פרשת קורח – מטעותו של קורח נלמד לבחור בשיקולי דעת

הקראת כתבה
יום שלישי כ״ח תמוז ה׳תשע״ה
קורח לא טעה במטרתו שהייתה קדושה. טענת קורח, ש״פיקח היה״ , הייתה, שרצונו להיות כהן גדול. אולם טעה בשיקול הדעת, באופן שבחר להגיע אל היעד.
מאת ברכה טברדוביץ

 

 

בכיו של ״אביר הלב״

הגאון החסיד המפורסם ר׳ יחזקאל (חאטשע) פייגין ע״ה, היה ״אביר לב". אמרו עליו שכמעט מעולם לא הזיל דמעה מעיניו, גם כאשר המצב היה קשה – מעבר לקצה גבול היכולת. בשנת תרפ״ז, בעיצומם של ימי ההגליות והרדיפות, התמנה ר׳ חאסשע למזכירו של כ״ק אדמו״ר הריי״צ. כל המשא העצום של הקמת חדרים וישיבות, מקוואות, שיעורי תורה וכו׳ במחתרת, נפל על כתפיו. הוא עבד את עבודתו בנאמנות ובמסירות, ועשה לילותיו כימים למען ענייניו הקדושים של הרבי.

הוא עבד למעלה מכוחותיו, כמעט לא אכל ולא ישן, כולו היה שקוע בעבודת הקודש מתוך מסירות נפש עצומה. אך את כל זה נשא על שכמו ללא טענות. רק בעיה חמורה אחת הציקה לו מאד – הוא לא מצא אף רגע פנוי ללימוד חסידות, שלא לדבר על תפילה באריכות. הוא הרגיש שהוא הולך ו״מתייבש״ – הרי אי אפשר לחיות ולהיות חסיד ללא לימוד חסידות. אפילו ביום השבת לא הייתה לו האפשרות להאריך בתפילה, היה עליו לדבר ו״לסגור עניינים״ עם פלוני ועם אלמוני…

ואז במר ליבו, נכנס באחד הימים ל״יחידות״ אל הרבי וסיפר לו את המעיק עליו. הוא התחנן אך לזאת, שהרבי יתיר לו חצי שעה ביום ללמוד חסידות, כי בלי זה חייו אינם חיים.

הרבי הקשיב לטענותיו ותחנוניו, ומשסיים ר׳ חאטשע את דבריו, פנה אליו הרבי ואמר לו: ״במקום פלוני עדיין אין ישיבה, במקום אלמוני צריך לארגן חדר, במקום ההוא צריך לעשות כך וכך, וכן הלאה…

ר׳ חאטשע קלט היטב את התשובה, והבין כי אפסו סיכוייו. הוא לא החזיק מעמד, ופרץ בבכי חסר מעצורים שבא מקירות לבבו. כ״ק אדמו״ר הריי״צ הצטרף אליו בבכייתו. כך משך דקות ארוכות בכו שניהם, הרבי והחסיד יחדיו בדמעות שליש. אחר כך פנה אליו הרבי ואמר: ״אם אנו נעשה מה שמתחשק לנו (וואס עס ווילט זיך״), מה יהיה על כל אותם דברים שצריך לעשות? האם זהו הרצון העליון?!

נתבונן בסיפור זה תוך הבחנה בשאלות המיוחסות לשיקולי דעת. אצל ר׳ חאטשע השיקול הוא ברמות מאד גבוהות של טוב מול טוב, או כלשונו של הרבי: ״בעסער און נאך בעסער״. ר׳ חאטשע פונה אל הרבי לבקשת סיוע בהחלטה.

המטרה של ר׳ חאטשע היא למצוא את האיזון המתאים בין טובת הכלל לבין טובתו הפרטית – לימוד חסידות.

נראה שההכוונה של הרבי היא אמנם עונה על שלוש השאלות:

מהי המחשבה הראשונית? מתי עלה הרעיון?

האם הפתרון מונע עשייה בפועל?

ומה תהיה התחושה לאחר ביצוע המעשה?

ר׳ חאטשע, כאיש שכולו ביטול לרבי וביטול לעמוד במשימה של הקמת חדרים, מקוואות ושמירת הגחלת בעידן הקשה ברוסיה הסובייטית – רצונו הראשוני הוא לעמוד במשימה למען עדת החסידים. הרעיון של הרצון האישי, שכולו קדושה, עלול להיות על חשבון עשייה בפועל של הצלת עם ישראל, לכן אין כאן מקומו. ובקשר למדד האחרון של בחינת המעשה, הרי שאי הקמת ישיבות, שיעורי תורה ועוד, יביאו בעקבותיהם רק חרטה, וההיפך יביא הצלה רוחנית, שתעורר סיפוק רב.

 

חסיד ירא שמים ולמדן

נוכל לבדוק את המעשה של קורח ואשתו לאור התבחינים של שיקולי דעת, וללמוד ולהפנים וליישם אותם הלכה למעשה.

מסופר על יהודי שהזמין את הרבי לבר מצווה של בנו. הוא ראה בזאת בהחלט כבוד, אלא שלא ידע שהרבי לא יוצא מד׳ האמות של 770, של ביתו ושל האוהל, בבחינת ״מן ההר אל העם״. אך הרבי ביקש מאחד החסידים להגיע אל השמחה, ולתת את המכתב המיועד לבר מצווה.

השליח קרא בפני הנוכחים את ברכתו של הרבי, שחתן בר המצווה יהיה חי״ל בצבא ה׳ – חסיד, ירא שמים ולמדן. אחד הנוכחים הביע את הסתייגותו מן העניין. ירא שמיים ולמדן מובן, אבל מדוע חסיד? ועניין זה עוד מופיע כראשון במעלה. ענה לו השליח:

צא ולמד מפרשת קורח. האם קורח היה ירא שמים? כן! למדן? כן! אז מה הייתה הבעיה? שהוא לא היה חסיד!

 

מדוע נקראת הפרשה על שם ״קרח״?

ננסה להבין את טעותו של קורח. הרבי, כמליץ יושר על יהודי בכלל, ועל קורח כפרט, מבהיר את שם הפרשה. הרבי שואל, איך ייתכן ששם פרשה בתורה (״א תורה׳דיקער נאמען״) יקרא בשמו של אדם מחרחר ריב, ההיפך מצדיק, שלא עשה תשובה?

ניתן לתרץ, שעל ידי מחלוקתו של קורח נתוסף כוח בתפקידו של אהרן הכהן. כפי שנאמר[1]: ״בוקר ויודע ה׳ את אשר לו״ (גבולות חלק הקב״ה בעולמו. יכולים אתם להפוך בוקר לערב?! כך תוכלו לבטל את זה, שנאמר[2]: ״ויהי ערב ויהי בוקר .. ויבדל״, כך ויבדל אהרן להקדישו וכו׳[3]), וכפי שהדבר הוכח על ידי הקטורת, שמתוך הקטורת של מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות – רק של אהרן הכהן התקבלה, וכן רק מטה אהרן פרח מבין כל שנים עשר המטות של שנים עשר הנשיאים, וזה נשאר למשמרת ולאות על עליונותם של אהרן ובניו לדורות. או אולי נאמר, שלמדנו מקורח על העילוי של התשובה, שבניו של קורח עשו תשובה.

הרבי שולל זאת[4], משום שכל אלו אינם מורים על מעלת קורח עצמו, אלא אדרבה, דווקא ההיפך, בשלילת קורח. ואם פרשה נקראת על שמו, הרי שמדובר במעלת קורח עצמו.

קורח לא טעה במטרה, מטרתו הייתה קדושה. טענת קורח, ש״פיקח היה״[5], הייתה, שרצונו להיות גם כן כהן גדול. רצון זה הוא רצון נכון, עד שאמר משה רבנו: ״אף אני רוצה בכך״. וכן אומר הרמב״ם[6]: "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו וכו׳ הרי נתקדש קודש קדשים״, תואר שניתן לכהן הגדול. כלומר, הרצון והמטרה הם בדרגה גבוהה ביותר. כל יהודי אמור לכסוף, לשאוף למצוינות, לדרגות הנעלות ביותר. זו מעלתו של קורח, וזה ניתן ללמוד ממנו לחיוב. אך הייתה לו טעות באופן, בפתרון.

המטרה נעלית, אך יש מניעות ועיכובים להגיע אל המטרה: משה רבנו לוקח את המלוכה, אהרן אחיו מקבל את הכהונה, אליצפן בן עוזיאל מקבל להיות נשיא ראש בית אב, ומה איתו? הרי מגיע לו. אחי אבא ארבעה היו[7]: ״עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל״, ואחרי בני עמרם מגיע לקרח, שהוא הבן לשני – יצהר. קורח לא זוכה לקבל עבודת קודש ייחודית, ועל כך הוא קובל.

אלו המניעות והעיכובים, והשאלה היא מהם הפתרונות המוצעים: ניתן להלחם ולריב (כפי שהם אכן החליטו), ניתן לגשת אל משה רבנו, נשיא ישראל, לשמוע מה בפיו. ניתן להתייעץ עם משפיע/ים. ניתן לחשוב כיצד ניתן ליישם את השאיפה הרוחנית הגבוהה, תוך לקיחה בחשבון שיש מניעות ועיכובים.

למעשה, נלמדים שלושה עניינים ממעשה קורח[8]:

• בצד החיובי – לבקש להיות כהן גדול, עבודת הצדיקים.

• בצד השלילי – הפתרון להגיע אל היעד, השיקול דעת, האופן איננו נכון.

• בייחוד של שניהם – כלשונו של הרבי:

"העילוי של הרצון להגיע לדרגת כהן גדול, ויחד עם זה המעלה של עבודה בכוח עצמו, בהיותו למטה במקום שיש בו אפשרות לעשות ההיפך, והוא בוחר לעשות כפי רצון הקב״ה, אשר על ידי זה מקבל את המעלה דתשובה – על דרך 'לאתבא צדיקיא בתיובתא'״.

 

שלוש השאלות המקבילות לאותיות השם

נבחן את טעותו של קרח על פי אותיותיו, שבצורה מופלאה ניתן להקבילם אל שלושת הממדים של שיקולי דעת:

״ג׳ האותיות ק׳ ר׳ ח׳ דומין בתמונתן לאות ה', אבל כל אחת מהן בשינוי בנוגע לקו השמאלי: ב־ה׳ ישנם ג׳ קווים.

קו מלמעלה, וב׳ קווים מימין ומשמאל. וידוע שג׳ קווים אלו כנגד מחשבה, דיבור (הקו למעלה וקו הימין) ומעשה (קו השמאל), עולמות בריאה, יצירה ועשייה. קו השמאל אינו מחובר עם ב׳ הקווים האחרים, כיון שבין מחשבה ודיבור למעשה ישנו הפסק (אף – עשיתיו), מה שאין כן מחשבה ודיבור הרי הם מאוחדים.. הפסק שהוא גם פתח לתשובה..

״אמנם לקורח הייתה הטעות באופן העבודה עם קו השמאל .. ובשלושה אופנים – כפי שזה בג׳ האותיות״.

ק׳ לעומת ה׳ שבה נברא העולם הזה – אמנם יש קו השמאל, המעשה, אך הוא יורד למטה מן השורה[9]. הנכון הוא שהמעשה יהיה כרוך ונובע מהמחשבה והדיבור, ללא תוספות. אצל קורח ניתן לראות זאת בנקודה שהמחשבה הראשונית להיות בדרגות גבוהות היא נעלית, אך התוספת של להקטיר בפועל את עבודת הקודש הנעלית, נגד הוראותיו של משה רבנו, היא כבר שלילית. מקביל לרעיון ולשאלה לפני כל שיקול דעת:

מהי המחשבה הראשונית? מתי עלה הרעיון?

האם היא נובעת מהמחשבה והדיבור? אלו אמורים להתוות את הדרך, ומחשבות נוספות מקורן בעצת היצר.

ר׳ לעומת ה׳ – חסר את קו השמאל המורה על העשייה. קורח על ידי תביעתו, מנע עשייה בפועל של קבלת המלכות של משה רבנו ללא עוררין. על ידי המחלוקת, מנע את התממשות המושג של "התקשרות" באופן של ״נעשה ונשמע". מקביל לרעיון ולשאלה המתעוררת לפני כל שיקול דעת:

האם הפתרון מונע עשייה בפועל?

והשאלה הנוספת אותה עלינו לשאול, טמונה באות הבאה:

ח׳ לעומת ה׳ – קו השמאל מחובר עם הקו שלמעלה, אין פתח לתשובה.

לא מדובר על חטא חס ושלום, אלא תשובה בדרגות הגבוהות שלה, של חיבור והתקשרות להקב״ה. אין פתח לחשיבה מה תהיה תגובתי לאחר המעשה, שזהו המדד הנוסף בשיקולי דעת:

ומה תהיה התחושה לאתר ביצוע המעשה?

שיקולי הדעת הם ברמות שונות. ניתן לראות אצל ר׳ איצ׳ה דער מתמיד[10] – מה הייתה ההתלבטות בפניה הוא עמד. ר׳ איצ׳ה בתקופה הראשונה ללימודו בליובאוויטש התמסר ללימוד ׳נגלה׳ בלבד, במשך 18 שעות ביממה. לטענת חבריו על הצורך בלימוד פנימיות התורה, השיב: כשתהיה יממה בת 25 שעות – אקדיש את השעה הנוספת לחסידות…

בהזדמנות מסוימת, כשישב בשעות המאוחרות של הלילה בחדר צדדי ועסק בלימודו כרגיל, הגיעו לאוזניו הדברים שנאמרו בהתוועדות זקני החסידים, שהתקיימה אותה שעה בבית המדרש, ונמשכה עד הבוקר. בהיותו בעל רגש, השפיעו עליו הדברים בצורה כה עמוקה, עד שהחל להתמסר בלהט לתורת החסידות, שעות ארוכות, כשבפיו הפתגם: כשתהיה יממה בת 25 שעות – רק אז אקדיש את השעה הנוספת ל׳נגלה׳…

רק כעבור תקופה, חזר אליו האיזון בין לימוד ׳נגלה׳ ללימוד ׳חסידות׳, כששניהם תופסים מקום נכבד.

ניתן לראות, שהמדד הנבחן כאן הוא שלא יהיה עניין אחד על חשבון ׳עשייה׳ אחרת – לימוד שונה. מציאת האיזון הייתה התשובה הנכונה.

כאשר מדובר על שיקולי דעת רציניים, הרי שהרבי נתן לנו את הצינור של משפיע/ה. כאמור לעיל, שכאשר אדם נמצא מחוץ למערבולת הנפשית שלנו, בכוחו לכוון מתוך שיקול מה נכון לעשות, מה עוד שקיים הצינור הרוחני, ברכתו של הרבי דרך המשפיע/ה.

יש אשר בעת התלבטויות פונים אל הרבי, ונענים דרך אגרות הקודש. ועל כך המופתים מתגלגלים.

כאשר בישרו ישי ודינה קלי על לידת בתם הבכורה, תשובתו של הרבי הייתה תמוהה: ״לא כדאי ניתוח…״ רק לאחר מספר ימים הובן הדבר: הפעוטה נולדה עם כיס דמעות סגור, דבר שגרם להתנפחות בעין, ולעיוות של הפנים. ביציאתם מבית הרפואה, קבעו הרופאים תור לטיפול קטן בעוד יומיים. לא התייחסו אל העניין בכובד ראש – טיפול קטן, מה בכך? אך לילה לפני כן התבוננו פעם נוספת במכתב השחרור, והנה נרשם בו, שהילדה מוזמנת לניתוח מזערי!

״ניתוח?״ אמר האבא, ״הרי קיבלתי תשובה עם לידתה, לא לערוך ניתוח, ולא הבנתי את הנאמר״… מה עושים? התור אמור להיות מחר בשמונה בבוקר. הוחלט להתייעץ עם רופאת הילדים של כפר חב״ד, שהיא גם מנהלת מחלקה בשניידר, וגם נחשבת כ״רופא ידיד״, והרי הרבי ממליץ להתייעץ עם רופאים מבינים ועם רופא ידיד.

אך בשעות אלו לא ניתן לאתר את ד״ר וייצן, והיא אמורה הייתה להגיע למרפאה רק ליום המחרת בשעה אחת עשרה. הוחלט להודיע על דחיית הטיפול. המלצתה של ד״ר וייצן הייתה ללכת אל רופא מומחה בתחום. הוא ניסה דרכים שונות שלא הועילו, והחליט, שנשארה האופציה היחידה של ניתוח מזערי.

באותה שבת, בשעות של אחר הצהרים, בעת רעווא דרעווין, הקטנה בכתה והתעטשה מאד, ונוזל סמיך יצא דרך אפה, וב״ה כל החסימה נעלמה, ותוך מספר ימים העיוות בפניה נעלם, והיה כלא היה. במקרים אלו שיקולי הדעת מתגמדים, ויש רק עניין אחד – ביטול אל ההוראות של הרבי!

מי ייתן ואכן נצליח תמיד לבחור נכון תוך שיקול דעת נבון, לכוון אל האמת לנחת רוח לרבי, ולמימוש הייעוד של ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ – בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

 

 

מקורות



[1] פרשת קורח טז, ה.

[2] בראשית א, ה.

[3] רש״י לפרשתנו טז, ה.

[4] שיחת קודש ש״פ קורח תש״ג.

[5] רש״י לפרשתנו טז, ז.

[6] הל׳ שמיטה ויובל פי״ג הי״ב.

[7] שמות ו, יח.

[8] המשך שיחת קודש, סוף אות ו.

[9] ספר השיחות תשמ״ח ח״ב עמ׳ 502 ואילך.

[10]  יראת ה׳ אוצרו עמ׳ 27.

 

פרסום תגובה חדשה

test email