פרשת דברים – גילוי האור שבגלות

הקראת כתבה
יום שני ד׳ אב ה׳תשע״ה
משיחת הרבי לפרשת דברים למדים, שפנימיות ענין הגלות היא – גילוי אור חדש, שמחמת ההיצמדות אליו באה התרחקות ההשפעה, ולכן ככל שמתקרב המשיח, הולכת הגלות ומתגברת.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

 

א. דוקא ע״י הירידה עתידה לבוא תכלית העליה

 

בקשר לשבת הנוכחית (שבת חזון) ישנו פתגם[1] של הרב הקדוש ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב נ״ע שבשבת חזון מראים את בית המקדש השלישי – [״חזון״ מלשון ראיה] אלא שזו ראיה מרחוק. וזה תוכן שבת חזון.

 

לאור האמור יובן הקשר שבין שבת חזון לבין פרשת דברים – שהרי קביעות שבת חזון היא לעולם בפרשת דברים.

 

בפרשת דברים נפתח ספר משנה־תורה. למרות שהכל תורה אחת – שונה[2] משנה־תורה מן החומשים הקודמים בכך שמשנה־תורה נאמר לדור שנכנס לארץ ישראל והיה צורך, לכן, להזהיר בקשר לענינים מסוימים שמתחלה לא היה צורך להזהיר אודותם.

 

השוני שבין דור המדבר לבין הדור שנכנס לארץ הוא בזה שדור המדבר היה דור דעה[3], ואנשיו היו בדרגתו של משה רבנו, שהיתה לו ראיה באלקות, ואילו אנשי הדור שנכנס לארץ כבר באו במגע עם גשמיות, ולפיכך חסרה להם הראיה באלקות. לדידם לא היתה אלא שמיעה בלבד, ככתוב: ״ועתה ישראל שמע וגו׳״[4].

 

ההבדל בין ראיה לשמיעה הוא[5]: ראיית דבר מסוים אינה מוגבלת, אין בה מיצרים והגבלות, כלומר: משראה אדם את הדבר שוב לא יזיזו שום דבר ממקומו להחדיר בו ספקות בדבר, כיון שבעצמו ראה אותו. ברם, כשאדם שומע דבר מסוים, אף שהשמועה נקלטת אותה שעה היטב בקרבו – הרי, בכל זאת, עלול הדבר להתערער באמצעות קושיא. פרט זה מוכיח שגם בשעה שהענין נקלט, לכאורה, גם אז הוא בהגבלה.

 

לפיכך, – ב״משנה־תורה״, שנאמר לדור שנכנס לארץ, שלא היתה לו אלא בחינת שמיעה באלקות – יש צורך לצוות על מסירת נפש וכדומה, דברים שלדור המדבר לא היה צורך לצוות ולהזהיר עליהם.

 

עם זאת, למרות שהדור שנכנס לארץ היה בדרגה פחותה מזו של דור המדבר, היה לו גם יתרון שלא היה בדור המדבר – עליו נאמר, לגבי דור המדבר: ״כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו״׳[6], והכוונה לשילה ולירושלים[7] – לאחר הכניסה לארץ.

 

הטעם לכך הוא – משום שדוקא מתוך הירידה עצמה, מתוך שהחלו בני ישראל לבוא במגע עם דברים גשמיים, בדרגות נחותות, ניתנה ההזדמנות לביצוע הכוונה האמתית, בנין מנוחה ונחלה.

 

נמצא שתוכן שבת פ׳ דברים מציין שני ענינים הפכיים: א ירידה גדולה. ב דוקא מתוך הירידה – באה אמיתיות העליה.

 

וענין זה גם בשבת חזון – שני ההפכים: מצד אחד חלה שבת זו ב״תשעת הימים״, ויתרה מזו – היא השבת שלפני תשעה באב, זמן החורבן, ואילו מצד שני – דוקא ע״י הירידה עתידה לבוא תכלית העליה, כפי שנאמר בשם הרב הקדוש הרלוי״צ מברדיטשוב נ״ע שבשבת חזון מראים את בית המקדש השלישי, זה שנעלה מקודמיו, יבנה במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו.

 

(משיחת שבת חזון, תשט״ו)

 

ב. הגאולה האמיתית והשלימה שלאחר הגלות

 

דובר כבר פעם על כך שהעצבות של ״בין המצרים״ אינה צריכה להיות בשבת, כי בשבת חייבת לשרור שמחה[8]. יתר על כן: בשבת זו צריכה להיות שמחה יתרה מבשבת אחרת, כדי שלא ייוצר חשש שהעדר השמחה בא משום ״בין המצרים״.

 

הסבר הדבר לפי בחינתו הפנימית – הוא: שבת היא מעין לעתיד לבוא – יום שכולו שבת – ומאחר שהגאולה העתידה תהיה הרי במדה שלא יישאר כל רושם של הגלות, אין מקום, לפיכך, בשבת לענין בית המצרים.

 

אלא שהאמור מהוה הסבר לכך שבשבת אין צריכים להיות ענינים שהם היפוכה של שמחה. ההסבר לכך שבשבת זו צריכה להיות שמחה יתרה מבשבתות אחרות – הוא:

 

ידוע הרי שהגאולה שלאחר הגלות מביאה למצב נעלה מכפי שהיה לפני הגלות, שכן אם להחזיר את המצב לקדמותו – מה היה צורך בגלות? וכפי שידוע הענין של ״סותר על־מנת לבנות״: הבנין שלאחר הסתירה גדול מכפי שהיה לפני הסתירה.

 

– הדברים אמורים, באופן כללי, ביחס לכל גאולה מגלות: המצב לאחר הגאולה נעלה מכפי שהיה לפני הגלות. כלומר – אפילו גאולה שיש אחריה גלות, כגאולת מצרים, גם היא נעלית מכפי שהיה לפני הגלות, משום בירור הניצוצות שבגלות, דבר המהווה את מטרת הגלות.

 

– כל שכן הגאולה העתידה, שהיא גאולה שלמה ואמיתית שאין אחריה גלות – ודאי הדבר שגאולה זו יוצרת אור חדש לגמרי, מהות חדשה, שבה אין כל מקום לגלות. אור זה לא היה לפני הגלות, שהרי רואים אנו שלאחר מכן באה הגלות, ואילו בגאולה העתידה ״יומשך ענין עילאי בהחלט, עד שלא יהא אחריו מקום לגלות.

 

משום כך – בשבת, שהיא מעין לעתיד לבוא יום שכולו שבת, החלה בין המצרים צריכה להיות שמחה יתרה, כי ענינה של שבת זו הוא נתינת כח להפוך את בין המצרים לששון ולשמחה, כי בכוחו של גילוי האור שלעתיד, הנעלה לגמרי מכל ענין הגלות והגאולה, להפוך את בין המצרים עצמם לששון ולשמחה.

 

זה גם מובן ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך[9] שבשבת שבין המצרים מותרת סעודת שלמה בשעתו – שהרי בימי שלמה ״קיימא סיהרא באשלמותא״[10]. בשבת זו באה נתינת כוח שהימים האלו יהפכו לששון ולשמחה.

 

(משיחת ש״פ מטו״מ, תשט״ז)

 

ג. ברית עניינה אהבה אז איך תיתכן בשורת הגלות בברית בין הבתרים?

 

ראשיתה של בשורת הגלות היתה בברית בין הבתרים, כפי שנאמר שם: ״אימה חשכה גדולה גו׳״[11], רמז לארבע הגלויות.

 

תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית.

 

לתקופה בה קיימים נימוקים לאהבה – אין צורך בכריתת ברית. פעולתה של כריתת ברית היא לקיים את האהבה תמיד, משום שאין זו אהבה על פי טעם ודעת (אהבה התלויה בדבר, שכשבטל דבר – בטלה אהבה), כי אם אהבה עצמותית בלתי מוגבלת.

 

בעת כריתת הברית מאירה האהבה העצמותית שאינה תלויה בדבר – בגלוי, נעשית, איפוא, אז כריתת הברית שהאהבה תתקיים תמיד, מבלי להתחשב עם כל שינוי במצב בעתיד.

 

– לאור האמור בלתי מובן מדוע דווקא בשעת ברית בין הבתרים באה הבשורה על הגלות? גלות היא היפוכה של אהבה, אפילו של אהבה שעל פי טעם ודעת, וכל שכן של אהבה עצמותית, וכשמאירה האהבה העצמותית – מה מקום אז לדבר על הגלות?

 

לכאורה היה אפשר לתרץ הדבר על־פי מאמר רז״ל[12] ש״בחר אברהם אבינו שעבוד מלכיות כנגד גיהינום״, כך שיש טובה בגלות, ולפיכך דובר אודותיה בשעת גילוי האהבה.

 

אלא שאין תירוץ זה מספיק, שכן כשפועלת האהבה בהתגלות, ובמיוחד כשמתגלה אהבה עצמותית, אין מקום כלל לדבר לא על גיהינם ולא על שעבוד מלכיות.

 

ד. תוכנו הפנימי של עניין הגלות

 

אך הדבר יובן לפי הסברת תורת החסידות את תוכנו הפנימי של ענין הגלות, וכך גם יסולק קושי, על פי ה״נגלה״, בגמרא ובמדרש.

 

בגמרא[13] נאמר כי בזמן של ״עת רצון״ וכשישראל עושין רצונו של מקום היה מעמד הכרובים (בבית־ המקדש) פניהם איש אל אחיו, ״כמער איש ולויות״[14], ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז אין זו עת רצון, היה מעמד הכרובים הפוך.

 

במדרש[15] נאמר שבשעה שנכנסו הנכרים לקדשי הקדשים ראו את הכרובים פניהם איש אל אחיו, כמער איש ולויות, ושלחו אותם על פני כל האומות: ״ראו למה אומה זו עובדת״.

 

נשאלת איפוא הקושיא: שעת החורבן היתה הרי היפוכה של עת רצון, ומדוע אם כן היה אז מעמד הכרובים – פניהם איש אל אחיו?

 

בתורת החסידות מוסבר התוכן הפנימי של הגלות, במשל להשפעת הרב לתלמיד:

 

כשהרב משפיע השכלה לתלמידו הריהו נתון בתשומת לב אל התלמיד. אך כשתוך כדי ההשפעה מבצבץ בשכלו של הרב רעיון חדש – הרי, בטבעה של כל הברקה שכלית, חייב הרב להפנות את דעתו מיד אל ההברקה החדשה, שאם לא כן היא תיעלם ולא יועילו לאחר מכן כל היגיעות. מפני עוצם פנימיות אהבתו של הרב לתלמיד הוא רוצה, איפוא, להתמסר אל ההברקה כדי שיוכל לקלטה, ולהעבירה כעבור זמן גם לתלמיד.

 

בשעה שהרב מפנה תשומת לבו אל הברקת הרעיון החדש – הרי בה במדה שגדלה תשומת לבו לרעיון כך מתמעטת תשומת הלב לתלמיד ומתמעטת גם ההשפעה.

 

– ככל שהרעיון החדש נעלה ועמוק יותר צריכה להיות רבה יותר ההתמסרות אליו, ומשום כך גדלה יותר הסחת הדעת מן התלמיד בשעה זו, עד כדי היווצרות ענין של ״גלות״ ו״חורבן" לדידו של התלמיד.

 

ברם, אין זה (החורבן והגלות) כי אם בבחינה חיצונית ואילו מבחינת פנימיות הענין הרי כאן תכלית הגילוי, ואדרבה: עצם העובדה שהרב מוכן, משום טובת התלמיד, להפנות תשומת לבו מן התלמיד כדי לקלוט את הרעיון החדש – מוכיח את יקר ערך הרעיון החדש במדה שכדאי ליצור לרגע ענין של גלות וחורבן לגבי התלמיד, ובלבד שבסופו של דבר תהיה האפשרות לגלות לתלמיד את הרעיון החדש.

 

נמצא, איפוא, שככל שגדול יותר ההעלם מהוה הוא הוכחה למדת גדולתו של הגילוי, ליקר ערך הרעיון, כך שמשום גודל האהבה לתלמיד רוצה הרב לגלותו לו ולכן כדאי לו לגרום לו לפי שעה העלם וסילוק כדי שסוף סוף יקבל את הרעיון החדש.

 

לפי זה יובן התוכן הפנימי של ענין הגלות – למרות שמבחינה חיצונית הוא גלות וחורבן הרי מבחינה פנימית זו תכלית הגילוי במדה יתרה, התגלות הגאולה העתידה, ולשם התגלות הגאולה העתידה כדאי שיהיה לפי שעה ענין של גלות וחורבן מבחינה חיצונית ובלבד שבסופו של דבר תגיע התגלות הגאולה העתידה.

 

ה. מבחינה פנימית מהווה הגלות גילוי אור

 

הוכחה מכרחת לכך שמבחינה פנימית מהווה הגלות גילוי אור – יש למצוא גם בסדר הגלות. בהתבוננות בענין הגלות אפשר לראות שאין כאן רק ענין של כפרה על חטאים, עוונות ופשעים, כי אם יש כאן גם תוכן פנימי.

 

אילו היה כל ענין הגלות לא יותר מאשר כפרה על חטאים עוונות ופשעים – היה צריך להיות תהליך הגלות בכיוון של ״פוחת והולך״ מזמן לזמן, שכן עם כל פרק זמן נוסף של גלות מתכפר חלק של החטאים העוונות והפשעים וצריכה הגלות להיות קטנה והולכת.

 

ואילו במציאות אנו רואים שהגלות גדלה והולכת. רואים אנו זאת בגלות מצרים וגם בגלות הנוכחית.

 

גלות מצרים: בני ישראל היו במצרים מאתים ועשר שנים. שבע עשרה השנים הראשונות היו טובות מאד, וגם לאחר פטירה יעקב, כל עוד חיו בני יעקב, לא החל עדיין השעבוד. אף לאחר מיתת השבטים החלה מרירות הגלות רק כשנולדה מרים[16], כלומר בשמונים ושש השנים האחרונות, פ״ו – בגימטריא ״אלקים״. מתוך 86 שנים אלו הרי גזירת ״תבן לא ניתן לעבדיך״[17] היתה בסופן, בקירוב זמן לגאולה: ״ומאז באתי אל פרעה וגו׳ הרע לעם הזה״[18].

 

– גם בגלות הנוכחית אנו רואים שככל שהיא נמשכת היא הולכת ומתחזקת, והתגלות האלקות מתמעטת והולכת. בתחלת הגלות היה הגילוי ע״י התנאים, ולאחר מכן באו האמוראים, ובהמשך הזמן הולך וגדל ההעלם, עד שבדורות האחרונים, ״עקבתא דמשיחא״, כמעט ואין כל גילוי, ולפיכך הם נקראים בשם עקביים, משום שהעקב הוא אבר שאין בו רוח חיים (בגילוי), כאמור באבות דר׳ נתן[19] שהעקב הוא מלאך המות שבאדם.

 

מסדר זה מובן, איפוא, שאין הגלות מהוה כפרה לעבירות בלבד, אלא שיש בה גם תוכן פנימי. פנימיות ענין הגלות היא – גילוי אור חדש, שמחמת ההיצמדות אליו באה התרחקות ההשפעה, ולכן – ככל שגדלה ההיצמדות אל הגאולה העתידה, ככל שמתקרב המשיח, הולכת הגלות ומתגברת.

 

ו. דוקא כאשר מאירה האהבה העצמותית

 

ולפי האמור יובן הנאמר במדרש שבשעה שנכנסו הנכרים לקדש הקדשים ראו את מעמד הכרובים ״כמער איש ולויות״ – שכן כל ענין הגלות אינו קיים אלא מבחינה חיצונית ובסדר ההשתלשלות, ואילו בפנימיותו אינו אלא שיא של גילוי. לפיכך – בקדש הקדשים, מקום הפנימיות, היה מעמד הכרובים ״פניהם איש אל אחיו" כי בפנימיות זה עת רצון, כמוסבר.

 

זה גם הטעם לכך שבברית בין הבתרים דובר על הגלות, שכן מבחינה פנימית יש בה תכלית הגילוי. בשעת ברית בין הבתרים, בשעה שהאירה האהבה העצמותית, באה הבשורה בדבר גילויי הגאולה העתידה, אלא שכפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדר ההשתלשלות – הרי זה ענין של גלות.

 

ז. ההוראה בעבודת ה'

 

ההוראה מן האמור – בעבודת ה', היא:

 

למרות חושך הגלות, והעבודה שהגלות מתגברת והולכת עד ש״המלכות תהפך למינות״[20], חושך שלא היה כמותו מעולם – אין בכל זאת להתרשם מכך, מתוך ידיעה שככל שגדל החושך – הוא בא משום ההתקרבות אל אור הגאולה.

 

כדי להביא את אור הגאולה לידי גילו־׳י בפועל ל״מקבל" כאן למטה נדרשים מן ה״תלמיד״ שני דברים: א} הידיעה שההעלם וההסתלקות אינם אלא בחיצוניות, ואילו בפנימיות הם תכלית הגילוי. ב ההתקשרות והצמאון אל ה״רב״, שלמרות שהרב התרחק מבחינה חיצונית – צריך התלמיד להיות שרוי בהתקשרות וצמאון לרב באותה מדה כבשעת ההשפעה, ואף במדה יתרה מזו, כדרך שאדמו״ר הזקן היה אומר בשעת דבקותו: ״מי לי בשמים וגו׳ – איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין"[21] [בתרגום חפשי: ״איני חפץ דבר, לא את גן־העדן שלך, ולא את עולם־הבא שלך כו', איני חפץ אלא אותך לבדך״], וע״י צמאון זה באה התגלות האור החדש אל המקבל, בגאולה העתידה, במהרה בימינו.

 

(משיחת ש״פ מטו״מ, תשט״ז)

 

 

מקורות והערות

 


[1]ראה רשימות הצמח צדק לאיכה עמוד 45.

[2]ראה מגילה לא, ב. לקוטי תורה במדבר יז, ג. ושם נסמן.

[3]ראה לעיל ע׳ 35 הערה 18.

[4]דברים ד, א. ראה לקוטי תורה ריש פרשת ואתחנן: דרגת הראיה שהצליח מזה להביא גם בדור שנכנס לארץ – לא היתה אלא בחינת ראיה מרחוק וכו'.

[5]וככה תרל״ז פרק לג. ובכ״מ.

[6]דברים יב, ט.

[7]מגילה י, א. זבחים קיט, א. ירושלמי מגילה סוף פרק א. ראה גם זהר חלק ב רמא, א. רמב, א.

[8]תוספות ד״ה מ״ד (מועד קטן כג, ב) מהירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ז) וראה ירושלמי מגילה פרק א הלכה ד. ספרי בהעלותך י, י. בה״ג במנין המצות ועוד.

[9]אורח חיים סימן תקנב סעיף י.

[10]זהר חלק א קנ׳ א. רכג, א־ב. ועוד. ראה גם שמות רבה פרשה טו, כו.

[11]בראשית טו, יב ובבראשית רבה פרשה מד, יז.

[12]בראשית רבה פרשה מד, כא.

[13]יומא נד, א. בבא בתרא צט, א.

[14]מלכים א ז, לו.

[15]פתיחתא דאיכה רבה ט. יומא נד, ב.

[16]שיר השירים רבה פרשה ב, עה״פ כי הנה הסתיו עבר. פסיקתא רבתי פ׳ טו, יא.

[17]שמות ה, טז.

[18]שם כג.

[19]סוף פרק לא.

[20]סוטה מט, ב.

[21]תהילים עג, כה. שרש מצות התפלה להצמח צדק פרק מ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email