אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

אחת הבחורות שהתקרבה אל חב"ד בשיקאגו, חשה שהגיעה "עת דודים". מנהל המכון לבעלות תשובה החליט שעליו לסייע לה בנידון. הוא הציע לה בחור, הם נפגשו שלוש פעמים, הבחורה הייתה מעוניינת להמשיך, והבחור סרב. הסירוב מצד הבחורים חזר על עצמו פעמיים נוספות.

העניין היה תמוה בעיני מנהל המכון, והחליט לברר את סיבת אי ההסכמה להמשך. כל הבחורים טענו אותה הטענה: הבחורה אינה רואה את סביבתה. היא אינה חשה את הנמצא מולה, אלא, חיה את עצמה בלבד…

מנהל המכון קרא אותה אליו לשיחה, וסיפר לה את התחקיר הקצר שערך… הבחורה הבינה שעליה לערוך שינוי. אי לכך היא פנתה אל פסיכולוג בכיר במקום מושבה, ולאחר תחקיר קצר הייתה המסקנה, שבעיית ילדות חוסמת בעדה מלחוש את האחר. הבחורה ניסתה לערוך שינוי, אך הגילוי המרעיש לא פעל את פעולתו.

היא ביררה על פסיכולוג בכיר יותר, שילמה מחיר רב יותר, וגם הוא הגיע למסקנה שבעיה בילדות חוסמת אותה. משלא הצליחה במשימת השינוי, פנתה אל יועץ יחיד מסוגו, שגילה, שכבר ביניקה נוצרה אצלה החסימה.

היות והגילויים המרעישים לא סייעו בידה לערוך שינוי מהותי, פנה אליה מנהל המכון ואמר לה שזימן לה תור ליחידות אצל הרבי, שם כבר תמצא מענה.

כאשר נכנסה ליחידות, היא שאלה את הרבי האם הוא פסיכולוג? הרבי שאלה היכן היא מתגוררת וכיצד הם אוכלים, ואז יעץ לה, שכאשר הן מתיישבות לסעודה – תפנה אל הבנות ותשאל מה הן מעוניינות לאכול, ואז תגיש להן את התפריט על פי רצונן, מהבר המצוי במקום.

כאשר עשתה זאת לראשונה, הרימו הבנות גבה. הזאת נעמי?! שאלו, והרי בדרך כלל לא ראתה את הצורך של חברותיה, אלא של עצמה… אך כאשר עשתה זאת מספר פעמים, החלה להרגיש שינוי עצום. היא חשה שמחה לסייע לשני, ובכלל לראות את צרכיו. זמן לא רב לאחר אותן הפעולות, היא השתדכה בשעה טובה ומוצלחת.

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות! העשייה למען השני, ברור הצורך של האחר באופן שחוזר על עצמו, פועל את פעולתו. עניין זה ניתן ללמוד מההפטרה של פרשת השבוע, כדלקמן:

גילוי עצם הנשמה, הביטול, מעורר את האדם

דרך שונה להתמודדות עם שינוי, ניתן ללמוד מסיפורו של הרב יוסף יצחק טעוול ע"ה – רב האסירים בניו יורק. הוא הצליח להיכנס לכל בתי הסוהר שבסביבה, לאתר את היהודים שביניהם, ולתת להם טעימה של אור התורה בכל חג. אם זה הדלקת נרות חנוכה, ואם מצות לפסח, או ארבעת המינים בסוכות, וכן תפילין בכל יום ועוד כהנה וכהנה. רק לבית סוהר אחד לא נתנו לו להיכנס, בשום פנים ואופן. האחראי במקום דאג שלא תהיה לו דריסת רגל במקום.

ביום ההולדת ה־70 של הרבי, יצא הרבי בהכרזה לפעול מעל ומעבר. אי לכך הוא החליט לעשות מעשה. הוא איתר את מקום מגוריו של האחראי היהודי של בית הסוהר, והגיע אל המקום ביחד עם חסיד נוסף. לכשנשאל מעבר לאינטרקום, מי המבקש להיכנס, הוא כבר מצא איזו אמתלא, והם נכנסו לביתו עם חבילת מצות לכבוד החג.

האווירה הרוגזת התפוגגה, ולאט לאט מצאו מסילות אל לבו, עד שהסכים שיגיעו אל בית הסוהר. בתחילה היו רק חמישה יהודים, והיה ברור שלא קראו לאחרים, אך הם בקשו לקרוא לכל האסירים היהודים. שרו, רקדו והאווירה הייתה חמה ביותר. הרב טעוול הניח תפילין לכל הבאים, וכאשר הגיע אל האחראי, הוא סרב תחילה, אך משנענה – דמעות רבות שטפו את פניו.

לאחר שנרגע, סיפר את סיפורו:

בהיותו צעיר, היה נער בשואה. הוריו היו נכבדים בקהילה החסידית, והנאצים יימח שמם, הובילו את כל בני משפחתו עם 'דבר אחר' לאורך כיכר העיר, ואחר כך ירו בהם למוות. הוא התחנן בפניהם לצרף אותו אל כולם, אך טענתם הייתה, שכצעיר, הוא עדיין לא סבל מספיק. מאז, החליט להתרחק מהקב"ה ומכל סממן יהודי! עכשיו כאשר הוא ניצב מול ההתלהבות החסידית, הוא יודע שהוא טעה, וכעת הוא רוצה לשנות את דרכו.

מספר שבועות לאחר המקרה מתקשרים אל הרב טעוול לבקש לערוך הלוויה יהודית לאותו יהודי. בנו טען, שכל השבועות האחרונות האב הזכיר את הרב טעוול, וטען שגילה את החיים האמיתיים. מעמד ההלוויה היה מרגש, ובדברים שנשא אמר, שהחיים האמיתיים של הנפטר היו השבועות האחרונים, ולטובת נשמתו, שכל אחד ייקח איזו שהיא החלטה טובה בעשיית מצווה.

בסיפור זה, השינוי המהותי, ההתעוררות הייתה יצירת אווירה הולמת אמיתית על מנת לחוש את עצם הנשמה, ואת ביטולה כלפי בוראה. גם דרך זו ניתן ללמוד מההפטרה של פרשת השבוע.

האשה השונמית

הרבי מסביר את פרשת וירא במאמר "ואשה אחת", ואומר, הפטרת פרשת "וירא" היא בנוגע לאשה השונמית[1]. הפטרה משמעותה, קריאת עניין בנביא הקשור לתוכן פרשת השבוע בחומש. ולענייננו, אלישע הבטיח לשונמית שתחבוק בן, ואחר כך פעל שיהיה קיום לבן. כך גם בפרשה – המלאך מבשר לשרה שיולד לה בן, ואחר כך נפעל קיומו של הבן.

תחילה במשתה שעשה אברהם, כפי הנאמר במדרש[2]: שעוג צחק מיצחק ואמר שיכול למחות אותו באצבעו הקטנה (כלומר, שלא יהיה לו קיום). אמר הקב"ה: אדרבא, אין סופו של האיש (עוג) ליפול אלא בידו. בהמשך, מצד האמירה של הקב"ה לאברהם[3]: "והעלהו . . לעולה". ואח"כ הקיום במילים: "אל תעש לו מאומה".

אם כך, שואל הרבי[4] – מדוע ההפטרה פותחת בסיפור נוסף המובא בתחילת הפרק, שעניינו אינו קשור לפרשה, ומדבר אודות "ואשה אחת מנשי בני הנביאים", ולא קוראים בהפטרה רק אודות האשה השונמית. ובמיוחד לאור העובדה שסיפור זה כולל בתוכו פסוקים רבים, והוא נכתב בנביא בפרוט רב?

השאלה מתחזקת לאור דברי ר' הלל מפאריטש[5], כנראה מיוסד על דברי אדמו"ר הזקן, שכל הסיפורים שנרשמו בתנ"ך הרי הם נצחיים. ואף שגם היו בגשמיות, עם הכל טמון בהם "רזין וסודות עליונים", ומהם למדים דרכים בעבודת ה'.

אם כן השאלה מתעצמת. איזה מסר ניתן ללמוד בעבודת ה' מהסיפור של "ואשה אחת"? המטרה הרי אינה לפרט שאלישע חולל 16 מופתים, המהווים[6] "פי שניים ברוחך אלי" מאשר אליהו הנביא, אלא, הוראה בחיים. והשאלה היא – מהי ההוראה?

הכלים הריקים – הריחוק מאלוקות

להלן קטע מאדמו"ר הזקן, מה שאמר בלאדי[7]:

"כשם שצועקים ביחידות על ריחוקו מאלקים חיים, כן ויותר מכן כל נשמה בעלותה בלילה – צועקת בקול מר על ריחוקה מאלקים חיים.

ואמר על פסוק ואשה אחת מנשי בני הנביאים כו': אשה, היא בחי' נשמה הנק' אשה יראת ה'. אחת, אשר היא אחת עם הוי'. מנשי בני הנביאים, שהוא כענין הנבואה, שענין הנבואה ל' ניב שפתים שמקבלים מבחי' דבר הוי', כן כל נשמה היא כלי קיבול לקבל השגות וגילוי אלקות.

צעקה אל אלישע, נוטריקון אלי שע מלשון וישע ה' אל הבל כו', פי' שע אלי. עבדך אישי מת, פי' אשי הוא אש יו"ד,

שבחי' אש יו"ד שהי' אצלי בהתלהבות והתלהטות אהבה ברשפי אש להכלל ולהבטל בבחי' יו"ד, חכמה עילאה – מת אצלי.

ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את הוי', פירוש ירא אותיות יאר, שהי' בו כח להוסיף תוספות אור בהוי'. והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, פירוש והנושה, מלשון כי נשני אלקים, שזה קאי על הנפש הבהמית שהיא משכחת אותי מאלקות. בא לקחת את שני ילדי, הם דחילו ורחימו, והוא רוצה שיהיו לו לעבדים לאהבות זרות תאוות הגוף וליראות זרות פן יחסר לחמו.

ויאמר אליה אלישע מה יש לך בבית כו'. ותאמר אין לי כי אם אסוך שמן, פירוש שאין לה כי אם עצם נקודת הנשמה. ויאמר כו' כלים רקים כו', פי', כמאמר רב מתיבתא בגן עדן, אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' (גזיר עץ שלא נתפסת בו האש, חותכים אותו לחתיכות קטנות), גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק בי' נהורא כו' (גוף שלא נתפסת בו אש הנשמה, יש לבטש אותו על מנת שיאיר). וזהו ענין כלים ריקים כו', שצריך להתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן בלי שום דעת במוח ובלי שום דחילו ורחימו (יראה ואהבה), ויתמרמר מאוד על ריחוקו ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים, מקור החיים.

ואחר כך יבוא ליתרון האור מן החשך, כי באמת לאמתו יש יתרון לאור כשהוא מן החשך דוקא. וזהו ואת ובניך תחיי בנותר. את, הוא עצם הנשמה, ובניך, הם דחילו ורחימו שבכל נשמה – תחיי בנותר, ביתרון אור מן החשך. כן יזכנו ה' כן יהי רצון אמן".

כלומר: הנשמה שעולה יום יום לשמים, בוכה על כך שניטלה ממנה אש החיות וההתלהבות והיא חשה יובש ואובדן ("עבדך אשי מת"). ולא עוד, אלא שהנפש הבהמית לא רק משכחת אותה מאלוקות, אלא רוצה שהחיות וההתלהבות המועטים הטמונים בה, יהיו עבדים לנפש הבהמית ויתעסקו בגשמיות ("והנושה בא לקחת את שני ילדי").

הפתרון המוצע על ידי הנביא הוא להביא כלים ריקים ולא להמעיט, וליצוק בתוכם מאסוך השמן שבבית. לפי גירסה זו – הכלים הריקים הם ההתבוננות על הריחוק מאלוקות. הביטוש, תחושת ריקנות אלו הם הכלים הריקים על מנת שתינתן האפשרות למילוי המצברים על מנת להעלות את אור האלוקות, עד שיש בכך יתרון האור מן החושך, ומגיעים לדרגות גבוהות.

הכלים הריקים – הוספה בתורה ובמצוות

הרבי מביא גירסה נוספת, שונה, גם היא של אדמו"ר הזקן[8], לגבי משמעות הכלים הריקים[9]:

"ויאמר אליה אלישע גו' מה יש לך בבית, איזה כוחות נשארו לך שאין לנפש הבהמית שליטה עליהם. ותאמר אין לשפחתך גו' כי אם אסוך שמן, שלא נשאר אצלה שום דבר מלבד עצם נקודת הנשמה [ויש לומר, דשמן הוא חכמה, ואסוך שמן הוא בחינת החכמה שבנפש, שאין לנפש הבהמית שליטה עליה].

ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ גו' כלים ריקים אל תמעיטי, שתעסוק בתורה ובמצוות שהם כלים לאור הוי', ואף שהתורה ומצוות שעוסקת בהם עכשיו הם כלים ריקים (בלי אהבה ויראה) מכל מקום אל תמעיטי בהם, ויצקת על כל הכלים האלה, להמשיך בהם הגילוי דעצם הנשמה [ועל דרך המבואר בתניא שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה', דמסירת נפש הוא מצד עצם הנשמה]. וכשתעשה כן אזי את ובניך תחיי בנותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

לפי גירסה זו שאלת אלישע היא – מהו הכוח שנותר בך? כלומר עם אלו כוחות את יכולה להעצים את עצמך?

עם כוחות אלו תמשיכי ותקיימי תורה ומצוות. ואף שהן ריקות מאהבה ויראה, למרות זאת אל תמעיטי. אף שאינך חשה שום הרגש בתפילה – התפללי. אין לך שום חיות בעזרה לזולת – סייעי… וכשתעשי זאת, עצם הנשמה שלך יאיר וישפיע על הכלים – על המצוות, כך שאת ובנייך תחיי בנותר – גם הכוחות הפנימיים של הנשמה יחיו בנותר – מהכוחות המקיפים, כיתרון האור הבא מן החושך.

שני קווים לעורר את החיות בעבודת ה'

לכאורה, ניתן לראות בשתי הגירסאות, שני קווים של עבודה כאשר אנו מרגישים שאין בנו חיות והתלהבות:

• ניתן לזעוק מעומק פנימיות לבבנו על הריחוק, ולשאוף להגיע לדרגות עליונות.

• ניתן לעורר את הכוח שבנו – פנימיות הרצון על ידי הוספה בקיום תורה ומצוות, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות. הרבי בסיפורה של הבחורה, בחר עבורה בעצה זו – לפעול ולעשות וכך להגיע לידי שינוי.

אלו גם אלו הם הפך האדישות, ועניינם הוא לרצות, לשאוף, להמריא אל על!

כ' חשוון – יום הולדת אדמו"ר הרש"ב

פרשה זו נאמרת בסמיכות לכ' מר חשוון, יום ההולדת של אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום בער, אדמו"ר החמישי לנשיאי חב"ד בשנת כתר"א.

בנו, אדמו"ר הריי"צ, סיפר על אביו, שבהיותו בן 4־5 שנים, נכנס לסבו ה"צמח צדק" ובכה מדוע הקב"ה נגלה לאברהם ואליו לא נגלה. הילד הקטן רוצה ושואף אלוקות, ולא מסתפק במועט.

תשובת אדמו"ר הצמח צדק הייתה: "כשיהודי בן תשעים ותשע מחליט שעליו למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה יתגלה אליו", או לגירסה אחרת תוספת המילה – צדיק: "כשיהודי צדיק בן תשעים ותשע מחליט שעליו למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה יתגלה אליו".

מעניין לגלות, שהרבי במספר שיחות הקשורות לכ' מר חשוון מביא סיפור זה דווקא, אף שיש סיפורים רבים הקשורים לרבי הרש"ב, היות וסיפור זה הוא עניין עמוק המתווה דרך לחיים!

שני אופנים להגיע להשראה אלוקית

אף בסיפור זה, כבסיפור אשת עובדיה, יש שתי גירסאות ושני אופנים איך ניתן להגיע להשראה אלוקית.

האחת, כשיהודי צדיק – אף שהוא צדיק בן 99, קרוב ל־100, קרוב אל השלמות, עליו לחוש תמיד שעדיין לא הגיע אל השלמות, שעדיין אינו בן 100. עליו להמשיך לעמול, לחוש את החסר. אין כאן רק עניין של גיל, אלא הוראה על עבודת עבד, שעל מנת להגיע ל־100, לשלמות, עליו למול את עצמו – להיזהר מפני העלם העולם[10], להתבונן על הריחוק מאלוקות.

והשנית, "כשיהודי בן 99 מחליט שעליו למול את עצמו…". כאשר הוא רוצה לקבל מהדרגה האלוקית של יהודי, מהעולמות שלמעלה מהתחלקות, עליו למול את עצמו – לקבל על עצמו מצווה המהווה שינוי אמיתי בחייו, מצווה שזקוק למסירות נפש עבורה. כך יוכל להגיע לדרגות עליונות ביותר, הרבה מעבר לכוחותיו.

בדוגמת אברהם אבינו שהמצווה של מילה שהוסיף, הייתה ממהות אחרת עד כה. מצווה ראשונה שהתבצעה על פי הוראתו של הקב"ה, ומצווה שהתבצעה בגשמיות הגוף. שהרי האבות קיימו את המצוות ברוחניות, מתוך התבוננות עצמית, ולכן מצווה זו, שהיא ממהות המצוות שניתנו לעם ישראל לאחר מתן תורה, היותה את הצינור לכל המצוות האחרות שתהיינה צינור המשפיע על עם ישראל לדורותיו באופן של "מעשה אבות סימן לבנים".

הגחלת ואבן החלמיש

ההשראה האלוקית שאדם מקבל בשני סוגי עבודה אלו, הם בדוגמת הגחלת ואבן החלמיש[11].

השלהבת עולה מהגחלת רק על ידי נפיחה, על ידי עמל ויגיעה. אך אף שהשלהבת נמצאת בתוך הגחלת בהעלם, בכל אופן היא מציאות של אש, שלכן נקראת בשם גחלת. דוגמת אדם שלומד עניין מסוים, ואינו מבין עניין נעלה יותר. וכאשר יתייגע, יגיע להבנה עמוקה יותר, תתעורר הגחלת ותיהפך לשלהבת.

אך יש דרגה גבוהה יותר בהעלם, והיא אבן החלמיש. כי אף שיכולים להוציא אש מצור החלמיש, וגם טרם ההתחככות והוצאת האש, הרי שהאש נמצאת בצור החלמיש, אך אין בו גדר או הגבלה של אש או שלהבת וכדומה, ועד שניתן להשרותו במים ועדיין כוח האש שבו אינו משתנה, מאחר והוא בהעלם רב.

על מנת להוציא את התכונה הטמונה בו בהעלם, יש לעמול, להתייגע. ורק על ידי הכאה תתגלה הפנימיות, והאש היוצאת מצור החלמיש היא באופן שללא הגבלה!

כך כאשר אדם עמל ויגע להבין עניין, ומתעסק בכך באופן נעלה יותר של יגיעה, באופן של שינוי עצמי, שמשנה את אופן שייכותו של האדם אל גילוי השכל – על ידי יגיעה זו נפתחים הכוחות והיכולות שלו שלא בערך ליגיעת כוח המשכיל שלו, כפי שהיה קודם יגיעה זו, היות והגיע לפנימיות השכל שהרבה מעבר למדרגתו הוא, ולכן בכוח דרגה זו יכול לפעול שינוי באדם.

הגחלת – מורה על הדרך של פעילות ועשייה ונפיחה המעוררת את הלב, שהרי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

אבן החלמיש – מורה על הדרך של גילוי תחושת הריחוק, של התבטלות, של העלם והסתר האש שבתוכה. גילוי זה בכוחו להגביר את האש למעלה ממדידה והגבלה.

הנסיעה בקרון חשוך

הרבי ממשיל את הצורך בעלייה מתמדת לנסיעה בקרון חשוך[12]: משל למה הדבר דומה – למי שהולך בשיפוע ההר. שאינו יכול להישאר באמצע, אלא או שיעלה למעלה או שייפול למטה. אם אין ברצונו להמשיך ללכת – הרי לא זו בלבד שאינו הולך הלאה, אלא שאינו נשאר גם במקומו הקודם, ונופל למטה. ואם אין ברצונו ליפול חס ושלום – הרי העצה היחידה לזה היא לילך למעלה יותר.

ומה שאינו מרגיש את נפילתו למטה. אלא נדמה לו שהוא עומד על מעמדו – הטעם לזה הוא לפי שאינו מביט כלל על מה שחוץ ממנו. על דרך מה שכתבו הטבעיים, שאם יסגור אדם את עצמו בקרון חשוך שיסע ממקומו, הנה כיון שאינו מביט על הדברים שמסביבו ואינו רואה כיצד הוא מתרחק מהם, לא יידע כלל שהוא נוסע. ורק אם יתחיל להביט על הדברים שמסביבו אזי יראה שהוא אכן נוסע.

החובה להתקדם, ליצור שינוי

ועל דרך זה בנמשל:

העולם כולו הולך וצומח תמיד ("האלט אין איין וואקסן"), ועל דרך המבואר באגרת הקודש שבכל ראש השנה "יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה" ואם מישהו עומד על מקומו ואינו מתקדם הלאה – הרי מצד זה גופא שהעולם כולו מתקדם והוא נשאר במקומו, נמצא, שהוא חוזר לאחוריו. אלא לפי שהוא עוצם את עיניו, ואינו רוצה להביט על מה שמסביבו, נדמה לו שעומד על מקומו.

וכיון שכן, הרי הדרך היחידה שלא ליפול, היא – על ידי הוספה, הוספה בכמות והוספה באיכות.

השינוי והקידום בשני האופנים

המסר הוא, שעל כל אחד מאיתנו לא להישאר באותו המצב, כי אין אפשרות להישאר במצב מסוים, אלא יש לעלות בדרגות עליונות מעלה, אף אם נמצאים קרוב לשלמות – בן 99, כי אם מרוצים ממצבנו, אזי יורדים.

כלומר, על האדם לעמול עמל פנימי, וליצור שינוי מהותי בחייו, על מנת להמשיך אורות נעלים ביותר על נפשו האלוקית ועל העולם כולו. ובשני אופנים: הן בביטול עצמי וידיעה שעדיין אנו בגלות כללית ופנימית, והן בהוספה בתורה ומצוות באופן נעלה לאין ערוך, המהווה שינוי עצמי.

עלינו לשאוף להיות כל הזמן בעלייה. לפעול ולעשות מתוך תחושת שליחות וביטול, ומתוך עמל ויגיעה. ואז בעזרת ה' נעשה ונצליח "אלף פעמים ככה"!