פרשת בהר – חידון לשוני

יום חמישי י״ט אייר ה׳תשע״ה
חידון לשוני לפרשת בהר. אין כמו חידות ושאלות מחכימות הממריצות את הלומד לדרוש ולחקור בעיון לעומק בפרשת השבוע.
מאת אריה פלהיימר

 

 

חידון לשוני לפרשת בהר מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

1. כה, ה: את ספיח קצירך לא תקצר ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ.

א. כיצד ניתן להסביר את חוסר ההתאמה, בין מין הנושא ״שנת״ (נקבה) לבין מינו של הנשוא יהיה (זכר)?

ב. על פי טעמי המקרא, האם מתקבלת על הדעת הטענה, שהנושא הוא שבתון (זכר), וממילא אין מקום לשאלה א?

2. כנ״ל:

מהי משמעות המלה נזירך, ומה עניינה למשמעות הרגילה של המלה נזיר?

3. כה, בא: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הַשִּׁשִּׁית ועשת את התבואה לשלש השנים.

מה פשרו של הדגש בעיצור ש במלה הששּית?

4. כה, כג: והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי.

בתרגומו הערבי של רס״ג לתורה הוא נוקט שתי מלים שונות בתרגום המלה ״כי״, המופיעה פעמיים בפסוק: בפעם הראשונה התרגום הוא ״לִאַנַהַא״ ובשנייה – ״אִנַמַא״.

גם ללא הבנת דברי רס׳׳ג, התוכל להסביר את פשר השינוי ואת טיבו?

5. כה, כז: וְחִשַּׁב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו ושב לאחזתו. מה ״חריג״ בפועל וחשב?

6. כה, לג: ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחזתו ביבל כי בתי ערי הלוים היא אחזתם בתוך בני ישראל.

מלבד ״קיפוחם״ של בני לוי בחלק ובנחלה בתוך ארץ ישראל, מאיזו בחינה נוספת הם ״מקופחים״ בפסוקנו?

7. כה, מה: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לַאֲחֻזָּה.

האם המלה לַאֲחֻזָּה מיודעת?

8. כה, כב: וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעת עד בוא תבואתה תאכלו ישן.

ראב״ע, ד״ה ישן: שב אל מן וכו'.

מהי כוונתו של ראב״ע, ואיזו טעות הוא מתכוון למנוע?

9. כה, כה: כי ימון אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו.

ראב״ע, ד״ה ימוך: מהפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם…

הסבר את דבריו במינוח הלשוני שאנו רגילים אליו.

10. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. איזה קשר או שייכות יש בין שני עניינים? (שמיטה).

ב. לעיתים רחוקות ביותר (יובל).

ג. היו בידיו האמצעים הדרושים (יד).

ד. קרוב משפחה (בשר).

 

התשובות

ו. א. סביר להניח, שהפועל יהיה הזכרי איננו קשור ל״שְׁנַת״ הנקבית, אלא לנושא החסר במשפט (כגון ״הדבר״). וראה רש״י לבראשית טו, יז, ד״ה ״ויהי השמש באה״: כמו ויהי הם מריקים שקיהם ויהי הם קוברים איש כלומר ויהי דבר זה.

ב, מובן שלא, שהרי ״שנת שבתון״ מופיע כיחידה אחת, שהגרעין בה הוא המלה ״שנת״ הנקבית.

2. ״נזיר״ בענייננו הוא כינוי לגפן שלא נזמרה במועד ושריגיה האריכו. על פי הגדרה זו, מיותר להסביר את הקשר של שורש המלה למשמעות הרגילה של נזיר, ששערו לא סופר.

3. הדגש במלה הששּית הוא דגש משלים לעיצור ד (!): שורש המלה הוא שדש, ומחמת היעדר תנועה בעיצור ד (*שִׁדְשִׁי) הוא הידמה לעיצור העוקב, וכ״זכר לחורבן״ יש בו דגש חזק.

[הערה: הידמות העיצור ד קיימת בשפה הארמית: *קדמא>קמא. *אודנא >אונא ועוד…]

הראיות לטיעון זה מצויות, למשל, בשתי שפות שמיות נוספות: בערבית סַאדִס (ס = ש) = ששי, וע״פ עיקרון מעתק העיצורים כך גם באוגריתית.

4. רס״ג מתרגם את המלה ״כי״ בשני אופנים, משום שלדעתו אין משמעותן זהה: בעוד שמשמעה של ״כי״ הראשונה הוא ״מפני ש״ – הרי פירושו של ״כי״ השנייה הוא אכן, אמנם, רק.

5. ה״חריג״ בפועל וְחִשַּׁב הוא תנועת הפתח בעי"ן הפועל תמורת הצירי הרגילה. סקירת בניין פיעל במקרא מגלה עובדה מפתיעה: רוב פועלי בניין פיעל בעבר, בגוף שלישי יחיד, מונעים בתנועת פתח(!) בעי"ן הפועל (דהיינו פיעַל!). אגב האורח, על פי מסקנה זו, היה נכון יותר לכנות בניין זה פיעַל!

6. ״קיפוחם״ בפסוקנו מתבטא בהיעדר דגש חזק באות למ"ד, העוקבת את ה' הידיעה. יצוין, כי מלה זו לנטיותיה השונות ״מקופחת" מבחינה זו בעקביות לאורך בל התנ״ך (במאתיים וחמישים פעם!) ללא שום יוצא מן הכלל.

7. המלה לַאֲחֻזָּה איננה מיודעת. ניקוד ל השימוש בתנועת פתח נועד למנוע שני שוואים נעים רצופים (*לְאְחזה). לו היתה המלה מיודעת, היתה תנועת ל השימוש קמץ – לָאֲחֻזָּה.

8. כוונתו של ראב״ע להודיענו, שהמלה ״יָשָׁן״ איננה תואר למלה ״התבואה״ הקודמת לה (התדע מדוע?), אלא היא מוסבת כלפי המלה ״מן״ – מן יָשָׁן של התבואה.

9. ״ימוך״ נמנית עם השורשים, המכילים שני עיצורים, ועה״פ שלהם משמשת כאות נחה – אם קריאה.

10. א. מה עניין שמיטה אצל הר סיני. (רש׳׳י ל-כה, א).

ב. פעם אחת ביובל. כ״ה, י.

ג. מצאה ידו, השיגה ידו. כה, כח.

ד. שאר בשר. כה, מט.

 

פרסום תגובה חדשה

test email