האדם – עולם קטן

בכל חברה קיימת התנהגות נורמטיבית לכל גיל, סך ההישגים של הגיל שהחברה מצפה שהפרט יגיע אליהם. יחד עם זאת אין אדם נורמטיבי. כל פרט הוא אישיות מיוחדת, עם השוני האישי שלו מן הנורמה.

גם כשמדובר בקבוצה קטנה, כמו: "ילדים במשפחה", על ה"מנהיג" – האב, האם, להיות מודע ל"שונות". לעודד ולטפח כל ילד על כוחותיו הוא – "להלוך אחר רוחו של כל אחד ואחד…"

נאמר בתורה לגבי יהושע: "איש אשר רוח בו"[1] – מפרש הספרי, "רוח בו" – שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד… כי כל אחד ואחד שונה הוא.

מנהיג חייב לדעת שהציבור המונהג איננו גוש הומוגני אותו יש להפעיל, עליו יש לכפות. מנהיג אמיתי כפי שהתורה מציינת לשבח, הוא מנהיג המכיר בשונות.

אף הגמרא מתיחסת ל"שונות בין בני אדם. נאמר: "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה"[2]. בני אדם נולדו שונים בטבעם, באופיים, בהבנתם, ברגשותיהם ובפרצופיהם.

נאמר עוד בגמרא: "האי מאן דארבעה בשבא יהי גבר חכים ונהיר, מאי טעמא משום דאיתלו ביה מאורות, האי מאן בחמישה בשבא יהא גבר גומל חסדים מאי טעמא משום דאיברו ביה דגים ועופות וכו'"[3]. לפי הגמרא יום ההולדת קובע את אופיו של האדם, אם נולד ביום רביעי – יהיה חכם ונהיר, אם נולד בחמישי יהיה גומל חסדים.

כל אחד נולד עם התכונה האופינית לו.

אדמו"ר הזקן מתיחס ל"שונות". בהקדמה לספר התניא הוא כותב: "אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חבירו"[4].

מוסיף אדמו"ר הזקן וכותב אשר נשמות ישראל נחלקות דרך כלל לשלושה קוין: ימין, שמאל ואמצע, שהן: חסד – קו הימין, גבורה ־ קו השמאל, תפארת – קו האמצע.

כל נשמה והתנהגותה בהתאם לשורשה הרוחני.

תחומי השונות

השוני בין בני אדם מתבטא בתחומים רבים. כאן נעמוד על שניים מהם:

א. השונות בכשרים השכליים.

ב. השינוי בנטיות הטבעיות.

השונות בכשרים השכליים

השוני בין איש לרעהו מתבטא בכשרים שכליים.

בחסידות חב"ד – חכמה, בינה, דעת – יש התיחסות נרחבת ביותר לאופן פעולות השכל, ולשונות הרבה. נצטט כאן מובאה אחת.

הרבי הריי"צ מבהיר את השוני בין תפיסתם של בעלי החוש והכשרון לבין תפיסתם של בעלי הבנה טובה ויסודית שהנם קשי תפיסה, בזו הלשון[5]:

"רואים אנו במוחש שישנם כאלה שהם בעלי כשרון ובעלי חוש המבינים השכלות עמוקות בקלות ובמהירות, וישנם כאלה שהם בעלי הבנה טובה ויסודית אבל הם קשיי תפיסה. נמשך זמן עד שהם קולטים ענין והדבר עולה להם בקשיים. אך, כאשר הם תופסים את הענין, הם יודעים אותו במדה טובה יותר בהרבה ויסודית יותר מאשר בעלי הכשרונות הגדולים.

הסיבה לקושי התפיסה שלהם היא, כי חומר המוח שלהם מגושם יותר מאשר חומר המוח של בעלי הכשרונות. חומר המוח בבעלי הכשרונות הוא קל, הוא משיג כל שכל בקלות, ואילו חומר המוח בסוג השני הוא קשה, ועד שהוא קולט את הרעיון עובר זמן והוא זקוק ליגיעה מרובה.

ברם, הסוג השני הוא יסודי יותר. ורואים אנו במוחש שבמשך הזמן, כשהוא שוקד במושכלות ביגיעה גדולה ועצומה, נעשה גם חומר המוח, על ידי היגיעה במושכלות, מעובד היטב, ואז משיג הסוג השני את היסודיות של ההשכלה באופן טוב יותר מאשר בעל הכשרון הגדול ביותר".

על האם להיות מודעת לקבל, שיש ילד הקולט מהר יותר, ויש ילד, שעל מנת להבין עליו להתייגע. לפי דברי הרבי הריי"צ יש תוצאות חיוביות מאד ל"יגיעה", וה"השכלה" לאחר יגיעה מושגת באופן יסודי ביותר.

על האם ב"בינה היתרה" שניתנה לה, לדעת מה לדרוש, ועל מה לוותר, עליה לדעת לעודד, לחזק, להיות מודעת לקושי, לעמל, וגם ל"תוצאות היגיעה".

השונות בנטיות הטבעיות

השוני בין אדם לרעהו מתבטא גם בנטיות טבעיות.

מסופר על בניו של ה"צמח צדק" נ"ע, שלאחר הסתלקותו כל אחד מהבנים התפלל לפני התיבה. תפילותיהם היו שונות זו מזו. לכל אחד מהם היו בדרך כלל אנשים קבועים אתם הוא התפלל. חסיד אחד שרצה לראות את תפילת כולם, הלך ממנין למנין והתבונן בתפילתם. אחר כך ספר שבכל אחד ואחד הבחין משהו שונה.

הרב הצדיק ר' ישראל נח היה בעל בכי גדול, ובמשך כל התפילה היה עומד ובוכה. לעומתו, הרה"צ ר' יהודה לייב היה בעל התפעלות גדולה, באמצע התפילה היה הולך ממקום למקום, פעמים היה רוקד אמצע. והיה כל כך בעל התפעלות, עד כי בחזרת הש"ץ צריך היה לקשור אותו לעמוד התפילה שלא יעזוב את מקומו.

וכך המשיך לתאר את השוני בתפילת כל בן ובן. השוני בתפילה מבטא את האופן השונה של הקשר בין צדיקי עולם אלו עם הקב"ה, את הנטיות הטבעיות השונות של כל אחד ואחד.

שני שעירים זהים וגורל שונה

פעם נכנס יהודי לרבי והחל לבכות עת מצבו הרוחני של בנו. אותו יהודי אמר "התפוח לא נופל רחוק מהעץ. אם הילד שלי 'נושר', זה הרי מראה שגם בי, בעץ, יש בעיה"…

ענה לו הרבי: הדבר אמור על מקום שבו אין רוחות עזות, אז התפוח נשאר קרוב לעץ, אולם בימינו הרוחות הנושבות הן רוחות סערה, על כן הרוח עלולה לשאת את התפוח רחוק מאוד…

ובכן, רבים באמת תולים את הבעיות עם ילדיהם בחינוך משעמם ובהעברת ערכים בדרך לא נכונה. יחד עם זה עלינו לדעת שלא תמיד בידינו לפרש מדוע קרה כך וכך אצל משפחה כזו או אחרת. לא תמיד הדבר בהיר ומובן.

ביום הכיפורים אנחנו קוראים על שני השעירים, אחד           נשלח לעזאזל ואילו רעהו הוקדש לקרבן חטאת. השעירים היו צריכים להיות שווים בקומתם ובדרך גידולם.

העובדה שגורלם היה שונה כל-כך בוודאי לא היתה נעוצה בגלל סיבה ברורה, אלא פשוט כי כך רצה ה', זה הגורל שנפל בחלקם.

לכן, גם אצל הנוער שלנו. ההורים אמנם צריכים לעשות כמיטב יכולתם בענייני החינוך, אבל לעיתים אין לחפש את האשמה או הסיבה בהם, כי לפעמים ההשגחה העליונה החליטה שיהיו לילד נסיונות קשים, בהתאם לכוחות שנתנו לו. אי אפשר לתלות את הנהגתם של הנערים בכך שסבא או סבתא שלו לא היו יהודים יראי שמיים, בעלי מסירות-נפש ולא חלילה במחשבות זרות שהיו להוריו…

אנו למדים שכמו שני השעירים, גם דרכיהם של בני הנוער שלנו שונות וגורלם אינו בהכרח זהה. לפעמים לא יודעים שיש שני מסעות שונים לנשמות שונות.

אולם יש לעשות את המקסימום מבחינתנו על מנת לאפשר לילד להתמודד עם הקשיים מבחוץ. כאשר בבית שוררת אווירת שלימות, הרמוניה ואהבה, כאשר הבית מעניק את התחושה שזה מקום נעים, הנעים ביותר בעולם והעולם החיצוני לא שווה, אז כתוצאה מכך כאשר הילד יקים את ביתו, הוא ירצה בדיוק בית כזה. אולם אם הבית הוא חלילה מקום מפלט לעצבים הסיטואציה בדיוק הפוכה.

מספר אחד הרמי"ם, שפעם הגיע האב עם בנו לישיבה, וכתגובה לתלונה של אחד המשפיעים, הצטרף האב לאי שביעות הרצון של הישיבה, והצדיק את המערכת ואת כל המנגדים להתנהגותו של בנו מאז ומעולם… המשפיע נרתע קמעא ואמר: אם גם אתם בבית לא מוצאים נקודות זכות בעבורו, אז איפה ימצא הילד את מקומו? את סיפוקו? זו דרך ישירה לנשירה… כל ילד זקוק לתמיכה, תחושת השייכות היא אחת הרגשות הבסיסיים של ילד. אין הכוונה להיות בת יענה הטומנת ראשה בחול, ולהצדיק כל מעשה גם הלא ראוי של הילד. אבל תמיד להיות עמו, לחוש את כאביו, לעשות כמיטב יכולתנו ולהתפלל להצלחה!

התחשבות בשונות

יש להתחשב עם העובדה, שאכן, נטיותיו הטבעיות של האדם שונות זו מזו.

מספר הרב ג'יקובסון, שפעם ניגש אליו אב והתלונן שבנו אינו אוהב ללמוד, הוא אוהב לטייל, לטפס ולתפור בורות. אשתו המליצה לו שביום ראשון יקח את הילדים לטיול לפארק והילד יוכל לקפוץ, לדלג ולהוציא מרץ כאוות נפשו. "עניתי לה – המשיך האב לספר – שבשום אופן איני מוכן לעשות זאת. זה ביטול תורה, וכאשר אני אקדיש לבן זמן, זה יהיה אך ורק עבור לימוד תורה".

כמובן דעת האם הייתה הדרך הנכונה! האב יכול להאהיב את לימוד התורה בדרך של הילד, על פי נטיותיו האישיות, בכוחותיו הוא. והרי, אם הפעולות הגשמיות, כמו: משחק, טיול ועוד ממוקדות במטרה רוחנית, הרי שבכך עולה קליפת נוגה ונכללת בקדושה[6], ויש סיכוי שהאב יוכל אחר כך גם לשבת עם הילד וללמוד…