א. הניגוד בין שמות הפרשות "ויקהל""פקודי" – ותוכנן

כפי שכבר דובר פעמים רבות[1] בנוגע לשמות הפרשות, תוכנה של כל פרשה מתבטא בשמה[2]. כך הוא גם בפרשתנו, שהשם "ויקהל" מבטא את נקודת התוכן של הפרשה הראשונה, ו"פקודי"[3] – את נקודת התוכן של הפרשה השניה.

ולכאורה – התוכן של שתי הפרשות אינו בהתאם לשמותם, ויתירה מזו: לא רק שאינם מתאימים, כי אם גם הינם בתוכן הפכי זה מזה, כדלקמן.

הפירוש של "ויקהל" כפשוטו הוא – אסיפה וקיבוץ של כמה וכמה יחידים או פרטים. וההבדל בין הלשון "ויקהל" לגבי לשונות אחרים המציינים איסוף של כמה יחידים או פרטים – כמו אסיפה, קיבוץ, לקיטה וכדומה – מתבטא בכך ששאר הלשונות מבטאים רק איסוף וקיבוץ של מספר אנשים (פרטים) במקום או ענין אחד, אך גם לאחרי האסיפה… יתכן שכל אחד מהנאספים נשאר מציאות עצמאית בפני עצמו; לעומת זאת הלשון "ויקהל" משמעה – לעשות קהל, במובן של כלל (אנשים או פרטים) לא כצירוף של כמה פרטים נפרדים, אלא כפי שמכולם יחד נעשית מציאות חדשה – קהל אחד[4].

"פקודי" שפירושו הוא מלשון "מנין"[5], מורה על התחלקות של כל דבר בפני עצמו, שדוקא אז שייך הענין של ספירה…

על פי זה אינו מובן: התוכן של שתי הפרשות הוא באופן הפכי. שתי הפרשות מדברות אודות עשיית המשכן והכלים, אך ישנו חילוק עיקרי ביניהם: פרשת ויקהל מדברת[6] אודות העשיה של כל חלקי ופרטי עניני המשכן[7]: היריעות בפני עצמן, קרשים בפני עצמם, וכל אחד מכלי המשכן בפני עצמו – מנורה שולחן כו'.

החידוש בפרשת פקודי בנוגע למלאכת המשכן הוא: לאחר ההקדמה – פירוט הסך הכל של הזהב וכסף ונחושת (כאשר כמאמר המוסגר מופיע באמצע – סיום המסופר בפרשת ויקהל: עשיית חלקי המשכן, הסיפור של עשיית בגדי כהונה, ואחר כך) מופיע סיכום כללי: כיצד הובאה המלאכה כולה למשה[8], ובעקבות כך ציווי ה' להקים את הכל יחד (את המשכן עם כל כליו[9]) ביחד עם כל עבודות המשכן (המוזכרות רק בכללות), וכיצד משה קיים בפועל הכל ביחד (ההקמה והעבודות)[10] עד אשר נעשה משכן אחד ו"כבוד ה' מלא את המשכן"[11].

לפי זה, תוכן הפרשות הינן בדיוק ההיפך משמותיהן: פרשת ויקהל תוכנה (ביחס למשכן) – פרטי וחלקי המשכן, כל אחד כפרט ומציאות לעצמו – לא הענין של "ויקהל"; ואילו בפרשת פקודי מופיע הצירוף והחיבור של כל הפרטים – כיצד כל חלקי ופרטי המשכן אוחדו למציאות אחת (קהל – משכן), משכן שלם. היפך ההדגשה של "פקודי", שפירושו מנין – ספירת כל פרט לעצמו[12].

ב. על שם הפרשה לבטא את תוכנה העיקרי

בפשטות היה אפשר לתרץ:

הפירוש של "ויקהל" בפשוטו של מקרא משמעו: הקהלה של כל בני ישראל.

ולפי זה היה אפשר להסביר את השייכות של "ויקהל" (על שם ההקהלה של בני ישראל) למלאכת המשכן עליה מסופר לאחר מכן:

הענין של ויקהל[13] – אשר כל בני ישראל נעשו לקהל אחד, הוא הקדמה והכנה לעשיית המשכן. בכדי שהמשכן יהיה משכן של כלל ישראל – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[14], בתוך כל ישראל – הייתה צריכה להיות תרומת ונדבת כל יחיד מישראל למלאכת המשכן באופן שתחדל מלהיות ממון יחיד (כסף השייך ליחידים רבים), ואף לא ממון שותפים (יחידים הנעשים שותפים) ולהיעשות ממון של מציאות אחד – ממון ציבור[15]. לשם כך היתה ההקדמה – להקהיל את כל (בני ישראל) היחידים ולעשות מהם קהל אחד.

אך נותרת עדיין השאלה בנוגע לפרשת "פקודי" – בה לא מופיע מנין אלא סך הכל של זהב, כסף, נחושת.

גם בנוגע לפרשת "ויקהל" אין זה עדיין ביאור מספיק. כי מכיון שכל ענייני התורה הינם בתכלית הדיוק, מובן, כי בדיוק כפי שבכל מקום מבטא השם את תוכן הדבר, כך גם בנוגע לשמות הפרשות – ובעניינו: "ויקהל" – מבטא השם לא רק את ההקדמה לתוכן העיקרי של הסדרה, אלא (גם) את נקודתה העיקרית.

ג. דברי הרמב"ם "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק"

ויובן זה בהקדם: בנוגע למצות בנין בית המקדש אומר הרמב"ם (בספר המצוות)[16]: "שצונו[17] לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהי' ההקרבה והבערת האש תמיד כו' והוא אמרו ית' ועשו לי מקדש". ולאחר מכן ממשיך: "שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה[18] והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכבר ייחד הציווי[19] בכל חלק וחלק"[20].

צריך להבין: לאחרי שהרמב"ם כותב שהכלים הם "מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש" – שהם פרטים מהכלל,

מהמצות־עשה "ועשו לי מקדש" – למה לו להרמב"ם לומר בסוף דבריו "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק", שלכאורה מדגיש בכך תוכן הפכי, שכל חלק וחלק מכלי המקדש הוא דבר בפני עצמה ומצוה בפני עצמה[21].

ובכלל – איזו נפקא־מינה יש מהוספה זו בדברי הרמב"ם שם?

ד. אופנים בחשיבותו של פרט אחד מהכלל

ויש לומר ההסברה בזה:

את השייכות שבין כלי המשכן עם המשכן ניתן לפרש בכמה אופנים – מעין האופנים שאפשר לומר בנוגע לכל כלל המורכב מפרטים[22]:

א כל אחד מהפרטים אינו מציאות בפני עצמו, כל מציאותו היא רק בכך שעל־ידי התאחדות כולם יחד נעשית מציאות אחת – הכלל. בנוסח אחר: מציאות הפרטים אינה אלא הכשר בלבד למציאות הכלל.

[מעין דוגמא לזה[23]: גדרו של "חצי שיעור" לדעת ריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה[24]. ברם, כאשר מצטרפים שני חצאי שיעור – נעשית מציאות חדשה, ואז נפעל ומתחדש האיסור מן התורה[25]].

ב גם הפרטים הינם מציאות בפני עצמם, אלא שעל־ידי הצטרפותם יחד, מהווים הם גם ענין חדש, שלא היה קודם לכן כאשר כל פרט היה בפני עצמו.

[על דרך הענין של עשרה לדבר שבקדושה, שכל יהודי בפני עצמו יש בו קדושה, אבל כאשר עשרה מישראל נאספים יחד, נפעלת (גם) קדושה נעלית יותר, שאו ניתן לומר דברים שבקדושה].

ג הפרטים אינם מציאות חשובה כל אחד בפני עצמו; אבל כשהם מתאחדים ומתהווה מהם כלל, מקבל אחר כך כל פרט גם חשיבות לעצמו.

[על דרך זה יש לומר במשכן ובית המקדש עצמם: החצר, אהל מועד וקדש־הקדשים[26] כל אחד כפי שהוא בפני עצמו (לפני שישנה המציאות של כל המשכן וקדושתו) אין מציאות קדושת משכן בעולם – וממילא לא חל קדושה על החצר…; אבל לאחר שמקימים את כל המשכן (מקדש), חלה הקדושה על כל חלק פרטי, חצר אהל מועד וקדש־הקדשים, נוסף על הקדושה הכללית של המשכן, המקדש[27].

ויש לומר שקדושת החלקים במקומה עומדת אפילו בהבטל קדושת הכלל מן התורה, כגון בנסוע ונפרק המשכן[28], או משחרב (הכלל)[29] בית המקדש[30]. ויש לומר שקדושתם נשארת רק מדרבנן[31]].

ה. אופנים דומים ביחס לחשיבות כלי המשכן

מעין כל זה יש לומר בנוגע לכלי המשכן[32]:

א בתחילה אין בהם שום חשיבות (קדושה), אך לאחר גמר עשיית כל הכלים, או לאחר הקמת המשכן, והכנסת הכלים בו בפעם הראשונה – מתהווה אז[33] המשכן – "נקרא מקדש". אבל אין הם מקבלים שום גדר וחשיבות פרטיים, אלא רק על דרך החלקים מגוף הבנין, קרשי המשכן ויריעות, שאין הם אלא חלקים המרכיבים את המשכן. ועל דרך זה בנוגע לכלים.

בסגנון אחר: גדר המשכן הוא שישנם יריעות קרשים אדנים ושלחן מנורה ומזבחות. אבל הכלים אין להם חשיבות כשלעצמם, כשם שהיריעות והקרשים והאדנים אינם אלא חלק בלבד מכללות הבנין. והציווי "ולא יבואו לראות כבלע…" (וכיוצא בו) – הוא ציווי חדש לגמרי, ואינו תולדה מהציווי על קדושת קדש־הקדשים – מאחר שמפרקים אותו[34].

ב לכלים יש חשיבות מצד עצמם גם לפני שישנו המשכן בשלימותו. המנורה – בפני עצמה, ועל דרך זה השולחן והמזבחות; אלא שעל־ידי שמכניסים אותם למשכן הם גם משלימים את המשכן, ואז נעשה המשכן בשלימות.

ג מצד עצמם, בעת עשייתם, אין[35] בהם שום חשיבות מצד עצמם, אבל לאחרי הקמת המשכן והכנסת הכלים בתוכו, חלה על כל כלי וכלי חשיבות בפני עצמו – חלה קדושה מיוחדת על כל כלי לעצמו – ישנה קדושת מנורה, שולחן…[36] (נוסף לקדושה הכללית בתור חלק מקדושת המשכן בכלל).

ו. לאחר הקמת המקדש יש חשיבות גם בכל וזלקיו

מההבדלים להלכה שבין האופנים הנ"ל יש לומר:

עשיית כלי המשכן (ומקדש) צריכה הרי להיות לשמה[37] – "אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקדש"[38].

והנפקא־מינה היא מהו תוכנה של הכוונה לשמה: לפי האופן הראשון – שגדר הכלים אינו אלא זה שהם חלק מהמשכן – הרי[39] תחלת עשייתן לשמה היא לשם קדושת המשכן.

לאופן השני הנ"ל – שפרטי הכלים יש להם חשיבות בפני עצמם[40] גם לפני שהם נעשים חלק מהמשכן – הכוונה לשמה (בשעת עשיית הכלי) צריכה להיות לשם הקדושה הפרטית[41] של כלי זה: מנורה, שולחן…[42].

ולפי האופן השלישי הנ"ל, הרי מאחר שבעשיית הכלים והכנסתם למשכן חלים לא רק השם הכללי והקדושה הכללית של המשכן, אלא גם קדושה בפני עצמה – צריכה להיות תחילת עשייתם לשמם של שני הענינים: "לשמה" – לשם (מצות) קדושת המשכן, ו"לשמה" פרטי, לשם הכלי הפרטי[43].

ועל פי זה יש לומר, שבזה שהרמב"ם מוסיף לאחרי מה שכתב "כולם מחלקי המשכן והכל יקרא מקדש" – "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק", הוא מלמדנו, כי למרות ש"זה הכלל (מצות ועשו לי מקדש) כולל מינים רבים", שהציווי ועשו לי מקדש תוכנו לכתחילה שיעשו משכן הכולל כלים – הרי לאחרי גמר עשייתו, חל על כל אחד מהכלים ציווי[44] ובמילא – קדושה בפני עצמה (כאופן הג'), וממילא הכוונה לשמה שבעשיית הכלים צריכה להיות באופן זה, וכנ"ל.

ז. בתחילת עשיית המשכן "ויקהל", בסיומו – "פקודי"

וזהו הרמז בשם "ויקהל" שם של הפרשה בה מדובר אודות עשיית כל חלקי המשכן: "ויקהל" מהוה רמז על אופן עשיית הכלים, שהפעולה של מלאכת המשכן וכל כליו הייתה באופן של "ויקהל". זאת אומרת: למרות שנאמר בנפרד "ויעש"[45] על כל כלי בפני עצמו ועל כל חלק של המשכן, הרי הכוונה בעשיית כל כלי וכלי לא הייתה (רק) בתור עשיה ופעולה פרטית, של הכלי הפרטי, אלא היה זה "ויקהל" – הקהלה של כל חלקי המשכן על מנת לעשות משכן אחד.

זאת משום שלפני שקיים המשכן כולו, אין לכל כלי כל חשיבות (לעצמו); כל עניינו הוא מה שהוא מהוה פרט מן (הכלל -) המשכן.

בפרשת פקודי, בה נאמר "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד"[46] ומסופר כיצד העמידו את המשכן עם כל כליו – אז נרגש הענין של "פקודי": ישנה (גם) מציאות הפרטים בפני עצמם, לא רק הענין הכללי של המשכן כנ"ל. משום שלאחרי שהעמידו את כל המשכן, נעשתה חשיבות גם בכל כלי בפני עצמו, כנ"ל באריכות.

ח. מעלת הפרט והכלל בעבודתו של כל יהודי

כל ענין בתורה הינו ענין נצחי והוראה נצחית – ועל אחת כמה וכמה המשכן שענינו הוא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל"[47], מובן איפוא, שהענין הנ"ל של "ויקהל" ו"פקודי" שבבנין המשכן, קיים גם ביחס לענין של "ושכנתי בתוכם", בנוגע לישראל.

אודות בני ישראל נאמר, כי כולם מהוים ציבור אחד, כל עם ישראל יחדיו מרכיבים קומה אחת שלימה[48]. וכאשר ישנו חס ושלום חסרון ביהודי אחד, חסר בכל הקומה השלימה[49].

לאידך גיסא נאמר, כי כל יהודי בפני עצמו הוא "עולם מלא"[50], עד אשר "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" – כל העולם, כל סדר ההשתלשלות כולל גם כל אחד ואחד מבני ישראל, הריהו "בשבילי נברא". ודבר זה "חייב לומר" כל אחד ואחד, אפילו "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"[51], מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

על כך באה ההוראה משמות הפרשות "ויקהל" ו"פקודי":

יכול יהודי לחשוב, שלכל לראש הריהו מציאות בפני עצמו – לא חס ושלום מציאות יש, אלא מציאות של קדושה, בתור יהודי – עבד מלך מלך[52], לשמש את קונו[53]: יש לו את תפקידו ועבודתו המיוחדת. אלא שבהוספה לזה הוא גם כולל את עצמו ביחד עם כלל ישראל.

אומרים לו: כאשר ניגשים לעשות את כלי המשכן, אשר לעשיית כל כלי הלוא נדרשת פעולה מיוחדת בנפרד מעשיית כל שאר הכלים, "ויעש" בפני עצמו הקשור עם תכונותיו המיוחדות של כלי זה – אומרת תורת אמת, כי זהו בעצם ענין של "ויקהל": מציאותם מתבטאת בכך שהם נעשים חלק מכללות המשכן.

ועל דרך זה צריך יהודי לדעת, שההתחלה ונקודת התוכן של הכל היא, אשר לכל לראש – עליו לכלול את עצמו ביחד עם כל ישראל – "ויקהל", ועד לאופן שמציאותו מתבטאת בכך שהוא חלק מהקהל.

לכן – עוד קודם שיהודי הולך להתפלל על צרכיו האישיים (שזו מצות עשה מן התורה – מצות עשה של תפילה)[54], עליו לכלול את עצמו עם כל ישראל, על־ידי שהוא מקבל על עצמו את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"[55].

עד אשר "אל תפרוש מן הציבור"[56], הבקשות עצמן אינן נאמרות בתפילה בלשון יחיד – כמבקש (רק) עבור עצמו – אלא בלשון רבים: "וחננו מאתך…", "השיבנו אבינו…", ועל דרך זה בכל הברכות, עבור כל ישראל כאחד.

לאידך גיסא: כאשר יחיד עושה למען הכלל, עלול הוא לעשות חשבון, כי לעבודתו זו אין כל השפעה על שלימותו האישית, השלימות שלו מושגת רק בעבודתו בתור יחיד, אלא שלצורך הכלל הריהו מוותר על שלימותו ועושה למען הכלל.

אומרים לו, כי אדרבה: הקמת המשכן עבור כלל ישראל, היא באופן של "פקודי" – הבאתו של כל כלי בפני עצמו למשה, ואחר כך – ציווי ה' למשה אודות הכלי, ואחר כך קיום הציווי בכלי זה על־ידי משה – מסופר (ומקבל חשיבות) בפני עצמו. כאשר עושים עבור כלל ישראל, מביא הדבר שלימות (גם) ליהודי בתור יחיד.

ט. מצד ה"עצם" – הכלל והפרט חד הם

טעם הדבר, מדוע חייבת להיות "התכללות" זו – בשעה שהוא עוסק בעניניו הפרטיים צריך להיות "ויקהל": לכלול עצמו עם הציבור; ולאידך, הקמת המשכן עבור כלל ישראל היא באופן המביא ל"פקודי": השלימות של כל יהודי בתור יחיד –

היא משום, שבעצם, שני ענינים אלו אצל יהודי – ה"ויקהל" שלו וה"פקודי" שלו – הרי הם דבר אחד [שלכן בריבוי וברוב השנים[57] פרשיות ויקהל פקודי הינן מחוברות, דבר המצביע כי הם נעשות לפרשה[58] אחת]:

בגלוי ובחיצוניות (בדרגת ה"גילויים") – כלל ופרט הם בסתירה זה לזה, או על כל פנים מבטאים ענינים שונים של שלימות. ולכן, בשעה שמדגישים את מעלת הכלל, הדבר מחליש את חשיבות הפרט, וככל ששמים הדגשה על הפרט, הדבר גורע מחשיבות הכלל.

מה שאין כן מצד העצם והפנימיות של בני ישראל, לגביו נאמר "שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה"[59], ועל דרך זה (והסיבה לזה -) מצד עצמותו יתברך, הרי בדרגא זו ריבוי הפרטים אינו בסתירה לאחדות ופשיטות. וכידוע[60] שדוקא מצד הפשיטות שלמעלה נעשה ריבוי התחלקות דוקא, זאת אומרת, ישנו ריבוי והתחלקות, אך לא רק שהריבוי אינו בסתירה לפשיטות, אלא אדרבה: הריבוי הגדול מבטא את הפשיטות שלמעלה.

ולכן משתקף הדבר, כנ"ל, אצל עם ישראל – אשר "ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד"[61] – שהעובדה שמכל איש ישראל נעשה "עם אחד", אינו בסתירה למציאות של כל יהודי בתור יחיד, אלא אדרבה: מכיוון שהאחדות היא מצד עצם המהות של יהודי (שהיא דבר אחד עם עצמותו יתברך כביכול), מתבטאת אחדות זו גם במציאות וב"ציור" הפרטי של כל יהודי. משום שהעצם נמצא הרי בכל פרט[62].

י. ההוראה: השתתפות כל יהודי בספרי התורה הכלליים

על דרך שישנו החיבור של "ויקהל" ו"פקודי" בנוגע לעם ישראל, על דרך זה מוצאים בגלוי את האיחוד של כלל ופרט (ויקהל פקודי) לגבי ספר תורה:

ספר תורה מורכב ממאות אלפי אותיות נפרדות, וכל פרטי אותיות אלו יוצרים תורה אחת ("ויקהל"); ולאידך, כאשר נעשה מהאותיות ספר תורה אחד ויחיד בשלימות התוקף והקדושה, הרי כל אות היא בקדושתה ומוקפת גויל[63], מובדלת מכל שאר האותיות[64].

מכיוון ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", מתבטא הדבר גם בגילוי בספר תורה כיצד הכלל והפרט קשורים ומאוחדים ביניהם.

וזוהי ההוראה והנתינת־כח שלוקחים מפרשיות ויקהל פקודי – להוסיף בזירוז לאחד את כל ישראל. כולל גם בענין שהזמן גרמא – על־ידי שלכל יהודי תהיה אות באחד מספרי התורה הכלליים, הנכתבים על מנת לאחד אה כל בני ישראל יחד, שעל־ידי זה נעשית הן השלימות של כל יהודי כפרט וכיחיד, בכך שמגלים "את שייכותו לתורה ולהיות ב(ספר) תורה על־ידי האות שיש לו בספר התורה[65], והן השלימות של עם ישראל בתור כלל – קהל אחד, שנעשית התאחדות כולם ביחוד אמיתי על־ידי תורת אמת ונצחית, יחוד נצחי.

ועל־ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה שתהיה גאולה פרטית – שהקדוש־ברוך־הוא "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"[66], וביחד עם זה גאולה כללית בשלימותה – "קהל גדול ישובו[67] הנה"[68], במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ ויק"פ תש"נז, תשמ"ב)

מקורות והערות