פרשת תזריע מצורע – הקשר בין הפרשות לגאולה

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ד ניסן ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת תזריע מצורע מסביר הרבי, שברוב השנים פרשות אלו המרמזות על הגאולה מחוברות בחיבור מושלם. ללמדנו שעבודתו של היהודי בתקופת הגלות צריכה להיות חדורה בצפיה מתמדת ושאיפה לגאולה, "אחכה לו בכל יום שיבוא".
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
בועות כחולות

א. שם הפרשה מורה על תוכנה

ברוב השנים (בכל השנים הפשוטות) נקראות הפרשיות תזריע ומצורע כשהן מחוברות[1]. הקשר שבין שתי פרשיות אלו מובן בפשטות – בנוסף לכך שבשתיהן מדובר על נגעים (בפרשת תזריע – נגעי אדם[2] ונגעי בגדים[3], ובפרשת מצורע – נגעי בתים[4]), אלא אף יותר מכן: פרשת מצורע היא הסיום של פרשת תזריע. סיומם של דיני המצורע שבהם עוסקת פרשת תזריע הוא בפרשת מצורע – ״תורת המצורע ביום טהרתו״[5].

אך יש להבין לגבי שמות הפרשות: כפי שהוסבר פעמים רבות[6], הרי שמות הפרשות אינם סימן בלבד, שמלה מתחילת הפרשה מנוצלת רק כדי להבחין בין פרשה אחת לאחרת, אלא כל שם מכיל ומבטא, ככל ה״שמות שנקראים בהם בלשון הקודש״[7], את נקודת התוכן של הפרשה.

וכפי שמודגש גם בפרשת תזריע, שלפי מנהג ישראל אין הפרשה נקראת בשם ״אשה״[8], למרות שזוהי המלה הראשונה לאחר ההקדמה הכללית ״וידבר ה׳… לאמר״, שבה נפתחות מספר פרשיות בתורה, אין זה שם המיוחד לפרשה זו, אלא שם הפרשה הוא ״תזריע״[9].

ובעניננו, דרוש הסבר – מהו הקשר שבין שם הפרשה ״תזריע״ לבין הפרשה בכלל[10], שרוב תוכנה הוא ענין הנגעים?

יותר מכך: לא זו בלבד שהמלה ״תזריע״ אינה קשורה לענין הנגעים, אלא, לכאורה, אלה הם שני הפכים: ״המשמעות של ״תזריע״ היא, כפי שנאמר במפורש בפרשתנו ״אשה כי תזריע וילדה…״ – זהו רמז לדבר המביא להולדתם של חיים חדשים. ולעומת זאת הנגעים, הרי ״מצורע חשוב כמת״[11], ומשמעות הדברים היא[12], שאין זה רק משום טומאת המצורע[13], אלא שהמצורע עצמו נחשב כמת[14].

כמו כן אין מובן שמה של פרשת ״מצורע״: בפרשה זו אין מדובר על המצורע כמצורע (על פרטי הנגעים שבו ועל טומאתו), אלא להיפך – מדובר בה על טהרתו, כאשר הוא חדל להיות מצורע, הוא כבר יכול להכנס אל תוך המחנה ולהביא את קרבנותיו וכו'[15]. מדוע אפוא נקראת הפרשה בשם ״מצורע״[16]?

אמנם, מדובר לאחר מכן בפרשה על נגעי בתים, אך, בכל זאת, אין הדבר ברור: א בפשטות אין נגעי בתים נכללים במשמעות הפשוטה של ״מצורע״[17]. ב יותר מכך: לגבי נגעי בתים ההדגשה אינה על הנגעים כשלעצמם, כדבר בלתי רצוי, אלא – כפי שמסביר רש״י מיד[18] על המילים ״ונתתי נגע צרעת״ בדרך פשוטו של מקרא – ״בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים… ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

ואילו השם ״מצורע״ הוא, לפי המוסבר בפירוש רש״י כאן ובהרחבה במדרשי חז״ל בתחילת פרשתנו[19] אודות הפגם והעונש של המצורע – שהוא קשור ללשון הרע ולגסות הרוח.

כן יש להבין מדוע אנו מוצאים בפרשה זו שני שמות: מנהג ישראל, וכך מובא בטור ובשולחן ערוך[20], הוא לקרוא לפרשה בשם ״מצורע״, ואילו ברס״ג[21], בפירוש רש״י[22] וברמב״ם[23] היא נקראת בשם ״זאת תהיה״. מהי הסיבה להבדל בין שתי שיטות אלו?

ב. עונשי התורה הם לטובת האדם

ויש לומר, שההסבר לכך הוא כדלהלן:

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר: אחד מיסודות האמונה הוא האמונה בשכר ובעונש, כדברי הרמב״ם[24] בפירושו למשניות[25]: ״היסוד הי״א כי הוא ה׳ יתברך נותן שכר למי שעושה מצוות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא, והעונש החזק כרת…״, וכפי שהוא מאריך בכך בספרו היד החזקה בהלכות תשובה[26].

התורה היא תורת חסד. ומובן, שגם עונשי התורה אינם ח״ו לשם עונש[27], אלא הם תיקון לנפש החוטאת[28], כדברי חז״ל[29] ״חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתותם״. וכן לגבי עונש של מיתת בית דין, כדברי חז"ל[30] לגבי עכן: ״יעכרך ה׳ ביום הזה, ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא״[31].

אך ברוב עונשי התורה אין ניכר בגלוי שהם לטובתו של האדם, בחייו בעולם הזה.

ואילו בנגעי הצרעת רואים זאת בגלוי, כפי שיובאו דברי הרמב״ם להלן, ומעונש הנגעים[32] מובן שכך הוא גם בכל עונשי התורה.

ג. צרעת – אזהרה מפני לשון הרע

הרמב״ם אומר בסוף הלכות טומאת צרעת[33]: ״וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו בתורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו… ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהא מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים[34] שהוא הליצנות ולשון הרע״[35].

כלומר, הקדוש־ברוך־הוא מחולל שינוי מיוחד[36] בבריאה ״כדי להזהירן מלשון הרע״. ולכן הסדר הוא, שתחילה מחולל הקדוש־ברוך־הוא את השינוי בבתים, ולאחר מכן בבגדים וכו', כדי להזהיר את ישראל מן הקל אל הכבד להשמר מלשון הרע[37].

ואף ההסגר של המצורע עצמו, באופן ש״יהיה מובדל ומפורסם לבדו״, ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״[38], הוא במטרה להשפיע עליו ״שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע״.

ד. הנגעים – התהלת חיים חדשים

ולפי זה יש לומר, שמסיבה זו נקראת הפרשה בשם ״תזריע״: ״תזריע״ היא התחלת ההולדה של חיים חדשים, כדלעיל בסעיף א', כדומה לזריעה של תבואה או פירות – שממנה נובעת לאחר מכן צמיחה חדשה –

וזוהי המשמעות של הנגעים המפורטים בפרשת תזריע: הן הנגע עצמו, והן ההסגר והודאות של המצורע, שהוא ״מובדל ומפורסם לבדו״ אינם באים רק כעונש ומניעת טוב מן המצורע, כדלעיל, אלא הם שלבים בתיקון ובטיהור המצורע, ומסייעים בידו להתחיל סדר של חיים חדשים, ולנתק את הקשר עם ״שיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע״.

וכיון שהתורה היא הוראה, מובן, שגם מפרשת הנגעים נלמדת הוראה[39] לגבי כל עונשי התורה, שהם פעולה מיוחדת של הקדוש־ברוך־הוא למען תיקון היהודי והכוונתו בדרך הישר.

מדוע מלמדת אותנו התורה ענין זה דוקא בענין המצורע?

כיון שהמצורע נחשב כמת, ובגלוי טומאת המצורע היא מן הטומאות החמורות ביותר[40], ועונשו – בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא מהעונשים החמורים ביותר[41].

ומכך לומדים גם לגבי עונשים אחרים. שהם מהווים התחלה ושלב בתיקון האדם,

כשם שהנגעים, עם ימי ההסגר והודאות, הם ענין של ״תזריע״ – שמי שנחשב כמת ייהפך לבריה חדשה.

ה. שני הסוגים בדיני המצורע

ויש לומר, שמכך נובעת מסקנה להלכה:

את ההלכה[42] בענין המצורע, ש״כל ימי אשר הנגע בו יטמא… בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״38, ניתן להגדיר בשני אופנים – או שזוהי הלכה בדומה לטמאים אחרים (זבים וזבות וטמאי מתים) אשר אסור להם לשהות בתוך מחנה שכינה או מחנה לויה, ובדומה לכך צריך המצורע, מפני שטומאתו חמורה יותר, לשהות מחוץ לשלשת המחנות, אף מחוץ למחנה ישראל, וממילא ״בדד ישב…״[43]. או שהאזהרה ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ היא הלכה המיוחדת דוקא לגבי המצורע, לא מפני טומאתו, אלא מפני המיוחד שבמצורע לעומת הטמאים האחרים.

לכאורה, חלים אצל המצורע דינים משני סוגים: א דין כללי ככל הטמאים, המופיע בפרשת נשא[44]: ״וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש״. והסיבה היא ״ולא יטמאו את מחניהם״[45] – מפני המחנות, וזהו דין הקשור לטומאתו של המצורע. ב הציווי ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ – דין מיוחד אצל מצורע, הקשור דוקא אליו, לטהרתו, ולא רק לצורך הרחקתו מהמחנות מפני טומאתו.

ויש לומר, שבין שני סוגי דינים אלו יש כמה הבדלים להלכה, ומהם:

א בדין הכללי ״וישלחו מן המחנה״ חשוב ביותר הצד השלילי, שהוא לא יהיה במחנה – ולא יטמאו את מחניהם״, ולכן, כשבטלו מחנות, הרי גם אז אין הוא במחנה. ולעומת זאת בדין ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ חשוב יותר הצד החיובי – שהמצורע יהיה בדד מחוץ למחנה – ולכן, אם לא יתבצע אצלו מסיבה כלשהי הענין של ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״, כאשר לא היתה מציאות של מחנות וכדומה, הרי יוצא מכך, לפי זה, שאז הוא לא יוכל להגיע לידי טהרתו. כמבואר במקום אחר[46].

ב לפי הדין, שהמצורע צריך להיות מחוץ לגי מחנות, צריך להיות, שהאזהרה ״בדד ישב, לבדו ישב שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו״[47] באה רק כדי לשלול טמאים אחרים מסוגים שונים (טמאי מת, זבים וזבות) אך לא מצורעים[48]. ואילו מצד החיוב של ״בדד ישב״ צריך להיות גם בידוד ממצורעים אחרים[49], ודוקא אז מתקיים אצלו ״ויהיה מובדל ומפורסם לבדו״[50], ורק כך מוודאים ״שלא יתעסק בשיחת הרשעים״, דבר שאינו בטוח כאשר יימצא עם מצורעים, ובמיוחד אם יימצא עמם בלבד, שאז יכול להגרם בדיוק להיפך!

ו. נגעים – רק בחיצוניות

כשם שבפשוטם של הענינים לפי ההלכה הנגעים הם סימן והתראה כדי למנוע את היהודי מפני לשון הרע, ואם הוא המשיך ושקע בכך עד אשר ״משתנה עורו ויצטרע״, מתבצעות עמו פעולות של ״בדד ישב…״ כדי לרפאו ולנתקו משיחת הרשעים וכו׳ –

כך גם, ואף יותר מכך, מודגש ענין זה בפנימיות:

מוסבר בלקוטי תורה[51], שהנאמר לגבי נגעים[52] ״אדם כי יהיה בעור בשרו…״ – משתמשים דוקא בתואר אדם המביע את מעלתם של ישראל – משום שענין הנגעים קשור דוקא למי שנמצא בדרגת אדם, בדרגה גבוהה – ״שלימו דכולא״.

וההסבר לכך הוא, מפני שהנגעים ״בעור בשרו״ מראים על כך שהרע שהנגע גורם אינו בתוכו ובפנימיותו של האדם, אלא זוהי ״פסולת״, זהו רע הנשאר רק בחיצוניותו – ״בסוף לבושיו״, ולכן גם התוצאה דומה לגורם, והנגע הוא רק ״בעור בשרו״, בחיצוניות הגוף.

בכך מבאר אדמו״ר הזקן מדוע ״מצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן מפני שאינן מצויין כלל[53]… אך מעשה נסים הם״[54]

כיון ש״אינו נמצא בזמננו״ אדם שאין לו כלל רע בפנימיותו, ״שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות״, ולכן אין הרע גורם בתקופתנו לנגעים.

לפי זה מובן יותר הטעם הנ״ל, שתוכנו של ענין הנגעים המופיע בפרשת תזריע הוא ענין של ״תזריע״ – לצורך הולדה חדשה ונעלה יותר:

הקדוש־ברוך־הוא מחולל מעשה נסים זה כדי שגם החיצוניות והפסולת של הרע ״יתבררו׳׳ ויזדככו אצל ישראל.

ז. ״מצורע״ עצמו – חלק מן הטהרה

לפי זה ניתן להבין גם את שמה של הפרשה השניה, ״מצורע״, למרות שאין מדובר בה על מצבו של המצורע בטומאתו, אלא על מצבו ״ביום טהרתו״:

בכך מובע, שטהרתו ורפואתו של המצורע, כמפורט בפרשת מצורע, אינן חידוש נפרד המתחדש רק על ידי הפעולות והקרבנות המפורטים בפרשה זו, אלא כל זאת הוא המשך ותוצאה של המבואר בפרשת תזריע.

במילים אחרות: השלבים והפעולות שבפרשת מצורע, המביאים בפועל לידי הטהרה, רק ״ממשיכים״ ומגלים את מה שכבר התחדש באדם על ידי הצרעת עצמה, וכאמור לעיל שריפוי האדם ברוחניות (שהרי הגורם לצרעת הוא פגם ברוחניות) נעשה באמצעות הצרעת וההסגר – ״בדד ישב…״.

ולכן אין הפרשה נקראת בשם ״ביום טהרתו״, וכדומה[55], שם המבטא שדוקא כאן נעשית טהרתו, אלא היא נקראת דוקא בשם ״מצורע״ המבטא שהטהרה היא תוצאה של ענין ״המצורע״ עצמו.

ח. הגאולה – ״צמיחה״ מה״זריעה״ בגלות

כפי שאנו רואים ענין זה לגבי המצורע באופן פרטי, כך מובן לגבי עם ישראל בכללותו, שבהיותו בגלות הוא במצב של ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״[56]:

עבודתם (ראה גם סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 490 ואילך) הרוחנית של עם ישראל בתקופת הגלות היא עבודה מסוג של ״תזריע״ – זריעה[57] שהיא הכרחית לצורך תחילת הצמיחה בתקופת הגאולה. כפי שאומר אדמו״ר הזקן בתניא[58], שהגילוי הרוחני שיהיה לעתיד לבוא ״תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה עצמה״. כלומר, מה שיהיה בימות המשיח ובתחיית המתים אינו דבר נפרד מן הגלות, אלא זוהי ה״צמיחה״ הצומחת מעבודת ה״זריעה״ בזמן הגלות.

וזוהי ההוראה הנלמדת משמות הפרשות ״תזריע מצורע״ בעבודתו הרוחנית של כל אחד:

יהודי צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך קבלת עול, משום שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא.

והוא עלול לחשוב שאין כלל חשיבות לתוצאה של העבודה ולהשפעתה[59],

– על כך נלמדת ההוראה, שיחד עם ענין קבלת העול, צריך לחוש ב״מעשינו ועבודתינו״ בתקופת הגלות שזהו ענין של ״תזריע״ הגורם ל״צמיחה״, לגילוי של משיח צדקנו. וממילא, שהגילויים שלעתיד לבוא אינם ענין נפרד, אלא הם המשך ותוצאה של העבודה הרוחנית בתקופת הגלות, בדומה  ל״תזריע־מצורע״, כדלעיל – הצמיחה הנובעת מהעבודה בגלות.

ט. חיבור חזק בין ״תזריע״ לבין ״מצורע״

אך בקשר שבין העבודה הרוחנית בתקופת הגלות (תזריע) לבין ביאת המשיח (מצורע) יש מספר אופנים: אמנם, כל יהודי מאמין בביאת המשיח ו״מחכה לביאתו״, כי זהו אחד מעיקרי האמונה שבהם שוים כל ישראל – אך בכל זאת ייתכנו הבדלים עד כמה קשורה אמונה זו עם לימוד התורה וקיום המצוות, עם ״מעשינו ועבודתינו״ של היהודי:

יהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך ידיעה שזהו ״תזריע״, שזה מביא את המשיח, אך אין הדבר קשור ״אליו״, ואל עבודתו, כי – א הוא אינו לומד תורה ומקיים מצוות למטרה זו. ב לא אכפת לו שהגאולה תגיע מאוחר יותר (קריאת פרשת מצורע בשבוע בפני עצמו) ואף בדור אחר ח״ו. ״הוא״ מסתפק ושבע רצון בכך שהוא לומד תורה ומקיים מצוות, ומכין את הזריעה לגאולה.

על כך נלמדת ההוראה, שברוב השנים שתי פרשות אלו מחוברות, ויש כלל גדול בתורה, שעל הרוב תדבר[60], והלכה עיקרית קובעת למעשה בפועל שאזלינן בתר רובא[61]

כלומר, צריך להיות חיבור בין תזריע לבין מצורע, והחיבור צריך להיות מושלם כל כך, עד אשר – כמנהג ישראל בכל מקום – שכאשר שואלים ביום ראשון של השבוע, או בימים אחרים, איזה שבוע זה, עונה היהודי בפשטות: של פרשת תזריע־מצורע,

עבודתו של היהודי בתקופת הגלות צריכה להיות חדורה בצפיה מתמדת[62] ושאיפה לגאולה, אחכה לו בכל יום שיבוא[63]. וכיון שאני נבראתי לשמש את קוני[64], זוהי עבודתו של היהודי כל היום, הרי הוא חש בקיימו תורה ומצוות שעבודתו מביאה ומחישה את הגאולה – ראה לקו״ד ח״ג תכב, א [סה״ש תש״ג ע׳ 73]. וראה סה״ש תשנ״ב ח״א ע׳ 249.131.111.

י. מחכה לביאתו – לשלמות של קיום התורה והמצוות

אך חיבור זה עצמו יכול להיעשות בשני אופנים:

א היהודי חש שעבודתו, ״תזריע״, היא הזריעה שתגרום לצמיחה, לגאולה, אך באופן של ״זאת תהיה״ – בהויתו תהא[65] – כדבר נפרד בפני עצמו. אמנם, הוא אמנם שרוי במצב של ״אחכה לו בכל יום שיבוא״, ועבודתו נעשית למען ״שיבוא״ – אך ניכר אצלו שזהו ענין נפרד, שבאמצעות מעשינו ועבודתינו מביאים ומחישים (דבר אחר) את ביאת משיח צדקנו, ובפרט ״זכו״ – אחישנה״[66].

ב אופן נעלה יותר הוא, שאצל היהודי ״תזריע ומצורע״ מחוברות – הענין של ״אחכה״ ו״קווינו כל היום״ לגאולה המורגש אצלו בכל יום בעבודה של ״תזריע״ הוא כך, שלא זו בלבד שעבודתו תגרום מיד ל״שיבוא״, אלא שהגאולה העתידה היא ענין אחד עם מהות עבודתו הרוחנית (״תזריע־ מצורע״ נעשות לפרשה אחת) כי ביאת המשיח היא הצמיחה, והיא מהווה במילא את השלמות של זריעתו:

ויש לקשר זאת עם הענין שמשמעות ביאת המשיח היא שאז תהיה שלמות בתורה ובמצוות, ״תשבי יתרץ קושיות ואבעיות״[67], ״משיח יגלה טעמי תורה״[68]… ״ילמד תורה״[69], וכו׳.

כולל – כדברי הרמב״ם[70]: ״המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה״.

כמבואר במקום אחר[71] שבכך קובע הרמב״ם הלכה, שהמהות של משיח היא, שהוא מחזיר את השלמות להלכות ולמצוות התורה. ואת זאת אומר הרמב״ם: כל הענינים שחסרו לשלמות של קיום התורה והמצוות, מפני שחסרה שלמות של ישראל ובית המקדש – שזהו ענין הגלות באופן כללי – יושלמו על ידי משיח. וזוהי גם המשמעות של הדבר שמשיח מחזיר ״מלכות בית דוד ליושנה… וחוזרין כל המשפטים״ – הוא מחזיר את השלמות להלכות ולמצוות התורה.

וכיון שהחפצא (התורה והמצווה) הם בשלמות אז, נעשה גם קיומם מצד הגברא בשלמות, כי ״ינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ומצוות כהוגן״[72] ו״יהיו פנויין בתורה וחכמתה״[73], ויותר מכך: ״ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד…״[74].

ובכך מתבטאת האמונה בביאת המשיח ושל ״מחכה לביאתו״, שעליהם מדבר הרמב״ם בהמשך לאמור לעיל[75]: לימוד התורה וקיום המצוות חדור באמונה שזה מביא אותו ואת העולם כולו לשלמות של לימוד וידיעת התורה, לשלימות של המצוות וקיומן, ולשלימות של ידיעת הבורא – וזהו הענין של ״מחכה לביאתו״, כדלעיל.

יא. ״זאת תהיה״ ו״מצורע״

לפי זה יש לומר שזהו אחד ההסברים לכך שבדורות הראשונים נקראה הפרשה בשם ״זאת תהיה״, ודוקא בדורות האחרונים היא נקראת ״מצורע״, כדלעיל בסוף סעיף א׳[76]:

בדורות הראשונים, אשר היו רחוקים מן הגאולה, הורגשה הגאולה באופן של ״זאת תהיה״ – דבר אשר יהיה בעתיד, בנפרד, ולכן, לא היתה העבודה הרוחנית חדורה כל כך בהרגשה, שקיום התורה והמצוות עצמו מגיע מיד לשלמות גם בעולם,

אך בדורות האחרונים, הנקראים ״עקבתא דנזשיחא״, מורגש אצל ישראל הענין של משיח הרבה יותר, ולכן נקראת הפרשה בדורות אלו בשם ״מצורע״ ישראל חשים, ובודאי ״מזלייהו חזי״ – בעבודתם הרוחנית שהנה הנה בא המשיח, ולכן – המעשה הוא העיקר – חייבים להוסיף יותר בתורה ובמצוות, כדי שהעולם יגיע לשלמותו מהר ככל האפשר, ולקיים מצוות ״כמצות רצונך״[77] בביאת משיח צדקנו בבית המקדש השלישי.

יב. נשאר לברר רק את ״סוף לבושיו״

לפי כל האמור לעיל בסעיף ו', אפשר להבין טוב יותר, מדוע דוקא בדורות האחרונים נקראת הפרשה בשם ״מצורע״:

כשם שאצל האדם באופן פרטי, דוקא ענין הנגעים; ״מצורע״, מראה על האדם המושלם ״שמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים והבחינות שלמעלה״[78], ורק הבחינה ״התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו״78, ולכן נוצרו סימנים גשמיים רק בעורו, כדי לרמוז, שרק ״בסוף לבושיו״ נותרה פסולת שעדיין לא נתבררה ונזדככה – כך גם לגבי עם ישראל באופן כללי: כיון שבדורות האחרונים של עקבתא דמשיחא אנו נמצאים בסמוך מאד לביאת המשיח, לכן חשים עתה את המשמעות הנעלה של דרגת ״מצורע״, כדלעיל, שהפנימיות של כלל ישראל כבר נתבררה על־ידי עבודתם של ישראל במשך כל הדורות, ונותר רק לברר את הפסולת והחיצוניות של ״סוף לבושיו״.

יג. ״חיוורא דבי רבי שמו״

לפי האמור לעיל מובן גם הנאמר במסכת סנהדרין[79], שאליהו אמר לרבי יהושע בן לוי, שהמשיח ״יתיב ביני (״יושב בין) עניי סובלי חלאים״, ורש״י מפרש: ״מנוגעים, והוא נמי (=וגם הוא) מנוגע״. וכן ניתן להבין על ידי כך את הדיון בגמרא[80] אודות שמו של משיח, אשר לדעת רבנן ״חיוורא דבי רבי שמו ורש״י: מצורע של בית רבי שנאמר[81] אכן… חשבנוהו מנוגע…״.

ולכאורה, תמוה: כיצד ייתכן, שהמשיח ייקרא בשם ״מנוגע״ או ״מצורע״?

אמנם, זה שהמשיח סובל יסורים באופן כללי (״ביני .. סבלי הלאים״) מובן, שרש״י בפירושו על הגמרא, כדלעיל, מצטט את הפסוק[82] ״והוא מחולל מפשעינו, וכתיב81חליינו הוא נשא״, וכן מביאים רבנן בגמרא הוכחה מהפסוק הנ״ל לשמו של המשיח, – אך מהו הדיוק במשמעותם של הנגעים של משיח?

אך לפי האמור לעיל אפשר להסביר זאת [ראה גם לקו׳׳ש חל״ז ע'33ואילך. סה״ש תנש׳׳א ח״ב (ע׳ 491. 496 ואילך).]: הנגעים מבטאים את מצבם של ישראל בתקופה של עקבתא דמשיחא, שיש ״התבררות הרע״ בפנימיות הגוף והנפש של כלל ישראל, והרע נשאר רק בחיצוניות, כך שכבר שרויים במצב של ״זכו״.

ולפי זה מובן גם מענהו של משיח לרבי יהושע בן לוי66, על שאלתו ״לאימתי אתי מר״, ״אמר לו היום״, והסברו של אליהו ״הכי אמר לך, היום[83] אם בקולו תשמעון":

יש כלל בתורה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו[84]. אין כאן כוונה לשלול את הפירוש הפשוט של ״היום״ שאמר המשיח, שהיום הוא מצב של ״זכו" וראויים לביאתו ״היום״, אלא מסבירים שמשיח ״לא אתא״ משום שחסרה השלמות של ״בקולו תשמעון", חסר הסיום של בירור וזיכוך חיצוניות הרע –

ובמיוחד בדורותינו אלה, כאשר ישראל חשים שמשיח ״הנה[85] זה עומד אחר כתלינו״[86]. ויותר מכך: לכותל כבר יש ״חלונות״ ו״חרכים״, ויותר מכך: המשיח ״משגיח85מן החלונות מציץ מן החרכים״ – הוא משגיח ומצפה שכבר נשלים את ה״פכים קטנים״, ״לצחצח את הכפתורים״[87] ונסיים את הבירור ״שבסוף לבושיו״ –

שאז בא משיח תיכף ומיד, ״ארו[88] עם עניני שמיא כבר אינש אתה״״, הוא בא באופן של אחישנה, כי זהו מצב של ״כולו זכאי, דכתיב[89] ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ״66

מהענין של ״וזרעתי לי בארץ״[90] – ״הבאים[91] ישרש יעקב״ – מגיעים לידי ״יציץ91ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה״, בקרוב ממש.

(משיחות ש״פ תזריע תשמ״א, ש״פ תזריע ומצורע תשמ״ב)

מקורות והערות


[1]ראה לוחות העיבור שבטור או״ח אחרי הל' ר״ח ובעתים לבינה מאמר טו.

[2]יג, ב ואילך.

[3]שם, מז ואילך.

[4]יד, לד ואילך.

[5]יד, ב – עד שם, לב.

[6]ראה בהנסמן בלקו״ש [המתורגם] חכ״א ע׳ 278 הערה 2־1.

[7]ראה שער היחוד והאמונה פ״א.

[8]כפי שנק' בסידור הרס״ג – קריאת התורה.

[9]כבמג״א או״ח סתכ״ח. וברמב״ם (סו״ס אהבה) בסדר תפילות שלו בסופו (ועוד) ״אשה כי תזריע״. וראה לקו״ש שם ע׳ 163 הערה 6 עד״ז בכמה סדרות.

[10]ראה לקו״ש [המתורגם] ח״ז ע׳ 77 ואילך הענין המיוחד שבשם ״תזריע״ (וראה לקו״ש [המתורגם] חי״ז ע׳ 60־159 וע׳ 167). אבל לא נתבארה שם השייכות לתוכן ענין הנגעים כי אם ל״תורת האדם״ בכלל.

[11]נדרים סד, ב.

[12]ראה חדא״ג מהרש״א נדרים שם.

[13]ראה ספרי ורש״י בהעלותך יב, יב.

[14]ועד״ז י״ל גם בהא דאמרינן מצורע איתקש למת – ראה יבמות קג, ב. רמב״ם הל׳ טומאת צרעת פי״ג הי״ד. ואכ״מ.

[15]וי״ל שלכן נקראת בכמה ספרים בשם פ׳ ״טהרה״. וראה לקו״ש [המתורגם] ח״ז 105 הערה 5 ובהנסמן שם.

[16]להעיר גם מפרשת ״חיי שרה״ אף שתחלת הסדרה מדברת בפטירתה וקבורתה, ובכל הסדרה מדובר בענינים שארעו אחר מיתתה – ראה לקו״ש [המתורגם] חט״ו ע׳ 157 ואילך. וש״נ.

[17]להעיר מפיה״מ נגעים פי״ב, ה.

[18]יד, לד מויק״ר פי״ז, ו.

[19]תנחומא, ויק״ר (פט״ז, ה־ו).

[20]או״ח סתכ״ח.

[21]בסידורו – קריאת התורה.

[22]עה"ת תזריע יג, ח.

[23]בסדר תפלות שלו בסופו. וראה לקו״ש [המתורגם] ח״ז ע' 105 ובשוה״ג להערה 3 שם.

[24]ואפילו לדעת ס׳ העיקרים דרק שלשה עיקרים הם – שכר ועונש אחד מהם (ח״א פ״ד, פ״י).

[25]סנהדרין ר״פ חלק. – וכבר העירו ע״ז שלא הביא בס׳ היד ענין העיקרים, אבל מובן שאין זה מבטל חשיבותם. וראה טושו״ע יו״ד סרס״ח ס״ב.

[26]פ״ח ואילך.

[27]להעיר מברכות ה, א.

[28]ראה כוזרי מאמר שני פמ״ד. וראה גם עיקרים מאמר רביעי פל״ח.

[29]מכות כג, סע״א במשנה.

[30]סנהדרין מג, ב במשנה.

[31]ראה לקו״ת קרח נג, ד. מטות פו, ב. ובכ״מ. וראה לקו"ש חכ״ג ע' 96 ואילך, שמובן הוא גם בפשוטו של מקרא.

[32]להעיר מברכות (ה, ב) אם נגעים הוו יסורין של אהבה. אבל לכו״ע הוי מזבח כפרה.

[33]ועד״ז בפיה״מ נגעים פי״ב מ״ה. מו״נ ח״ג ספמ״ז.

[34]מקור הרמב״ם הוא (לכאורה) בתוספתא נגעים פ״ו, ו: תנחומא מצורע ד (בסופו); ויק״ר פי״ז, ד; פסיקתא רבתי יז – ששם מפורש הסדר הנ׳׳ל, תחלה נגעי בתים כו'. אבל במקומות הנ״ל אינו מפורש: א) ״אות ופלא הי׳ בישראל״. ב) עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים כו׳. ואכ״מ.

[35]וראה ספורנו ס״פ תזריע.

[36]פשטות לשון הרמב״ם בהל' טומאת צרעת שם, ״אינו ממנהגו של עולם״, קאי על ״השינוי האמור בבגדים ובבתים״, ועד״ז מובן ממ״ש בפיה"מ שם ״כי הבגדים והבתים דוממים והשנוי הנולד בהם אינו צרעת אלא שהתורה קראתו כך״* (וכן מפורש ברמב״ן עה״ת פרשתנו יג, מז. כלי יקר וספורנו שם. חינוך מצוה קעב, קעז**). אבל בלקו״ת פרשתנו (כב, ב. הובא לקמן בפנים ס"ו) כתב גם על צרעת באדם ״שנולדו סימנים בגשמיות בבשרו שלא כדרך הטבע.. אך מעשה נסים הם״,אבל גם ברמב״ם מובן, מכיוון שנגעי אדם באים על האדם בהמשך ולאחרי נגעי בתים ונגעי בגדים מוכח שסיבתם אינה טבעית***. וכ״מ במו״נ שם. ולהעיר ממה שמסיים בפיה״מ שם "וכן נגעי אדם אתה תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי .. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן.. ואמנם הם ענינים תוריים״ (וראה תרגום קאפח שם). ובכלי יקר שם ״וזהו בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש״. וראה גם בחיי (שם, נח).*) כ״ה בתרגום קאפח שם, ולפנינו בפיה״נו ב׳ נוסחאות.**) להעיר משינוי הלשון בחינוך: בנוגע לנגעי בגדים כתב (נוצרה קעב) ״כי זה הענין אינו בטבע אבל מופת הוא באומה הקדושה למען ילמדו כו'״; ובנוגע לנגעי בתים כתב (מצוה קעז) – שמעתי שאיננו דבר טבעי אבל הוא ענין מופתי יבוא לפעמים בבתי ישראל להוכיחם״.***) וכן משמע גם ממ״ש בלקו"ת שם ״הנגעים שאינם מליחות המצויים כמ״ש הרמב״ם", וקאי על נגעי אדם (כבפנים ההערה). וראה בהנסמן לקמן הערה 51. וראה לעיל ע' 72 הערה 9.

[37]להעיר מלשון החנוך במצוה קעב ״משרשי המצוה שרצה הא־ל בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו כו׳״, ובמצוה קעז ״כי מאהבת ה׳ אותם יודיע כו׳״.

[38]יג, מו.

[39]להעיר שבחינוך (מצוה קסט) כ׳ בשרשי המצוה (דנגעים – ״לטמא אדם מצורע.. שיבוא אל הכהן") ״לקבוע בנפשותינו כי השגחת הקב״ה פרטית על כ״א מבני אדם כו׳״. עיי״ש.

[40]דמחוץ למחנה מושבו, מחוץ לג׳ מחנות, משא״כ שאר טמאים (ראה תו״כ ורש״י פרשתנו שם. פסחים סז, א – הובא בפרש״י נשא ה, ב).

[41]ובמכש״כ מצער גלות שהוא ״שקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו כו' שוכן כו׳ עם זרים״ (חינוך מצוה תי), ויותר מזה במצורע ״בדד ישב״. ולהעיר מפירוש הראב״ד לתו״כ שם – שיהא כמנודה כו׳. וראה לקמן הערה 49.

[42]בכל הבא לקמן – ראה לקו"ש [המתורגם] חי״ח ע׳ 149 ואילך. וש״נ.

[43]מקומות שבהערה 40.

[44]ה, ב.

[45]שם, ג.

[46]ראה בארוכה לקו״ש שם.

[47]פסחים סז, א. וראה גם שאר המקומות שבהערה 40.

[48]כפשטות הפירוש בדברי ר״י פסחים שם.

[49]כן הוא לפי׳ הראב״ד בתו״כ שם. ולכאורה כן מובן מרש״י ד״ה בדד ישב (יג, מו) שמבאר בהמשך פירושו ״מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד כו'״, דהיינו לבדו ממש – דאילו זה שמושבו חוץ לג׳ מחנות מפרש רש״י בד״ה שלאח״ז שזהו פי' ד״מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות״. אבל ראה רא״ם ועוד בפרש״י ובשאר מפרשי התו"כ. וראה צפע״נ עה״ת שם דמביא מכ״מ דמצורעים יושבים ביחד. וראה גם מ״ב ז, ג (הפטרת פרשתנו): וארבעה אנשים היו מצורעים גו׳ ויאמרו איש אל רעהו גו׳ (אלא שזהו גיחזי ובניו שמחוייבים לכבדו וכו׳).

[50]לכאורה כן משמע מלשון הרמב״ם הנ״ל בפנים. וראה רמב״ם שם פ״י ה״ז.

[51]תזריע כב, ב. וראה גם סד״ה אדם כי יהי׳ תרס"ו, תרע׳׳ה (בהמשך תער״ב). וראה גם אלשיך פרשתנו שם. וראה לעיל ע׳ 72 ואילך.

[52]תזריע יג, ב.

[53]צ״ע אם הכוונה רק מפני זה (כי דינם שנוהגים גם שלא בזמן הבית (רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״ו)) – ואין כל מניעות, כהן מיוחס וכו׳. וראה תו״ש (שמות מילואים סח״י) הדעות אם נגעים נוהגין בזה"ז והטעמים.וראה הנסמן לעיל ע' 72 הערה 9.

[54]ראה לעיל הערה 36.

[55]וראה לקו״ש [המתורגם] ח״ז ע׳ 9־108 ובהערה 40 שם.

[56]ראה ויק״ר ספי״ז דדריש כל הפרשה בנגעי בתים על חורבן ביהמ״ק ״ועמא הגלי לבבל״ כו׳.

[57]ראה דרושי חסידות עה״פ הבאים ישרש יעקב (תו״א כו׳ פ׳ שמות).

[58]רפל״ז.

[59]ובל׳ הידוע אילו נצטווה לחטוב עצים (לקו״ת שלח (מ, א). וראה מו״נ ח״ג פנ״א בהערה).

[60]מו״נ ח״ג פל״ד.

[61]חולין יא, א. ובכ״מ.

[62]ראה פסיקתא רבתי רפל״ו: איזה אור שכנסת ישראל מצפה זה אורו של משיח. וראה שבת לא, א: צפית לישועה (וצ״ע בפרש״י שם). זח״א ד, סע״א. קט, א. ועוד.

[63]כנוסח אני מאמין.

[64]קדושין בסופה.

[65]מנחות ה, א.

[66]סנהדרין צח, א.

[67]תויו״ט סוף מם׳ עדיות. של״ה תט, א. והוא ע״פ זח״ג כח, א. ועייג״כ ערוך השלם בערכו.

[68]ברש״י שה״ש (א, ב) מפורש שלעת׳׳ל הקב״ה מגלה טעמי תורה (מבלי לפרט ע״י מי כמו בנגלה – שמשה קבל וכו׳) ובאותיות דרע״ק אות ז (יל״ש ישעי׳ רמז תכט בתחלתו): והקב״ה דורש להם (לצדיקים בג"ע) טעמי תורה חדשה שעתיד הקב״ה ליתן להם ע״י משיח (וביל׳׳ש שם ליתא תיבת ״טעמי״). וראה הנסמן בהערה הבאה.

[69]רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. ובפיה״מ להרמב״ם (סנהדרין ר״פ חלק ד״ה ועתה אחל): ונפלאות יתגלו על ידו (כ״ה הלשון בהעתקת קאפח. ובפיה״מ לפנינו בא בהמשך למש״כ לפנ״ז: ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו). וראה לקו"ת צו יז, ב. שער האמונה פנ״ו ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות מינוי מלך פ״ג.

[70]הל׳ מלכים רפי״א.

[71]לקו״ש [המתורגם] חי״ח ע' 301 ואילך.

[72]רמב״ם הל׳ תשובה שם. עיי״ש ובהלכה א שם.

[73]רמב״ם הל׳ מלכים פי״ב ה״ד. עיי״ש ובהל׳ תשובה שם ה״ב ״שמפני זה נתאוו כל ישראל כו׳ לימות המשיח״. וראה בארוכה – פיה״מ להרמב״ם שם.

[74]רמב״ם ספי״ב מהלי מלכים.

[75]ברפי״א שם. וראה לקו״ש שם ע׳ 303 ואילך.

[76]ראה לקו״ש [המתורגם] ח״ז ע' 108 ואילך.

[77]ראה תו״ח ר״פ ויחי. המשך וככה תרל״ז פי״ז ואילך.

[78]לשון הלקו״ת שנסמן לעיל שם.

[79]שם.

[80]שם ע״ב.

[81]ישעי׳ נג, ד.

[82]שם, ה.

[83]תהלים צה, ז.

[84]שבת סג, א.

[85]שה׳׳ש ב, ט.

[86]ראה קול קורא לכ״ק מו״ח אדמו״ר (נדפס בהקריאה והקדושה תש״א. אגרות קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ה ע׳ תיד) דמפרש זה על משיח.

[87]ראה שיחת שמחת תורה תרפ׳׳ט.

[88]דניאל ז, יג (ושם: אנש) – הובא בסנהדרין שם, א.

[89]ישעי' ס, כא.

[90]הושע ב, כה.

[91]ישעי׳ כז, ו. וראה תו״א ואוה״ת ד״ה זה (בפי שמות).

 

פרסום תגובה חדשה

test email