".

 

ד. ההשוואה לפירוש רש"י על "נוסע אחריהם"

 

כן יש להבין: תוכן הדומה לפירוש רש"י כאן, נמצא, בהבדלים מסויימים, בפירושו בפרשה הקודמת: מן הפסוק[18] "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם" מצטט רש"י את המילים "נוסע אחריהם", ומפרש "בלב אחד כאיש אחד". ורואים, ששם אין רש"י מצטט את המילה "מצרים" – בשונה מפירושו כאן, שבו הוא מצטט גם את המילה "ישראל". וההסבר הפשוט לכך הוא, כדלעיל, שהמילה "מצרים" סותרת לדיוק על המילה "נוסע" בלשון יחיד, שהרי מדובר כאן על העם ככלל אחד.

 

אך שם מתעוררת השאלה: א והרי בפסוק נאמר "מצרים נוסע אחריהם", ואם כך סותר הדבר את דיוקו של רש"י "בלב אחד כאיש אחד"[19]?

 

ב מדוע מצטט רש"י גם את המילה "אחריהם"?

 

ג בפירושו בפרשתנו הסדר בפירוש רש"י הוא "כאיש אחד בלב אחד", ואילו שם הוא אומר "בלב אחד כאיש אחד"[20].

 

ה. הדרכים לשימוש בלשון יחיד או רבים לגבי כלל

 

ההסבר לכך הוא:

 

השימוש בלשון יחיד לגבי קבוצה או עם שלם הוא, בדרך הפשט, כאשר מדובר בפעולה. וקיימות בכך שתי אפשרויות: כאשר הרבים עושים את הפעולה באופן זהה ואחיד, ואז הם נחשבים כיחיד, משום שנעשית פעולה אחת זהה[21]. וכאשר הפעולה מתבצעת בדרכים שונות על ידי אנשים שונים בקבוצה אז משתמשים בלשון רבים, כי אין כאן איחוד מלא בין כולם ככלל אחד.

 

ואילו כאשר מדובר על רגש, מחשבה וכדומה של רבים, הרי אין דעותיהם, או רגשותיהם וכדומה שוות[22], ויש בכך תמיד אופנים רבים[23] – ולכן משתמשים בלשון רבים.

 

לפיכך אין זה תמוה כאשר מוצאים, שלגבי עם מסויים משתמשת התורה בשני הלשונות – הן בלשון רבים והן בלשון יחיד, ולפעמים אף באותו פסוק – בהתאם לנושא שבו מדובר.

 

כפי שאנו רואים בפסוק המוזכר לעיל "וירא ישראל את היד הגדולה… וייראו העם… ויאמינו…": "וירא" של בני ישראל היא ראיה כפשוטה, שראו את "אשר עשה ה' במצרים", ובכך היו שוים כולם, ולכן נאמר "וירא" בלשון יחיד. אבל ביראתם את ה' ובאמונתם בה' היו בודאי דרגות רבות ושונות, ולכן נאמר "וייראו" ו"ויאמינו" בלשון רבים – כל אחד באופן שונה[24].

 

וכן בפסוק שבפרשתנו "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק": בראיה כפשוטה, "וירא" היו כולם שוים. ולעומת זאת הפעולות של "וינועו" ו"ויעמדו מרחוק" תלויות ברגש שלהם ובחרדה שלהם וכדומה, ולכן משתמשים בלשון רבים, עקב הדרגות השונות וההבדלים הרבים[25].

 

ו. ברדיפה אחר ישראל שוים כל המצרים

 

בפסוק "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם", אין מודגשת פעולת הנסיעה – נוסע[26] – אלא כוונת הנסיעה – אחריהם, שהיא הרדיפה אחריהם, הקשורה ל"ויהפך לבב פרעה ועבדיו", לרשעותם ולכוונותיהם הרעות –

 

ובכך אין כל המצרים שוים, אלא יש ביניהם דרגות שונות: פרעה, חרטומי מצרים, אלו אשר היו "ירא את דבר ה'"[27], ואלו אשר לא יראו את דבר ה', ובמיוחד אלו אשר בקשו מפרעה לשחרר את בני ישראל ממצרים – ולכן צריך היה, לכאורה, להיאמר "נוסעים", בלשון רבים.

 

על כך מחדש רש"י ומפרש "בלב אחד כאיש אחד". אדרבה, נאמר "נוסע" בלשון יחיד משום שנסיעתם היתה "אחריהם", רדיפה אחרי בני ישראל[28]. ובכך היה לכולם (שלא כפי שניתן לחשוב) "לב אחד" – המלא בשנאה לישראל[29], וזה גרם להיותם "כאיש אחד"[30], ולכן נאמרים הדברים דוקא בסדר זה: "בלב אחד – כאיש אחד".

 

ז. ויחנו – חניה פיזית; ויחן – אחדות והכנה רוחנית

 

בדומה לכך מובן בפרשתנו פירושו של הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר": לגבי עצם החניה, במובנה הפשוט, של ישראל במקום ההוא נאמר בתחילת הפסוק "ויחנו במדבר". ואם כך, התוספת "ויחן שם ישראל נגד ההר" באה כדי לתאר את אופן החניה[31] ואת ההכנה לקבלת התורה, אשר אותה היו צריכים לקבל שם.

 

ולפי זה מתעוררת, אפוא, השאלה: ההכנה הנפשית והרצון למתן תורה היו שונים אצל כל יהודי בהתאם לדרגתו ומצבו הרוחני. החל ממשה, אהרן ושבעים הזקנים, ויתר הדרגות, עד ליהודים אשר בדרגה הנחותה ביותר, אשר אפילו לאחר נס קריעת ים סוף טענו "היש ה' בקרבנו"[32] וכדומה.

 

לפי זה צריך היה גם כאן להיות כתוב "ויחנו שם ישראל נגד ההר"[33] – בלשון רבים[34].

 

לכן מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "ויחן שם ישראל", ולא את ההמשך "נגד ההר", ומסביר, שכוונת הפסוק היא שכל היהודים היו "ישראל" – "כאיש אחד"[35], באחדות ביניהם, ולא בהתאם לדרגות השונות של הכנתם לקבלת התורה "נגד ההר".

 

ואחדות זו הביאה לידי כך שכולם יהיו "בלב אחד" – כולם ברצון אחיד בלב לקבל את התורה[36].

 

ח. ההסבר ל"כאיש אחד בלב אחד" לגבי ישראל ולגבי מצרים

 

זהו ההבדל בין "בלב אחד כאיש אחד" אצל המצרים לבין "כאיש אחד בלב אחד" אצל ישראל:

 

אצל המצרים התאחרותם "כאיש אחד" היתה רק כתוצאה של "בלב אחד" – במטרה אחת של "נוסע אחריהם" – רדיפת ישראל, אך הם עצמם כ"מצרים" לא הפכו לאחד[37]. ולפיכך מצטט רש"י רק את המילים "נוסע אחריהם" ולא את המילה שלפניהן "מצרים…"[38].

 

ואילו בפרשתנו האחדות אצל ישראל – "כאיש אחד" – היא מעצם היותם ישראל, ולכן מצטט כאן רש"י ומדגיש את "ויחן שם ישראל"[39].

 

ואחדות זו הביאה אותם לידי "בלב אחד" – לקבלת התורה.

 

אך לפי המכילתא התבטאה האחדות בכך ש"השוו (כולם) לב אחד"[40], כל בני ישראל הושוו ברצון זהה לקבלת התורה[41], ולכן נאמר במכילתא בהמשך "לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר".

 

ט. ויחן שם… רק שם

 

בהתאם לאמור לעיל, שלפי פירוש רש"י מדובר כאן על שני דברים: "כאיש אחד" – האחדות בין ישראל, "בלב אחד" – הרצון המשותף לקבל את התורה,

 

ניתן להבין גם את כפילות הלשון בהמשך דברי רש"י "אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת": כאשר מודגש בפסוק "ויחן שם ישראל", מובן, שאחדות זו היתה רק "שם", בהר סיני, "אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת"[42]: ההיפך מאחדות בשני תחומים: "מחלוקת" בינם לבין עצמם, ההיפך מ"כאיש אחד". ו"תרעומות" ביחס לקדוש־ברוך־הוא, ההיפך מ"בלב אחד", הרצון לקבל את התורה[43].

 

י. ההבדל בין דברי המכילתא לדברי רש"י לפי פנימיות התורה

 

מיינה של תורה בפירוש רש"י זה: העולם כשלעצמו הוא רשות הרבים[44], שאין ניכר בו הקשר והתלות של כל דבר לדבר אחר[45],

 

זה מתבטא גם ב"מין המדבר" (בני האדם) לכשעצמם, ובפירוט יותר: הקדוש־ברוך־הוא ברא את האנשים באופן ש"אין אחד מהם דומה לחבירו"[46], ואין דעותיהם שוות22. יש לכך השפעה גם על פעולות האדם, המתבצעות בהתאם למחשבותיו ורגשותיו, שפעולותיו של אדם אחד אינן דומות, ואף נוגדות, לפעולות זולתו.

 

האחדות בעולם קשורה לגילוי בורא העולם האחד – ה' אחד[47], אשר מעל לעולם.

 

ובכך ניתן להסביר את ההבדל בין דברי המכילתא לבין פירוש רש"י:

 

גילוי אחדות ה' בעולם נעשה באמצעות שני דברים הנעלים מן העולם – התורה וישראל[48], ואשר בשבילם נברא העולם[49].

 

לפי דברי המכילתא השפיע הגילוי שעל ידי מתן תורה, אשר מעל לעולם, על ישראל כבר לפני כן – בתקופה של ערב מתן תורה, שכבר אז, בהגיעם למדבר סיני, "הושוו כולם לב אחד"[50], לקבל את התורה[51].

 

ואילו לפי פירוש רש"י, פשוטו של מקרא, היתה זו התקופה שלפני מתן תורה, ואי אפשר לומר שהגילוי של העתיד כבר הביאם לידי אחדות, אלא שאחדות נגרמה על ידי ישראל עצמם[52], מצד דרגת ה"יחידה" שבנשמה היהודית, הנעלית מטעם ודעת (אשר בדרגת השכל אין דעותיהם שוות). הניצוץ היהודי הנמצא במיוחד בלב[53], ולא במוח, ואשר התגלה אצל ישראל בצאתם ממצרים[54], השפיע והביא לידי "ויחן שם ישראל – כאיש אחד"[55].

 

ועצם עמידתו "כאיש אחד", מפני גילוי הניצוץ היהודי שבכל אחד, עוררה בהם את הרצון והתשוקה לקבלת התורה – "בלב אחד".

 

יא. האחדות אצל לא־יהודים

 

אם כי האחדות האמיתית נובעת מהניצוץ היהודי שבנשמה, דרגת ה"יחידה" שבנפש הנמצאת רק[56] אצל יהודי[57], בכל זאת, כיון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים"[58], הרי מעין ענין האחדות קיים גם אצל לא־יהודים[59], כי "קליפת" הטומאה רוצה להידמות לקדושה, כקוף בפני אדם[60].

 

ובכך מובן מדוע גם אצל המצרים[61] היתה, בדומה לישראל, מציאות של "בלב אחד" אשר הביאה לידי "כאיש אחד".

 

אך ההבדל הוא, כדלעיל: אצל לא־יהודים לא קיימת התאחדות אמיתית מצד עצמם – "כאיש אחד", – אלא זוהי רק תוצאה של שנאתם לישראל "בלב אחד". ואילו אצל ישראל קיים הניצוץ היהודי במהותם האמיתית, ולכן קיימת התאחדות מושלמת – "כאיש אחד".

 

יב. קיום שבע מצוות בני נח מפני ציווי ה'

 

למרות שהאחדות האמיתית הקיימת אצל יהודים מצד דרגת "יחידה" אינה אפשרית אצל לא־יהודים, בכל זאת, כיון שמתן תורה הביא, כידוע, לביטול הגזירה של ההפרדה בין "עליונים" לבין "תחתונים"[62] – בין אלקות לבין הנבראים, השפיע הדבר גם על בני נח, שאף הם יוכלו לחוש בכח האלקי הקיים בהם –

 

ועל ידי הכרתם בכח האלקי, שהוא אחדות, נוצרת גם בהם אחדות מסויימת, בדומה לאחדות אצל ישראל. אם כי, לא זהה בדיוק, כי הם אינם מסוגלים להכיר, כיהודים, בדרגת האלקות שמעל לעולמות, ודוקא מדרגה זו נוצרת אחדות אמיתית – "כאיש אחד".

 

וענין זה – שלאחר מתן תורה קשורים גם לא־יהודים לאלקות שמעל לשכל ול"התחלקות" – מתבטא גם בהלכה, שעליהם לקיים את שבע מצוות בני נח "מפני שצוה הקדוש־ברוך־הוא בהן בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן"[63].

 

וכיון ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"46, החל מסוג הדומם וכלה בסוג המדבר – והוא צריך להפוך את "רשות היחיד ליחודו יתברך"44,

 

צריך כל יהודי להשתדל ככל יכלתו, לא רק להפיץ תורה ויהדות בין יהודים, אלא גם להשפיע על בני נח לקיים את שבע המצוות שלהם[64], ולקיימן "מפני שצוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה".

 

(משיחות ש"פ בשלח (ט"ו בשבט), וש"פ יתרו תש"מ)

 

 

הערות ומקורות

 


[1]פרשתנו יט, ב.

[2]בדפוס א' וב' וכמה כת"י רש"י: אבל כל שאר החניות בתרעומת ובמחלוק'.

[3]כמ"ש בדבק טוב, דקדוקי רש"י (באר רחובות), ועוד.

[4]עה"פ. ועד"ז בפדר"א פמ"א. יק"ר פ"ט, ט (פתיחתא דאיכ"ר כ. פסיקתא דר"כ פי"ב. תנחומא(באבער) פרשתנו ט. יל"ש פרשתנו רמז רעג).

[5]משא"כ במכילתא שממשיך ודריש תיבת "שם" לדרשא אחרינא: שם, מגיד שאמר להם כו'. וכ"ה ביל"ש פרשתנו עה"פ (רמז ערה בסופו). ועד"ז במדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב. אבל ראה זית רענן ליל"ש שם. ולהעיר מפי' מהרז"ו לויק"ר שם.

[6]להעיר שליתא בדפוס שני ובכמה כת"י רש"י.

[7]ול' יחיד נאמר לא רק כאשר נאמר לשון "העם" שמדגיש שהם מציאות אחת, כ"א גם כאשר נאמר "ישראל", כבפרשתנו (ראה בשלח יד, ל־לא: וירא ישראל) ובכ"מ. וראה לקמן בפנים.

[8]כ, טו.

[9]יד, לא.

[10]אבל יתרה בפרשתנו, דשם הלשון יחיד הוא בענין אחר (וירא) מהתיבות שנאמרו בל' רבים(וינועו ויעמדו. וייראו, ויאמינו). משא"כ בפרשתנו דשניהם בענין אחד (ויחנו, ויחן).

[11]אבל י"ל שמקורו ממדרשים הנ"ל הערה 4. וראה לקמן בפנים.

[12]כ"ה במכילתא מהדורת האראוויטץ.

[13]נוסף על שינוי הנ"ל ס"א דבמכילתא (וכן במדרשים הנ"ל) מדייק לשון א) "ויחנו" דבכ"מ, ב) מדייק גם ל' "ויסעו". וראה לקמן הערה 42.

[14]ובויק"ר שם: נעשו כולם חני' אחת. ובאיכ"ר: נעשו כולם הומוניא. ובפדר"כ ותנחומא: הושוו כולם ונעשו אגודה אחת*. וביל"ש: כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת .. נעשו הומניא אחת.*בפסיקתא (ני. תשכ"ב): אלא כשבאו לרפידים הושוו כו' אחת (וכ"ה בתנחומא שם) שנ' ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. ומנין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת שנ' ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן כו'. ובפסיקתא הוצאת באבער: אלא כשבאו מרפידים הושוו כו' אחת ויחנו שם אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל (וראה שינויי נוסחאות בהוצאת נ.י. שם).

[15]ובתיב"ע כאן: בלב מייחד.

[16]ועד"ז בשאר מדרשים הנ"ל.

[17]כ"ה בדפוסי מכילתא שלפנינו וביל"ש שם. ובמכילתא שעם פי' המלבי"ם "לכך נאמר ויחן".

[18]בשלח יד, יו"ד.

[19]ראה מדרש שכל טוב שם: דרך המקרא לקרות הגוי לשון יחיד כדכתיב (בשלח יד, כג)ויאמר מצרים אנוסה, ישראל נושע בה' (ישעי' מה,יז), וכל דומיהן, אלא רבותינו אמרו נוסעים איןכתיב כאן אלא נוסע כו'. וראה חזקוני בשלח שם. דקדוקי רש"י (מירא דכיא) שם.

[20]ראה גם שם אפרים (להרא"ז מרגליות) לפרש"י כאן.

[21]וראה לקמן הערה 42.

[22]ראה סנהדרין לח, א.

[23]ראה תניא בהקדמה.

[24]ולהעיר משינוי הלשון: בפרשתנו יט, ח: ויענו כל העם יחדיו. ובמשפטים כד, ג: ויען כל העם קול אחד. ובראב"ע שם: כאילו הוא איש אחד. וראה ראב"ע פרשתנו שם, ובלך יג, ו. ואכ"מ.

[25]דהרי "ויעמדו" אין פירושו רק עמידה בפועל שבזה משתווים כולם (כבפרשתנו שם, יח) כ"א "היו נרתעין לאחוריהם כו'" (פרש"י שם), שענינו יראה וחרדה, שהי' בכ"א באופן שלו. אבל להעיר בפרשתנו יט, טז (ויחרד העם), שם, יז (ויתיצבו).

[26]במכילתא: נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע מגיד כו'.

[27]ראה פרש"י שם, ז.

[28]ראה בחיי שם: ועל דרך הפשט למד שהיו מצרים לב אחד כאיש אחד לבא על ישראל.

[29]מתאים לפרש"י שם "כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים כו'" – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 164 ואילך.

[30]ולכן מביא רש"י "ד"א והנה מצרים נוסע אחריהם ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים", שדוקא עפ"ז מובן (ויומתק) הלשון "מצרים נוסע אחריהם". ולכן העתיק תיבות אלו בפירושו עה"פ (אף שקאי בהד"ה על תיבות "נוסע אחריהם")*.*אבל אין לומר דלפי' הא' קשה דבפסוק נאמר "וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם" וזה שהיו "בלב אחד כאיש אחד" לא ראו ישראל, דלפ"ז הוצרך רש"י להעתיק בפי' הב' גם התיבות שלפנ"ז "וישאו בנ"י את עיניהם".וי"ל לפי' הא', דמאופן נסיעתם – רדיפתם – אחריהם ראו (הבחינו) שבכולם היא אותה השנאה כו'. או שב"נוסע" ל' יחיד, סיפר הכתוב המציאות שכן הי'. וראה שיחת ש"פ משפטים תש"מ. ואכ"מ.

[31]ראה שכל טוב עה"פ כאן: מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחנו במדבר אלא כל מקום שנאמר ויסעו ויחנו נוסעין במחלוקת אבל כאן כתיב ויחנו וכתיב ויחן תחלה ויחנו במחלוקת ולבסוף ויחן, הושוו כולם לב אחד. וראה עה"ד טוב (להרח"ו) פרשתנו עה"פ. וראה רלב"ג ומלבי"ם כאן.

[32]בשלח יז, ז. ופשיטא שלא כל העם שאלו כן.

[33]בראב"ע עה"פ כאן: כי ראשי המטות והזקנים חנו נגד ההר בעבור כבודם, על כן הזכיר ויחן כי מועטים היו. אבל נוסף ע"ז שבפשש"מ עדיין לא ידוע כאן שהיו מחיצות מחיצות (פרש"י פרשתנו שם, כד. וראה ראב"ע שם, יז) הרי דוחק לומר ל' יחיד כיון שהיו מועטין. ואמחז"ל מיעוט רבים שנים (נסמן לקמן ע' 124 הערה 21).ברמב"ן(פסוק א): ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה כו' וזה טעם ויחן שם ישראל. אבל כן אפשר לפרש גם באם הי' כתוב "ויחנו שם ישראל", לאחרי "ויחנו במדבר". וראה טור הארוך כאן. ולהעיר מפרש"י בד"ה הראשון: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. וברא"ם שם. ואכ"מ.

[34]להעיר מהגירסא בא' מכת"י רש"י שתח"י: כאילו היו איש אחד.

[35]ראה מהרז"ו הנ"ל הערה 5.

[36]ההכרח לפרש שכולם היו לא רק "כאיש אחד" (באחדות ביניהם), כ"א גם "בלב אחד", ברצון שווה לקבלת התורה – אף שלכאורה צ"ל חילוקים בין א' להשני בההכנה נפשית למ"ת, כנ"ל – דאלתה"כ הי' צ"ל "ויחנו", מצד לבם (שה"ז עיקר גם בחני' – משא"כ לבושים וכיו"ב). ובפרט שכשיש שינוי, אפ"ל גם – מחלוקת הלבבות.

[37]ראה פרש"י בשלח טו, ה ד"ה כמו אבן.

[38]ובמכילתא שמפרש: מגיד שנעשו כולן תורמיות תורמיות* כאיש אחד מכאן למדה המלכות להיות מנהיגת תורמיות תורמיות*, מעתיק "והנה מצרים נוסע אחריהם". שזה שהיו כאיש אחד היינו (לא לפי שהיו בלב אחד נגד ישראל, כ"א) שהיו כתות, מחנות, חבורות (כדרך מלחמה) – ראה ערוך ערך טורמיות. ערוך השלם שם.*כ"ה במכילתא לפנינו. וביל"ש: טורמיות טורמיות. וכ"ה בעוד גירסא – ראה מכילתא הוצאת האראוויץ. ראה ערוך השלם שנסמן בפנים ההערה.

[39]וי"ל דזה שהיו "כאיש אחד" בהכנה למ"ת והכתוב מספרו, כי במ"ת נעשו בנ"י אומה יחידה מובדלת בפ"ע, וכההקדמה לזה הוצרך להיות "ויחן שם ישראל" שיתאחדו להיות "כאיש אחד". וראה צפע"נ דלקמן הערה 50.

[40]ולפ"ז להמכילתא זה שנאמר ויחן ל' יחיד הוא לא כי נעשו כאיש אחד, אלא מצד שהושוו זל"ז ואין מחלוקת ביניהם. ועד"ז ויתירה מזו במדרשים הנ"ל, דהל' "ויחן" מורה רק על השלום ביניהם (כהתחלה בויק"ר שם "גדול השלום", וכן בפסיקתא ותנחומא שמסיים "אומה שהיא אוהבת שלום"), שהם "אגודה אחת", "הומוניא אחת", "חני' אחת"* (כנ"ל הערה 14), אבל לא "כאיש אחד". וראה ראב"ע הנ"ל הערה 24, לקמן הערה 43 ובהערה 50.*ועד"ז הוא לפי' המכילתא בבשלח שם, דלא היו "כאיש אחד" כ"א מתאר אופן נסיעתן בפועל כנ"ל הערה 38. ובמדרש לקח טוב שם: כולן כאיש אחד.

[41]ראה גם בחיי כאן. ולפ"ז מסתבר לומר דהמקור דפרש"י זה הוא לא דברי המכילתא הנ"ל, כ"א המדרשים הנ"ל הערה 4. וראה רד"ל לפדר"א שם סקכ"ו (ובהגהה שם אות ד'). וראה לקמן הערה 43.

[42]אבל אינו מדייק ל' "ויסעו" "ויחנו" ל' רבים הנאמר בכל מקום כבמכילתא ומדרשים הנ"ל (כהובא בתחלת השיחה), כי מכיון שהמדובר בפעולה נסיעה וחני', הר"ז נעשה ע"י כ"א באופנו. ואין הכרח לומר ל' יחיד. והמבואר לעיל ס"ה בתחלתו הוא רק דכאשר רבים עושים הפעולה באופן אחד יתכן לומר ל' יחיד, אבל אין מוכרח שנוסעים וחונים במחלוקת באם נאמר ל' רבים, כנ"ל בפנים ס"א.

[43]ובמכילתא ומדרשים הנ"ל נאמר רק הל' מחלוקת, מריבה, כי גם "ויחן" אין פי' "כאיש אחד" כנ"ל הערה 40.אבל י"ל שבפסיקתא, תנחומא ויל"ש הנ"ל מדגיש ב' הענינים "והיו חלוקין אלו על אלו (מחלוקת) והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה" (נגד הקב"ה).

[44]תניא ספל"ג.

[45]ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 51.

[46]סנהדרין לז, סע"א.

[47]ראה תניא שם.

[48]ב"ר פ"א, ד.

[49]רש"י ר"פ בראשית. ועוד.

[50]עפמ"ש בצפע"נ מהד"ת (צ, ב. ועוד): צבור מציאות תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ"ת כו'* יומתק זה שלהמכילתא מכיון שהי' בפועל לפני מ"ת הושוו כולם לב אחד, ולא כאיש אחד. וראה מ"ש בגליון המו"נ (ח"ג פ"ב) בצפע"נ דברים (ע' תז:) ואח"כ בשעת מ"ת חזרו ונעשו מהפרטים כלל אחד. וראה בהנסמן לקמן הערה 57.*בצפע"נ שם ממשיך: ורק כשהן בא"י. ועד"ז כתב בצפע"נ הל' ברכות פ"י הי"א. שו"ת צפע"נ (ווארשא) סקמ"ג ס"ב. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 123 סי"א ובהערה 77.

[51]ראה תו"א פרשתנו (סז, ג): ובשבוע הז' ביום הג' בו הוא כאלו כבר נכנסה כל השבוע ונעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל בחי' ביטול זה. וראה שם קט, ג.

[52]ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 116.

[53]ראה המשך תער"ב ח"א פל"ה. וראה תו"א צד, סע"ד ואילך. שערי אורה ד"ה וקבל פט"ז ואילך. ועוד.

[54]שהרי אז נתגלה זה שישראל הם מאמינים בני מאמינים (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ס"ע 56 וש"נ).

[55]וראה לקו"ש חי"ג ע' 136.

[56]לקו"ת תצא לז, ג. ובכ"מ.

[57]ולכן הענין דצבור וקהל הוא רק בישראל ולא בב"נ (ראה נזיר סא, ריש ע"ב). צפע"נ מהד"ת יג, ב. עה"ת נח י, ה. וש"נ. וראה בהנסמן לעיל הערה 50.

[58]קהלת ז, יד.

[59]ראה לקו"ת ראה כה, א.

[60]זח"ב קמח, ב. וביהל אור ע' שנח שהוא ע"ד שארז"ל (מדרש הגדול) עה"פ (בראשית ה, ג) שמקודם היו כקופין.

[61]ובפרט שהי' לפני מ"ת – ראה לקו"ש ח"ט שם הערה 38.

[62]שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

[63]רמב"ם הל' מלכים ספ"ח. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 7־66. ח"כ [המתורגם] ע' 155 ואילך.

[64]ראה רמב"ם שם ה"י.

 

פרסום תגובה חדשה

test email