חידון לשוני לפרשת אמור מתוך הספר "שאל בנך ויגדך" 

1. כא, א: ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יִטַּמָּא בעמיו.

א. מהו בניינו של הפועל יִטַּמָּא?

ב. מדוע נקט הכתוב דווקא בניין זה?

2. כא, ב: כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו וּלְבִתּוֹ ולאחיו.

מה פשרו של הדגש בעיצור תי״ו?

3. בא, ה: לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת.

באילו נסיבות נקרים קדמא וזקף קטון במלה אחת?

4. כב, יג: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו.

א. מדוע ממוקם הטעם זרקא בסוף המלה: וזרע , על אף שההברה המוטעמת היא בתחילתה?

5. כג, יז: ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.

א. קרא את הפסוק המנוקד מ-א ועד ת ומצא בו שני דגשים יוצאי דופן.

ב. היש לן הסבר להימצאותם?

ג. דגש אחד מתוך השניים הנ״ל נקרה בתנאי הנ״ל שלוש פעמים נוספות בתנ׳׳ך. היכן?

6. כג, לב: שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

טז, לא: שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם.

התדע, מדוע יש חילוף במינו של כינוי הגוף הוא – היא, חרף הטעמים הזהים לחלוטין בשני הפסוקים?

7. כג, מ: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הָדָר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. סוכה לא: …הדר ההוא הדר באילנו משנה לשנה.

הכיצד ניתן ללמוד לימוד כעין זה, הרי אין להשוות את הַדָּר באילנו ובר לפרי עץ הָדָר, המנוקד באופן שונה?!

8. כד, ה: ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת.

איך ניתן להסביר את ההטעמה המלרעית במלה ואפית, הנמנית על גזרת נל״י, ההגויה תמיד בהטעמה מלעילית גם בתוספת ״ו ההיפוך״ (כגון: ועשית, ובנית, ורבית)?

9. כד, י: ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי.

ראב״ע, ד״ה ואיש הישראלי: כמו לאיש העשיר (שמו״ב יב, ד) את יום השביעי (בראשית ב, ג).

א. מהו העניין הלשוני המטריד את ראב״ע?

ב. נקד את המלה ״לאיש״ המצוטטת משמו״ב.

ג. שער, מדוע מקדים ראב״ע את הדוגמא מספר שמואל לזו שמספר בראשית?

10. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. מכסה קבועה (יום).

ב. מידה כנגד מידה, כאשר עשה כן ייעשה לו (עין).

ג. כינוי לנר, שמדליקים בבית הכנסת לפני ארון הקודש בשעת התפילה (נר).

ד. כינוי למישהו המתחזה נעלה ומעודן ביותר (זית).

התשובות

ו. א. בניינו של יִטַּמָּא הוא התפעל, וזאת על סמך הדגש בעה״פ מ, וכן על פי תנועת הפתח בפה״פ ט (ולא קמץ – מאפיין של בניין נפעל).

ב. הוראת הסביל של בניין נפעל אינה לענייננו, מכיוון שבלתי הגיוני. לדרוש מכהן לא להיטמא, שכן לא תמיד תלוי הדבר בו.

בניין התפעל, לעומת זאת, מביע, בין השאר, את הוראת החוזר (=רפלקסיביות), דהיינו, לכהן אסור לטמא את עצמו, דבר הנתון לשליטתו המלאה.

2. הדגש במלה וּלְבִתּוֹ הוא דגש משלים, שכן שורש המלה הוא בנת, כפי שמשתקף, למשל, בשפה הערבית, וכן בריבוי של המלה העברית בנות.

3. בשום נסיבות לא ייקרו קדמא וזקף קטון במלה אחת!

הסימן, הנראה כקדמא, קרוי ״מתיגה״ (בכתבי היד צורתו קו במעט מאונך), ומעמדו כמפסיק פחות אפילו מהמתג.

מתיגה-זקף חוברים במלה אחת בהתקיים שני התנאים הבאים:

א. לפני ההברה המוטעמת יש לפחות שלוש הברות (השווא הנע נחשב להברה לעניין זה).

ב. ההברה השנייה שלפני המוטעמת סגורה.

על פי הכללים הללו, בדין הוא שבמלה ובבשרם תהיה מתיגה, שכן:

א. קודמות להברה המוטעמת (רם) לפחות שלוש הברות.

ב. ההברה השנייה שלפני המוטעמת (…בִּבְ) אכן סגורה.

4. בספרי אמ״ת (איוב, משלי, תהילים) קיים טעם משרת ״צינורית״, הזהה בצורתו לטעם המפסיק זרקא. מכיוון שהצינורית ממוקמת בדרך קבע בהברה שלפני המוטעמת, ומתוך מגמה למנוע בלבול בין שני הטעמים הללו, קבעו את מקומו של הזרקא רחוק ככל האפשר מהצינורית, דהיינו, בסוף המלה.

אף על פי שהבעייה אינה קיימת בטעמי כ״א הספרים (שהרי הטעם המשרת צינורית אינו קיים בהם) כנראה משום ״לא פלוג״ הוחלה שיטה זו גם עליהם.

5. א. על פי הרמז, המופיע בשאלה (״מ-א ועד ת״), הכוונה לדגש באות א במלה תָּבִיאּוּ ולדגש באות ת במלה שְׁתֵּים.

ב. ייתכן, שהדגש נועד למנוע את ״בליעת״ האל״ף העיצורית (״תָּבִיוּ״). לדגש בעיצור ת במלה שְׁתֵּים יש שני הסברים, המושתתים על ההשערות הבאות:

1) המלה שְׁתַּיִם היא התפתחות של *אֶשְׁתַּיִם, והדגש ב-ת הוא דגש קל, הבא אחרי שווא נח.

(2 שְׁתֵּים היא הצורה, שהתקבלה מהצורה הבסיסית *שִׁנְתַּיִם, והדגש ב-ת הוא דגש חזק המשמש ״יד ושם״ לעיצור נ, שהידמה ל-ת.

ג.          1) בראשית מג, כו: וַיָּבִיאּוּ.

            2)  איוב לג, בא: רֻאּוּ.

            3) עזרא ח, יח: .וַיָּבִיאּוּ.

ייתכן, שהדגש נועד למנוע את ״בליעת״ האל״ף העיצורית(״תָּבִיוּ ״).

6. בפסוק שבפרשתנו, כינוי הגוף הוא מוסב אל המלה ״יום״ (בפסוק ב״ו) או ״בעצם היום״ (פסוקים כח-ל), בעוד שבפרק טז לא מוסב הכינוי היא למלה שבת שבתחילת הפסוק, ואולי מוסבת ״היא״ לפסוק ג׳ בראש הפרשה: בזאת יבוא אהרן אל הקדש וכו' [ראה פסוק כט: והיתה ( =זאת?) לכם לחקת עולם וכו'].

7. בהקדמה לפירוש המשניות לסדר ברכות אומר הרמב״ם:

…שהפרושים המקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד: המוציא עין חברו יוציאו את עינו, שנאמר (דברים י״ט) ״עין בעין״, ויאמר השני: אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.

ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב ״פרי עץ הדר״, שיאמר אחד שהוא אתרוג ויאמר אחר שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו גם כן בעץ עבות שהוא הדס…

אבל אע״פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהן מחכמי התורה נוכל להוציא ממנה אלו הפרושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתאות והראיות והרמזים המצויים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאים ראיות על אחד מאלו הפירושים, כגון מה שאמרו במאמר הכתוב ״פרי עץ הדר״ אולי יהיה רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר (מסכת סוכה דף ל״ה) ״עץ שטעם עצו ופריו שוה״ ואמר אחד ״הדר באילנו משנה לשנה״ ואמר אחר ״פרי הדר על כל מים״ – אליו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה, אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל וכן היא ראיתם על ההדס.

8. אכן, ההטעמה המלרעית של ואפית היא בגדר חריג, יחסית לנטייה הרגילה של גזרת נל״י בתוספת ״ו ההיפוך״. הטיבות לחריגה זו הן שתי העובדות הבאות:

א. המלה העוקבת לה פותחת בעיצור גרוני (אֹתָהּ).

ב. ואפית מלווה בטעם המחבר מהפך.

9. א. העניין הלשוני, המטריד את ראב״ע, הוא היעדר ההתאם ביידוע בין שם לבין תוארו, דהיינו, צריך היה להיות כתוב ״ואיש ישראלי״ או, לחילופין, ״והאיש הישראלי״.

ב. לְאִישׁ.

ג. הדוגמא (״לאיש העשיר״) מספר שמואל קרובה יותר לפסוקנו (״ואיש הישראלי״).

10. א. דבר יום ביומו. כג, לז.

ב. עין תחת עין. כד, כ.

ג. נר תמיד. כד, כ.

ד. שמן זית זך. כד, ב.