פרשת אמור – ולאחותו הבתולה… לה יטמא

יום חמישי י״ב אייר ה׳תשע״ה
במאמר הרבי לפרשת אמור שנת ה'תשכ"ד מסביר הרבי את משמעות הפסוק: ולאחותו הבתולה… לה יטמא. כלומר, הוא מסביר מהי מעלת ישראל שבשבילם מיטמא הקב״ה בעצמו כביכול.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ אמור, כ׳ אייר ה׳תשכ״ד

 

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא[1], ואיתא בזהר[2] [אשר כמה דרושים ד״ה ולאחותו הבתולה מיוסדים על זהר זה, ומהם ד״ה הנ״ל שבספר תרכ״ט[3], וד״ה זה שבביכל מאמרי כ״ק אדמו״ר הצ״צ[4], שנפדה לא מזמן בפדיון שבויים, ותוכן מאמר זה יתבאר להלן], ר׳ אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה[5] וגו׳, ומבאר שם שהכתוב מדבר בענין גאולה העתידה מגלות הרביעי, גלות אדום.

 

והענין הוא[6], דהנה יניקת החיצונים אינו מהספירות עצמם, אורות וכלים (גופים) ח״ו, כי אם מהלבושים, וגם מהלבושים אין יניקתם מפנימיות הלבושים ורק מחיצוניות הלבושים בלבד. והנה כתיב[7] וכבודי לאחר לא אתן, ולבושים הו״ע כבוד, וכמאמר[8] ר׳ יוחנן קארי למאני מכבדותא, וא״כ אינו מובן איך אפשר שיינקו מהלבושים. והענין שיניקתם הוא מהלבושים דספירת החסד, דלהיות שהחסד שלמעלה היא השפעה בל״ג, לכן מהלבושים דחסד אפשר להיות להם יניקה. וכמו אברהם אבינו שאמר[9] לו ישמעאל יחי׳ לפניך, דלהיות שאברהם הוא בספירת החסד, לכן יש מזה נתינת מקום גם לישמעאל כו׳[10]. ולכן, הגאולה מהגלות וביטול יניקתם תהי׳ ע״י מדת הגבורה, והוא מה שהקב״ה ילחום עמהם במדת הנצחון כו׳, שזהו מצד מדת הדין והגבורה, ועי״ז יתבטל יניקתם. וזהו מ״ש[11] מדוע אדום ללבושיך, שהקב״ה יתלבש בלבושי נוקמא2, לבושי הדין והגבורה. וזהו ג״כ מ״ש[12] ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, דנצחם הוא מדת הנצח, ענף החסד[13], שמשם הוא שרש יניקתם, וכנ״ל שכל יניקתם הוא מצד מדת החסד דוקא (אלא שאין זה מהחסד עצמו, כ״א ממדת הנצח ענף החסד), וע״י שהקב״ה יתלבש בלבושי אדום, דין וגבורה, יהי׳ ויז נצחם על בגדי, שתתבטל יניקתם כו׳ ויתהפך לטוב. דזהו״ע וכל מלבושי אגאלתי, דבתיבת אגאלתי ישנם ב׳ פירושים, א׳ אגאלתי מלשון גיעול ומיאוס[14], ב׳ מלשון גאולה[15], כפשוטו. וזהו וכל מלבושי אגאלתי, שהגיעול ומיאוס, שהו״ע יניקת הקליפות שנעשה בסיבת הלבושים – וכל מלבושי, יתהפך לטוב כו׳, אגאלתי מלשון גאולה, ועי״ז יהי׳ עילוי בבחי׳ הקדושה עוד יותר מכמו שהי׳ קודם כו׳. והגאולה תהי׳ מהקב״ה בכבודו ובעצמו, דזהו מ״ש שם12פורה דרכתי לבדי, שהקב״ה עצמו יתלבש בלבושי נוקמא להלחם עם הקליפות כו׳. וע״ד שהי׳ ביצי״מ, שהגאולה היתה לא ע״י מלאך שרף שליח ואחר[16], כי כל בחינות אלו הי׳ אפשר שיהיו נבלעים בהקליפות ח״ו[17], כ״א מהקב״ה בכבודו ובעצמו.

 

וזהו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא, דזה קאי על הקב״ה שנקרא בשם כהן, וכמרז״ל[18] אלקיכם כהן הוא, שיורד למקום הקליפות ומיטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל מהגלות. וע״ד דאיתא במדרש[19] משל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות, אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת כו׳ ולא אאבד את תרומתי, כך הקב״ה יורד למקום הטומאה ומיטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל.

 

והנה[20] במעלת ישראל שבשבילם מיטמא הקב״ה עצמו כביכול, חושב ג׳ ענינים. ולאחותו, הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש. אחותו הוא כענין אהבת אח ואחות, שהוא טבעי בלא שום שינוי, והו״ע עבודת הצדיקים, שממשיכים מבחי׳ לא שניתי[21]. הקרובה אליו הו״ע אשתו, וכמ״ש בפסוק שלפני זה[22] לשארו הקרוב אליו, ושארו זו אשתו[23] (ומ״ש הקרובה אליו, שהכוונה היא לאשתו, קאי אמ״ש ולאחותו דלעיל מיני׳, לפי שלמעלה יש ענין היחוד גם באחותו, וכמ״ש[24] ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, שלמעלה ישנו יחוד גם באחותו כידוע[25]). וההפרש שבין אחותו להקרובה אליו זו אשתו, דבאהבת אח ואחות אין שינויים כי הו״ע טבעי, משא״כ באיש ואשתו, ובעבודה הו״ע עבודת הבעלי תשובה. ויש בזה מעלה על בחי׳ אחותו, כי תענוג תמידי אינו תענוג[26] בערך התענוג שבתענוג שאינו תמידי. ולהיות שבכל אחד מהם (צדיקים ובע״ת) ישנה מעלה שאינה בשני, לכן צ״ל ב׳ ענינים, אחותו והקרובה אליו, שאז יטמא. אשר לא היתה לאיש הו״ע מה שגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית׳ (כמבואר בתניא[27]). ובשביל ג׳ ענינים אלו שבכנס״י – צדיקים ובע״ת וגם שבשעת החטא היא באמנה אתו ית׳ – יורד הקב״ה למקום הטומאה בכדי לגאלם. ואף שהקב״ה הוא גם כהן גדול[28], בכ״ז מיטמא לאחותו ובא מאדום גו׳*.

 

והנה במאמר שם[29] אומר ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שזה שהקב״ה יורד למקום הטומאה הוא בשביל לגאול את ישראל דוקא. דבשביל לברר את הניצוצות שנפלו בהקליפות לא הי׳ יורד, דהרפ״ח ניצוצות שנפלו בשבה״כ…[30] ורק כשיורד בכדי לגאול את ישראל, מתבררים אז גם הניצוצות. וכהמשל במדרש[31] למי שאבדו לו כמה פרוטות, אשר בשביל הפרוטות לא הי׳ מטריח את עצמו לחפשם כו׳, ורק כשנאבד לו מרגליות בין הפרוטות, אז הוא מטריח את עצמו למצוא את המרגליות, ועי״ז הוא מוצא גם את הפרוטות.

 

וזהו[32] ג״כ מ״ש שםאני מדבר בצדקה רב להושיע, שהוא ירידת הקב״ה בבחי׳ המלכות בכדי לגאול את ישראל. דאני הוא בחי׳ ז״א, ואני מדבר בצדקה הוא המשכת בחי׳ ז״א בבחי׳ דיבור ובחי׳ צדקה שהוא בחי׳ המלכות. דמהמלכות עצמה א״א להיות הגאולה מצד הדינים, והגאולה היא מצד המשכת הז״א במלכות דוקא, דזהו מ״ש צדקה ולא צדק, שהמלכות עצמה נקראת צדק, וצדקה בה׳ הוא המשכת בחי׳ ה״ח דז״א הממתיקים את הדינים דמלכות. וע״י ירידת הז״א במלכות וכו׳ עד למקום הקליפות לגאול את ישראל, נעשה עלי׳ גם בז״א כו׳. דזהו מ״ש חמוץ בגדים מבצרה, דענין חמוץ הוא ע״ד מ״ש[33] ולו יקהת עמים, דיקהת הוא מלשון אסיפה[34] ומ״מ נאמר הלשון יקהת דוקא, יקהת מלשון קיוהא, שהו״ע בירור ואסיפת הקיוהא וחימוץ כו׳[35]. וכן הוא גם במ״ש חמוץ בגדים, שהו״ע בירור דברים החריפים וחמוצים, שמתבררים ונהפכים לטוב, שעי״ז נעשה עלי׳ כו׳.

 

—————

 

* והביאור בזה (בהמאמר) דאדום ללבושיך הוא בז״א וכמובן בזוהר, וכה״ג הוא בחי׳ אריך או חכמה וכו׳ (ראה ביאוה״ז ס״פ לך ובדרושי חנוכה בכ״מ). ומכיון שכה״ג הוא בחי׳ אריך או חכמה שהם למעלה מהשתלשלות, אינו בענין אדום ללבושיך (בחי׳ ז״א), ובמילא אין בזה מלכתחילה ענין טומאה כו׳. וכל ההסבר שבהמאמר (על זה שהקב״ה יורד למקום הקליפות ומיטמא כביכול) הוא על בחי׳ כהן הדיוט שלמעלה, בחי׳ ז״א, שבו מלחמה דאדום ללבושיך, ועל זה הוא ההסבר, אשר כהן הדיוט מותר להטמאות לאחותו הבתולה גו׳.

 

ועפי״ז מתורצת ג״כ קושית המהרש״א* (סנה׳ שם) הלא יתברך מכונה לכה״ג שאסור לטמא אביו לבן – כי כה״ג הוא בחי׳ אריך כו׳. וראה ג״כ פירוש מהר״ש מאסטרפאליא (בסו״ס קרנים) לקוטי שושנים.

 

————–

 

* כן הלשון בלקו״ש [= בלקוטי שושנים] שם. וכנראה כוונתו לזה שהמהרש״א שם מתרץ (על קושית התוס׳ שם היאך נטמא) תירוץ אחר מתירוץ התוס׳ ״דישראל נק׳ בנים למקום״, שי״ל בזה הטעם, לפי שקשה לו שכה״ג אסור להטמאות לבניו.

 

—————–

 

 



[1]פרשתנו (אמור) כא, ג. – חלק ממאמר זה הוגה (בשילוב שיחות התוועדות שבת זו) ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״ז ע׳ 153 ואילך. המו״ל.

[2]זח״ג (פרשתנו) פט, א.

[3]ע׳ קפו ואילך (בהוצאת קה״ת, תשנ״ב).

[4]אוה״ת פרשתנו ע׳ קמט ואילך. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רט ואילך. אוה״ת שם (כרך ב) ע׳ תקעח ואילך. נשא (כרך ה) ע׳ א׳תקעז ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רמח ואילך. ליקוט ח״ב ע׳ רטז ואילך.

[5]ישעי׳ סג, א.

[6]בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם. אוה״ת פרשתנו שם ע׳ קנג. (כרך ב) ע׳ תקפא. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ רנג. תרכ״ט שם ע׳ קצב. ליקוט שם ע׳ ריז.

[7]ישעי׳ מב, ח. מח, יא.

[8]שבת קיג, א.

[9]לך יז, יח.

[10]ראה (נוסף להמצויין בהערה 6) תו״א לך יב, א. מג״א (הוספות) קיט, ד. ובכ״מ.

[11]ישעי׳ סג, כ.

[12]שם, ג.

[13]ראה רע״מ בזח״ג רמג, סע״א. תקו״ז תכ״ב (סח, ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ד. שער (ב) טעם האצילות פ״ב.

[14]ראה פרש״י, מצו״ד ומצו״צ עה״פ. זהר שבהערה 2.

[15]רמ״ז לזהר שם.

[16]הגש״פ פיסקא ויוציאנו.

[17]ראה סידור האריז״ל הגש״פ שם.

[18]סנהדרין לט, א.

[19]שמו״ר פט״ו, ה.

[20]בהבא לקמן – ראה (נוסף להמצויין בהערה 4) לקו״ת בהר בתחלתו (לט, סע״ג ואילך). שה״ש כט, רע״ג. לד, סע״א. המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתלז ואילך. לקו״ש ח״כ ס״ע 40 ואילך.

[21]מלאכי ג, ו.

[22]פרשתנו כא, ב.

[23]פרש״י (מתו״כ) עה״פ.

[24]קדושים כ, יז.

[25]ראה זח״ג ז, ב.

[26]כש״ט סקכ״א (טז, ב). לקו״א להה״מ סקס״ח (מא, ב). ועוד.

[27]ספכ״ד.

[28]ראה זח״ג יז, ב.

[29]אוה״ת פרשתנו שם ע׳ קנג. וראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ ריב-ג. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ רנד. תרכ״ט שם ע׳ קצג.

[30]חסר כמה תיבות. וראה אוה״ת שם: כי משום הניצוצים דז׳ מלכים לא היה מטמא כי גם שבה״כ רק מהניצוצים והיה מכלה אותם עם הניצוצים כי השבירה רק בבחי׳ שם ב״ן ורפ״ח גימ׳ שם שהוא רק הארה. המו״ל.

[31]הובא באוה״ת שם. וראה דב״ר פ״ב, ט.

[32]בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ רי-ריא. אוה״ת שם (כרך ב) ע׳ תקפא.

[33]ויחי מט, י.

[34]פרש״י עה״פ.

[35]ראה לקו״ת במדבר א, ג. אוה״ת קרח ע׳ תרצד. סה״מ עת״ר ריש ע׳ רסג. ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email