פרשת האזינו – בעצם היום הזה נפרד משה מעמו

הקראת כתבה
יום חמישי י״ב תשרי ה׳תשע״ו
הביטוי בעצם היום הזה המופיע בפרשת האזינו נדיר בתורה ומשמעו: באמצע היום. מדוע מציין הקב"ה את זמן פטירתו המדויק של משה? ועונה: "וכל מי שיש בו כוח למחות – יבוא וימחה"?
מאת נעמה טוכפלד
מותו של מוזס

 

 

זמנו של משה הגיע, מי יכול למחות?  

"ויְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר".

טובי התסריטאים לא יכלו לחשוב על סצנה דרמטית מזו. הקב"ה מצווה את משה רבנו:

"עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:  …" (דברים לב, פס' מח-מט)

 

רש"י מציין כי הביטוי בעצם היום הזה הוא נדיר בתורה ומשמעותו היא: באמצע היום בדיוק, על הרגע. מדוע מציין הקב"ה את זמן פטירתו המדויק של משה? ועונה: "וכל מי שיש בו כוח למחות – יבוא וימחה"

כלומר, ציון שעת הפטירה המדויקת הינה כמעין פרומו למה שעתיד לקרות. ומה שעתיד לקרות זה שבני ישראל לא התכוונו לתת למשה ללכת. לפחות לא בלי מאבק.

מסביר רש"י שהם התכוונו למנוע את גזירת פטירתו של משה על ידי שימנעו ממנו לעלות להר נבו כי כפי שציווה ה', עליו לעלות להר הזה דווקא ושם להיאסף אל אבותיו. הטיעון הוא פשוט: "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והגיז לנו את השליו ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו!".

בני ישראל, עם כל החפירות שלהם, והתלונות, הנסיונות לשוב מצריים, ההמשכות אחרי עמים אחרים ותרבויות זרות, קטנות האמונה ונסיונות הפוטש הבלתי נלאים על משה, הבינו סופסוף, כי לאיש אין תחליף.

הוא הרועה הנאמן, הוא המנהיג האמיתי, הוא עבד ה' המקשר אותם עם אביהם שבשמיים ולא פעם גם מגן עליהם מזעמו, במחיר אישי כה כבד.

 

מצד שני, זה קצת מוזר לחשוב שהם באמת חשבו למנוע את מותו. האם מישהו יכול למנוע את מותו של אדם אחר? ואדרבא כאשר הציווי האלוקי הוא כה ברור, האין בכך יציאה מחוצפת נגד דבר ה'?

 

ניתנה לנו הרשות והזכות למחות

אלא, מסתבר שבני ישראל חשבו שזהו רצון ה' דווקא, ולא מן הנמנע שכך אכן היה:

טענו בני-ישראל: על-פי התורה אסור לאדם להיות כפוי-טובה, והואיל ומשה עשה עמנו טובות כה רבות, מוטל עלינו חיוב מהתורה – לעשות למענו הכול, ואף למנוע את פטירתו. הרי את הציווי לעלות להר לא השמיע ה' לנו, אלא למשה בלבד, ובכך אולי פתח לו פתח-הצלה. אולי יש בזה רמז, שעל-ידי התאמצות שלנו למען משה, תתבטל הגזירה והוא ייכנס לארץ-ישראל.

 

ובכל מקרה, ניתנה לנו, כבני אדם הרשות והזכות למחות כנגד גזירות ולנסות לבטלם בכל כוחנו. אלא שהגזירה נגזרה ובני ישראל לא הצליחו לבטלה, הגם שניסו.

 

משה רבינו לא שיתף פעולה

מדוע לא הצליחו לבטל את הגזירה? האם הקב"ה ביטל את האפשרות למנוע גזירות ככתוב (ורק יצאנו מיום הכיפורים): "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"? האם אין כוח לתפילת ההמון? מדוע, דווקא אחרי שבני ישראל התעשתו והבינו איזה מנהיג אדיר מוביל אותם, הוא נלקח מהם?

אלא, שחייבים לומר, שלמשה רבנו היה חלק בבחירה. הוא עצמו, למרות המחיר העצום ששילם בכך שלא נכנס לארץ אותה כה רצה לראות מבפנים, בחר בציווי האלוקי. כלומר, הוא ידע שזה זמנו להיאסף ולא מחה על כך, ולמרות שטובת העם לנגד עיניו הוא לא שיתף פעולה הפעם.

זאת משום שמשה רבנו ראה רחוק, ועמוק.

הוא ידע כי אם יכנס לארץ, יקרו כמה תהליכים סופיים ובלתי הפיכים. אותם אלו שמתו במדבר בגלל חטאיהם, לא יוכלו לעולם להכנס ארצה, כי אין מי שילמד עליהם זכות, וייקח אותם משם, מהמדבר השמם לארץ המובטחת.

נוסף על כך, עם ישראל שעוד לא היה בשל מספיק לגאולה סופית ונצחית, עשוי היה לחטוא ולעורר דין, ובגאולה הנצחית אין אופציה של גלות, לכן עלול להיווצר מצב מסוכן שבמקום חורבן של בית מקדש, תהיה פה הכחדה של העם כולו.

 

בדרך סיבובית כלשהי, ניתן לומר שאי כניסתו של משה לארץ מנעה גאולה נצחית לעם שעדיין אינו מוכן לכך ובכך בעצם "אפשרה" יציאה לגלות שממנה יחזרו בשלים ומוכנים יותר לגאולה האמיתית והנצחית.

ומשה? כמו מנהיג אמיתי וגדול, נשאר עם האחרונים בחוץ, כדי לדאוג שבהגיע הרגע, אף אחד לא ישאר מאחור.

 

כששאלו פעם את הרבי מליובאוויטש מדוע אינו עולה לארץ ישראל, הרי בוודאי רב חשקו וחפצו לחיות כאן בארץ הקודש? ענה על כך נביא ונשיא הדור: "כשהספינה טובעת – הקפטן עוזב אחרון את הספינה"

כלומר, על המנהיג לוודא- פיזית ורוחנית כי גם אחרון הפוחזים ואפילו – החוטאים, יוצא מהגלות הפיזית והנפשית שלו, ומצטרף עם כולם לגאולה שלימה. ובספינת הגלות הטובעת, מוודא הקפטן כי כולם ירדו לסירות הצלה, והם בדרכם לחוף מבטחים, ורק אז הוא האחרון לרדת ולתת לגלות לטבוע במצולות, בתוך ים של אלוקות וגאולה.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 339)

 

פרסום תגובה חדשה

test email