שבט זבולון הוא שבטו של חודש סיון

יום שישי י״ט סיון ה׳תשע״ה
במה זכה זבולון להיות השבט של חודש סיון חודש מתן תורה?
מאת הרב ד"ר ש"ז כהנא

 

 

שבטו של חודש סיוון הוא זבולון

לא בנקל זכה זבולון להיות השבט המופקד על חודש סיוון. גם שבטים אחרים רצו לדבוק בחודש מתן התורה. גם הם שאפו להיות הממונים על המעמד הנשגב של מתן תורה והתגלותו של ה׳ לעמו.

זבולון זכה בחודש סיוון אף שכידוע לא שיקע את עצמו, כאחיו, בעסקי התורה. שלא כשבטים אחרים הפליג זבולון בים, שם נפשו בכפו ויצא בספינותיו לדוג דגים למזון לעם ולאסוף חלזונות לתכלת הציצית. ימים ולילות עשה זבולון במסחרו ובשובו לביתו עייף ויגע לא הצליח לפנות את עצמו לעסוק בתורה.

אף על פי כן עמדה לו לזבולון ברכת יעקב: ״זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות, וירכתו על צידון״[1].

אכן, לא לחופו של ים אחד שכן זבולון אלא לחוף ימים, והים הנוסף הוא ים התורה הגדול והעמוק. שהרי התורה היא הים הרוחני של העולם, ודבריה נמשלו למים. אלא שבניגוד לים התיכון שבו הפליג – בים התורה לא הפליג זבולון אלא רק שכן לחופיו, והושיט עזרה לכל מי שביקש להיכנס.

לקח עמוק מצוי בכבוד הזה שניתן לו, לזבולון, להיות הממונה על חודש סיוון: העולם זקוק גם לאנשי המעשה, ו״אם אין קמח אין תורה״.

 

זבולון מספק התכלת

הגמרא אומרת על זבולון שכל שבטי ישראל נצרכו לו באשר הוא סיפק להם את החילזון לייצור צבע התכלת:

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות. לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר ״עמים הר יקראו… שפוני טמוני חול״[2]. תני רב יוסף: ״שפוני״ זה חלזון[3].

התכלת כצבע נזכרת פעמים אחדות במקרא כצבען של יריעות המשכן ושל הפרוכת, האפוד והמעיל.

אבל התכלת ידועה במיוחד כצבעו של פתיל הציצית: ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת״[4].

רש״י: ״…צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב״ (שם).

אבן עזרא: ״וטעם תכלת בעבור שהוא כעין השמים״ (שם).

רמב״ן: ״אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למידה הכוללת שהכל שהוא בכל והוא תכלית הכל ולכן אמר ׳וזכרתם את כל׳ שהוא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד" וכו'.

הרמב״ן אף עומד על הדמיון בין השם תכלת לבין תכלית. כי התכלת, הרקיע, כיסא הכבוד, האמונה בקב״ה – זה תכלית הכל.

התכלת, לפי חז״ל, היתה בצבע שבין ירוק לבין כחול, ודומה לים. את הצבע המעולה של התכלת הפיקו בימי קדם מדמם של חלזונות חיים. הללו נאספו ליד חוף הים בנחלתו של שבט זבולון. "יוגבים – אלו ציידי חילזון מסולמות של צור ועד חיפה״[5].

חז״ל מעידים כי החילזון היה עולה מן הים אחת לשבעים שנה, משום כך היה צבע התכלת המופק מן החילזון יקר מאוד[6]. בימי המשנה פיתחו תחליף זול ממנו, שאינו מן החי אלא מצמח האינדיגו, ונקרא בפי חז״ל "קלא אילן״, וזה היה צבע התכלת שנמצא בשרידי הציצית הצבועה שנמצאו במערות בר כוכבא. אמנם גם בימי האמוראים, כלומר זמן רב אחרי מרד בר כוכבא, המשיכו יהודים לעסוק בייצור תכלת, אך עם הזמן חדלו לקיים את מצוות הטלת התכלת בציצית. המדרש מעיד על כך: ״ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז״[7].

אנשי סוד מספרים כי באותו יום שבו ירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני לתת תורה ומצוות לעולם ולבש העולם כולו חג, ביקשו מלאכי מרום לעטוף את פני השמים בטלית לבנה שפתילי תכלת בציציותיה – להזכיר את המצוות ולטהר את פני העולם כשלג הלבן, כדי שתוכל השכינה לרדת. חיפשו טלית לבנה בשביל העולם ופתילי תכלת של החילזון – ולא מצאו אלא אצל זבולון, שדגלו לבן היה ותכלת החילזון בידו.

ביקשו מלאכי מרום מזבולון לעטוף את היקום כולו בדגל ובתכלת שלו, נענה זבולון לבקשה, אך תנאי התנה: שיעמוד הוא ויפקח על מלאכת האריגה, משום שאין כמוהו היודע את סוד התכלת והחילזון, והסכימו לו. כך נקבע זבולון כממונה על חודש סיוון. 

 

 

מקורות והערות



[1] בראשית מט, יג.

[2] דברים לג, יט.

[3] מגילה ו ע״א.

[4] במדבר טו, לח.

[5] שבת כו ע״א.

[6] עיין בזה ילקוט שמעוני שלח, רמז תשנ.

[7] במדבר רבה יז, ז.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email