הניגון החסידי והשפעתו על החינוך

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ז שבט ה׳תשע״ה
ילד הגדל ומתחנך על ברכי הניגון החסידי, הרי הוא מתקשר עם רוח החסידות, ובודאי שאלו משפיעים על נפשו, על רצונותיו, מאווייו ועל כל אישיותו הנבנית.
מאת ברכה טברדוביץ
כינור

 

 

הניגון החסידי מגלה את הרוח שבנפש

״הלשון הוא קולמוס הלב, והניגון הוא קולמוס הנפש" – אמרת אדמו"ר הזקן. הניגון החסידי המהווה את רוח החסידות, הוא מעורר את הנפש והוא גם הכלי, הקולמוס – לביטוייה העמוקים של הנפש.

 

אותיות הנגינה, אומר הרבי נשיא הדור, הן אותיות העליה, המרוממות ומעלות את האדם למדרגה גבוהה. באותה שעה שמנגן הרי הוא נסגר ונשקע כולו בחדר לפנים מחדר ממסתורי נפשו, ולשעה איננו כלל מהותו הגלויה, כי אז הוא נדבק בעצמותה של הנפש.

 

על ידי אותיות הנגינה מתעלה האדם, והרי הוא נמשך ברוב המעלות של היכלי האור וגילוי נשמתו, אשר קוי אור אלה דוחים על כל פנים לשעה את כל הלא טוב הצבור בנפשו, כי אותיות הנגינה מעוררות בו באדם את הטוב הפנימי והנעלם, הזך והברור, אשר פועל התגברות הצורה על החומר[1].

 

ילד הגדל ומתחנך על ברכי הניגון החסידי, הרי הוא מתקשר עם רוח החסידות, ובודאי שאלו משפיעים על נפשו, על רצונותיו, מאווייו ועל כל אישיותו הנבנית.

 

חוש בנגינה – חוש בחסידות

ר׳ הלל מפאריטש, מגדולי חסידי חב״ד, אמר: "מי שיש לו חוש בנגינה – יש לו חוש בחסידות״.

 

סיפורים רבים מסופרים, כיצד התקרבו יהודים לחסידות וליהדות בכלל על ידי הניגון, כיצד התעוררו לתשובה על ידי הניגון, ובכלל איך חסידים הרגישו בפתיחת המח והלב על ידי הניגון.

 

מסופר על אדמו״ר הזקן, שבהיותו פעם בעיר שקלאוו המלאה גאונים וחכמים, סבבוהו והקיפוהו בקושיותיהם וספיקותיהם בים התלמוד. ניגן אדמו״ר לפניהם אחד מניגוניו המלאים בדביקות עצומה, אשר פעל כל כך על חושיהם של השומעים, שהתעוררו ברגש עונג ועליצות הנפש, עד אשר נפקחו מעינות חכמתם ושכלם ונפתרו להם כל קושיותיהם וספקותיהם מעצמם.

 

פעם אחרת מסופר, השיב אדמו״ר הזקן לחבר אברכים לומדים, אשר התאוננו לפניו על אי הבנת ספרו "התניא", כדי להבין את התניא – זקוקים לנגינה חסידית…

 

מעלות וסוגים בניגון החבד״י

יש סוגים שונים של ניגון: ניגוני געגועים, ניגוני תקוה, ניגוני שמחה וריקוד ועוד.

 

המשותף לכולם, שהם מעוררים מביעי נפש.

 

יש ניגון שגדולי החסידים התפללו בו, ניגון שספג לתוכו מאש ומחום ההתלהבות של החסיד בעת תפילתו, כאשר שקוע הוא במחשבותיו להתבוננות והכרת אלוקות, והעניין האלוקי נקלט אצלו בהנחה טובה, והוא מתפעל בנפשו בהתעוררות ובהתלהבות הנובעת מלבו פנימה.

יש ניגון שחסידים הלכו איתו ל״יחידות״, כשנכנסו אל רבם. יש ניגון עליז, שרב כוחו לשמח ולגרש תוגה ועצבות הלב, שכל כך מאוסות הן בתורת החסידות, ולהכניס במקומן אור חדש של שמחה בלב, חדוה ועליצות, תכונות נפש חביבות ומשובחות בדרכה ובשיטתה של החסידות.

השירה החבדי״ת היא שירה פנימית העולה ממעמקי הלב והמעוררת את הנשמה. בכוחה של נגינה זו לזכך ולצרף את האדם ולהעלותו למדריגה גבוהה.

 

וכך רקומה ושזורה היא הנגינה בחייהם של חסידי חב״ד, בשמשה כלי מבטא לשמחה לדביקות וכו', כי הניגון הרי הוא מפתח החוש והכשרון, המכניס אור בהיר וחיות נפשית בעניין שבו עוסקים, והרי זהו העיקר בהליכותיו של החסיד, שכל פעולותיו הרוחניות יהיו ספוגות חיות יתירה ויזרח בהן אור פנימיות הנפש.

 

שירי ערש לפני השינה

לשירה שהתינוק הרך שומע ישנה השפעה רוחנית פנימית. אמנם הוא אינו מבין ואינו זוכר את השירים שהושמעו באזניו בהיותו בן כמה ימים, שבועות וחדשים אחדים. אך מתברר כי לדברים ששומע יש השפעה על נפשו.

 

האמהות היהודיות שרו במשך הדורות שירי ערש לעולליהן שבודאי היו שירי קודש. אמהות אלו זכו לגדל דורות של יהודים תמימים יראים ושלמים. את השירים ליוו בתיפוף עדין על תוף.

 

ישנו מנהג נשים עתיק-יומין לשיר לתינוק שיר על מעלתה של התורה, שהיא טובה מכל סחורה.

אין ספק ששירי קודש אלה משפיעים השפעה ניכרת על חינוכו של הילד.

 

 

מקור



[1] ספר הניגונים – הקדמה.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email