חביבות יום שני של חג השבועות

הקראת כתבה
יום שני ז׳ סיון ה׳תשע״ה
ליום טוב שני של חג השבועות המתקיים בחו"ל (אצלנו אסרו חג) הוא יום טוב מיוחד וחביב יותר משאר יום טוב של גלויות בשאר החגים, כי מעלות מיוחדות לו כדלהלן.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
חוצה תפר

 

 

א. חביבות יום שני של חג השבועות

 

כ"ק מו״ח אדמו״ר סיפר[1], שהבעש״ט חיבב מאד את היום השני של חג השבועות וכל שנה הי׳ עורך סעודה מיוחדת ביום השני של חג השבועות והיה מתוועד הרבה[2].

 

הרב המגיד ממעזריטש, תלמידו וממלא מקומו של הבעש״ט, ביאר את טעם החביבות הלזו, כי יום השני של חג השבועות הם העשרים וארבע שעות הראשונות מאז שישראל קיבלו את התורה. והמגיד הוסיף: ובפרט לדעת ר׳ יוסי שמתן תורה הי׳ בשביעי בסיון, שהרי זו מעלה נפלאה[3].

 

לכאורה שני הטעמים שאמר המגיד על החביבות של יום השני של חג השבועות, הם בסתירה זה לזה: באם החביבות היא מפני שזהו היום הראשון שאחר מתן תורה (כבטעם הראשון), הרי לדעת ר׳ יוסי היתה החביבות צריכה להיות בשמיני בסיון, אסרו חג? ובאם החביבות היא מפני שביום זה ניתנה התורה (כבטעם השני), הרי לדעת רבנן (שמתן תורה הי׳ בששי בסיון וכן פוסק אדמו״ר הזקן בשולחנו[4]), היתה צריכה להיות חביבות זאת ביום הראשון של חג השבועות?

 

ב. הביאור לחביבות היום שלאחר מתן תורה

 

ביאור החביבות של עשרים וארבע השעות הראשונות שאחר מתן תורה:

 

החידוש של מתן תורה הוא כמבואר במקום אחר[5], שאז ניתן הכח לכל יהודי, שעל ידי עבודתו יוכל לזכך את העולם מחומריות עד לרוחניות וקדושה, להעלותה מלמטה למעלה, ובפועל התחיל זה – רק לאחר מתן תורה, שהרי מתן התורה הי׳ מלמעלה למטה[6], וירד ה', לא עבודת האדם; ואילו עבודת האדם, שהוא התכלית של מתן תורה, התחילה רק לאחר מתן תורה. וזוהי המעלה והחביבות של היום השני דחג השבועות, שהוא היום שאחר מתן תורה – כי אז התחילה העבודה מלמטה למעלה.

 

זהו גם שעליית משה רבינו, מלמטה למעלה ״ויעל משה אל ההר״ (לקבל את הלוחות ואת התורה, לאחר שכבר ניתנו הדברות במתן תורה) – היתה בז' בסיון[7].

 

ג. בששי בסיון היתה העליה מלמטה למעלה

 

לפי זה יובן שגם לדעת ר׳ יוסי (שמתן תורה היתה בשביעי בסיון), ישנה החביבות ביום השני דחג השבועות, כי ביום זה היתה גם העלי׳ מלמטה למעלה:

 

איתא בגמרא[8], שלדעת ר׳ יוסי הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו והסכים הקב״ה על ידו: הקב"ה ציוה לפרוש מן האשה לפני מתן תורה רק ב׳ ימים – ד׳ וה׳ סיון, ולפי״ז הי׳ מתן תורה צריך להיות בששי בסיון, אלא שמשה רבינו הוסיף עוד יום וציוה לישראל שיפרשו ג׳ ימים, גם יום הששי בסיון, והקב״ה הסכים עמו, ונתן את התורה רק בז׳ בסיון, לאחר פרישת ג׳ ימים.

 

נמצא שלדעת ר׳ יוסי, היה שהיום של מתן תורה תלוי עבודת ישראל מצד עצמם, במה שהם הוסיפו מדעתם, עלי׳ מלמטה למעלה. ולכן לר׳ יוסי ישנה חביבות זו ביום מתן תורה עצמו (דלא כלרבנן, שהחביבות היא בהיום שאחר מתן תורה), ולכן גם לר׳ יוסי ישנה חביבות ביום השני של חגה״ש[9].

 

ואדרבה, לר׳ יוסי החביבות היא עוד יותר גדולה, כלשון המגיד שזוהי ״מעלה נפלאה״. דלרבנן המעלה של יום השני של חג השבועות היא רק מפני העלי׳ מלמטה למעלה שהיתה ביום זה, אבל לר׳ יוסי הרי ישנם ביום זה שתי המעלות, גם המשכה מלמעלה למטה – מתן תורה, וגם העלאה מלמטה למעלה – מפני שהוסיף יום אחד מדעתו; וכשמתחברים שתי מעלות אלו ביחד, ״להוי כדין וכדין״[10], הרי זו מעלה נפלאה.

 

ד. ישראל קידשו את יום טוב שני 

על פי הנ"ל יובן גם דיוק לשון כ״ק מו״ח אדמו״ר בסיפורו הנ״ל, שהבעש״ט חיבב את היום השני של חג השבועות. ולכאורה הרי החביבות של יום זה אינה מפני שהוא היום השני של חג השבועות, אלא, אדרבה, מפני שהוא שביעי בסיון, שיש בו המעלה, שהוא: הראשון – אחר מתן תורה (לדעת רבנן), או היום הראשון של מתן תורה (לדעת ר׳ יוסי).

 

אלא הביאור בזה הוא: החידוש של היום השני של יום טוב לגבי הראשון הוא, שיום טוב ראשון הוא מדאורייתא – שהיום קדוש בעצם, ויום טוב שני הוא מדרבנן – שהיום מצד עצמו הוא יום חול, אלא שישראל קידשוהו[11]. ונמצא שענין יום טוב שני יש בו המעלה הנ״ל (שנתבארה לעיל בענין שביעי בסיון – העלאה מלמטה למעלה)[12].

 

ה. יום טוב שני של חג השבועות חמור מיום טוב שני של שאר המועדים

 

השייכות של יום טוב שני עם שביעי בסיון, משתקפת (ככל עניני פנימיות התורה) גם בנגלה, עד לענין בהלכה:

 

יום טוב שני של חג השבועות הוא חמור מיום טוב שני דכל המועדים, שבכל המועדים יום טוב שני הוא ענין של ספק, ״ספיקא דיומא״. שמכיון שבמקומות הרחוקים מירושלים לא ידעו איזה יום קבעו בית דין לראש חודש (שבזה תלוי קביעות היו״ט), לכן היו עושים שני ימים מספק. אבל בשבועות לא הי׳ ספק מעולם, כי קביעותו היא ״יום החמישים לעומר״ שאין זה תלוי בהקביעות של ר״ח סיון אלא בהקביעות של ר״ח ניסן, ועד חג השבועות כבר ידעו בכל מקום לאיזה יום קבעו הבית־דין את ר״ח ניסן. והטעם שעושים יום טוב שני בחג השבועות הוא רק ״כדי שלא לחלק במועדות״, שלא יהי׳ חילוק בין שבועות לשאר המועדים. ומאחר שיום טוב שני של שבועות אינו מפני הספק אלא מפני תקנת חכמים ״שלא לחלוק במועדות״[13], יש בו כח של ודאי[14].

 

והטעם הפנימי לזה הוא: יום טוב שני דשבועות, ושביעי בסיון ענינם אחד – העלאה מלמטה למעלה, ולכן כשם שהענין דז' בסיון הוא ודאי (הן לרבנן הן לר׳ יוסי, כנ״ל שני הטעמים של המגיד) הרי זה ממשיך תוקף של ודאות גם בהענין של יום טוב שני שנמצא בו כשהקביעות היא עפ״י החשבון. (ואפילו כשהקביעות היא עפ״י הראי', הרי ברוב השני הקביעות היא בשונה[15], ובפרט עפ״י הידוע[16] שבשעת חקירת עדי הראי׳ היו בודקין אותם אם דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון שהיו בית דין מחשבין, היינו שהקביעות תהי׳ בהתאם למה שצריך להיות לפי החשבון).

 

ו. הקשר של הבעש"ט ליום שני של שבועות

 

זה שהבעש״ט חיבב את היום שני של חג השבועות, התבטא גם בענין הסתלקותו בשנת תק״כ, שהוא נסתלק ביום הראשון של חג השבועות[17], שעפ״י דין[18] באופן כזה זמן הקבורה הוא ביום השני בחגה״ש[19] – וענין זה הרי הי׳ חביב על הבעש״ט, כידוע[20] שהבעש״ט אמר שבכחו לעלות בסערה השמימה כמו אליהו, אלא שהוא רוצה לעבור את ה״כי עפר אתה ואל עפר חשוב״.

 

המעלה של ״ואל עפר תשוב״ לגבי עלי׳ בסערה הוא ג״כ בדוגמת המעלה של יום השני בחג השבועות; שהרי הסתלקות היא עליה, ואל עפר תשוב – שוב.

 

ז. המעלה של יום שני של שבועות – זיכוך הגשמיות

 

נתבאר במק״א[21] שבתורתו של הבעש״ט התבטאה עצמיותו:

 

ענינו של הבעש׳׳ט הי׳ לגלות את תורת החסידות, שענינה היא העלאה מלמטה למעלה, זיכוך הגשמי, ״עזב תעזוב עמו״, לכן חיבב הבעש״ט ביחוד את היום השני של חג השבועות, שמעלתו הוא זיכוך הגשמיות, כנ״ל.

 

(משיחת יום ב, של חג השבועותה׳תש״ב – לקו״ש חלק ד, ע׳ 1027)

 

 

מקורות והערות

 

[1]יום ב׳ של חג השבועות תש״ד.

[2]אולי זהו מהטעמים שקבע כ״ק מו"ח אדמו״ר ליום זה שיעור התניא בו ״ופי׳ הבעש״ט ז״ל כו'״.

[3]חביבות יום השני דשבועות, מרומז (ככל הענינים שבפנימיות התורה) גם בנגלה: גם בית הלל דס״ל שמותר להקריב עולת ראי׳ ביו״ט עצמו, עשו כדברי ב״ש (שו״ע אדה״ז סתצ״ד סי״ט. ונת׳ המקור לזה – וכן למש״כ שם ״דהרבה מישראל נהגו כמותם״ – בהתועדות דחה״ש תשכ״ג) ומוצאי חגה״ש הי׳ יום טבוח. ולכאורה הרי ב״ה לא היו עושין כדברי ב״ש ואפילו לחומרא (ואדרבה בכגון דא אמרו ״כדאי היית לחוב בעצמך״), ובפרט שבנדו״ד י״ל שזהו ענין של קולא, כי עולות ראי׳ ״עיקר מצותן ביום ראשון״ (רש״י ד״ה ביו״ט חגיגה ז, ב. ועייג״כ רמב״ם ריש הל׳ חגיגה), ומ״מ הקריבו (קרבנות הו״ע העלאה) עולת ראי׳ באסרו חגה״ש ועשו אותו ליו״ט, מצד חביבותו של יום השני דשבועות.

[4]ר״ס תצד.

[5]ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1026.

[6]אין הדיוק בזה (וכן לקמן) העלאה ולא המשכה, כ״א – עליית העולם (התחתון) – לקדושה (העליון), אם ע״י המשכת הקדושה למטה (בגמ״ח וכיו״ב), או ע״י העלאת העולם לקדושה (עבודת הקרבנות וכיו״ב).

[7]יומא ד, ב.

[8]שבת פז, א.

[9]וגם עליית משה אל ההר, היתה בשביעי בסיון, גם לדעת ר׳ יוסי (יומא ד, ב).

[10]ראה לקו״ת פ׳ ראה ד״ה ושמתי כדכד.

[11]בכללות, גם יו״ט ראשון ענינו מקרא קודש (לא קודש מעצמו), שבנ״י עושין מחול קודש, שזהו החילוק בין שבת (דמיקדשא וקיימא) ליו״ט. אבל בפרטיות: יו״ט ראשון נצטוו מן התורה (שהציווי הוא גם נתינת כח מלמעלה) משא"כ יו״ט שני.

[12]ובזה יש ליישב מ״ש המג״א (ר״ס תצד), דזה שניתנה התורה ביום נ״א לעומר בא לרמוז לנו ענין יו״ט שני של גליות. והקשה עליו בח״י שם, דא״כ יהי׳ יום השני דשבועות עיקר היו״ט? ויש לומר: מצד ההמשכה שמלמעלה ראויה היתה התורה לינתן ביום החמישים לעומר, לפי שאז הוא המשכת שער הנו״ן, וגם יום זה הי׳ אז לדעת ר׳ יוסי, יום הששי בסיון, שהוא הזמן דמתן תורה (ראה תוד״ה יום הששי ע״ז ג, א) ומה שניתנה תורה ביום הנ״א לעומר הוא לפי שהוסיף משה יום א׳ מדעתו, עבודה מצד המטה, ולכן יו״ט ראשון שהו"ע המשכה מלמעלה הוא ביום הנ׳ לעומר, ויו״ט שני שהו״ע ההעלאה מלמטלמ״ע הוא ביום הנ״א.(ומה שלדעת רבנן גם מצד ההמשכה שמלמעלה, הי׳ מתן תורה ביום הנ״א לעומר (ולא ביום החמישים, הזמן דיו״ט ראשון) – יש לומר, לפי שלדעתם יום הנ״א לעומר הי׳ ביום הששי בסיון, שהוא הזמן דמתן תורה כנ״ל (ובעיקר – רק קביעות היו״ט הוא מצד המשכת שער הנו״ן. ועיין בארוכה לעיל פ׳ אמור). ועיקר קושיית המגן אברהם אינה אלא לר׳ יוסי (אף שמקשה שם גם לדעת רבנן, ועיין במחצית השקל שם), ועל זה מתרץ שפיר, שבא לרמוז לנו ענין יום טוב שני).ובזה יובן גם מה – שלפני המג״א – בחג השבועות דוקא נרמז יו״ט שני של גליות, ולא במועדים אחרים, אף שכל ענין יו"ט שני דשבועות אינו אלא ״כדי שלא לחלוק במועדות״, היינו שבזה טפל הוא לשאר המועדות (ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סו״ס קמה כתב ,׳משום דבעי חיזוק טפי״) – אלא לפי ששביעי בסיון ויו״ט שני ענינם אחד – העלאה מלמטלמ״ע.

[13]רמב״ם הל׳ קדוש החודש פ״ג הי״ב.

[14]שו״ת חתם סופר חאו״ח סו״ס קמה. (ועפי״ז יש לבאר מה שבמוצאי חג השבועות, גם בחו״ל, אסור להתענות מעיקר הדין, אף שיום טבוח הוא יום שאחר עצרת של תורה ואסרו־חג השבועות בחו״ל הוא שני ימים אחר עצרת (שהרי בעצרת, אין שייך ספיקא דיומא כנ״ל, אלא שבכדי שלא לחלוק במועדות תיקנו יו״ט שני גם בעצרת, אבל אסרו חג שאינו אלא בעצרת (מעיקר הדין) אין שייך בו ״שלא לחלוק״, ומאחר שאין שום ספק ביום זה שאינו יום טבוח, הי׳ צריך להיות מותר (מעיקר הדין) להתענות בו) – לפי שמכיון שיום טוב שני דחג השבועות ה״ה ודאי, הרי הוא כעצרת ממש, ויום שלאחריו הוא יום טבוח (משיחת חגה״ש תשט״ז).ואי״ז דומה לענין שבעת ימי התשלומין שמתחילים מיום הראשון של חג השבועות ולא מיום השני של חג השבועות (שלכן סיומם הוא בי״ב סיון* ולא בי״ג בו), אף שהוא כעצרת ממש – לפי שימי התשלומין אין ענינם ששה ימים שאחרי עצרת, כי אם, בעצרת עצמו מתחילין שבעת ימי התשלומין**. ולכן, מכיון שיום הראשון של חג השבועות הוא עצרת ודאי בלי שום ספק (ואדרבה, מכיון שיו׳׳ט שני של חג השבועות אינו משום ספיקא דיומא, הרי זה שיום השני הוא כעצרת ממש, אינו גורע ומטיל ספק ביום הראשון), התחלת שבעת ימי התשלומין הוא ממנו. משא״כ יום טבוח ענינו הוא יום שאחרי עצרת, מצד איסור ההקרבה ביו״ט, ובמילא, מכיון שיו׳׳ט שני של חג השבועות הוא ודאי, יש בו (לענין חו״ל, אף שבביהמ״ק עצמו לא הי׳ יו״ט והיו מקריבין בו) ודאות (דרבנן) באיסור מלאכה, ובמילא נכלל בזה גם איסור הקרבה, ויום שלאחריו דין יום טבוח לו.*) רבנו הזקן בסידורו. וראה הערות במכתב מי״ב סיון תשכ״א (נדפס בהוספות).**) ראה הערות במכ׳ הנ״ל.

[15]והתורה על הרוב תדבר. וכמו שמצינו (וגדולה מזו) דרז״ל על הכתוב דעצרת יום שניתנה בו תורה. ראה לעיל פ׳ אמור הערה 7.

[16]רמב״ם הל׳ קדה"ח פ״ב ה״ד. וראה תויו״ט לר״ה פ״ב מ״ו.

[17]כמאמר רבנו הזקן נ״ע (בענין הסתלקות הבעש״ט): ״ביום הרביעי נטלו (בטי״ת) המאורות״, שכוונתו ליום הראשון של חג השבועות דשנת תק״כ שחל ביום הרביעי (ויום השני דשבועות אי אפשר להיות חל ביום הרביעי). וראה לקו״ד ח״א ע׳ לב וע׳ מב.

[18]הדין (בשו״ע אדה״ז סתקכ״ו ס״ב) דאסור להשהות ומקברין אותו מיד (ביו״ט א׳) ע״י גוי – אין שייך לנדו״ד, כיון שהבעש״ט ציווה בבוקר יום חג השבועות ל״אנשי ח״ק״ ״שיתעסקו בקבורתו ולמד אותם כו'״ [שבחי הבעש״ט בסופו], ומשהין את המת (עד הלילה, עכ״פ) בשביל לקיים דבריו (ראה שו״ע אדה״ז שם סי״ח). – ולהעיר דדין הנ״ל (סתקכ״ו ס״ב): א. שייך רק ביש גוי במקום. ב. כששהות ביום לקברו. ג. במחלוקת שנוי (ראה מג״א ר״ס תקכ״ו) – אלא שאדמו"ר הזקן לא הביא דעת החולק.

[19]איך שהי׳ בפועל – לא מצאתי, לע״ע, ברשימות וכיו״ב. וי״א אשר אדנ״ע אמר עד״ז פעם בשיחותיו: ולא ידע איש את קבורתו. והוא בשיחת יום ב׳ של חג השבועות תרצ״ט (מרשימת השומעים ואינה מוגה): שאל אחד מתי הי׳ הקבורה, ביום א׳ או ביום ב׳ ואיך. והשיב כי זו השאלה האט מען געקלערט אין ליובאוויטש שוין לאנג.. און עם איז געבליבן אז עם איז ניטא אין דעם קיין קבלה. ובסוף הדיבור אמר אאמו״ר, עס איז ולא ידע איש את קבורתו. ובתוך הדברים אמר בדרך סברא אז מען העט געווארט מיט דעד קבורה ביז נאך יו״ט. עכ״ל הרשימה. וצ״ע: א. להתאים להדין. ב. להתאים להתחלה, שהספק רק בנוגע ליום א׳ או ב׳. ואולי צ״ל ״ביז גאך יו״ט ראשון״. [בדוחק אפ״ל שהלינו עד לאחרי יו״ט ״כדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות״ (שו״ע יו״ד ר״ס שנ״ז)].

[20]שיחת י״ט כסלו תרס״ד (בספר תורת שלום ע׳ 46). ושם נתבאר העילוי דעפר גו׳. בהמשך בששה״ק תער״ב (בחלק שלא נאמר – קרוב לתחילתו) נתבאר מה שהי׳ יכול לעלות השמימה. (עני ונחיצות הסערה – ראה זח״ב קצז, א. וראה לקוטי שיחות ח״ב ע׳ 515) – ולכאורה כ״ז סותר המסופר בשבחי הבעש״ט (קרוב לסופו) שנצטער הבעש״ט ע״ז.

[21]ראה לקמן אבות פ״ג סעיף יוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email