פרשת צו – אש תמיד תוקד

הקראת כתבה
יום חמישי ז׳ ניסן ה׳תשע״ה
מפרשתנו פרשת צו למדים שאש תמיד תוקד על המזבח, וכמו אש, שמיד מחממת את סביבתה ולא מאפשרת לקור להתקיים לידה, כך אש התמיד שבלב, מסלקת את כל העניינים שהם "לא" – העניינים השליליים! שאותם היא מחלישה ומכבה.
מאת נעמה טוכפלד

 

 

האש תמיד צריכה לבעור

בפרשתנו, פרשת צו ממשיך העיסוק בקורבנות ובהקרבתם אך מבין השיטין ניתן ללמוד הוראות בעבודת ה' גם היום ועכשיו ותורת החסידות מצליחה להאיר לנו את המקומות שלא נראים רלוונטיים לחיינו, כמו בפסוק שלעיל.

כלומר, בכל זמן ובכל מצב צריכה האש שבוערת על המזבח לבעור, ללא הפסק. אוקי, מה מעניין במשפט הזה ומה יש ללמוד ממנו? מחדדים לנו חז"ל בתלמוד הירושלמי: "תמיד – אפילו בשבת; תמיד – אפילו בטומאה".

כאן כבר יש מיקוד חדש. גם בשני מצבי הקצה האלה חייבת לבעור אשת תמיד על המזבח. מצד אחד- בשבת, שהיא מעין עולם הבא, שבה שוררת אווירה של קדושה וטהרה – גם אז האש צריכה לבעור על המזבח, וגם במצב ההפכי, במצב של טומאה, של העדר קדושה ורוחניות, גם אז, אש התמיד תמשיך לבעור וללהוט.

 

ההוראה לחיינו

עד כאן טוב ויפה אך מה ההוראה בכך לחיינו?

מסבירה תורת החסידות כי בהעדר קורבנות, מזבח ובית מקדש, עלינו להמיר את העבודה הרוחנית לאופנים אחרים. כיצד? המזבח, למשל, רומז ללב. הוא מרכז עבודת הקורבנות, ונמצא במקום השמור והקדוש ביותר במשכן ובהמשך גם במקדש. הוא גם לוהט וחם כל היום, ממש כמו הלב שממוקם באמצע, פועם כל הזמן, ותמיד מזרים דם וחיות לגוף ששומרים על חומו ועל קיומו.

כעת, ניתן להבין למה הכוונה שאש התמיד תוקד בו ולא תכבה. אנו מצווים ללבות את האהבה לאבינו שבשמיים ולפעול מתוך חיות והתלהבות כל הזמן, תמיד. ואם זה נשמע קשה, מוסיפים הפרשנים – תמיד, גם במצב של טומאה, וגם במצב של שבת. כלומר, גם מצד אחד, במקום שבו אדם מרגיש עצמו נעלה ברוחניות, מנותק מהווית העולם והגשמיות סביבו – גם אז הוא צריך לפעול מתוך התלהבות של קדושה, אחרת, זה סתם מצד שווא, מהפה ולחוץ.

וגם, מצד שני, במצב שבו אדם חש שהוא מנותק מכל דבר שבקדושה, רחוק מזה וזה לא מעניין אותו. גם אז הוא צריך להרגיש זיקה, שתהפוך לזיק, של התעוררות כלפי השם.

 

איך אפשר ללכת בדרך זו?

אפשר לתהות על זה, איך אדם שלא מחובר לעניין ובכלל, מרגיש כבוי בענייני עבודת ה' לגמרי, יכול ללכת בדרך הזו? הלא זה דבר והיפוכו!

עונה על כך המגיד ממזריטש בדרך של פיסוק מחודש של המילים: אש תמיד תוקד על המזבח לא – תכבה. כלומר, ברגע שיש התעוררות כלשהי, שתופסת מקום מליבנו הרי היא מסלקת את ההרהורים הטפלים, העניינים המחלישים, הספיקות וחוסר הרצון. כמו אש, שמיד מחממת את סביבתה ולא מאפשרת לקור להתקיים לידה, כך אש התמיד שבלב, מסלקת את כל העניינים שהם "לא". שליליים, מחלישים ומכבים.

חודש ניסן הוא חודש מעולה להתחיל בכך, ולהדליק אש קטנה של התלהבות ואמונה במזבח הפרטי שלנו, הלב. בכלל, לקראת שבת הגדול, שבת בה נעשה הנס הגדול במצריים בו התקוטטו בכורי מצריים עם בני עמם ובכך אפשרו לבני ישראל את היציאה משם בראש מורם, כדאי לאוורר את המחשבות והרגשות ולהתחיל להתכונן למה שמבטיח לנו חודש ניסן – הוא הגאולה.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 217)

 

פרסום תגובה חדשה

test email