פרשת תצוה – מסירות הנפש של משה רבינו

הקראת כתבה
מוצאי שבת ג׳ אדר ה׳תשע״ה
הרבי מסביר בשיחה לפרשת תצוה, שאין די בכך שיש אהבת ישראל, ולכל יהודי בכל מצב שהוא, ואפילו שהאהבה היא ״כמוך״ – אלא נדרשת פעולה למען יהודי אחר, ולמען כל יהודי אשר צריכה להתבטא ב״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ במסירות נפש ממש.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

 

א. בפרשת תצוה אין מוזכר שמו של משה

 

בעל הטורים[1] אומר על פרשת תצוה, שזו הפרשה היחידה ״משעה שנולד משה״ שבה אין מוזכר שמו של משה רבינו ״עד משנה תורה״[2]. הסיבה לכך היא, משום שמשה אמר ״מחני נא מספרך אשר כתבת״[3] ו״קללת חכם אפילו על תנאי באה״[4] – ודבריו אלו התקיימו בפרשה זו.

 

כל פרט בתורה מדוייק לחלוטין. ויש לומר אפוא שהעובדה שדוקא פרשת תצוה נבחרה, שבה יבוצע ״מחני נא מספרך", הנאמר בפרשת כי תשא3

 

[במיוחד, כיון שלכאורה מתאים היה יותר לרמוז לכך שאמירת משה מקויימת ״אפילו על תנאי״ באחת הפרשיות שלאחר5 אמירת ״מחני נא״[5]].

 

מצביעה על כך שהענין של ״מחני נא מספרך׳ מתאים לתוכנה של פרשה זו[6].

 

ויש להבין: מהו הקשר בין ״מחני״ לבין תוכנה של פרשת תצוה, שבה מדובר על ציווי העלאת הנרות במנורה, עשיית בגדי כהונה, חינוך אהרן ובניו, ועשיית מזבח הקטורת?

 

ב. מהות משה, המוזכרת בפרשה זו, נעלית משמו

 

כן יש להבין: משמעות הנאמר ״לא הזכיר משה בזה הסדר׳[7] היא שמשה אינו מוזכר בפרשה זו בשמו, אך מדובר בפרשה על משה, ואף בפסוקים רבים[8].

 

יותר מכך: תחילת הפרשה, ושמה – הרומז, כידוע, לתוכנה של הפרשה כולה – ״ואתה תצוה״[9], מוסב דוקא על משה. זאת ועוד – המשמעות של ״ואתה תצוה״ היא (כפירוש ה״כלי יקר״[10]) ״ממהות עצמותך״, והרי מהותו ועצמותו של האדם נעלית יותר מהדרגה הקשורה בשמו של האדם:

 

תפקידו של השם הוא שהזולת יוכל לקרוא לאדם. אך עצמותו ומהותו של האדם נעלית ופנימית הרבה יותר מכדי שיהיה לו קשר לזולת, וממילא מהות האדם נעלית מה״שם״[11].

 

יוצא לפי זה, שאדרבה, האופן שבו קויים ״מחני״, שמשה אינו מוזכר כאן בשמו, אלא על ידי המילים ״ואתה תצוה״ – מצביע על מעלה גבוהה יותר מאשר שמו של משה.

 

ג. בקשת משה – סיכון עצם מציאותו

 

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את חשיבות בקשת משה ״מחני נא מספרך אשר כתבת״, ופירוש רש״י[12] ״מכל התורה כולה״:

 

מהותו של משה היא – תורה, כדברי חז"ל[13], שהתורה ״נקראת על שמו״ כי משה ״נתן נפשו על התורה״. מכך מובן, שהענין של ״מחני נא מספרך – מכל התורה כולה״, חשוב לעצם מציאותו של משה, כפי שהוא מאוחד עם התורה[14].

 

ומדוע סיכן משה כל כך את עצמו – כדי לכפר על חטא העגל, חטא חמור ביותר, עד כדי כך שכל החטאים המאוחרים יותר ועונשיהם קשורים לחטא העגל, כנאמר[15] ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״.

 

ותמוה: כיצד ייתכן, שמשה יסכן את עצם מציאותו, הקשורה לתורה, למען חלק מבני ישראל שחטאו בחטא העגל, כולל עושי העגל שהתנהגו להיפך מ״לא יהיה לך… לא תעשה…", ונותקו לגמרי[16] מן התורה?

 

כן יש להבין: מהו תוכנה של בקשת משה ״ואם אין מחני נא מספרך – מכל התורה כולה״: מהו הקשר בין שני ענינים אלה, שאם הקדוש־ברוך־הוא לא יכפר לבני ישראל על חטא העגל, אז ״מחני״ מן התורה[17]?

 

רש״י[18] מסביר[19], שבכך רצה משה למנוע ״שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים״. אך פירוש זה אינו ״חלק", לכאורה, כי מלשון הפסוק מובן, שבטענתו ותביעתו של משה כלפי הקדוש־ברוךהוא הוא רצה להביא לידי כפרה על חטא העגל, ולא דאג לעצמו ״שלא יאמרו עלי…״.

 

עוד ועיקר – כאשר מדובר על אי הצלחת ״תשא חטאתם״ ״חטאה גדולה", ח״ו, מה חשיבות יש למשה רעיא מהימנא מה יאמרו עליו?!

 

ד. התאחדות משה רבינו עם ישראל יותר מאשר עם התורה

 

ההסבר לכך הוא:

 

משה רבינו מאוחד ממש עם כלל ישראל, עד כדי כך שלא ייתכן להפריד בינו לבין בני ישראל בכלל ובפרט, כלשון רש״י[20]: משה הוא ישראל וישראל הם משה.

 

לפיכך גרם חטא העגל לירידה אצל משה, כמאמר חז״ל על הפסוק ״לך רד – רד מגדולתך״[21]. והרי, לכאורה: משה לא היה קשור כלל לחטא העגל, ואף לא היה בגדר של ״מי שיש בידו למחות״, שהרי הוא היה אז בהר (כפשוטו, ועל־אחת־כמה־וכמה במצבו – ברוחניות). ואם כך, מדוע יפגע חטא העגל בו?

 

אלא, משום שמשה מאוחד עם ישראל, וגדולתו תלויה בגדולת ישראל, גרמו חטא העגל וירידת ישראל בדרך ממילא לירידה אצל משה.

 

ואחדות זו של משה עם ישראל עמוקה יותר מאחדותו עם התורה:

 

כשם שלגבי אחדותם של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא, אנו רואים, שלמרות ש״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[22], כפירושו הפנימי[23] של מאמר חז"ל[24] ״אנא נפשי כתבית[25] יהבית", שהקדוש ברוך הוא הכניס ו״הביא"[26] את עצמו – ״נפשי״ – בתוך התורה, בכל זאת התאחדות ישראל עם הקדוש ברוך הוא עוד יותר עמוקה ונעלית מכך, כמאמר חז"ל[27] ש״ישראל קדמו״ לתורה.

 

בדומה לכך, וכתוצאה מכך, גם אצל נשיאי הדור, אשר, כלשון רש״י21, ״נשיא הדור הוא ככל הדור״ – התאחדותם עם היהודים שבדורם נעלית יותר מהתאחדותם עם התורה –

 

וכך גם אצל צדיקים בכלל, אשר ״דומים לבוראם״[28]:    למרות שהם ״מכניסים את עצמם״ בעניני התורה[29] אשר הם לומדים, ובמיוחד בחידושי התורה שלהם[30], אין דומה התאחדות זו להתאחדות עם ישראל, ובמיוחד עם אלה הקשורים אליהם באופן מיוחד, ״עניי עירך״, בנים ותלמידים… ובלשון הפסוק[31] ״הנפש אשר עשו".

 

ה. בקשת משה רבינו מבטאת את התאחדותו העמוקה עם ישראל

 

זהו ההסבר גם לבקשת משה ״מחני נא מספרך״, ולסיבה לכך שהוא סיכן את עצם מציאותו, הקשורה לתורה, למען עושי העגל:

 

כיון שהתאחדות משה עם ישראל נעלית יותר מהתאחדותו עם התורה, התבטאה התוצאה מכך בשני ענינים:

 

(א) שגם מסירות הנפש שהיתה לו עבור ישראל[32] קודמת ונעלית ממסירות הנפש שלו על התורה.

 

כנאמר במגיד מישרים, שה״בית יוסף״ היה צריך לזכות במסירות נפש על קידוש ה'[33], אך עקב סיבה מסויימת הענישוהו והוא לא זכה לכך בפועל –

 

והרי אילו היה מוסר עצמו על קידוש ה' לא היה באפשרותו לחבר את השולחן ערוך שלו כולו[34], שממנו תצא תורה והוראה לכל ישראל, אך למרות זאת זהו עונש, כי ככל שתהא ההתעלות בתורה גבוהה, אין היא מגיעה לדרגה הנעלית של מסירות נפש על קידוש ה׳[35], שהאדם מוסר את נפשו משום שהוא יהודי[36] וכדי להיות יהודי מאוחד עם ה׳.

 

(ב) התאחדות זו, ומסירות נפש זו, היא עם ולמען כל יהודי, בכל מצב שהוא שרוי בו, ואפילו עם עושי העגל. כיון שהיא נעלית מן התורה, אין היא בטלה כאשר יהודי מנותק מן התורה, כמאמר חז"ל[37] ״אף על פי שחטא ישראל הוא״.

 

וזוהי המשמעות של ״אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך…״: אם חטא העגל חמור כל כך עד אשר התורה אינה מאפשרת ״תשא חטאתם״ (הי היה מכפר על כך, אלא שהתורה, כביכול, תובעת ומונעת זאת[38]) – הרי משה מבקש ותובע: ״מחני נא מספרך" – מן התורה. אז ניכרת בגלוי, בלי לבוש כלל, התאחדותו העצמותית של משה עם ישראל, ועל ידי כך – האיחוד שבין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא הנעלה מההתאחדות עם התורה, ומצד התאחדות זו יש כפרה[39] אפילו על חטא העגל, והם יכולים לאחר מכן לחזור ולהתאחד עם התורה.

 

ו. ״ואתה תצוה״ – דוקא עצמיות משה מאחדת את כל ישראל

 

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את הקשר בין בקשת משה ״מחני״ לבין ״ואתה תצוה״:

 

התאחדות זו של משה עם כל ישראל, הנעלית מן התורה (המתבטאת גם בבקשה ״מחני נא מספרך״), מובעת[40] ב״ואתה תצוה את בני ישראל״, אשר אחד הפירושים על כך הוא: ״ואתה״ – עצמיות משה – מקשרת, מחברת (״תצוה״ מלשון צוותא וחיבור[41]) את כל ישראל יחדיו למציאות אחת.

 

מצד דרגות משה הקשורות עם ״שם״ – כולל דרגת היחידה שבנפש שהיא אחד מ״חמשה שמות נקראו לה״[42] – ניתן להגיע לגילויים האלקיים שאינם נעלים מן התורה, כי ״כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא״[43]. ולכן, מצד דרגה זו אי אפשר להביא לידי צוותא וחיבור המקיפים את כל ישראל באופן זהה.

 

רק ״ואתה תצוה״, דוקא עצמיות משה הנעלית משם ותואר – עצם הנפש שאינה נתפסת ב״חמשה שמות״, אלא קשורה ל״ואתה״ העיקרי והאמיתי, ״אתה״ שלמעלה – עצמותו ומהותו יתברך[44], (אשר לאמיתו של דבר ניתן לומר ״אתה״ רק על עצמות[45], בלשון נוכח, ושם שמים שגור בפי כל[46]) מביאה לידי ״תצוה את בני ישראל״, צוותא וחיבור של כל ישראל – אפילו עושי העגל[47] – למציאות אחת.

 

וזהו גם הקשר שבין ״ואתה תצוה״ לבין המשך הציווי ״ויקחו אליך שמן… להעלות נר תמיד״ – שהרי, לכאורה: העלאת הנרות היתה על ידי אהרן, ומדוע, אפוא, הציווי הוא ״ויקחו אליך״ – אל משה[48]?

 

ונאמר על כך הסבר זה[49]: אהרן מצד עצמו משפיע[50] על יהודים שהם בבחינת ״נרות״ המוכנים להאיר ב״נר מצוה ותורה אור״[51] – עובדי ה'. אך באמצעות ״ויקחו אליך שמן…״ – אל משה, שהוא מצוה ומחבר את כל ישראל – ניתן להשפיע על כל ישראל, ״אפילו הפשוטים ביותר״[52] – העצמיות והמהות שבנפשם מתגלית[53].

 

ז. כהונת אהרן על ידי משה משפיעה על כל ישראל

 

לפי זה יובן גם הקשר שבין ״ואתה תצוה״ לבין תוכן הפרשה כולה, אשר משום כך אין מוזכר שמו של משה בפרשה כולה:

 

במשך הסיפור על כהונת אהרן ובניו בפרשה זו מודגש, שהכל צריך להיעשות דוקא על ידי משה. כנאמר מיד בתחילת הענין[54] ״ואתה הקרב אליך את אהרן… לכהנו לי", ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך…״, וכך כל החינוך של אהרן ובניו התבצע דוקא על ידי משה, כמסופר בפרשה בהרחבה. אחד ההסברים לכך הוא, בדומה לאמור לעיל לגבי נרות המנורה:

 

עניניו של אהרן הכהן מצד עצמו הם הכהונה וקדושת המשכן, ולכן גם השפיעה עבודת הכהונה שלו בעיקר רק על ״עובדי ה'״ הקשורים בגלוי למשכן ולמקדש. אך על ידי ״ואתה[55] (משה) הקרב אליך את אהרן אחיך… לכהנו לי״ משפיעה כהונת אהרן על כל ישראל, ״אפילו הפשוטים ביותר״.

 

זוהי גם אחת הסיבות לכך שמיד לאחר חינוך אהרן מופיעה[56] הציווי על ״מזבח מקטר קטורת״[57], בעוד אשר, לכאורה, צריך היה הציווי על עשיית המזבח הפנימי להיכתב לפני כן, בפרשת תרומה, יחד עם הציווי על כל כלי המשכן, כולל המזבח החיצון[58]

 

אלא, כיון שענין זה (שכהונת אהרן צריכה להשפיע על כל ישראל), מתבטא גם בענין הקטורת[59], כמאמר חז"ל[60] ש״כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת״, כאמור, שמשה מסר את נפשו אפילו למען עושי העגל[61].

 

הדבר מתבטא בגלוי בעיקר בעבודת הקטורת של יום הכיפורים[62], כנאמר בסיום וחותם הפרשה: ״וכפר אהרן על קרנותיו… אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם[63]…״.

 

ח. מסירות נפש למען כל יהודי

 

מכך נלמדת הוראה נפלאה בעבודת ה׳:

 

כשם שמשה רבינו היה מוכן לוותר על המעלה הגבוהה ביותר שבו – הקשר שלו עם התורה – למען ישראל, ואפילו למען עושי העגל – שזה יותר מ״ואהבת לרעך כמוך״[64], שהרי ה״כמוך" של משה היא התורה, כל מציאותו חדורה בתורה. והנה, הוא היה מוכן לוותר על זאת כדי להתאחד[65] עם ישראל – כולל מי שהיה מנותק ר״ל מן התורה.

 

בדומה לכך, הוא כרעיא מהימנא[66] רצה ונתן כח לכל יהודי בכל זמן ומקום להתנהג בדרך זו.

 

וזוהי טענתו: אם לא יהיה ח״ו ״תשא חטאתם״, וממילא – ״אשר חטא לי אמחנו מספרי״ – והוא ישאר ״בספרך", ״יאמרו עלי שלא הייתי כדאי…״, משום שלא רצה למסור את נפשו עד למצב של ״מחני מספרך״, ואז ילמדו מכך לדורי דורות!

 

וההוראה הנלמדת מכך לעבודת כל אחד ואחד היא: אין די בכך שיש אהבת ישראל, ולכל יהודי בכל מצב שהוא[67], והאהבה היא ״כמוך״ – אלא נדרשת מסירות נפש למען יהודי אחר, ולמען כל יהודי אשר צריכה להתבטא ב״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״[68].

 

(משיחת ש״פ תצוה תש״מ)

 

 

הערות

 


[1]ריש פרשתנו. וכ״ה בזהר חדש שה״ש בתחלתו (ס, ג). רבותינו בעה״ת ובחיי תשא לב, לב. פי' הרא״ש עה״ת ריש פרשתנו. וראה זח״ג רמו, א.

[2]פי׳ הרא״ש (ועד״ז הוסיפו בחצע״ג בבעה״ט). וראה לקו״ש [המתורגם] ח״ב ע' 357.

[3]תשא לב, לב.

[4]מכות יא, א.5} וכמו שהקשה בז״ח שם ״והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה״ (ומתרץ ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״. וראה הערה הבאה).

[5]לכאורה אפ״ל להיפך, שצ״ל דוקא בא׳ הפרשיות שכבר נכתבו, כדיוק הלשון ״מחני נא מספרך אשר כתבת״ (ראה גם פי׳ הרא״ש שם: מן הספר אשר כתבתי כלומר מס׳ ואתה תצוה שכתבתי לפני כי תשא) -אבל (נוסף לזה שלכמה דעות (רש״י תשא לא, יח. לג, יא. תנחומא תרומה ח. ז״ח שם) פ׳ תצוה עכ־׳פ נאמרה לאחרי כי תשא – הרי) בפרש״י תשא (לב, לב) מפורש ״מספרך – מכל התורה כולה״, ועכצ״ל שאפ״ל ״מחני נא מספרך אשר כתבת״ אף שלא נכתב בפועל ״ספרך אשר כתבת״ [ראה רא״ם שם (ומ״ש הרא״ם (בפי׳ הב׳) שקאי רק על מה שנכתב עד מ״ת צע״ג, שהרי מפורש ברש״י ״מכל התורה כולה). וראה לקו״ש – ח״ב שם]. או כמ״ש בגו״א כאן שכוונת רש״י לתורה ״שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה כו'״ (רש״י ברכה לג, ב. וראה רש״י פנחס כז, ז). ועפ״ז מתרץ דיוק לשון הכתוב ״מספרך אשר כתבת״.ואולי י״ל, דזה שקללת חכם אפילו על תנאי באה, הוא רק בנוגע לדבר שהי' במציאות בעת אמירת הקללה (והקללה חלה עליו), משא״כ בדבר שמציאותו נתהוה לאחרי שלא נתקיים התנאי (ובמילא – בטלה הקללה), אין שייך שהקללה (שבטלה) תחול עליו.

[6]במאור עינים ריש פרשתנו (ועוד) שזהו לפי שז׳ אדר – יום הסתלקות משה – חל (ברוב השנים) בפ׳ תצוה. ובז"ח שם ״דהו״ל למיכתב שמי׳ דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן – אבל מובן שצ״ל שייכות גם לתוכן הסדרה. וראה טור הארוך, פענח רזא, וש״ך עה״ת ריש פרשתנו.וראה גם לקו״ש חכ"ו ע׳ 204 ואילך. סה״ש תשמ״ט ח״א (ע׳ 257 ואילך. ע׳ 271 ואילך). ועוד.

[7]ל׳ בעה״ט כאן.

[8]וראה לשון הז״ח שנעתק בהערה 5.

[9]כן נקראת פרשה זו בזח״ג וז״ח שם ובכ״מ (ראה הנסמן בלקו״ש [המתורגם] חט״ז ע׳ 365 הערה 9).

[10]ריש פרשתנו. וראה ג״כ ד״ה זאת תורת הבית תרפ״ט (בסה״מ קונטרסים ח״א) פ״י־יא, וראה לקמן סעיף ו.

[11]כי גם זה ש״יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר, ה״ז ש״השם מקשר הנשמה בגוף", אבל״הנשמה עצמה קודם בואה בגוף אינה נקראת בשם כלל״ (לקו"ת בהר מא, ג). ועצ״ע.

[12]תשא שם, משמו"ר פמ״ז, ט.

[13]מכילתא לבשלח טו, א. שמו״ר פ״ל. ד. וש״נ.

[14]ויתירה מזו – גם במציאות התורה עצמה, שקשורה עם משה (ע״ד הנ״ל שנק׳ על שמו) – עיין רמב׳׳ם הל׳ יסוה״ת פ״ח־ט. לקו״ש [המתורגם] חי"ט ע׳ 193 ואילך.

[15]תשא לב, לד ובפרש״י שם. ובזהר (ח״א נב, ב ואילך. קכו, ב. ח״ב קצג, סע״ב) שע״י חטא העגל חזרה זוהמתן. וראה לעיל ע׳ 168 הערה 52.

[16]ראה שבת פז, א. הובא בפרש״י תשא לב, ט (אבל ראה תוד״ה ומה שבת שם).

[17]משא״כ להפירוש (רמב״ן אברבנאל ועוד עה״פ. וראה תיב״ע עה״פ. ר״ה טז, ב) שמחני מספר החיים, שרצה לסבול עונשם וכיו״ב. וראה מכילתא לבא יב, א. זח״א סז, ב. קו, א. רנד ב. זח״ג יד ב ואילך. מקומות שצויינו בהערה 14.

[18]עה״פ.

[19]בשמו״ר פמ״ז שם, ״כל התורה שנתת לי.. דבר אל בנ״י כו׳ אם הם כלים מה אני עושה בתורתך" – אבל עפ"ז אין זו בקשה ותביעה, כ״א הדגשה שבאם ישמיד אותם בדרך ממילא יהי' ״מחני״ (אבל ביפה תואר שם: כל המקומות כו׳ דבר אל בנ״י אין להם מקום וצריך להגיהם).[במהרז"ו שם, ״וכשתשמיד אותם בהכרח שתמחה גם שמם מן התורה, מחה גם שמי שלא דברת עמי רק בשבילם״. ועפ״ז ״מחני נא״ היא בקשה נוספת. אבל עדיין צע״ג (ע״ד הקושיא שבפנים): זה ש״תמחה גם שמם מן התורה״ הוא תוצאה מהעיקר (ש ״תשמיד אותם״): וא״כ למה היתה בקשת משה רק ״מחני בא מספרך" – מן התורה. וראה בהעלותך יא, טו].

[20]חוקת כא, כא.

[21]תשא לב, ז וברש"י שם. ברכות לב, א. ועוד.

[22]זהר הובא בתניא פ״ד, רפכ"ג. וראה זח״א כד, א. זח״ב ס, א. תקו״ז ת"ו (כא, ב), תכ״ב (סד, א). ועוד.

[23]ראה לקו"ת שלח מח, סע״ד.

[24]שבת קה, א.

[25]כ״ה גירסת הע״י שבת שם.

[26]ראה גם תניא פמ׳ז.

[27]ב״ר פ״א, ד. תנא דבי אליהו רבה פי״ד.

[28]רות רבה פ״ד, ג. ב"ר פס״ז, ח. ועוד.

[29]כמשנ״ת כמ״פ (לקו״ש חי״ז עי 423. ועוד) כמ״ש כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע לפני הסתלקותו: איך גיי אין הימעל און די כתבים לאז איך אייך (=אנכי עולה השמימה והכתבים הנני משאיר לכם).

[30]להעיר ממחז״ל (ע״ז יט, א) – כנ״ל בפנים – שתורתו נקראת על שמו.

[31]לך יב, ה וברש״י שם. סנהדרין צט, ב. ועוד.

[32]ראה במקומות שצויינו לעיל סוף הערה 18.

[33]ריש פרשתנו. ועד׳ז ר״פ בראשית סד״ה הלא לך למנדע. פ׳ אמור ד״ה אח״כ פי׳ לי. פ׳ ברכה ד״ה אור ליום א׳. ובכ״מ.

[34]שהרי סיום חיבור ד׳ חלקי השו״ע בשנות שט״ו־שכ״ג (כמ״ש הב״י בסוף כ״א מחלקי השו״ע (נעתק בדפום ראשון)) – סמוך לסוף ימיו; ואילו בשורת המגיד שיזכה לקדה"ש הי׳ קודם עלייתו לא״י (ראה במגיד משרים שם פ' בראשית תצוה וברכה הנ״ל), והב״י עלה לא״י בשנת רצ״ו.[ומ״ש בפ׳ ברכה (בהמשך ל״אזכך לאתוקדא בא״י כו׳״) ״ואזכך למגמר חיבורא דילך״, הרי מסיים שם ״דאקריא בית יוסף״ – ב״י על הטור. וכ״מ מהא שאמר ״למגמר חיבורא דילך", והשו״ע משמע בכ״מ שהתחילו לכתוב לאחרי שעלה לא״י (משא״כ הב"י שהתחילו בשנה רפ״ב בחו״ל, כמ״ש בסוף ספרו ב״י לטחו״מ)] ואכ״מ.ז״ע העירוני אשר ב״אזהרת ותקונים וסייגים״ שבתחלת הספר. פ' בשלח ד״ה אור ליום שבת י״א שבט – מפורש שיזכה לקדה״ש לאחרי שיגמור ל״כל חיבוריך (ופרושיך) ופסקיך .. ולהדפיסם ולפשטם בכל גבול ישראל״. – וא״כ נכלל גם השו״ע. ובפרט עפמש״כ שם בפ׳ צו (סד״ה אור לי״ד ניסן): חיבורא דילך מלבד השם הראשון שאמרתי לך שיקרא בית יוסף עוד יקרא שולחך ערוך.אלא שאין בזה סתירה להמבואר בפנים השיחה,כי בפשטות, בשורות השונות מהמגיד להב״י (במשך שנים רבות) שיזכה לאיתוקדא על קדה״ש כשכר עבודתו בתנאים שונים: לאחרי שיעלה לא״י; כשיגמור חיבור הב״י; כשיגמור כל חיבוריו ועוד – אינן בשורה אחת (שפעם אמרה בפרטיות ופעם בקיצור).- שהרי פשוט שבמשך השנים היו כו״כ שינויים בדרגות ובמצבו של הב״י (ועד לשינוי העיקרי בנדו"ז – שניטלה ממנו הזכות להשרף על קדוה״ש) ובהכרח שיהיו שינויים גם בשכרו (בהתאם לרדת עבודתו).כי אם שכל בשורה היא שכר לפ״ע עבודתו אז, והרי כו"כ דרגות במסנ״פ ובמסנ״פ על קדה״ש – (ראה פסחים נ, א הרוגי לוד. הקדמת תקו״ז (י, ב). ע״ח של״ט, ד״א ועוד), ולאידך – כו״כ דרגות בתורת ובמצב הב׳׳י,ולפעמים היתה עבודתו במסנ״פ וקדה״ש נעלית על תורתו ולפעמים להיפך.

[35]ראה בכ״ז אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקמט. דרושים ליוהכ״פ (אוה״ת דברים כרך ה) ע׳ ב'קלז־ח.

[36]וכמו שמצינו ענין במסנ״פ על קידוש השם אפילו בקל שבקלים (תניא ספי״ח) שנפרד ר״ל מכל התורה. וראה סה״מ תרנ״ט (ע׳ יג) שהכח למסנ״פ בא מזה שנש״י שרשן למעלה מן התורה. וראה בארוכה (במעלת מסנ״פ על קדה״ש – על כל התורה) שער האמונה בתחלתו. ס׳ הליקוטים לספרי הצ״צ ע' מס״נ (ע׳ תתצ ואילך). וש״נ.

[37]סנהדרין מד, רע״א (וברש״י שם: עדיין שם קדושתם עליהם). וראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳רנב ואילך. ובכ״מ.

[38]ע״ד מחז"ל (פסיקתא דר״כ פ׳ שובה. יל״ש יחזקאל יח. ד. יל״ש תהלים מזמור כה. וראה ירושלמי מכות פ״ב ה״ו) ״שאלו לתורה חוטא מה ענשו כו׳ שאלו להקב״ה כו' אמר יעשה תשובה ויתכפר לו״. וראה לקו״ש [המתורגם] ח"ד ע׳ 132 ובהערה שם.

[39]עפ״ז יש לפרש (בפנימיות הענינים) מענה הקב״ה למשה (תשא שם, לג) ״מי אשר חטא לי אמחנו מספרי״ להפירוש שקאי על ספר התורה (וכקושיית הרמב״ן) – שיש בזה גם ענין למעליותא, שנמשך להחוטאים הכפרה שלמעלה מ(כפרת) התורה (״ספרי״).

[40]ע״ד הידוע (המשך תער״ב שם ע׳ א׳תח. ועוד) בענין התשובה, שאף שהיא למעלה מן התורה (שלכן בכחה למלאות מה שנחסר מלימוד ה)תורה כו׳), הנה זה גופא נתגלה בתורה דוקא.

[41]תו״א פרשתנו פב, א. סד״ה זאת תורת הבית הנ״ל. ד״ה וקבל היהודים (תרפ״ז) בסה״מ תרפ"ז ותיש״א פ״ד.

[42]ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז.

[43]רמב״ן בפתיחת פי׳ עה״ת, ע״פ זח״ב פז, א.

[44]ראה סד״ה זאת תורת הבית שם.

[45]כי ״כל הנמצאים.. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו ואם.. (ש)הוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות" (רמב״ם בתחלתו).

[46]ראה תו"א יד, ב. ד״ה חכמות בחוץ תרצ״ד (בסה״מ קונטרסים ח״ב) פ״ב. ובכ׳׳מ.

[47]להעיר גם מאוה״ת פרשתנו (ע׳ א׳תקנא) בפי׳ "ואתה תצוה״ – ״שתקשר ותחבר.. ב׳ שמות הוי׳.. להיות יגיה חשכי של דורות האחרונים דבחי׳ עקביים״.

[48]כקושיית המפרשים.

[49]ד״ה זאת תורת הבית שם פ״י־יא, ולהעיר ג״כ מד״ה וקבל היהודים הנ״ל ע״ד משה רעיא מהימנא (ע״ש באורך).

[50]ע״י עבודתו בהעלאת הנרות, שושבינא דמטרוניתא – אף שבכלל מדתו ״אוהב את הבריות״ (אבות פ״א מי״ב).

[51]משלי ו, כג.

[52]ד״ה זאת תורת הבית שם. וראה אוה״ת הנ״ל (הערה 48).

[53]ראה תניא ספי״ח.

[54]כח, א־ב.

[55]כמו ״ואתה תצוה״.

[56]לאחרי הציווי על קרבן תמיד. ולהעיר מד״ה זאת תורת הבית שם, שהענין ד״נר תמיד״ (למעלה משינויים) נעשה ע״י משה דוקא, ע׳׳ש.

[57]ל, א ואילך. – וע״פ המבואר בפנים מובן הקשר בין תחלת הסדרה וסיומה (דנעוץ תחלתן בסופן).

[58]כקושית המפרשים (רמב״ן, ספורנו ועוד שם).

[59]גם להעיר דקטרת הוא לשון קשר והתקשרות (ובצרור המור סוף פרשתנו: ומקשר הדברים התחתונים בעליונים כו׳), ע״ד ״תצוה״ (כנ״ל בפנים).

[60]כריתות ו, ב.

[61]ושייך זה למזבח הפנימי – כי ענינו של מזבח הפנימי הוא עצמיות פנימיות הלב, בחי׳ יחידה שבנפש (ראה לקו״ש [המתורגם] ח״ב ס״ע 357 ואילך, וש״נ) שבזה כל ישראל שווין.

[62]וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי״ט ע׳ 324 ואילך. ועיי"ש שי״ל שלכן ביוהכ״פ דוקא מתירים להתפלל עם העבריינים (טושו״ע ודאדה״ז או״ח ר״ס תריט).

[63]להעיר גם מתחלת הסדרה (כז, מא) ״לדורותם״ וראה אוה״ת הנ״ל.

[64]קדושים יט, יח.

[65]ראה ע״ח של״ב פ״ב ״ניצוצין של משה בסוד .. שחת עמך.. ע״כ טרח בעבורם כ״כ ומת במדבר בעבורם* כי רצה לתקנם״. וראה ש׳ הפסוקים בפ׳ שמות בארוכה.*) להעיר מדברים רבה פ״ב, ט זח"ב קנז, סע״א.

[66]ראה תניא רפמ״ב.

[67]ראה בארוכה קונטרס אהבת ישראל. לקו"ש [המתורגם] חי״ז ס״ע 232 ואילך. וש״נ.

[68]אבות פ"א מי״ב. וראה בארוכה לקו"ש שם ע' 236 ואילך.

 

פרסום תגובה חדשה

test email