נשות ישראל תרמו לבנין בית ה' את הנזם – התכשיט שעל האף. וגם במקדש הפרטי שלה על האשה היהודיה לתרום את ה״נזם" – חוש הריח המיוחד שלה לבנות את ביתה כבית לה׳.

חוש הריח של האם מתבטא בכמה אופנים:

א. לחוש את ה״ריח" – האוירה.

ב. ליצור אוירה על ידי מפתח העידוד.

ג. לגרום ל״ריח" בישול ואפיה.

לחוש את ה״ריח״ – האוירה

"נראה במוחש שמצב הרוח בבית תלוי במצב רוחה של האשה״[1]. כל

אשה רוצה לראות ולחוש את האוירה הנינוחה בביתה, את האוירה השלווה,

את השמחה והרוגע…

אמנם אין זה קל להיות בשמחה, כאשר מסיבות שונות לבה דוקא מתכווץ בתוכה. אך כדאי לה לאשה לעשות מאמץ, להיות בחדוה למען בני ביתה, והקדוש ברוך הוא כבר יסייע בידה, שיהיו לה בע״ה הנתונים להיות בשמחה.

ליצור אוירה על ידי מפתח העידוד

המפתח ליצירת אוירה נאותה הוא: עידוד. כמו פרח הזקוק למים, לאויר ולאור, כך זקוקים כולנו לעידוד. עידוד אמיתי הוא אמנות ויש ללמוד אותו. ראשית, כל אדם צריך לעודד את עצמו. לדעת להעיף מבט אחורה ולראות מה שכבר עשה ולא רק את כל מה שיש עוד לעשות. נכון, הדרך ארוכה, אך גם הדרך הארוכה ביותר מתחילה בפסיעה ראשונה. אם האדם עצמו לא יהיה מעודד, כיצד יוכל לעודד את השני?…

וכאשר קבל החלטה לעודד את השני, ידחוק את עצמו ומחשבותיו, וישים את זולתו במרכז הבמה. הוא צריך לשדר לו כבוד וקבלה ללא תנאי. לא: ״אני מקבל אותך אבל…״ אלא: "אני מקבל אותך"! בלי"אם" ובלי"אבל״.

הוא יעזור לו לראות את החיובי שבכל דבר, לחלק את המשימה הגדולה למטרות קצרות טווח. ידריך אותו ויכוון אותו בעת הצורך. יפריד בין עושה למעשה כשיבקר אותו.

אחד הקשיים של העידוד הוא שלמרות כל העקרונות אין כללים. מה שמעודד אחד, לא מעודד את זולתו ואין לנו אלא לבדוק את התוצאה. קושי נוסף הוא: קשה לעודד דוקא את מי שזקוק לכך, וכן אנו נוטים לבלבל בין שבח ועידוד. שבח איננו עידוד ולפעמים פועל בדיוק להיפך.

מאחורי כל העקרונות עומדת האמונה שיחד עם כל הנטיות הרעות, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכח לשנות אותן, ולא זו בלבד, אלא אף "להפוך חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא בעבודתו ביגיעת בשר ונפש״[2].

עקרונות העידוד ויישומם

כדאי לכל אם לשנן את עשרת העקרונות לעידוד[3]:

1. לקבל את העושה ולא את המעשה – להתייחס התייחסות חיובית לעצמנו ולזולת ללא תנאים. להעריך את הזולת כפי שהוא, גם אם לא מקבלים את מעשיו. כשהמסר הוא: אנחנו מכבדים אותך, אבל הדבר שעשית לא רצוי.

2. הדגשת החיוב – הדגשת היש. לנסות לגלות את הטוב ולא לבקר. אין ילד קשה – יש ילד שקשה לו!

3. כבוד הדדי – זכותו של כל אדם שיתייחסו אליו בכבוד, ללא פגיעה ללא זלזול, ללא השפלה. זכותו של כל אדם שתהיינה לו דעות ועמדות משלו. להמשיך ולכבד גם כשאנו לא שבעי רצון, לא להעליב ולהשפיל, לכבד את הקשיים ולא לגמד את הקושי.

4. ההכרה בהשקעה – הדבר הקובע בעידוד הזולת היא ההשקעה ולא ההישג, כך נוכל לעודד כל אחד בכל מצב ולנסות להפוך כשלון לחויה מעודדת.

5. התקדמות במידה – לא להפריז בדרישות, להכיר ולכבד את הקצב השונה של כל אחד ואחד. לא לראות כל שיפור כמובן מאליו, אלא להאיר כל שיפור קטן בזרקור.

6. לאפשר לכל אחד לקחת אחריות – לא לקחת אחריות במקומו אלא האחריות שלך, אני אתך. להעביר אחריות בהדרגה לפי יכולת הילד.

7. שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה – כשאנו מתייעצים, משתפים ומבקשים את עזרת הילד אנו מדברים אתו כידידים בני רמה שווה.

5. הקשבה – להקשיב. לא לשמוע טכנית, אלא להיות קשובים לצרכים, בכנות ובקשב מלא. אם אינני פנוי להקשיב בשעה שהילד זקוק – להסביר לו שאיני פנוי ולקרוא לו כאשר אהיה פנוי להקשבה.

9. אני מאמין לך וסומך עליך – לשדר לך שאני מאמין שיש לך יכולת.

10. כל אחד טועה – אפשר להשתמש בשגיאות כחומר לימודי, מטעויות מתנסים ולומדים.

לגרום ל״ריח״ – בישול

– ״איזה ריח טוב יש היום בבית – מה בשלת אמא״?

– ״איזו הפתעה הכנת לנו היום, לפי הריח אני מרגיש שהפעם מדובר ב…״.

כשהאם מבשלת, אופה, מכינה – יש ריח גשמי, והריח הגשמי מחמם את הלב. כשלריח הגשמי יש מטרה, כשהאוכל משרת את משרתי ה׳ הרי הוא הופך לריח רוחני[4].

מעניין לראות שיש הקבלה בין עבודת האשה בנושא ה״ריח״ – בישול ואפיה, לבין עבודתו של הכהן הגדול ועבודת הכהנים בכלל. תשוקתם של הכהנים לעבודה מעוררת הסתכלות אחרת על עבודות הבית…

עבודת האטה כעבודת הכהן הגדול

נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״[5], ואומר הרמב״ן – כל יהודי הוא בבחינת כהן, משרת ועבד ה׳. מדייק הרבי בכתובים ואומר[6]: ״בשעה שיהודי עוסק בתורה ובתפילה – ניחא, אבל כאשר הוא אוכל או ישן במה מתבטא ייחודו ככהן?

– משמע, שכאשר יהודי אוכל וישן לשם שמים, הופכות גם האכילה והשינה עצמם לחלק מעבודת האדם לקונו. הוא הדין – מוסיף הרבי – בקשר לאשה היהודיה עליה מוטל תפקיד ניהול הבית וגידול הילדים ולצורך כך עליה להקדיש חלק ניכר מזמנה לדברים שאינם קשורים כלל, לכאורה עם עבודת ה׳. אולם כאשר היא עוסקת בדברים אלה, בידיעה ובהרגשה, שזהו חלק מהתפקיד שהטיל עליה הקדוש ברוך הוא – הרי זו עבודת ה׳״.

הבה נעיין מקרוב בעבודת הכהנים בבית המקדש[7]. האמורא אביי[8] היה מסביר ומונה את סדר העבודה: בבוקר כשהיו באים הכהנים לבית המקדש היו מתחילים בעבודת המערכה הגדולה – לנקות את השאריות שנשארו מקרבנות יום האתמול, מערכה שניה – לקיחת גחלים ואחר כך סידור שני גזרי עצים -פשוט לשם הדלקת אש, שלב הבא, דישון המזבח הפנימי – מורידים את האפר שנשאר, יותר מאוחר – הטבת חמש הנרות – ניקוי הנרות. מהן הפעולות שהיו נעשות במנחה? – היו מערבים סולת עם שמן, מטגנים בצק במחבת ומנסכים יין.

כל העבודות האלה נשמעות מוכרות ביותר לכל עקרת בית, הלא כן? ומה הקשר לכלים, הרי בבית המקדש היו הרבה כלים: מנורת שולחן, מזבח פנימי, מזלגות, כפות וכו׳. מי היה מנקה אותם? מי היה משפשף ומבריק אותם? – הכהנים. האם הם העלו על הדעת שעבודות אלו, שהם בעצם רשימת העבודות של כל עקרת בית, הן עבודות שמשפילות את המבצע אותן, שהן עבודות מנדנדות ומשעממות? חס וחלילה – המטרה הרוחנית היא שהנה אלה עבודות ה׳ ועל ידי העשיה שלהן הם מעלים את עצמם, הכהנים, וגם את בני ישראל – שהרי עבודת הכהנים נעשית עבור כל העם, להעלות אותם ולכפר בעדם.

תשוקתם של הכהנים לעבודה

עבודות אלה של הכהנים, שמא לא התבצעו מתוך שמחה? שמא העדיף כל אחד שרעהו יבצע את המשימה? – מעניין לעיין במסכת יומא[9] ולבחון את רצונם העז והבלתי מתפשר של הכהנים לזכות בעבודת הקדש. העבודות היו מתחלקות בגורל בין הכהנים – בית אב של אותו היום, לפי שכולם רצו להתעסק בעבודות קודש אלו.

עבודה ראשונה היתה תרומת הדשן. כיון שעבודה זו התבצעה עם עלות השחר והיה צורך להשכים קום, לכן הוחלט שעבודה זו לא תוטל על ידי הגורל, שהרי חלקם הגדול יקומו מוקדם מספק ולא יעלו בגורל. לכן קבעו שכל כהן הרוצה לתרום – תורם, ונמצא שהזריזין מקדימין לה. כיון שהכהנים היו מעונינים בעבודה זו והיו מרובין שהשכימו קום, לכן היה הנוהג שהכהנים היו רצים ועולים בכבש של מזבח החיצון, שארכו היה שלושים ושתים אמות (כששה עשר מטר) וכל מי שהגיע לארבע אמות הראשונות הסמוכות למזבח – זכה. אם היו השניים נכנסים לתוך ארבע האמות יחדיו, הממונה על הגורלות אמר לכהנים העומדים סביבו בעיגול – הצביעו, וכך היה מתבצע הפיס.

תשוקתם של הכהנים לעבודת הקודש היתה כה רבה, עד שארע וכאשר שני כהנים רצו כאחד כדי לזכות בתרומת הדשן, דחף אחד מהם את רעהו, נפל ונשברה רגלו. כיון שבית דין ראו שמגיעים לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח, אלא בפיס[10].

כיצד התקיים הפיס? הממונה על הגורלות אומר להם – לכהנים העומדים סביבו בעיגול: "הצביעו" על מנת למנות את האצבעות, לפי שאסור למנות את האנשים. מבואר בברייתא שהממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם, להודיע שהוא הראשון למניה. היה אותו כהן נוקב מספר מסויים הגדול בהרבה ממנין הכהנים, כגון: מאה. הממונה החל למנות את האצבעות מאותו כהן, וסובב והולך ומונה את האצבעות וחוזר חלילה, עד שמגיע למספר שנקב בו, אותו הכהן שהמספר כלה בו – הוא הכהן הזוכה. מי שהיה קשה לו להוציא אצבע אחת, הוציא שתים מצורפות, אך לא אצבע ואגודל. הטעם המבואר הוא, מפני הרמאים, שתשוקתם לעבודת הקודש היתה כה רבה, שבשעה שיתקרב המנין לסיומו, ויחשבו במי המספר יכלה, יוציאו אגודל ועוד אצבע הרחוקה ממנו, כדי שממונה יטעה וימנה אותן כשתים, ועל ידי כך יקרבו את סיום המנין ויכלה בהם – ויזכו.

כה היתה תשוקתם של בני הכהנים גדולה לזכות בעבודת הקודש המוזכרת לעיל!!!

התשוקה לתפקיד ״אמי מורתי״

כשם שמצינו הקבלה בעבודת האשה לעבודת הכהנים, כן יש ליצור הקבלה במוטיבציה. כשם שרצונם עז לבצע את התפקיד בבית המקדש הכללי, כן על האשה לגלות את הרצון למילוי תפקידה בבית.

האם צריכה לדעת לכוון מבטה למטרת הבית – לתכלית הרוחנית הסופית, זו שצריכה להישאר לדורי דורות.

ה״אם״ בעם ישראל נקראת "אמי מורתי״. מורתי – התואר ניתן כי היא המלמדת ״מודה אני״, ברכות, ליטול ידים וכו׳. המטרה הרוחנית הזו להיות אמא מלמדת – משנה את המבט שלנו על העבודות האחרות שלנו, הבישול והכלים ישארו בישול וכלים, אבל הרגש שונה כשאנחנו יודעים שזה חלק מעבודת הקודש. החיתולים והכביסה מסוגלים לגרום לנו סיפוק רב כשאנחנו זוכרות שזה חלק מעבודה של כהנים וגוי קדוש – להעלות את עצמנו, ילדינו סביבתנו וכל העם על ידי מקדש מעט הפרטי של כל אחת ואחת. ובכן, אנו מפנים מבט אל האשה, עיקר הבית ובונה הבית, ומצפים שמבטה יהיה נבון ומעודכן, ויעזור לה לקיום הייעוד ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כשבזכותה יבנה גם בית המקדש הנצחי בנין עדי-עד.