סיפור חייה של חנה אם שמואל

יום רביעי כ״ב שבט ה׳תשע״ה
חנה אשה גדולה שזכתה להיות אמו של שמואל הנביא, היא אשה שממנה למדנו הלכות תפילה וממנה לומדים כללים בחינוך.
מאת ברכה טברדוביץ

 

 

חנה אם שמואל – סיפור חייה

"ולחנה אין ילדים". חנה ופנינה – נשות אלקנה. "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים"[1]. אלקנה אכן ניסה לפייס את חנה ובכל שנה כאשר הקריב קרבנות בשילה וחלק לבני ביתו "מנות" מזבח השלמים (מצודת דוד), נתן לחנה "מנה אחת אפים" – כלומר: מנה מיוחדת ביפיה.

 

פנינה – צרת חנה

מסופר שפנינה היתה מכעסת אותה כעס אחר כעס בלי הפסק, כפי שנאמר: "וכעסתה צרתה גם כעס". היתה[2] פנינה משכמת ואומרת לחנה, אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר? ובשש שעות היתה אומרת, אין את עומדת ומקבלת את בניך שיבואו מבית הספר? היו יושבים לאכול היתה אומרת לאלקנה, תן לזה בני חלקו, לזה בני לא נתת חלקו.

רש"י מנמק את התנהגותה בדברי הכתוב: "בעבור הרעימה" – שתתאונן. ורבותינו אמרו "בעבור הרעימה" – שתתפלל, ולשם שמים נתכוונה. גם בגמרא נאמר[3]: "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו"[4], שביקשה פנינה לעורר מרת לבה, שתתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, שבעבור שבעלה אהבה היתה מתייאשת מלבקש רחמים וזהו "כי סגר ה' בעד רחמה".

 

"הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים"

חנה, לבה כבד עליה ואז פונה אליה אישה ואומר לה: "חנה, למה תבכי, ולמה לא תאכלי (מצודת דוד: בכל עת בואה לשילה בכתה מרוב תוגה ובעבור זה נמנעו ממנה תאוות האכילה) – ולמה ירע לבבך, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

וברש"י: מחבבך מעשרה בנים שילדה לי פנינה. מצודת דוד: אהבתי לך טובה מאילו ילדת לי עשרה בנים.

ואומר המדרש[5]: "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", שנשים יכולות לזכות בעולם הבא, בזכות שמוליכות בניהן לבית הרב, או שממתינות לבעליהן עד שחוזרים מן הישיבה. וזהו שאמר אלקנה, אם על כך את דואגת, שאין לך בנים להוליכם לבית הרב, הרי אני טוב לך מעשרה בנים שאת יכולה לזכות על ידי לעולם הבא.

אלקנה פונה אליה בשמה – דרך חיבה, וגם רמז לה שהיא זהירה בג' מצוות שהנשים מצוות עליהן: נדה, חלה והדלקת הנר – ראשי תבות חנה.

אנו רואים התנהגות אצילית אצל אלקנה כלפי אשתו. הנהגה שיש בה עדינות, התחשבות, טוהר ותום.

 

תפילת חנה

חנה פונה ללכת אל בית ה' ובתפילתה נמצאו ארבעת הדברים המסייעים לתפילה להתקבל ברצון[6]:

א. "והיא מרת נפש" – שהיא עצמה היתה מרת נפש וה' שומע לתפילת נשברי לב.

ב. "ותתפלל על ה'" – שהתפללה בכוונה שלימה על ה' לבדו.

ג. "ובכה תבכה" – ושערי דמעה לא ננעלו לעולם.

ד. "ותדור נדר" – שקבלה על עצמה נדר המועיל בעת צרה.

תפילתה של חנה הושוותה לשאלה באורים ותומים. שאמרו: אין שואלין בקול ואין מהרהר בלבדו, אלא כדרך שאמרה חנה בתפילתה[7]. עלי הכהן אינו רגיל בתפילת לחש ולכן חושב אותה לשכרה (אותיות "כשרה").

 

הלכות הנלמדות מתפילת חנה

זכתה חנה והלכות רבות נלמדות מתפילתה[8].

נאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"[9]. ומבואר בגמרא: דבר ה' – זו הלכה. הלכה = דבר ה' = עניין נעלה ביותר. זכתה חנה והיא היתה הצנור שדרכו נמסרו מספר הלכות לעם ישראל.

א. "רק שפתיה נעות" – חיתוך שפתים בתפילה.

ב. "וקולה לא ישמע" – איסור הגבהת קול בתפילה.

ג. "ויחשבה עלי לשיכורה" – שיכור אסור בתפילה.

ד. "ויאמר אליה עלי; עד מתי תשתכרין" – הוכחת החבר במעשה שאינו הגון אפילו אינו איסור דאורייתא.

ה. "ותתפלל חנה" – חיוב נשים בתפילה. שכן חנה היתה מתפללת[10].

ו. "עלץ ליבי בה" – עבודת ה' צריכה להעשות בשמחה.

 

תפילת חנה – הפטרת ראש השנה

הפטרת היום הראשון של ראש השנה היא "תפילת חנה" מספר שמואל א'. הקדוש ברוך הוא שומע לתפילתה ומזכה אותה בבן – שמואל הנביא.

בקריאת ההפטרה יש משום הוראה ולימוד. גם אם הסיבה לקריאת ההפטרה בראש השנה היא מכיון שחנה נפקדה ביום זה, עם כל זאת, עיקר ההוראה והלימוד הוא מתפילת חנה עצמה, במיוחד שגם תפילת חנה היתה בראש השנה, לפי הדעה המובאת בשל"ה הקדוש[11].

הרבי בשיחתו[12] מוצא את המסר הפנימי וההוראה העמוקה והמעשית לגבי תפילת ראש השנה ותפילה בכלל, על פי מהלך העניינים בתפילתה של חנה:

א. עלי חושבה לשיכורה.

ב. תשובתה של חנה.

ג. עלי מתרצה ונותן את ברכתו.

 

ההוראה לכל יהודי: גילוי הפנימיות

אין די בכך שפנימיותו של היהודי תהיה כדבעי, אלא יש להביא פנימיות זו לידי גילוי. לפיכך, כאשר מבקש היהודי בראש השנה על צרכיו הגשמיים, ואפילו הרוחניים, קיימת בנפשו בחינת "עלי הכהן", הטוענת כלפיו: "עד מתי תשתכרין…" מה מקום יש להרהורים בענייני העולם הזה וצרכים עצמיים עתה, בעת הכתרת המלך.

אך למרות כל זאת, צריך הוא להביע משאלות אלו, ודוקא בכך מתבטאת תשובת חנה. אפילו יהודי אשר בינתיים חושב על צרכיו בגלל אנוכיותו, הרי בעומקה של הבקשה קיים העניין של "ואשפוך את נפשי לפני ה'" – השתפכות של פנימיות הנפש, שהיא "חבוקה ודבוקה בך", מאוחדת עם עצמיות ה'. וכשם שתשובת חנה תירצה לחלוטין את טענת עלי, עד כדי כך שהוא הסכים עמה ואף נתן לה על כך ברכה והבטחה "ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" – כך ממלא גם הקדוש ברוך הוא את בקשתו של כל יהודי, לשנה טובה ומתוקה, כפשוטה, בטוב הנראה והנגלה, בבני, חיי ומזוני(ובכולם) רויחי.

 

בטחון חנה בדברי נבואה

לאחר שחנה שפכה את שיחה לפני ה' ועלי ברך אותה: "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" וברש"י: בישר לה שנתקבלה תפילתה. "ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד"[13]. מעתה אכלה כל צרכה ולא היה לה העצב שהיה לה עד אז כי בטחה בתפילת עלי (רד"ק ורלב"ג מוסיפים – בטחה בתפילת הנביא).

חנה, שבבואה להתפלל היתה מרת נפש וכולה צער, כאב ובכי. לאחר תפילתה ולאחר דברי הנביא שתפילתה אכן התקבלה, אין היא מהססת, חוששת, או מתחבטת, אלא היא בטוחה שדברי הנביא אכן יתקיימו והבטחון מעורר שמחה והשמחה ניבטת מפניה: "ופניה לא היו לה עוד".

 

חנה חובקת בן

אכן, תפילתה, שהביעה אמונה ובטחון ללא סיג – נשאה פרי. אמרו חז"ל[14]: "ימי הריונה של חנה היו ששה חודשים ושני ימים, ונפקדה בראש השנה (בראש השנה נפקדו גם שרה ורחל)[15]. יש אומרים שהנס אצל חנה היה גדול אפילו מן הנס של שרה, מכיון שנפקדה בת מאה ושלושים שנה[16]. אלקנה אישה עולה לרגל כהרגלו באותה העת, על אף שנולד לו בן יקיר, להראות לנו צדקתו, שלא שינה. ואילו חנה לא עלתה. שאלו בגמרא: וכי חנה עצמה לא היתה מחוייבת במצוה זו לשמוח ברגל ולעלות עם בעלה. וענו: שראתה בשמואל עידון יתר והיתה חוששת שמא לא יוכל לעמוד בטורח הדרך. לכן היא אינה מצטרפת, אך שולחת את בעלה בשמחה אל בית ה'.

 

עקרונות בחינוך הנלמדים מחנה

א. חנה מקדימה את בנה לה'

חנה מניקה את בנה "עד יגמל הנער", וברש"י: כ"ב (ויש גורסים: כ"ד) חודשים, שכך זמן התינוק לינוק.

השם שנתנה לבנה: "שמואל" – מורה על הייעוד והתפקיד שחנה מייעדת לבנה. "שמואל" – שאול מא-ל", כיון שתכלית משאלתה היתה לשם הקדוש ברוך הוא, לשמו של א-ל.

נוכל לדמיין, כמה חום ואהבה, אהבת ה' והרגלי קדושה החדירה חנה בשנתיים אלו בבנה הפעוט, כפי שאומר מצודות, אמרה חנה "לא אזוז מביתי עד יגמל הנער". היא ממלאה את משימתה בשלימות מירבית לקראת הבאתו אל בית ה' "עד עולם". רש"י: עולמם של לויים חמישים שנה, שנאמר: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבד עוד"[17] וכך היו ימיו של שמואל, חמישים ושתים שנה (כך שהיה בבית ה' חמישים שנה).

ב. ותביאהו בית ה'

נאמר "ותעלהו עמה כאשר גמלתו"[18]. ומבאר האברבנאל: הכתוב מספר בצדקתה של חנה, שאף על פי שהיה נער רך ויחיד לאמו, והתפללה עליו כל כך הרבה תפילות, בכל זאת הביאה אותו מיד כאשר גמלתו. בזמן שהתינוק מתחיל לגדול וכל אם שמחה לראות בו כל תנועה חדשה וכל דיבור חדש, בכל זאת הוליכה אותו למקדש מיד. איזו גדלות! ובכל זאת לא שכחה להביא עמה קרבנות, מנחות ונסכים. "פרים שלושה, נבל יין…"

ג. אל הנער הזה התפללתי

היא משאירה את בנה בבית ה' תחת פיקוחו של עלי ואומרת לו "אל הנער הזה התפללתי" – יש לשמור עליו. שלא תאמר זה ימות וינתן לך אחר (רש"י). וממשיכה חנה ואומרת "וגם אנוכי השאילתיהו לה' כל הימים" – זכה שמואל וזכתה האם ועל ידו הופיעה שושלת בית דוד ואור מלך המשיח.

"אל הנער הזה התפללתי" – אומר הזוהר[19]: יהי רצון שהוא זה שבשעה שיגדל, ישתדל בעבודת ה' כמו עכשיו כשהוא נער.

ד. מסירות נפש עבור ילדים

חנה אינה שוכחת להודות לקדוש ברוך הוא ואומרת שירה, כפי שנאמר: "ותתפלל חנה ותאמר" – ברוח הקודש, שהיתה אחת משבע הנביאות[20]. "עלץ לבי בה'" – לבי שהיה מר ועצוב בתחילה, עלץ עתה בה' שהושיעני. ובתרגום מפרש: עלץ לבי בחלק שנתן לי ה', שראתה בנבואה הניסים שיעשה הקדוש ברוך הוא עם שמואל בפלישתים, ונתנבאה גם על העתיד. "רמה קרני בה'" – תתרומם מלכותו של דוד שימשח מן קרן השמן, שנאמר: "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו… ותצלח רוח ה' על דוד".

מן הכתוב הזה אנו למדים על צדקותה של חנה, שאף על פי שהיה המצב בישראל קשה מאד בימים ההם – ימי השופטים, כמו שאמרו חז"ל על מחלון וכליון שנקראו יואש ושרף[21]: יואש – שנתייאשו מן הגאולה ושרף – שנתחייבו שריפה למקום. מטבע הדברים שבימים כאלו, מי שאין לו בן אינו מצטער כל כך. אבל חנה מסרה נפשה כדי ללדת בן, ולכן זכתה לנבואה ואף להעמיד בן כשמואל הרמתי שהאיר עיניהם של ישראל[22].

 

ה. ומעיל קטן תעשה לו אמו

מול גדלות זו, לכאורה, עשיית המעיל נראית לנו כפרט קטן ולא כל כך משמעותי בסיפור הולדתו וחינוכו של שמואל, אך אנו רואים שהכתוב אינו חוסך אף פרט "קטן" זה – כפי שנאמר: "ומעיל קטן תעשה לו אמו". ללמדנו על גדולתה של חנה, אורחות חיים.

א. זריזות בעבודת ה': עשתה לו מעיל קטן להרגילו בזריזות לפני עלי. שמעיל גדול המשתלשל למטה מעכב את ההליכה.

ב. הסתפקות במועט: כנגד חמדנותם של בני עלי, מתאר הכתוב מידת ההסתפקות במועט של שמואל, שהיה לובש מעיל אחד קטן כל שנה.

ג. התמסרות לעבודת ה': עם כל האהבה והחשיבות של שמואל בעיני אמו, לא עשתה לו אלא מעיל קטן, כדי שלא תהיה לו התקשרות גדולה מדי לביתו, אלא כל מעייניו יהיו בבית ה'.

 

 

מקורות



[1] שמואל א פרק א'.

[2] פס"ר ספמ"ג.

[3] ב"ב ט"ז.

[4] אברבנאל.

[5] אהבת יונתן.

[6] מלבי"ם שמואל א' א', י"ז.

[7] תענית פ"ב.

[8] ברכות ל"א.

[9] ישעיהו ב', ג'.

[10] ילקוט שמעוני שמואל א ב'.

[11] ראש השנה ל"ו.

[12] יום ב' דראש השנה תשל"ו.

[13] שמואל א'.

[14] רד"ק.

[15] ברכות כ"ט.

[16] מדרש שמואל ד', א'

[17] במדבר ח', כ"ה.

[18] שמואל א א'.

[19] זוהר חדש ז'.

[20] מגילה י"ד.

[21] דברי הימים א', ד'.

[22] מוסר נביאים.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email