פרשת נשא – הבחירה בעם ישראל מחייבת

הקראת כתבה
יום חמישי י״א סיון ה׳תשע״ה
בפרשת נשא נצטוינו "נשא את ראש". אכן עם ישראל נבחר לתפקיד מיוחד וקשה. גם על אומות העולם הוטל לקיים 7 מצוות בני נח, וגם לסייע לעם ישראל בתפקידם.
מאת נעמה טוכפלד
אוצר

 

 

"נשא את ראש"

הפרשה פותחת בתיאור "נשיאת ראש" בני גרשון – הלא הם חלק משבט לוי, לצורך עבודת הקודש במשכן. מדוע לא נכתב: ספור, או ציווי: "מנה את בני גרשון", כשברור שהמשמעות הפשוטה היא לכך? אלא שבמילה "נשא" יש עניין מיוחד. לשון עילוי והתרוממות.

 

אחת השאלות הרווחות (והמוצדקות!) בעולם האמוני והערכי, היא מעמדו של עם ישראל לעומת אומות העולם. רבים תוהים, מדוע לעם ישראל יש מעמד מיוחד (והאם בכלל), מהו ומה פשרו, מדוע אנחנו חייבים למשוך שנאה (אמיתית או מדומיינת) בכל מקום והאם שנאה זו היא תוצר של בידול והסתגרות או אולי להיפך, נסיון אובססיבי לטמיעת ומחיקת הזהות היהודית, ובכלל, כפי שפעם שאל מאן דהו: "מי קבע שהיהודים יותר טובים?"

 

פרשת השבוע, פרשת נשא נותנת לנו הזדמנות טובה להתבונן בסוגיה.

 

זה מכבר חגגנו את חג השבועות, שנקרא גם חג מתן תורה. בגמרא מסופר כי רב יוסף (אחד התנאים הגדולים) היה עורך סעודה חגיגית בחג-השבועות, והיה אומר: "אם לא היום הזה – כמה יוסף היו בשוק". וכפי שמפרש רש"י, שאם לא היום הזה שבזכותו "למדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמם יוסף, ומה ביני לבינם".

 

הבחירה בעם ישראל נקבעה ע"י הקב"ה  

כלומר, באופן זה או אחר, העניין שמייחד אותנו כעם הוא למעשה, בכלל לא בחירה שלנו. אם היו שואלים אותנו תוך הבנת המשמעות הפנימית של העניין, לא בטוח שהיינו מוכנים לכך. אבל עם ישראל כבר אמר לפני אלפי שנים במעמד הר סיני: "נעשה ונשמע". כלומר, קודם נעשה, ואח"כ נבין איך ולמה.

 

אפשר לומר שזו היתה סוג של קבלת עול להגדרה אלוקית שהוגדרה מראש (כי בכל זאת, זכות הבחירה החופשית נתונה בידנו בכל רגע נתון). במילים פשוטות – לא שאלו אותנו. נבחרנו לתפקיד, וכל מה שנותר לנו הוא להשלים עם זה או לא, ולהתנהג בהתאם.

 

דוגמא טובה לעניין הזה היא מחלוקת קורח ועדתו על פני משה ואהרון. הללו, באו בטענה אל משה ואהרון: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" כלומר, כולנו בני אדם, כולנו שווים, לכולנו כשרונות ויכולות, מדוע אתם אלה שמוצבים בהנהגה? מה אתם מתנשאים עלינו? מי קבע שאתם אלו הנבחרים?

 

ובכן, מי שקבע את זאת, זה הקב"ה.

 

אנו יודעים כי את תפקיד ההנהגה משה לא ביקש ולא רצה. למעשה הוא ניסה להתחמק ממנו בכל דרך וכשראה שאין לו ברירה, הבין כי זה התפקיד שהוטל עליו, מילא אותו בשלימות תוך שהוא משלם מחיר אישי כבד לאורך כל הדרך, בניגוד מוחלט לכל אינטרס אישי הכרוך בטובות הנהגה ומשילות. ולכן, פירוש ההתנשאות אותו מפרש קורח אין משמעותו פוזה נפוחה, לקיחות טובות הנאה, ניתוק וזחיחות דעת, להיפך. מדובר בעבודה קשה, סיזיפית, עם אחריות עצומה ואפס תגמול (למעט מה שהקב"ה קובע כשכר) וכמובן – אין זה עומד בסתירה לכשרונם, מעמדם ויכולתם של אחרים ביחס אליו אלא שמישהו היה צריך להבחר, והקב"ה בחר בו.

 

כך גם הבחירה בעם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש. לא ממש שאלו אותנו.

 

יהודי לא בוחר להיות יהודי, הוא נולד כזה, וכל מה שנותר לו זה להשלים עם זה, או להתכחש לזה ועם כך, יתר הפעולות הנגררות. האם זה הופך אותו לטוב יותר מאחרים? נעלה יותר? בעל שררה רבה יותר וחשיבות עצמית גדולה? לא.

 

זה הופך אותו לבעל אחריות, בעל תפקיד, סוג של מצפן אנושי שברצונו או שלא ברצונו, עיני הכל נשואות אליו והוא כל הזמן נדרש לתת דוגמא אישית למופת.

 

אין ספק שמדובר בתפקיד קשה מאתגר ולפעמים מעצבן. מה רע בלהיות אזרח העולם הגדול? מדוע צריך כל הזמן להיות בפרונט, ולהיות ראוי לכך? מה מבדיל אותנו משאר בני האדם?

 

אפשר לערוך אנלוגיה לגוף. לכל איבר התפקיד שלו. הלבלב יכול להתייאש ולהתעצבן מתפקידו הקשה ולהחליט שהוא מפסיק לייצר אינסולין. אבל אז הגוף כולו יקרוס (ואיתו גם הלבלב עצמו) ויזדקק לטיפול רפואי דחוף. הרגל יכולה לטעון שזו ממש חוצפה שהמוח הוא זה שנותן פקודות לגוף כולו ולכן היא מסרבת להשלים עם כך. האם זה יעזור לה, או לתפקוד הכללי? וגם המוח יכול (לכאורה) להחליט שדי, נמאס לו לנהל הכל. זה תפקיד קשה וכפוי טובה שכלום לא יוצא ממנו ולכן הוא מפסיק. תיאורטית אם זה קורה, כולנו יודעים את התוצאה.

 

במשל זה, לכל אחד יש תפקיד בעולם. אין אחידות, אבל יש אחדות. אם כולם מגוייסים למטרה אחת וכל אחד עושה את תפקידו, ולא מתקנא בחברו – יש תפקוד מושלם. אם יש חריקות וצרימות, הפגיעה היא אוטואימונית.

 

לעם ישראל משימה מאתגרת

עם ישראל נבחר לתפקיד מסוים – בהגדרה. יכלתו היחידה היא להסכים או לסרב לכך. גם לאומות העולם יש תפקיד: גם עליהם מוטלת חובה לקיים במסגרת 7 מצוות בני נוח, ובנוסף תפקידם לסייע לעם ישראל למלא את תפקידו אם באופן של כבוד והבנה, ואם באופן של אילוץ וכפיה.

 

בחסידות מוסבר כי יש אומות שפועלות לפי מידת החסד וישנן כאלה הפועלות לפי מידת הדין, אבל בסוף כל אחת פועלת מול עם ישראל במטרה – להבהיר לו את תפקידו ולדרוש כי יעשה אותו בשלימות. מדוע? כי בסופו של יום על עם ישראל הוטלה המשימה המאתגרת להביא את העולם לבירורו ותיקונו, "לתקן עולם במלכות ש-די" ולהכינו להיות ראוי לגאולה האמיתית והשלימה שבה כולם חפצים, ללא יוצא מהכלל. אמנם, לכל אחד יש חלק במשימה הזו אבל עם ישראל הוא ה"מנצח" שאמור לגרום לתזמורת הזו לנגן, ולא ליצור קקופוניה. לכן כולם מסתכלים ומצפים מאיתנו שנעשה את תפקידנו, ולא ננסה להתיישב מאחור, איפה שהקונטראבס.

 

וכעת, לאחר שהבאנו דוגמאות מעולם האנטומיה, המוזיקה וההיסטוריה של עם ישראל כל מה שנותר להבין, כי אין פה התנשאות במובן השלילי של המילה, אלא נשיאה. אנחנו לא מעל כולם, בשפיץ של הפירמידה אלא להיפך, מתחת להכל, מהווים את הבסיס של הפירמידה. תפקיד כבד לכל הדעות, אבל חשוב.

 

לסיום, פעם שאלו את הרבי מליובאוויטש מה העניין הזה עם "רבי" ולמה בכלל צריך מישהו שיתווך ביננו לבין אלוקים? הרבי ענה: העולם חושב כי רבי, זה אדם שנמצא מתחת לאלוקים ומעל לעם. אבל האמת היא שרבי זה אחד שנמצא מתחת לעם, מרים ומקרב אותם לאלוקים.

 

כמובן – שמנהיג כזה צריך מעמד מיוחד של נשיא, היות והוא נושא את כולם. כי זה לא משהו שהוא בחר, אלא זה משהו שבחר בו.

 

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי 'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תש"נ כרך ג, עמ' 272)

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email