ההוראה – עשו כל אשר ביכולתכם

זעקת קריאת הקודש של הרבי עדיין מהדהדת באזני כולנו: ״אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש״ הרבי זעק[1]:

״היתכן שמבלי הבט על כל הענינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממשל דבר שאינו מובן כלל וכלל! ותמיהה נוספת שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף על פי כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!

״גם כשזועקים עד מתי הרי זה מפני הציווי כי, ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!

״מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר בגלות פנימי בענייני עבודת ה׳. הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים באופן שהם אורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!״

שיחה זו התפשטה בקרב החסידים כאש בשדה קוצים. היא הזעיקה התייעצויות, אסיפות וכינוסי חירום. בכל אתר ואתר ישבו חסידים, שהתעמקו ודנו בכובד ראש במשמעות הדברים. הטון והצורה בהם נאמרה השיחה, גרמו לכולם להבין שחייבים לעשות משהו גדול, שונה.

עשרות החלטות במגוון תחומים, הועלו והתקבלו אז באסיפות. אם זה הוספה בלימוד בענייני גאולה ומשיח, מבצעים, שיעורי תורה, צדקה ובעצם בכל נושא אפשרי.

השורות הבאות אינן מתיימרות לתת מענה מושלם למשמעות השיחה, אלא לגעת בנקודת העניין המוסכמת על כל הדעות – הצורך להביא את משיח לחיי היומיום.

לפועל, יום כ״ח ניסן הפך להיות יום ״עשו כל אשר ביכולתכם״, אך תוכנה האמיתי של השיחה הוא, שעניין זה שייך בכל יום לכל אחד, במשך כל שעות היממה. זעקת ״עד מתי?״ אמורה להוות חלק מהווייתנו, חלק מהאישיות שלנו – לחיות משיח, לחיות גאולה בפנימיות!

זעקת ״עד מתי״ מתוך חיות פנימית

זעקת ״עד מתי״ מתעצמת בייחוד לאור העובדה שחסידות חב״ד דורשת עבודה. אין היא מסתפקת בעבודתו של צדיק הדור, של הרבי. וודאי שהרבי הוא המזרים כוחות על מנת לפעול ולעשות, והוא גם המסייע בעבודת הקודש ובהצלחתה, אך שלא כחסידי פולין הסומכים על רבם – בליובאוויטש דורשים עבודה ויגיעה אישית, ובמיוחד בנושא הבאת הגאולה.

באותו שבוע של השיחה, הרבי דבר בסגנון תקיף, באומרו: ״אני אומר לכם שכיום זו העבודה שלכם להביא את משיח…״ הייתה אשה שבכתה ואמרה לרבי: ״עד היום סמכנו עליך כרבי, שתביא את המשיח״, והרבי ענה לה ״אם את מאמינה שאני רבי, אז אני אומר לך, שכיום אתם צריכים לפעול״. כלומר, הרבי לא נותן לנו לברוח מהעבודה, וביחד עם כל הסיוע והברכות שמקבלים היום מהרבי, ובאופן הרבה יותר נעלה מזמנים קודמים, אבל עם כל זה, העבודה להביא את המשיח צריכה להיות שלנו ובכוח עצמנו, וממילא בחיות פנימית.

בזה הסבירו חסידים מדוע הרבי מתעמק כל כך בהשכלות גבוהות במאמרים ובשיחות הקודש, ולבסוף אומר שהמעשה הוא העיקר, ולכן יש להוסיף עניין מסוים בעבודת ה׳. הרי ניתן לומר מיידית – ללא כל הלימוד והעיון שבדבר – מהי הדרישה המעשית שנדרשים החסידים לפעול. אלא שלאחר ההתבוננות, לאחר ההתעמקות בעניינים נעלים ביותר, משפיע הדבר שהמעשה הקטן מתבצע באופן אחר לגמרי, עם חיות פנימית אמיתית, וזוהי הדרישה.

זעקת ״עד מתי״, אומר הרבי, צריכה שלא תהיה מפני הציווי, על הזעקה להיות מעומק קירות לבבנו. משמעותה של הזעקה היא, יציאה מההגבלות האישיות של כל אדם באשר הוא, לחיות מתוך אמונה ובטחון. לא להיות שקועים בעניינים האישיים, גם לא להיות תקועים בפגיעות או בהתייחסות בלתי הולמת, אלא לפרוץ את מסכי הגלות ולחיות קדושה. או אז ניתן יהיה לראות את האחר, להקדים שלום לכל אדם, לסייע בידו בכל אשר יהיה צורך בכך.

״עשו כל אשר ביכולתכם״ – עבודה אישית

מסופר על הדיין פישר מאירופה, שעבר ליד הרבי, והביע את תמיהתו: מדוע הרבי חובש כובע עם ״קנייטש״, כובע ששוליו מופנים כלפי מטה, כדרך כל החסידים? לרבי מתאים יותר כובע מכובד, כראוי וכיאה לרבי – צדיק יסוד עולם – עם שוליים כלפי מעלה. ענה לו הרבי: ״מספיק לי ד׳ אמות שלי״.

לכאורה בלתי מובן: הרבי, שדורש לכבוש כל פינה בעולם, שאכפת לו מד׳ אמות בפינה הנידחת ביותר, אי שם בקצה תבל, שבמסירות נפש מקדיש את הזמן היקר שלו למען העולם, מדבר על ד׳ אמות פרטיות? אלא, המסר הוא ברור, העבודה היא דבר ראשון בד׳ האמות הפרטיות של האדם, לעמול לצאת מהמצרים הפרטיים, לחיות גאולה, ואחר כך ביכולתו לכבוש את העולם.

מסופר על רבי ישראל מסלנט, שבהיותו בגיל מבוגר אמר: כשהייתי בן 20 רציתי לשנות את כל העולם, כשהתבגרתי והייתי בן 30 הצטמצמו שאיפותיי לכל בני מדינתי, בגיל 40 ציפיתי לשנות רק את העיירה שלי, בגיל 50 רק את המקורבים, ואח״כ רק את המשפחה. עד שהגעתי למסקנה שקודם כל אשנה את עצמי. אילו הייתי נוהג הפוך ובגיל 20 הייתי משנה את עצמי, יכול הייתי בגיל 30 לשנות את בני המשפחה, בגיל 40 את המקורבים, בגיל 50 את בני העיירה, בגיל 60 את כל המדינה וכו',

יש לראות שזעקת ״עד מתי״ תקיף את כל חיינו אנו, ואח״כ תתרחב ותתפשט. זעקה זו כאמור מורה על קץ הגלות, ועל הגאולה – לחיות גאולה, לצפות לה בכל רגע, שיהיה מופרך שמשיח עדיין לא בא בגלוי.

״עשו כל אשר ביכולתכם״ – בשורת הגאולה

מסופר על אחד מבעלי התשובה, שכאשר התקרב, הלך להזמין זוג תפילין אצל סופר סת״ם, והחל להניח תפילין בכל יום. עבר זמן, ןהוא הגיע אל הסופר וביקש זוג תפילין חדש. שאל אותו הסופר: בעבור מי תפילין אלו? ענה לו: עבור אבא שלי.

שאלו בשנית: האם אכן בשעה טובה ומוצלחת הצליח הבן להשפיע על האב ולקרב אותו ליהדות, כך שהחליט להניח תפילין? ענה לו בעל התשובה, שאביו נפטר כבר לפני מספר שנים. אך הוא יודע שמשיח עומד להגיע בכל רגע, ואז יהיה תור ארוך מדי, לכן החליט להקדים ולרכוש בעבורו את זוג התפילין.

יש להכריז ולהודיע שמשיח עומד להגיע בכל עת. יש הרבה מן התקווה ומן השמחה, ובעיקר הרבה מן האמת, בדברים אלו. באוויר כבר מהדהדים הדברים, יש רק לאמת ולדבר על כך.

לנצל חלון הזדמנויות

מסיפור בריחתו של ר׳ רונן דבש, שהיה בכלא בבומבי על חבילה שהעביר תמורת תשלום, בלא לדעת את תכולתה, ניתן ללמוד שיש לנצל הזדמנויות לפעול ולעשות. קריאת ״עשו כל אשר ביכולתכם״ היא קריאה לנצל כל הזדמנות לפעול, לקרב, לקדם ולהתקדם, להיות טובים יותר ומוכנים יותר לקבלת פני משיח צדקנו.

הוא מספר על תת־התנאים ששררו בכלא, על מצבים קשים ללא נשוא, וכמובן על השלוחים המופלאים, הרב גבי ורעייתו רבקי הולצברג הי״ד, שסייעו לו, דאגו למצות, לקריאת המגילה ועוד. הוא מתאר את סיפור בריחתו[2]:

״יום אחד חליתי ונלקחתי לבית החולים הממשלתי ג׳י ג׳י. לקחתי 500 רופי והסתרתי אותם בגרביים, כדי שיהיה לי כסף לקנות משהו או לשחד את השומרים, אם יתמזל מזלי לברוח. לקחתי איתי גם את ספר התניא שהיה ממש קטן והייתי באמצע הלימוד בו.

״בינתיים המלווים שלי הגיעו, ויצאנו לכיוון בית החולים. הסוהר שהחזיק אותי ביד, כבר ליווה אותי ביציאות קודמות. הורו לי לערוך בדיקה בשירותים. בכלא יש חוק, שכאשר אסיר יוצא לשירותים הוא חייב להשאיר את הדלת פתוחה חלקית, כדי שיהיה קשר עין בינו לבין השומרים.

״גם הפעם נכנסתי והשארתי את הדלת פתוחה, ושני השומרים חיכו לי בכניסה למלתחה. אך ברגע שנכנסתי לתא, פתאום מציץ מהפתח הודי נמוך ומזוקן ואמר לי באנגלית: ״אתה יכול לסגור את הדלת״.

״באופן מוזר מאד שמעתי בקולו בלי לחשוב פעמיים. סגרתי את הדלת על אף שידעתי שזה אסור, ונעלתי אותה בבריח מבפנים. חיכיתי מספר שניות, הייתי בטוח שהשומרים יבואו מיד ויכעסו עליי. אך הם לא אמרו כלום.

״הסתובבתי וראיתי שמולי יש חלון בגודל שלושים ס״מ, שהיו עליו שלבים של תריס מזכוכית ורשת ברזל מסורגת. הצצתי דרך החלון וראיתי שהוא נמצא במרחק שבעה מטרים מהחומה החיצונית של בית החולים.

״בלי לחשוב ולהבין מה בדיוק אני עושה, תפסתי את השלב הראשון של תריס הזכוכית וניסיתי להוציא אותו בעדינות מן המסילה. הוא נשבר לשניים בידיים שלי, ואני הנחתי אותו על אדן החלון. חיכיתי כמה שניות לראות האם השומרים הגיבו על הרעש של הזכוכית הנשברת, אבל כלום לא קרה.

״התחלתי לחשוב שיש כאן פרצה לבריחה והחלטתי לנסות לבדוק אותה, כדי שבפעם אחרת, כשאהיה מוכן לזה נפשית – אברח מכאן. החלטתי לראות מה מצב הרשת המסורגת. נתתי לה דחיפה עדינה ביד, כדי לנסות לבדוק את החוזק שלה, אבל התומך התחתון של הסורגים עף החוצה בצורה פראית, כאילו נתתי לו דחיפה בפטיש כבד. הוא עשה המון רעש כשהוא נפל, והייתי בטוח שאת זה השומרים ודאי שמעו.

״התיישבתי על הרצפה ליד הבור, וניסיתי להתרכז ולחשוב מה לעשות עכשיו. הגעתי למסקנה שיש כאן פרצה מצוינת לבריחה, והחלטתי שבימים הקרובים אני אכין תכנית בריחה מדוקדקת, כדי שביציאה הבאה לבית החולים, אני אוכל לנסות לברוח.

״בינתיים, רק כדי לוודא שהפרצה הזו באמת טובה, תפסתי עוד שלב של זכוכית, וניסיתי להוציא גם אותו, ושוב הוא נשבר לי בידיים לשניים. רק שלב זכוכית אחד נשאר על החלון, והשניים האחרים היו שבורים. תפסתי את הרשת, ושוב נתתי לה מכה קטנה. התומך הימני שלה עף החוצה, ועכשיו כבר היו לה שתי פינות משוחררות. ניסיתי להזיז אותה כלפי חוץ, והיא התקפלה כאילו היא עשויה מבדיל ולא מברזל.

״פתאום עמדתי מול חלון פתוח. נתתי עוד דחיפה לרשת מהצד השני – והחלון היה פרוץ לחלוטין. הכל כבר מוכן לבריחה, בפעם הבאה. עכשיו התחלתי להחזיר את הכל חזרה לקדמותו, כדי שהחלון יראה סגור עד היציאה הבאה שלי לבית החולים. אבל הרשת שהתעקמה כל כך כלפי חוץ לא רצתה לחזור חזרה. ניסיתי בכל כוחי לקפל אותה שוב אל החלון, אך לא הצלחתי. הכל נראה שבור ופרוץ באופן בולט מאד. הבנתי שאם אצא עכשיו מהשירותים והשומרים יראו את החלון, הם יאשימו אותי בנסיון בריחה.

״בעצם אין לי שום ברירה, או לברוח עכשיו או להפסיד את הכל. הסתכלתי החוצה וראיתי את השמיים הכחולים קוראים לי, מרמזים לי לא לפחד. כל ההתעסקות הזאת לקחה הרבה זמן, שבע שמונה דקות, ולא שמעתי שום תגובה מהשומרים. זה היה מוזר מאד, הרגשתי שיש לי כאן הזדמנות מיוחדת במינה.

״בלי לחשוב הרבה החלטתי לנסות. אך נשאר לי עוד מכשול אחרון, החלון היה בגובה הראש שלי, ובתא הקטן לא הייתה אסלה ולא שום דבר אחר שאפשר לטפס עליו. איך אני אגיע אל החלון? פתאום ראיתי שיש על הקיר שני צינורות של ברזל שסתמו אותם בביטון. תפסתי את הצינורות, והתחלתי למשוך את עצמי למעלה. התאמצתי קצת, עוד משיכה אחת והרגליים שלי היו מחוץ לחלון.

״בשנייה הבאה מצאתי את עצמי תלוי בחומה החיצונית של בית החולים, ועד היום אני לא מצליח להבין איך הגעתי לשם… שני שומרים הודים חובשי קסדות לבנות ונושאי נשק, ניצבים בשער הכניסה לבית החולים. למזלי הם עמדו כשגבם אלי… קפצתי במהירות לצד השני, לא ידעתי לאן אני קופץ בכלל, רק בזווית העין קלטתי שאני נמצא בכביש ראשי סואן. היו אנשים שראו אותי קופץ מן החומה, אבל אף אחד מהם לא הגיב. ברגעים האלה המח פועל בצורה כמעט אינסטינקטיבית, אין מקום להרבה מחשבות, וכל הגוף כולו דרוך ומכוון למטרה אחת – לברוח״…

אילו הוא לא היה פועל באותם רגעים, אלא ממתין להזדמנות אחרת, יתכן ולא היה יכול לצאת… הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, השמיים כמו קראו לו, והוא אכן נענה להם. כן אנו, עלינו להיות בהיכון כל הזמן… לנצל כל הזדמנות לפעול הן על עצמנו, לגלות את היחידה שבנפש, את הטוב שבתוכנו, את נקודת המשיח הנמצאת בפנימיות כל אחד ואחת, והן להשפיע על סביבתנו ולנצל הזדמנויות לדבר ולקרב…

שער הדור השביעי

פעם שאל אמורא את חברו: ״אבוך במאי הוה זהיר טפי?״ זאת אומרת: אבא שלך במה היה נזהר ביותר? ענה לו בציצית. כלומר, לכל יהודי יש מצווה מסוימת אותה הוא שומר ביותר. מצווה זו היא זוהרת, והיא השער ומקור הברכות. אדמו״ר הריי״צ בתקופות מסויימות, עיקר מסירות נפשו היה על חינוך תינוקות של בית רבן. היה לרבי הריי״צ תלמיד מקושר ולמדן, חסיד בעל מדריגה, ושמו ר׳ איצ׳ה דער מתמיד. פעם בהתוועדות אמר לו הרבי: ״איצ׳ה, אם הינך מתעסק בחינוך הרי אתה שלי. אבל אם לא, אמנם אתה איצ׳ה, אבל אינך שלי!

כך לכל דור יש את השער של הדור. השער של הדור, היא העבודה העיקרית של הדור. יכולות וצריכות להיות עבודות שונות, אך כולן עוברות דרך אותו השער. אצל אדמו״ר הזקן זה שער החכמה, אצל אדמו״ר האמצעי שער הבינה וכו׳. הרבי קבע כבר בי׳ שבט תשי״א, במאמר הראשון ״באתי לגני״, את תפקידו של דורנו זה, הדור השביעי (לשושלת אדמו״רי חב״ד): ״לגמור המשכת השכינה״ – לפעול גאולה… בשנות המ״ם והנו״ן קבע הרבי ראשי תיבות הקשורים לענייני משיח: תשמ״ב – תהא שנת ביאת משיח, תשמ״ו – תהא שנת משיח ודאי, תש״נ – תהא שנת ניסים, תנש״א – תהא שנת אראנו נפלאות וכו׳.

זעקת ״עד מתי״, והחדרת האמונה בביאת משיח כדבר ודאי, התעצמו אצל הרבי ברבות השנים וקיבלו תאוצה. ״אנו הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה״ אמר הרבי. בכל סיום התוועדות העביר הרבי את התחושה שמשיח מתגלה עוד לפני סיום ההתוועדות… הרבי גם ביקש לפרסם את בשורת הגאולה: ״הנה זה משיח בא, וכבר בא״. הרבי הזכיר: ״אומרים עלי שאני קרייזי על משיח״…

שער ההתקשרות אל הרבי הוא שער הגאולה! כל מצווה וכל פעולה אמורים להיות חדורים בתחושה, שאלו הפעולות הקטנות שמקרבות את משיח צדקנו…

גאולה מתוך שמחה

ישנה אמרה המתארת מה יעשו אם יודיעו שמשיח עומד להגיע עוד שלושה ימים? המתנגדים – יכינו את כל השאלות בגמרא, שהרי ״תשבי יתרץ קושיות ואבעיות״. החסידים – ישבו בהתוועדות מתמשכת, ישתו ״לחיים״, ויהיו בשמחה. הרבי ־ יהיה בצער, הייתכן שהגלות מתמשכת עוד שלושה ימים…

הגמרא אומרת ״שלושה באין בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב". אם מחכים, איך ייתכן לקרוא לזה היסח הדעת? אלא, אף שמחפשים אבידה, עם כל זאת מציאתה היא בשמחה ולא כדבר מובן מאליו. כמו כן ידוע שבמדבר יכול להיות עקרב, אך עם כל זאת המפגש עמו הוא לא ברור. גם למשיח מצפים ומחכים, ועם כל זאת הופעתו תהיה בגדר של הפתעה בעלת עוצמה, בהיסח הדעת. אלא שאמורים אנו לפעול שהיסח דעת זה יהיה באופן של מציאה, מתוך שמחה וטוב לבב, ולא חלילה כעקיצת עקרב.

מנין שואבים את הכח?

והשאלה המתבקשת היא, מנין שואבים את הכוח לחיות גאולה בתוך הגלות? נתבונן בסיפור על ארבעה אנשים, ששמם: כולם, מישהו, אף אחד וכל אחד: הייתה עבודה חשובה לעשות. כולם היה בטוח שמישהו יעשה אותה,

כל אחד היה ביכולתו לעשות זאת, אבל אף אחד לא עשה אותה. מישהו התרגז שזו הייתה העבודה של כולם, כולם חשב שכל אחד יכול לעשות זאת, אבל אף אחד לא שם לב שכולם לא עשה זאת. סוף המעשה, שכולם האשים את מישהו, שאף אחד לא עשה מה שכל אחד יכול לעשות.

איננו רוצים להגיע למצב של הסיפור. רצוננו לראות את מלכנו, ורצוננו להביא משיח בפועל ממש. מנין שואבים את הכוחות לכך?

מסביר הרבי[3], שיום כ״ח בניסן עצמו מהווה יום סגולה, היות והוא ב״חודש של גאולה"[4] – חודש ניסן, ובחודש ניסן עצמו הוא הלילה המחבר את כ״ז ניסן – מלשון ״זך״ ובהיר, וכולל ט׳ פעמים ג', שעניינה של הגאולה היא באופן של שילוש משולש, שילוש של חזקה – עם יום כ״ח בניסן – אותיות ״כח״, המורה ומדגיש את החוזק והתוקף של ניסן, של גאולה, ועניינו נתינת כח להבאת הגאולה בפועל ממש.

כח זה ניתן לנו כהמשך ישיר מחג הפסח. בחג זה ניתנים כוחות עצומים מלמעלה, הן בימים הראשונים של החג ובעיקר ביום האחרון, היום של קריעת ים סוף, עליה נאמר: ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״. הייתה זו התגלות אלוקית באופן של "קחם על זרועותי״, כמשל התינוק שאינו יכול לראות למרחוק, והגביהו אביו לראות.

אדמו״ר הזקן מבאר את ההתגלות האלוקית בחג הפסח, שהפנמתה היא טיפין טיפין בספירת העומר, במשל[5]:

״כמו אחד שנתן מתנה לחברו כיס מלא זהובים. שמתחילה מקבל המתנה בפעם אחת בכלל, ואחרי זה הוא סופר ומונה הזהובים מעט מעט בפרט״

כמו כן, יש לקחת כוחות והחלטות טובות מימי סגולה מיוחדים אלו, ומיום זה, כ״ח ניסן, ואת זה נפרט אחר כך לפרוטות של מעשה, שעניינם:

לחיות משיח, ללמוד ענייני גאולה ומשיח, לצפות לו בכל רגע שיבוא, לעשות פעולות טובות, ולהפיץ יהדות כדי להחיש את ביאתו. וכלשונו של הרבי: ״ויהי רצון שסוף כל סוף יימצאו עשרה מישראל ש״יתעקשו״ שהם מוכרחים לפעול אצל הקב״ה, ובודאי יפעלו אצל הקב״ה .. להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש״.