פרשת פינחס – הקשר של פינחס זה אליהו לגאולה

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ב תמוז ה׳תשע״ה
פינחס הוא אלי'הו, מבשר הגאולה. פינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, עוד בטרם הרג את זמרי, אלא שניתנה לו כהונה דוקא על ידי עבודת מסירות נפשו. מדוע?
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
בניין

 

 

א. כיצד קיבל פינחס כהונה שבטבע כשכר?

בתחלת פרשת פינחס נאמר: "פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי גו' בקנאו את קנאתי וגו'", ולכן: "הנני נותן לו את בריתי שלום", הקב"ה נתן "כהונת עולם לו ולזרעו אחריו". אף שכהונה כבר ניתנה קודם לכן לזרעו של אהרן, הרי לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, וכן לבניהם שנולדו לאחר המשיחה,- אבל פינחס, הרי נולד לפני כן וגם לא נמשח, לפיכך לא זכה לכהונה עד שהרג את זמרי[1].

צריך להבין: תמורת עבודה מעניקים שכר, וככל שהעבודה גדולה ונעלית יותר, כן שכרה גדול; אבל כהונה הרי אינו ענין של שכר, שהרי היא דבר שבטבע, טבע אהרן ובניו, שכאשר ציוה הקב"ה למשוח את אהרן ובניו, הבדילם אז הקב"ה מכל ישראל והקדיש אותם כנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם"[2], אבל אלו שאינם מתייחסים לאהרן ובניו, אין עבודה מועילה להם להיות כהנים. שכן, כהונה היא דבר שהקב"ה הטביע בטבע הבריאה, שאהרן ובניו הם קדושים בטבעם –

כפי שרש"י אומר[3] בענין הכהונה, שכשם שאי אפשר להפוך בוקר לערב, ושום פעולה לא תועיל לבטל את גבולות יום ולילה, משום שכך הוא ה"גבולות" שבעולם, טבע הבריאה, כך אי אפשר לבטל כהונת אהרן "שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו"' –

ואינו מובן איפוא, כיון שפינחס מצד עצמו לא היה כהן, כיצד זכה לכהונה על ידי עבודתו של "בקנאו את קנאתי וגו"', "תחת אשר קנא לאלקיו וגו'"?

 

ב. הקשר שבין הכניסה לארץ ישראל לבין פינחס

לאחר סיפור פינחס והענינים המסתעפים ממנו (ציווי מלחמת מדין ומנין בני ישראל, שבא בסיבת המגיפה) דנה התורה בדבר סדר חלוקת ארץ ישראל; התמנותו של יהושע לרועה ישראל המביא אותם לארץ ישראל, ואחר כך עד סוף הפרשה באה פרשת הקרבנות, שבחלקם (כמו שתי הלחם, כמה מקרבנות ציבור, נסכים)[4] התאפשרה הקרבתם רק בארץ ישראל[5]. כיון שכל הענינים האלו נכללים בפרשה הנקראת על שם פינחס, מובן, שהכניסה לארץ ישראל וכל הכרוך בה, קשורים בפינחס, כלומר שעל ידי עבודתו של פינחס נכנסים לארץ ישראל.

רז"ל אומרים[6], שאלמלא חטאו ישראל, היתה כבר אז גאולה השלימה, עם כניסתם הראשונה לארץ, ואף שבפועל עדיין לא היתה אז גאולה שלימה, הרי, פרטי הכניסה לארץ ישראל דומים היו לגאולה העתידה[7]. לפי זה שהכניסה לארץ ישראל היתה בדומה לגאולה העתידה, יובן הקשר שבין הכניסה לארץ ישראל לבין פינחס, כי "פינחס זה אלי'"[8], ואלי' הוא זה שיבשר את הגאולה שלימה בקרוב.

 

ג. הגאולה עצמה דורשת את ענין התשובה

החידוש שבגאולה העתידה יהיה, שיתקיים אז "ולא יכנף עוד מוריך", שהאור אין סוף לא יהיה מכוסה בלבושים אלא יאיר בגילוי[9]. כיום מאיר האור כפי שהוא מלובש תוך לבושים ובצמצום לפי ערך העולמות, אבל לעתיד יאיר האור עצמו ללא הסתר הלבושים, היינו בחינת האור שלמעלה מהשתלשלות.

אדם שלמטה הרי הוא בדמות אדם העליון. כשם איפוא שבאדם העליון יש שתי מדריגות: האור כפי שהוא נמשך בהשתלשלות והאור שלמעלה מהשתלשלות, כך גם באדם שלמטה, בנשמה, ישנן שתי מדריגות: הנשמה כפי שהיא מלובשת בכוחות כו' – הנחלקת לארבע מדריגות: נפש, רוח, נשמה וחיה, דוגמת האור שבהשתלשלות שנחלק לארבעה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה ואצילות – והנשמה כפי שהיא נעלית מן הכוחות, בחינת "יחידה", הקשורה עם "יחיד", וכדי להמשיך מלמעלה בחינת יחיד, הוא האור שלמעלה מהשתלשלות, יש צורך כאן בעבודה עם בחינת "יחידה" שבנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים[10].

זהו פירוש מאמר רז"ל[11]: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. הלשון "ואם לאו אין נגאלין" מלמדנו, שהגאולה עצמה דורשת את ענין התשובה, ואין זה רק בשל ענין החטא, שהתשובה ממרקת את החטאים, המסתירים ומעכבים את הגאולה, הטעם לכך: עיקר התשובה הוא מצד בחינת יחידה שבנפש (שלכן בכוח התשובה לתקן את כל הפגמים[12], הנעשים על ידי החטאים, כי הפגמים הם בכוחות הגלויים, וכשעושים תשובה נמשך ממקום עליון יותר, מיחידה שבנפש, ואזי נתמלאים במילא כל הפגמים), ולכן יש צורך לשם הבאת הגאולה העתידה בהקדמת התשובה, בחינת יחידה, כדי להמשיך גאולה שלימה, בחינת יחיד.

 

ד. בעקבתא דמשיחא נדרשת מסירת נפש לגילוי עצם האור

בחינת היחידה, הנעלית מן הכוחות הגלויים, מתבטאת בעבודת מסירת הנפש, שכן גם מסירת נפש היא למעלה מכוחות הגלויים, טעם ודעת, שהרי בשכל אין שום טעם על מסירת נפש (אמיתית – לא לשם שכר), והכוח למסירת נפש נובע מ"יחידה". שלכן עבודת מסירת הנפש היא דוקא בדורות עקבתא דמשיחא, על מנת לגלות את בחינת היחידה, וע"י כך להמשיך את בחינת יחיד, שתתגלה בביאת המשיח.

ואף שבכל עת היה צורך במסירת נפש (כמבואר בתניא[13] שקיום כל התורה ומצוות תלוי בזה, שיזכור תמיד ענין המסירת נפש, שלכן גם הדור שנכנס לארץ ישראל נצטווה לקרוא קריאת שמע (מסירת נפש) פעמים בכל יום אף שהובטחו "פחדכם ומוראכם" גו'"), לא היה הכרח שתהא מסירת נפש בפועל; שכן העבודה בפועל היא בקיום התורה ומצוות, והמסירות נפש היא רק בכח בעבודת התורה ומצוות. והרי היא בחינת יחידה (מסירת נפש), כפי שהיא מלובשת בנרנ"ח (נפש – רוח – נשמה – חיה – יחידה) (עבודת תורה ומצוות).

אבל בעקבתא דמשיחא, כשנדרשת מסירת נפש כהקדמה לגילויים דלעתיד, גילוי עצם האור, בחינת "ולא יכנף", יש צורך בעבודת מסירת נפש בגילוי, בפועל, הנובעת מהתגלות היחידה בלא שום לבוש.

 

ה. הגאולה העתידה תהיה דוגמת המסירות נפש של פינחס

במסירת נפש בפועל עצמה גם קיימות דרגות: יש שאמנם הוא מוסר נפשו, אבל המסירת נפש עצמה היא אצלו במדידה והגבלה – כל אימת שמגיע לידו ענין של תורה ומצוות הכרוך במסירת נפש, הוא מעיין בשולחן ערוך, ואם על פי השולחן ערוך הוא מחוייב למסור נפשו על דבר כזה, אזי הוא מוסר את נפשו. אמיתית ענין המסירת נפש הוא, להיות מסור להקב"ה ללא שום הגבלות, רק אז ה"מסירת נפש" נעלית לגמרי מטעם ודעת, ללא כל חשבונות.

ובכך התבטא החידוש ב"מסירת נפש" של פינחס: נוסף על כך שהיה בו ענין המסירת נפש בכללותו, מסר את נפשו גם על דבר כזה שעל פי דין אין חיוב לעשותו (ואדרבה, אילו היה שואל בבית דין מה לעשות, הרי אין מורין לו[14], ולא אומרים לו שום דבר[15], ורק "קנאין פוגעין בו"[16] – זהו הרי ענין של אמיתית המסירת נפש.

וזהו הקשר בין פינחס לבין הגאולה העתידה: הגאולה העתידה תבוא דוקא על ידי עבודה כזו של מסירת נפש, שאינה מדודה על ידי חשבונות, התגלות בחינת היחידה, שתביא לגילוי בחינת יחיד.

 

ו. פינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, אלא שהגיעה אליו על ידי עבודתו

בנוגע לגילוי הגאולה העתידה, אומרת הגמרא[17] על הפסוק "ושמתי כדכד שמשתיך: "חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין".

שוהם היא אבן טובה ומאירה באור נינוח, ואילו ישפה היא אבן טובה המסנוורת בברק אורה[18]. ובזה מתבטאת מחלוקתם, האם גילוי האור של הגאולה העתידה יבוא בדרך המשכה מלמעלה למטה – "שוהם", או על ידי זיכוך והעלאה מלמטה למעלה – "ישפה". והקב"ה אומר: "להוי כדין וכדין", שיהיו שניהם יחד: יתרון ההמשכה ויתרון ההעלאה[19].

ההבדל שבין המשכה לבין העלאה הוא: בהמשכה מלמעלה למטה, האור הוא ללא הגבלה, מה שאין כן בהעלאה מלמטה למעלה, נמשך אור כזה המתאים לפי ערך אופן העבודה שלמטה. אבל ישנו גם יתרון בהעלאה מלמטה למעלה: כאשר האור נמשך מלמעלה למטה, לא על ידי עבודת התחתון, אין התחתון יכול תמיד לקלוט את האור בפנימיות, כיון שאינו כלי אליו, והאור מאיר עליו רק בדרך מקיף; ברם כשהאור נמשך על ידי העלאה, כיון שהתחתון מזכך עצמו על ידי עבודה, הוא נעשה כלי לקבל את האור בפנימיות.

וזה יהיה החידוש בגאולה העתידה, שיהיו בה שתי המעלות יחד: האור יאיר, כפי שהוא ללא כל הגבלות, גם האור שהוא נעלה מכדי להמשך באתערותא דלתתא, ואף על פי כן יאיר גם אור זה בפנימיות. וצורה זו של המשכת אור, שתכלול את שני היתרונות, לא היה מעולם ויהיה רק לעתיד לבוא. זה שאומר אדמו"ר הזקן (תניא פל"ו) "וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה", אינו אלא בנוגע ליתרון, שבשעת מתן תורה נמשך אור בלתי מוגבל, מעין הגילוי דלעתיד; אבל עדיין ה"מטה" לא הזדכך אז שיוכל לשמש כלי לאור זה, שלכן "במשוך היובל", מיד לאחר מתן תורה, חזר להיות כבראשונה, עד שהיה מקום לחטא העגל[20]. אבל לעתיד יהיה "כדין וכדין", שהעולם יזדכך ויקלוט את האור הבלתי מוגבל בפנימיות.

וגם ענין זה מרומז בפינחס, ש"פינחס הוא אלי'", מבשר הגאולה: כהונה, כאמור לעיל, אינה דבר שאפשר להשיג באמצעות עבודה, כי אם שניתנת מלמעלה ונעשית "טבע". הכרח איפוא לומר, שפינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, עוד בטרם הרג את זמרי, אלא שמכל מקום לא נתנה לו כהונה בפועל עד שקינא קנאת ה' והרג את זמרי, כדי שהכהונה מלמעלה תגיע אליו על ידי עבודתו; והדבר נרמז גם בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שלום הוא – איחוד ניגודים), שאצל פינחס יהיה חיבור שני הקוין, גילוי מלמעלה עם עבודת המטה. ושלום וחיבור כזה הוא מעין (של) הגאולה העתידה – "פינחס הוא אלי'", שהוא יבשר עליה בקרוב ממש.

 

ז. המשכה ועלאה בעבודת האדם

חיבור שני הקוים – המשכה והעלאה – בעבודת האדם:

צריך להיות חיבור של בחינת יחידה עם הכוחות הפנימיים[21], עד שתורגש בהם היחידה בפנימיות. לא רק בקיום התורה ומצוות הבא לאחר ההקדמה של קריאת שמע, מסירת נפש בכוח, כשהעבודה בפועל אינה אלא בכוחות הפנימיים, והמסירת נפש של יחידה מלובשת ומסותרת בתוך הכוחות הפנימיים, אבל לא בחינת היחידה כמו שהיא בעצם; נדרשת תמיד, כל היום, עבודה בכיוון של מסירת נפש בפועל, שבחינת היחידה כמו שהיא ללא התלבשות, תאיר אצלו בגילוי בפנימיות, בקרב הכוחות פנימיים.

שאז ישנם שני היתרונות: יחידה ו(כן) פנימיות וכלי. ועל ידי זה פועלים את הגילוי דלעתיד – "כדין וכדין".

 

ח. לא די בעבודה של ארבע בחינות נרנ"ח צריך גילוי היחידה שבנפש

בשנים שבהם פרשיות מטות ומסעי הן מחוברות, פרשת פינחס היא השבת הראשונה של "בין המצרים". כל הענינים הרי הם בהשגחה פרטית, מובן איפוא, שפרשת פינחס יש לה קשר ל"בין המצרים"[22]. והביאור: מיד לאחר החורבן[23] "נולד מושיען של ישראל", כלומר, שמהמיצר (החורבן) עצמו מתחילים לעבור אל המרחב העצמי שיתגלה לעתיד[24]. והגילוי של לעתיד בא על ידי העבודה של "פינחס" – חיבור יחידה עם הכוחות הפנימיים.

דבר זה מרומז גם בסיום ההפטרה של השבת הראשונה שבבין המצרים: "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו גו'". לפי פשוטו דן הכתוב באומות העולם, "אוכליו" של ישראל ולכן "יאשמו", ו"רעה תבוא עליהם". אבל, מאחר שהתורה לישראל ניתנה, צריך לומר, שבפסוק זה טמונה גם הוראה לישראל[25]: כאשר ישנם בבני ישראל חטאים האוכלים, שהם "אוכליו" ומאבדים את בחינת "ישראל", העצה לכך, "יאשמו" – קרבן אשם – גילוי יחידה שבנפש[26]. בקרבן אשם נאמר "וחמישיתו יוסף עליו": אין די בעבודה של ארבע בחינות נרנ"ח (נפש, רוח, נשמה, חי'), כי אם צריך להתווסף גם גילוי הבחינה החמישית – וחמישיתו – יחידה שבנפש. ודיוק הלשון הוא "וחמישיתו יוסף עליו", להוסיף על הקרן, מורה על כך שבחינת היחידה תאיר בבת אחת עם הארבע בחינות[27] – חיבור של יחידה ונרנ"ח – "כדין וכדין".

זהו גם מה שאדמו"ר הזקן מביא25 את הפסוק "ומספר את רובע ישראל" כפירוש על הפסוק "יאשמו": "ומספר", הוא גם מלשון "ספיר", אור, שבחינת היחידה תאיר ב"רובע ישראל", בארבעת הבחינות ("רובע") נרנ"ח (של "ישראל") בפנימיותם – "כדין וכדין".

(משיחת ש"פ פינחס תשח"י)

 

 

מקורות והערות



[1] זבחים קא, ב. רש"י רי'פ פינחס.

[2] ברי הימים א כג, יג.

[3] במדבר טז, ה (מבמדב"ר שם).

[4] ראה מנחות מה, ב. זבחים קיא, א.

[5] ואף שהאמור בחומש הפקודים (פ' פינחס} קרב במדבר (מנחות שם) – הרי האמירה בפרשה זו באה בקשר עם כניסתם לארץ דוקא (עיין דרז"ל – הובאה בפרש"י מספרי – עה"פ – כח, ב).

[6] נדרים כב, ב. וראה שמו"ר רפל"ב ובכ"מ.

[7] וכן בנוגע פרשת הקרבנות – סיום וחותם הסדרה – עיקר ענינם יהי' לעתיד, במ"ש ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך. ועיין בהמשך וככה תרל"ז סעיף יז ואילך.

[8] תרגום יונתן וארא ו, יח. זח"ב קצ, סע"א. פרדר"א פמ"ז. יל"ש ר"פ פינחס. מדרש אגדה שם. רש"י ב"מ קיד, ב. רלב"ג מ"א יז, א. ועוד.

[9] תניא פל"ו.

[10] ראה גם לקו"ש ח"ג פ' בא.

[11] סנהדרין צז, ב. ראה לקו"ת תצא מ, ד.

[12] ראה לקו"ת אחרי כו, ג.

[13] פכ"ה.

[14] סנה' פב, א. ובפרט לפי הירוש' ןסנה' פ"ט, ה"ז) ופגיעת קנאים היא שלא ברצון חכמים.

[15] עפ"ז יש לתרץ קושית הח"מ (שו"ע אה"ע סט"ז סק"ח למה השמיט בשו"ע דין דקנאין פוגעים – שהוא מפני שאין להורותו, אבל רמזו בסגנון של סיפור "אם לא פגעו בו קנאים". – יש מתרצים דלא הביאו בשו"ע מפני דס"ל להב"י דקנאין פוגעין היינו רשות ולא ציווי – ואינו מובן: דרשות להמית אדם חידוש גדול הוא (אף דנמצא גם במכות יא, ב) ולמה ישמיטו בשו"ע?

[16] סנהדרין פא, ב. שו"ע חו"מ סתכ"ה, ס"ד.

[17] ב"ב עה, א.

[18] ראה לקו"ת ראה כז, ד.

[19] עיין בכ"ז לקו"ת ראה מאמרי ושמתי כדכד.

[20] וזה שבשעת מ"ת פסקה זוהמתן, הרי זה דוגמת הבינונים בשעת התפלה, שאז הרע שבהם הוא ישן אצלם, ואחרי התפלה יכול להיות חוזר וניעור (וירד תרמ"ג בסופו).

[21] ראה גם לקו"ש ח"ג פ' יתרו ופ' משפטים.

[22] ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב וז"ל: המועדים של כל השנה.. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן.[23] איכ"ר פ"א, נא.

[24] ראה רשימות הצ"צ למגילת איכה עה"פ גלתה יהודה מעוני.

[25] וב' הפירושים תלויים זב"ז, כי האפשריות ל"אוכליו" באו"ה באה מצד "אוכליו" שבישראל. וע"ד מ"ש (ישעי' מט, יז) מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.

[26] לקו"ת פינחס פ, ד.

[27] שבנה"א, וגם בנפה"ב. ובזה יובן פי' התרגום ורש"י שם, שפירשו הכתוב קדש גו' ראשית גו', כתרומה כראשית קציר לפני העומר (דלכאורה א"מ, מה מוסיף הכתוב בהדוגמא דעומר על הדוגמא דתרומה, ואדרבה – האיסור שבתרומה חמור יותר, וזר האוכלה חייב מיתה) – שמרמז בזה, שהגילוי דיחידה צריך להיות לא רק בכחות הגלויים דנפש האלקית – תרומה, אלא גם בנפש הבהמית – עומר (שעורים, מאכל בהמה).

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email