פרשת מטות – בני גד ובני ראובן לעומת שאר השבטים

יום שני כ״ז תמוז ה׳תשע״ה
ההבדל בין שאר השבטים לבני גד ובני ראובן וכו׳, ששאר השבטים היו עובדי ה׳ בדברים גשמיים, ואילו בני גד ובני ראובן כרועי צאן היו צריכים לעשות עבודתם בהתבודדות מהעולם.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ מטות, כ״ג תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשמ״א

 

ומקנה רב הי׳ לבני ראובן ולבני גד גו׳ ויראו את ארץ יעזר גו׳ והנה המקום מקום מקנה ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו גו׳ יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה וגו׳[1], והשיב להם משה על זה בדברי תוכחה, ולבסוף אמר להם[2] אם תחלצו לפני ה׳ גו׳ והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה וגו׳. וצריך להבין[3], למה בחרו בני גד ובני ראובן בעבר הירדן דוקא, והרי הי׳ זה בסוף שנת הארבעים, אחרי ששמעו כו״כ פעמים את מעלת ארץ ישראל, ואעפ״כ בחרו בעבר הירדן. והגם שאמרו והנה המקום מקום מקנה גו׳ ולעבדיך מקנה[4], מ״מ הא גופא דורש ביאור, מהו הענין שדוקא להם הי׳ מקנה רב ולפיכך בחרו בעבר הירדן. גם צריך להבין3, מה תלוי זה בכיבוש הארץ דוקא, שהתנה עמהם (משה) שאם תחלצו לפני ה׳ גו׳ ונכבשה הארץ לפני ה׳ וגו׳[5] אז דוקא והיתה הארץ הזאת (עבר הירדן) לכם לאחוזה.

 

אך הענין הוא, דהנה מה שחלק מהשבטים נטלו חלקם בארץ ישראל, מעבר הירדן מערבה, וחלקם (בני גד ובני ראובן וכו׳) נטלו חלקם מעבר הירדן מזרחה, הרי זה תלוי בההפרש באופן עבודתם. והענין הוא[6], דהנה ידוע ההפרש בין יוסף לכל השבטים, שהשבטים היו רועי צאן, כמ״ש7 רועי צאן עבדיך. והיינו, שבחרו להם עבודה כזו שלא תבלבל אותם בעבודתם, דהרועה הוא בהתבודדות מן העולם סביבו, וגם מהצאן עצמם הוא מובדל, כי הצאן רועים ע״י אחר והוא רק משגיח אליהם באופן מקיף, ולכן היו השבטים וגם האבות שלפניהם רועי צאן, שיוכלו להיות מרכבה לאלקות גם בעת עסקם בעולם הזה כו׳. משא״כ יוסף שהי׳ טרוד בעסקיו, כמ״ש[7] ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, היינו מלאכתו שלו, וגם מלאכתו של פוטיפר שהי׳ שר הטבחים לפרעה מלך מצרים, ואח״כ הי׳ משנה למלך במצרים עד שנאמר בו[8] ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו׳, ופרעה הי׳ מושל בכיפה[9], וכל העולם באו לשבור בר במצרים, וכיון שצ״ל נשאת ונתת באמונה[10], הרי כל עסקיו של יוסף בענינים אלו היו באמונה כו׳, ואעפ״כ לא הי׳ לו מזה שום מניעה בעבודתו, שגם בעת טרדתו בהעולם הי׳ בשעת מעשה מרכבה לאלקות. וזהו מה שיוסף הוא למעלה מהשבטים, כמ״ש[11] משתחוים לי, לפי שהיתה בו מעלה זו שהי׳ יכול להיות מרכבה לאלקות גם בהיותו טרוד כו׳. ולכן כתיב[12] ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, עד שחשבו שהוא איש מצרי, לפי שמצד אופן עבודתם לא יכלו להכיר שגם בשעת הטרדה בעניני העולם הי׳ יוסף מרכבה לאלקות[13]. וזהו גם מ״ש[14] אלה תולדות יעקב יוסף, דכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף[15], והוא הי׳ עיקר תולדותיו, לפי שיוסף הוא למעלה מכל השבטים.

 

וביאור הענין הוא, דהנה השבטים הם בבחי׳ מרכבתא תתאה שבעולמות בי״ע, שעז״נ[16] ומשם יפרד גו׳, היינו דבעולמות בי״ע יש ענין של פירוד והבדלה בין רע לטוב, ולכן צ״ל פרישה והבדלה מן הרע, ומשום זה היו רועי צאן כדי שיהיו בהתבודדות והבדלה מעניני העולם. ועד״ז הוא בהאבות שהן הן המרכבה[17], שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה״ז כו׳ (כמבואר בתניא[18]). אמנם יוסף הי׳ נשמה דאצילות, דאצילות הוא עולם האחדות[19], היינו דאף שיש בו כל הענינים שבבי״ע, וכדיוק הלשון ומשם יפרד, היינו שהמקור לכל הענינים שבבי״ע הוא באצילות, מ״מ הרי שם הם באופן של אחדות לגמרי, בבחי׳ ביטול לאלקות. ולכן הי׳ יכול להיות מרכבה לאלקות גם בהיותו טרוד בעניני העולם, לפי שעניני העולם לא הטרידו אותו, שהרי מצד נשמתו, נשמה דאצילות, הנה עניני העולם הם גם אלקות.

 

והענין בעבודת האדם, הנה ידוע[20] שיש ב׳ בחינות בעובדי ה׳, עובדי ה׳ בנשמתם ועובדי ה׳ בגופם. דעובדי ה׳ בגופם הרי הגוף תופס מקום אצלם ומתעסקים עמו, ולפיכך הרי הוא מבלבל אותם וצ״ל פרישות מעניני הגוף, דזהו ענין הנדרים, נדרים סייג לפרישות[21], כדי שלא יתבלבלו בעבודתם. אמנם עובדי ה׳ בנשמתם הם למעלה מזה, ולפיכך הגוף אינו מבלבל בעבודתם, ואדרבה, מצד נשמתם יכולים הם להעלות גם את הגוף, וכמו החכם שהוא עוקר את הנדר[22]. ובפרטיות הוא ההפרש בין עובדי אלקים (בגופם) ועובדי ה׳ (בנשמתם)[23].

 

ובזה יובן ההפרש בין שאר השבטים לבני גד ובני ראובן וכו׳, דשאר השבטים היתה עבודתם בבחי׳ עובדי ה׳ בנשמתם, ולפיכך באו לארץ נושבת, היינו בהתלבשות בדברים גשמיים, משא״כ בני גד ובני ראובן וכו׳ שהיו אנשי מקנה, רועי צאן, היו צריכים ארץ מקנה דוקא, משום שעבודתם היתה באופן כזה שצריכים להיות בהתבודדות מהעולם, וזהו מה שבחרו בעבר הירדן.

 

ובזה יובן גם מה שהתנה עמהם משה שיעברו חלוצים כו׳ ודוקא אז תהי׳ ארץ עבר הירדן להם לאחוזה, דלהיות שעבודתם היתה בבחי׳ עובדי ה׳ בגופם, ולכן, כדי שיוכלו לברר ולזכך ולהעלות גם את עבר הירדן, שהיא בכלל שאר הארצות לגבי ארץ ישראל, וכדאיתא במדרש[24] (הובא בהדרושים)[25] דארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, והיינו שהגם דעבר הירדן הוא ג״כ בכלל ארץ ישראל לגבי שאר הארצות, בכל זאת היא בכלל שאר הארצות לגבי ארץ ישראל, ארץ שרצתה לעשות רצון קונה[26], הנה בכדי לפעול גם שם הבירור, היו צריכים להחלץ חושים בכיבוש הארץ, שהו״ע המסירות נפש, העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי״ז דוקא יוכלו לברר את גופם כראוי, שנעשה ארץ עבר הירדן להם לאחוזה, ועד שע״י עבודתם ניתוסף גם בעבודת שאר השבטים בארץ ישראל, כי ע״י העבודה דעובדי ה׳ בגופם בבירור הגוף שהוא משכא דחויא[27], נעשה יתרון גם בעובדי ה׳ בנשמתם, וכמבואר במ״א[28] עה״פ[29] משכני אחריך נרוצה, דע״י בירור נפש הבהמית, נרוצה לשון רבים[30], נעשה יתרון גם במרוצת נפש האלקית.

 

ויש לומר (בדרך אפשר), שזהו תוכן ענין העבודה דעתה בזמן הגלות ובימי בין המצרים, דע״י עבודתנו בזמן הגלות ובחוץ לארץ, אשר מפני חטאינו גלינו מארצנו[31] (בעיקר מארץ ישראל הרוחנית, וגם מארץ ישראל הגשמית), הנה עי״ז נעשה הבירור גם בחו״ל, מחוץ לדרגת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והוא ע״י הקדמת העבודה דמסירות נפש ע״ד כיבוש הארץ הנ״ל. ועי״ז זוכים גם לקבלת עבר הירדן, כמ״ש[32] כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, ארץ קני קניזי וקדמוני[33], דלכמה דעות[34] הוא ארץ עמון ומואב כו׳ (שהיא בעבר הירדן), וגם חלק זה הוא קדוש בקדושת הארץ לגבי כמה דינים (כמו תרומות ומעשרות וכו׳)[35], וכמבואר ענין עמון ומואב ברוחניות וכו׳ בד״ה אל תצר את מואב לכ״ק אדמו״ר האמצעי[36]. ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש לקיום היעוד דכי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כפשוטו, קבלת ארץ קני קניזי וקדמוני, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

 

מקורות והערות



[1]פרשתנו (מטות) לב, א-ה.

[2]שם, כ-כב.

[3]רד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ שח).

[4]פרשתנו שם, ד.

[5]שם, כב.

[6]בהבא לקמן – ראה ד״ה זה באוה״ת פרשתנו (ע׳ א׳שלט ואילך). ד״ה זה תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רפא. סד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ שטו-ז). וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קצב ואילך. תו״ח ויחי קב [רמג], ב-ג. אוה״ת מקץ (כרך ו) תתשב, א ואילך. ד״ה ולא זכר שר המשקים תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ סא ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קג ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ כג ואילך). ד״ה זה תש״כ (לעיל ע׳ שנ ואילך). תשכ״א (ע׳ שנו ואילך).7) ויגש מז, ג.

[7]וישב לט, יא. וראה תרגום אונקלוס עה״פ.

[8]מקץ מא, מד.

[9]ראה מכילתא עה״פ בשלח יד, ה. זח״ב ו, א.

[10]שבת לא, א.

[11]וישב לז, ט.

[12]מקץ מב, ח.

[13]ד״ה ולא זכר שר המשקים שבהערה 6.

[14]וישב שם, א.

[15]ב״ר פפ״ד, ו (הובא בפרש״י עה״פ).

[16]בראשית ב, י. וראה תו״א בראשית ו, ב. וישב כז, ד. ובכ״מ.

[17]ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.

[18]פכ״ג (כח, ב).

[19]ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.

[20]ד״ה החודש תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנז ואילך). סה״מ תש״ח ע׳ 210 ואילך.

[21]אבות פ״ג מי״ג. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 191 הערה 32.

[22]כתובות עד, ב.

[23]ראה סד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ שטו ואילך).

[24]במדב״ר פ״ז, ח.

[25]אוה״ת פרשתנו ס״ע א׳שמ. ד״ה זה תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט שם ע׳ רפב). תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ שטו).

[26]ב״ר פ״ה, ח.

[27]תקו״ז תכ״א (מח, ב) – הובא בתניא פל״א (מ, ריש ע״ב).

[28]לקו״ש ח״ג ע׳ 268. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ – ההוספה שבה ע״י נה״ב (ע׳ תצב ואילך). וש״נ.

[29]שה״ש א, ד.

[30]ראה לקו״ת ויקרא ב, ד. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ נח ואילך.

[31]נוסח תפלת מוסף דיו״ט.

[32]פ׳ ראה יב, כ.

[33]ספרי עה״פ. ספרי ופרש״י עה״פ שופטים יט, ח.

[34]ב״ב נו, א. ירושלמי שביעית פ״ו ה״א. קידושין פ״א ה״ח.

[35]ראה רמב״ם ריש הל׳ תרומות.

[36]מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א בתחלתו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email