פרשת נח – איך לחיות בשלום עם טרדות היום יום?

יום ראשון י״ג מרחשון ה׳תשע״ו
בפרשת נח מסופר, שכאשר יהודי מחליט להתנהג כ"צדיק", הנה אף על פי שכל העולם סביבו מתנהג באופן אחר – אין זה מפריע לו כלל להתנהג על פי רצונו של הקב"ה.
מאת ברכה טברדוביץ

 

 

אין להתפעל מהמצב

גשם מטפטף ומצליף, ים גועש, רועש, מבול – ואת נמצאת במערבולת של רגשות, וחשה שנמצאת בתקופה סוערת בהתחבטויות נפש. הדברים לא מתנהלים כפי שחשבת, ונכון יותר לא מסתדרים. גם האווירה מסביב איננה תומכת. איך עוברים תקופה זו בשלום? לא לאחר זמן, לא כצופה למרחוק, אלא אותו הזמן לצלוח באופן הנכון ביותר?

אומר הרבי כי יש ללמוד מפרשת "נח"[1]:

"אודות סדר החיים של נח מספרת לנו התורה: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". כלומר, ש"נח" היה היחיד בדורו שעסק ב"מעשים טובים" על פי רצונו של הקב"ה, מבלי להתפעל כלל מזה שכל אנשי דורו התנהגו באופן הפכי.

"ובזה יש הוראה עבור כל ילד יהודי: כאשר היצר בא לילד יהודי ואומר לו: כיצד לוקח אתה על עצמך ללמוד תורה ולקיים מצוות, כאשר אתה יודע שהנך קטן ויחיד, ומסביבך ישנו עולם גדול, שבו עמים רבים ואנשים רבים המתנהגים באופן אחר?! ובפרט כאשר בעולם שורר קור וחושך ביחס לעניני טוב וקדושה! הנה על זה עונה הילד:

"בשבת פרשת נח מסופר, שכאשר יהודי מחליט להתנהג כ"צדיק", הנה אף על פי שכל העולם סביבו מתנהג באופן אחר – אין זה מפריע לו כלל להתנהג על פי רצונו של הקב"ה.

ויתירה מזו: על ידי הנהגתו מציל הוא את העולם כולו, ובונה "עולם חדש" – מבלי הבט על המבול שהיה לפני כן".

על יהודי לצאת אל העולם – "ויעקב הלך לדרכו", ולזכור שהקב"ה נותן כוחות מיוחדים על מנת שכל אחד ואחת יוכל אכן לממש את תפקידו ושליחותו, מבלי הבט על זה שבתקופת החורף שורר בעולם קור וחושך. שהרי חוזרים מהכוח של החגים בכלל ושמחת תורה בפרט…

בסדנא בה השתתפו נשים מתקרבות, הצועדות בעקבות בעליהן המתקרבים ליהדות ולחב"ד בלהט, שאלו את אחת המשתתפות, איך היא עשתה את השינוי והחליטה לחבוש פאה, הרי המשפחה מסביב, הידידים והחברים לא מקבלים זאת.

תשובתה הייתה, שהמהלך אצלם אמנם היה מאד איטי, שמונה שנים של חיפוש, התקדמות, עצירה וחוזר חלילה. אך כאשר החליטו, היא ובעלה, שזו האמת לאמיתה ואליה הם נכספים, שום דבר לא מנע בעדם, והתגובות מסביב לא היוו משמעות כלל. כמובן שהם מעוניינים בקשר עם המשפחה הנרחבת, ועם ידידים, אך לא באופן שיכתיבו להם את מהלך חייהם.

 

"בא אל התיבה" – אותיות התורה והתפילה

הביטוי המעשי לכוחות הניתנים לנו הוא "בא אל התיבה", וכך אומר הרבי[2]:

"ה"מים הזדונים" של המבול נחלקים לשני חלקים: א. תהום רבה. ב. ארובות השמים. כך גם הטרדות המבלבלות נחלקות לשני חלקים אלה: "תהום רבה" – טרדות מענינים גשמיים, פחותים, טרדות הפרנסה ודומיהן. "ארובות השמים" – טרדות מענינים רוחניים נעלים, כעסקנות ציבורית וכדומה, המטרידים את האדם מלימוד התורה וקיום המצוות בפועל.

"התרופה ל"מי המבול" היא: "בא אל התיבה"[3] ־ "תיבה" – מפרש הבעל שם טוב – תיבות התורה והתפילה. בא אל התיבה – על האדם לבוא אל תוך אותיות התורה והתפילה, להיות מוקף בהן, ואז קיים הבטחון, שנהרות לא ישטפוה".

כשם שנח על ידי כניסתו לתיבה, הציל את עצמו וגם את כל בני משפחתו, כך על ידי לימוד התורה נפעלת הגנה עבורו ועבור כל בני משפחתו – "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך". ויתירה מזה, על כל מין הצומח והחי: "מכל החי מכל בשר .. מכל מאכל אשר יאכל", שעל ידי התיבה נתאפשר קיום העולם מחדש. כך על ידי שנכנסים אל אותיות התורה הרי שמאצילים חיות לכל המינים בעולם.

אחת הבנות ששבה מתשרי בבית חיינו, סיפרה[4] שמאד נהנתה, אך לא חשה שינוי מהותי בתוכה. היא הרגישה שהחוויה עוברת לידה. עבר ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, והכאב הגדול בתוכה היה, שכבר נמצאים בעיצומם של ימי שמחת בית השואבה, ועדיין היא מרגישה רק כצופה מהצד.

היא הבינה שכנראה לא עשתה מספיק "הכנה" לנסיעה. היא נזכרה, שנדרשה במכללה ללמוד בעל פה פרקי תניא כהכנה לנסיעה. היא חתמה על לימוד ובחינה, אך למעשה הקדישה לכך מעט מאד זמן. הסתפקה במספר שורות ותו לא.

במעמד שמחת בית השואבה החליטה ללמוד פרקי תניא בעל פה ולשננם, ומאותו זמן חשה שאכן עשתה את הכלי הראוי. מאז חשה רוממות הרוח כראוי וכיאה לתקופת החגים ב"בית חיינו".

התיבה, היא גם אותיות התפילה. מה קרוב יותר לאשה מאשר לשאת תפילה? רבש"ע, תן לנו הכוח לראות את הקושי כאתגר. לומר תפילה זו לא כמס שפתיים, אלא כתורת חיים, וזה יוריד את השפע בטוב הנראה והנגלה.

אנו נכנסים אל התיבה בלחש, נושאים תפילה. רגלינו דורכות על הרצפה, סביבנו – דפנות, וצוהר חלון קבוע בהם. מעלינו – גג משופע.

מהי משמעות הדברים?

 

הבסיס, הקרקע, הרצפה – האמונה

הבסיס, זהו ה־א"ב – אמונה ובטחון. אמונה שהקושי הוא תקופתי, ויש בו טוב אמיתי, ובטחון שאכן יהיה טוב. באמונה זו עלינו לחיות, ואמונה זו תוריד אכן את השפע האמיתי, ואת הטוב הגלוי למטה מעשרה טפחים.

 

לפעמים דווקא מצב בלתי רצוי בחיצוניות, הוא זה שמוביל לטוב המושלם. דווקא כאשר הזרע נטמן באדמה ונרקב ומתחבר אל כוח הצומח שבארץ, אז מתהווה הצמיחה. כך הוא בנוגע לצמיחה האישית של האדם – אם רק יתבונן בעניין באופן הנכון, ויגלה בתוכו שירידה זו צורך עלייה היא.

הגב' בתיה זברובסקי ע"ה הייתה דמות מוכרת וייחודית בכפר חב"ד. היא סיפרה שבילדותה הייתה גרה בליטא. בת מוצלחת, מוכשרת, נאה ובת למשפחת רוך – משפחה עשירה ומיוחסת.

ויהי היום, והשלטון הקומוניסטי הגלה אותה עם כל בני משפחתה ועוד מספר משפחות מכובדות מתושבי המקום – לסיביר. היא זוכרת את העלייה לרכבת הגירוש, קרון קטן ואנשים רבים מצטופפים בו. תושבי האזור באו להיפרד, ועיניים רחמניות נבטו מכל עבר. לאחר מספר שנים הנאצים יימח שמם כבשו את האזור, וטבחו את כל יהודי העיר. הם שהוגלו – ניצלו.

הקושי היה ההצלה!

אחת הנשים סיפרה[5] על תקופה קשה של קושי כלכלי, שהשפיע על מצב הרוח. באחד הימים, תוך כדי נסיעה, היא נזכרה בסיפור ששמעה בעבר:

היה יהודי גביר שנהג לסייע לבית חב"ד במקום מגוריו. באחת השנים הוא הבטיח כרטיסי טיסה לרבי, לרגל מבצע שנערך במקום. באותם ימים הוא נגרר לעסקה שגרמה לו הפסדים מרובים. בצר לו הגיע לסוכן הנסיעות, מבלי לדעת מהיכן לתת את התשלום. לפתע צדה את עיניו אמרה מאירת עיניים, בזו הלשון:

"אל תספר את קשייך לאלוקים, ספר לקשיים על אלוקים",

הוא התבונן בדברים והתעמק בהם, וקלט את משמעותם העמוקה. הרי הקב"ה הוא כל יכול, נזכור ונזכיר לקשיים שיש אלוקים למעלה, והוא הנותן והמושיע.

בכוחות מחודשים נגש לסוכן, הזמין כרטיס גם לעצמו, ובבטחה הודיע שבעז"ה ישלם מאוחר יותר.

וכך הגיע לרבי, ובהתוועדות חסידית, כטוב לבו ביין, סיפר את סיפורו. מיד התגייסו החסידים במקום לתת ממיטב כספם על מנת שיוכל להמשיך בעסקיו, ובעזרת ה' עלה בחזרה על דרך המלך.

בכל הסיפור הנ"ל נזכרה אותה אשה, וקבלה כוחות חדשים. אלו עוררו בה את האמונה האיתנה והבטחון שאין מקום לדאגה – הקב"ה יסייע ויעזור. בהגיעה הביתה מקבל אותה בעלה עם מכתב שהתקבל זה עתה בדואר. במעטפה היה צ'ק, תשלום של חוב ישן. בעלה, שמספר שנים לפני כן עבד באחד המוסדות ולא קבל משכורת, בדיוק באותו היום, באותו הזמן של חיזוק האמונה – נשלחה הישועה.

הסיפור הבא ארע בגואה, בימי החנוכה תשס"ח[6]:

היה זה ביום שני של ימי החנוכה. שליחי הרבי במקום הוזמנו למסיבה, אותה ארגן ארגון לא חב"די, על מנת לומר מספר מילים על מהות החג. השליח ניסה לחשוב על רעיון מקורי, שיעורר את האנשים, אך טרדות הפעילות לא אפשרו לו את הפנאי למצוא רעיון הולם.

לאחר ההדלקה המרכזית, כבר התכונן השליח לעלות על האופנוע ולנסוע לארוע, אך אז פנה אחד המטיילים בבקשה לקחת את האופנוע למספר דקות ולהשיבו מיד. השליח נענה ברצון, אך הדקות חלפו, שעה תמימה כבר עברה, והאופנוע לא חזר עדיין.

לפתע עבר במקום תייר אירופאי בשנות החמישים לחייו, כשהוא בוחן את החנוכייה הדולקת. לשאלת השליח האם ניתן לסייע לו, תשובתו לא בוששה לבוא:

"אני זוכר שגם אצל סבתא שלי הדליקו דבר כזה".

"האם אתה יהודי"? נשאלה השאלה.

"אני לא יהודי", השיב קצרות, "אבל סבתא שלי מצד אמי הייתה יהודיה".

לאחר מספר סימנים נוספים, לא נותר ספק בקשר ליהדותו. לאחר הפצרות ניאות להדליק נר חנוכה בפעם הראשונה בחייו, וההתרגשות הייתה בשיאה…

לא עברו מספר דקות, ובתזמון שמימי מושלם – הישראלי הגיע עם האופנוע. התברר, שהוא נתקע באמצע הדרך מאחר שנגמר לו הדלק. הוא הלך ברגל עד לתחנה הקרובה על מנת להביא דלק ומשום כך התעכב כל כך.

השליח מיהר להגיע לאירוע, ואכן הספיק להגיע לחלקו האחרון. הוא סיפר להם בהתרגשות את המעשה שאירע עמו ברגעים אלו, ממנו רואים הרבי דואג לכל יהודי באשר הוא שם. גם לאותו אחד שלא יודע כלל על יהדותו, דואג הרבי שיוכל להדליק חנוכייה לראשונה בחייו.

גם בעת המתנה מעוררת מתחים, יש להתחזק בבטחון בה', המנהג עולמו בחסד וברחמים. כי האמונה הוא הכלי הבסיסי להפוך את הקושי לאתגר. זוהי רצפת התיבה.

והתיבה בנויה גם מקירות:

 

הקירות, הדפנות – ה"ביחד"

יצאנו מחודש תשרי, בו התחזקנו כולם יחדיו ויצרנו דפנות חזקות. וכדברי הרבי[7]:

"ההתאחדות עם הציבור בחודש תשרי (וכן בשבתות שבכל חדשי השנה), אינה באופן שניכרת מעלת הציבור, ואילו מציאותו של היחיד נאבדת בכלל הציבור, אלא אדרבה, שההתאחדות עם הציבור מדגישה ומבליטה יותר את מעלתו של כל יחיד ויחיד שהוא גם חלק מהציבור כולו".

אחדות זו נותנת את הכוח לחיי היום יום. ה"ביחד" זהו גם הקן המשפחתי, שבימי החגים מקבל מעמד מיוחד, הנותן תעצומות להמשך. את ה"ביחד" הזה יש להמשיך באופן המתאים.

כאשר נמצאים אצל הרבי, מרגישים את העוצמה של ה"ביחד". אפילו פיזית, האשה או הבת תופסת פחות מקום. באופן רגיל יש לכל אחת את הנפח שלה ואת המקום אותו היא תופסת, בחגים, כאשר נמצאים בבית חיינו שבבבל, האדם כמו מתכווץ, וה"ביחד" הזה, החדור בביטול, מזרים אנרגיה חיובית, ונותן כוח ועוז להמשך השנה.

 

צוהר – שני פירושים

ובתיבה מצוי גם צוהר, כמו שנאמר: "צהר תעשה לתבה" מפרש רש"י: "צהר – יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". ומבאר הרבי[8]:

"בפשטות כוונת רש"י היא – שמפרש "צהר", כמו "צהריים", אור. ופירוש הכתוב הוא, שהקב"ה ציווה לנח לעשות דבר שעל ידו יהיה אור בתיבה, ומביא רש"י שני פירושים מה היה: יש אומרים חלון – שעל ידו יכנס אור בתיבה, ולכן נקרא כאן החלון בשם צהר, ויש אומרים אבן טובה (ונקראת בשם צהר, היות והיא) המאירה להם".

ובהמשך השיחה מבאר הרבי על פי יינה של תורה, מדוע יש צורך בשני הפירושים. על מנת לגלות את האור האלוקי בעולם, יש צורך לעשות "חלון" במחיצה ובהסתר שבטבע, כדי לגלות את האור האלוקי שמעל הטבע הטבוע ומצוי בטבע. לשם כך יש צורך להתבונן ולראות במוחש את ההשגחה הפרטית שבכל עניין.

ואחר שהוסרה המחיצה, על ידי ה"חלון", גילוי האור הנעלה, הרי זה נתינת כוח לאדם להתעלות ולהגיע למדרגה נעלית יותר – "אבן טובה", שהיא עצמה מאירה. לא רק שמסירים את ההעלם וההסתר של לבושי הטבע, אלא שמהפכים את הטבע, עד שנעשה הוא עצמו עניין של אור וגילוי – "אבן טובה (שהיא עצמה נעשית אבן) המאירה להם".

 

צוהר, אבן טובה המאירה להם על ידי התקשרות

לעיתים, האדם אינו מודד את כוחותיו כראוי. הוא מצוי במערבולת של רגשות המשדרות לו חוסר אמון בעצמו ובכוחותיו. הרבי מאיר את כוחותיו של האדם, נותן אמון ביהודי הקטן ומשגר לו נתינת כוח על מנת לפעול הרבה מעבר לכוחותיו.

אחד מהצעירים ש'חיפש את עצמו' והיה בכתות שונות, נסה להגדיר את השוני בין הנעשה שם, לבין צד הקדושה – ההתקשרות.

"כאשר הלכתי אל 'גורו' בהודו", הוא מספר, "הוא ניסה לכופף את התכונות המיוחדות לי, שיהיו בעבורו. שיעריצו אותו ויהיו סרים למשמעותו. כשהתוודעתי לאורו של הרבי, להבדיל, גיליתי שהוא מפיח רוח חיים לכל בשר, ומעצים את תכונות האדם ואישיותו, על מנת שיוכל לעבוד את ה' כראוי".

מספרת הגב' אסטולין[9]: באחת היחידויות אצל הרבי, פנה אליה הרבי בשאלה האם היא מתעסקת עם מבצע נש"ק – נרות שבת קודש. היא טענה שחוסר השליטה בשפה העברית מונע ממנה את האפשרות לעסוק במבצעים, מה עוד שיש הבאים בתלונות על החרדים, והיא לא תוכל לענות. אך הרבי שלל כל זאת ואמר: "אם יבוא אליך מישהו בטענות, אמרי לו שאת הנך שליחה של הליובאוויטשער רבי".

מאז השתדלה תמיד לצאת למבצעים. באחת הפעמים נתקלה בסירוב, תוך האשמות על העולם החרדי. היא רצתה לעזוב את המקום, כשלפתע נזכרה בדברי הרבי באותה יחידות. היא אמרה לאשה הסרבנית ברוסית – "דעי לך, שאני שלוחה של הליובאוויטשער רבי".

האשה בשמעה זאת, החלה לגמגם כמה מילים, עד שפרצה בבכי. היא סיפרה איך הרבי הציל את אחיה היחיד מסכנת התאבדות. וכך סיפרה: הם גדלו ברוסיה כמשפחה קטנה ומכובדת. אחיה שימש כרופא והצליח בעבודתו, אלא שלפרנסתו הרוויח רק מעט. הוא שמע שבאמריקה רופא יכול להתפרנס בכבוד, ועל כן החליט להגר. אך המציאות טפחה על פניו, באמריקה הוא היה בודד ביותר. עד מהרה הבין שכל התארים מרוסיה אינם עומדים בקריטריונים, והוא נשאר מחוסר פרנסה, בודד ואומלל. הוא החליט לשים קץ לחייו באמצעות קפיצה מגשר בברוקלין אל הים שתחתיו.

ממש קודם הכניסה לגשר, קלטו אותו שני בחורים שעמדו על יד דוכן. הם זיהו אותו כיהודי, ובקשו ממנו להניח תפילין. התשובה התמהמה לבוא, והם פירשו זאת כהסכמה והניחו לו תפילין. הוא ביקש מהם שירפו ממנו היות והוא רוצה לשים קץ לחייו. הם היו דוברי רוסית וניסו לדבר על ליבו, וכשראו שדבריהם נופלות על אוזניים אטומות, הציעו לו לבוא לרבי ולהתייעץ עמו, בהוסיפם, שהרבי עצמו דובר רוסית.

באותו ערב הוא כבר התקבל ליחידות. הוא נכנס שבר כלי, ויצא מעודד. וכך כתב לאחותו היחידה: "דעי לך וזכרי, אחותי היקרה, אם יש לך עדיין שאר בשר, אח יקר, הרי זה תודות לרבי מליובאוויטש".

אין צורך לפרט שהאשה החלה להדליק נרות שבת, ומילותיו הנבואיות של הרבי פעלו את פעולתם: "אם יבוא מישהו בטענות, אמרי לו שאת שלוחה של הרבי מליובאוויטש".

הרבי נותן את האור ואת הכוח. הן לחסידיו, לפעול ולעשות למעלה מכוחותיהם והבנתם, והן לכל עם ישראל כולו.

 

הגג – "ואל אמה תכלנה" – להסיח מהדעת

סיומה של התיבה הוא בגגה האלכסוני. האלכסוניות של הגג שאינו נותן מקום למי המבול, היא ההתעלמות וחוסר נתינת מקום לבעיות.

חז"ל מפרשים: "דאגה בלב איש ישיחנה" – יסיח אותה מדעתו, שלא לחשוב על כך. אם ישנה בעיה, אין עניין להתעמק בה ולפתח אותה ולשקוע עמוק בבוץ, וכך המחשבה והדמיון פועלים שעות נוספות. להיפך, יש להקטינה – "ואל אמה תכלנה".

ואיך ניתן להגיע לכך? על ידי התייעצות עם משפיע/ה, עם בעל/אשה, עם ידיד/ה, עם הורים. לראות את המצב מנקודת מבט אחרת, להחדיר קרן אור חדשה בסיטואציה הקיימת. "דאגה בלב איש ישיחנה" – ישיחנה לאחרים, על מנת להצליח לראות את הדברים מזווית אחרת.

 

המנוע – השמחה

בתיבת נח המודרנית, העיקר הוא המנוע. הכוח המניע את האדם הוא השמחה.

שאבנו דליים של שמחה ורוח הקודש משמחת בית השואבה ומשמחת תורה, וכך בפועל מוקטנות הבעיות. ואז ניתן לומר, שעמדנו במבחן בכבוד. הפכנו את הקושי לאתגר, עד כדי כך שהקב"ה היה צריך לומר לנח, לאחר שנה של מבול עד יבושת המים: "צא מן התיבה".

הם חיו שם כמו בימות משיח – "וגר זאב עם כבש". נח ידע שכלו המים והארץ יבשה, ואף על פי כן היה זקוק לתזכורת לצאת, כי הם חיו בהתוועדות מתמשכת, כי נח הפך את הקושי לאתגר!

כן הקב"ה יהפוך את הקשיים ויתן לנו שפע ברכה והצלחה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים מיד ממש.

 

 

מקורות



[1] פ' נח תשמ"ג – לילדים וילדות צ"ה.

[2] לקו"ש המתורגם ח"א ענו' 5־6.

[3] תורה אור ט. י.

[4] מהתוועדות לשבות מהרבי.

[5] בהתוועדות שמח"ת בכפ"ח.

[6] בית משיח גיליון 713.

[7] ש"פ נח תש"ן.

[8] לקוטי שיחות פרשת נח, ח"י.

[9] גאון וחסיד עמ' 137-138.

 

פרסום תגובה חדשה

test email