דוד מלך ישראל חי וקיים

יום ראשון כ׳ אלול ה׳תשע״א
הרבי מסביר: …מובן וגם פשוט, שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפנ"ז ויצאו ידי – חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפיל מדרגי' איקרי כו'"), ובמילא, ישנה מציאותו של משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי.
מאת שולמית שמידע

 

 

צדיקים שאינם מתים

הגמרא מספרת על ר' יהושע בן לוי שנכנס חי ובגופו לגן עדן (כתובות עז). ועוד מספרת הגמרא: מעשה ברבי בנאה שבא למערת המכפלה ומצא את אליעזר עבד אברהם עומד בפתח המערה (בבא בתרא נח א). ומפרש שם רש"י: שמצאו לאליעזר מפני שהוא אחד משבעה צדיקים שלא מתו. ובמסכת דרך ארץ זוטא (פרק א) נאמר: תשעה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדןחנוך, אליהו, אליעזר ומשיח ובאוצר המדרשים: עשרה שלא טעמו טעם מיתה, ואלו הן: בתיה בת פרעה, שרח בת אשר ושלושת בני קורח, חנוך ומתושלח ומשיח וכו' (ח"ב פרק י).

 

ועוד מסופר על רב אחאי בר יאשיה שגער באנשים שחפרו ליד קברו, ורב נחמן בא אליו ודיבר איתו ומישש אותו וראה שבשרו לא הרקיב (חידושא"ג מהרש"א, שבת קנב ב).

 

ומאלף במיוחד הסיפור בגמרא על רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המכונה רבי, שהיה משיח דורו (סנהדרין צח ב) – בדומה לרבי מליובאוויטש, מלך המשיח, המכונה רבי – שלאחר הסתלקותו ולאחר שהיתה לו לויה גדולה מאוד היה מגיע בגופו ובבגדי השבת שלו לביתו בכל כניסת שבת ומוציא ידי חובת קידוש היום את אנשי ביתו, דבר שיכול להיעשות על פי ההלכה רק על ידי אדם חי כפשוטו (כתובות ק"ג, א'). 

כפי שמסביר שם ר' עקיבא איגר (כתובות קג א גליון הש"ס): כל בי שמשי (כל כניסת שבת) הוה אתי לביתיה (היה בא לביתו) והיה נראה בבגדי חמודות, שהיה לובש בשבת, ופוטר את רבים בקידוש היום, ולא כשאר מתים שהם חפשים ממצוות, כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש.

 

ומספרת הגמרא, שבאותו יום שמת רבי, גזרו החכמים תענית, ואמרו: כל האומר רבי מת, יידקר בחרב (כתובות קד א(.

 

חידושי אגדות המהרש"א פירש, למה דרשו חכמים חיים נצחיים עבור רבי: לפי שהיה רבי ע"ה שלם בתכלית השלימות בעיון התורה ובמעשה המצוות והיה ראוי לפי תורתו ומעשיו להיות חי וקיים לעולם, שעל כן נקרא רבינו הקדוש גם שהיה סובל יסורין בשביל הדור שהיה מגן על דורו ותחתונים מבקשים את רבי להיות חי וקיים לעולם בגוף ונשמה.

 

ועוד מסביר ה"בן יהוידע" ("הבן איש חי"), שהעובדה שאמרו על רבי שהוא חי – כשהזהירו את הציבור בעת חוליו ואמרו: כל האומר רבי מת, יידקר בחרב (כתובות קד א) – נתנה בו את הכוח והחיות לבוא לביתו לקידוש לאחר הסתלקותו:

נראה לי בס"ד הטעם שעשה השי"ת זו לרבינו הקדוש, שיבוא בגלוי בגופו ממש, וישב על שולחנו כשאר בני אדם בעודם בחיים, מה שלא נעשתה כזאת לשום צדיק בעולם, לא קודם ממנו ולא אחריו. היינו כי השי"ת אינו מקפח שכר כל בריה, ומצינו שכל החכמים שבדורו השתדלו להתפלל בעדו שלא ימות, ועינו עצמם בתענית, והרבה תפילות ותחנונים ובכיה בקיבוץ רב, מה שלא עשו בשום דור כמותם בעבור צדיק שבדור לא קיפח השי"ת שכרם, ונתן רשות שיבוא לביתו בגלוי בגוף ממש.  

לבסוף אמנם הפסיק רבי לבוא לביתו, מאחר ששפחתו הכריזה על בואו, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים (שם קג א), לומר, לא צדיקים היו, שלא היה להם רשות לבוא לביתם כמו רבי (רש"י שם).

 

ובדומה לכך, ר' אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי ששכב בעליית הגג בביתו ולא הובא לקבורה כעשרים שנה לאחר הסתלקותו. ובתקופה זו היה מדבר עם אשתו… והיו באים בעלי דין ועומדים על הפתח זה אומר דבריו, וזה אומר דבריו ויצא קול מן העליה ואמר: איש פלוני – אתה חייב, איש פלוני –

אתה זכאי! (בבא מציעא פ"ד, ב').               

 

הסיפורים האלה שבגמרא אינם דומים לעניין החיים הנצחיים של דוד מלך ישראל, אך הם מעידים, שהחיים והמוות על פי תפיסת תורתנו הקדושה אינם כפי שנתפסים על ידי עינינו הבשריות.

 

ועוד נעיר שהרבי אומר שעל צדיקים כמו ר' שמעון בר יוחאי אין לומר זי"ע כי הוא מגן על העולם יותר מבחייו ופוטר את העולם מן הדין עד הדור האחרון (ליקוטי שיחות חי"ז עמ' 513).

 

אף בדורותינו האחרונים מסופר על צדיקים שפעלו פעולות בעולם הזה לאחר מיתתם:

האר"י  הקדוש – (האריז"ל בעת הטהרה שלו שהכניסו גופו למקוה) "הרכין עצמו עם ראשו לטבול מעצמו" (הרבי באגרות קודש, חלק כ עמ' פא).

ונעיר שפעמים הרבי מכנה את האר"י הקדוש: האר"י החי.

 

הרב המגיד – כאשר הובילו את הרב המגיד למקוה לטבול, ואמר רבינו הזקן: הנה רז"ל אמרו: גדולים צדיקים במיתתן כו', ע"כ יניחו את מורנו שיטבול בעצמו. וכן הי' שהניחוהו וטבל בעצמו ג"פ (הרבי באגרות קודש חלק כ עמ' פא).

 

הבעל שם טוב והרב המגיד – כידוע, באו שניהם לאחר הסתלקותם לבקר את רבינו האדמו"ר הזקן בהיותו בבית הסוהר (על פי הרבי, שיחות קודש כרך ל שיחת יט כסלו).

 

ועוד מסופר על רבי יצחק חי טייב, אחד מגדולי ספרד, בעל "ערך השולחן", שלאחר הסתלקותו שמו מצבה על קברו, ובא בחלום אל אומן השיש שעשה את המצבה, וגער בו על שכתב במצבתו שהוא מת, שהרי צדיקים גם במיתתם קרויים חיים. האומן התעורר בבהלה ולמחרת שינה את הכתוב במצבה ל"רבי יצחק לא מת", וכתובת זו קיימת עד היום.

 

ומפרש רבי שלום בוזגלו: אף על פי שכתובה מיתה בתורה יש בה פירושים, אם לא יזכה תהיה מיתה ממש, ואם יזכה תהיה התעלמות שיתעלם בעולמות עליונים כאלי' (מקדש מלך פ' שלח, עמ' קנט).                                                    

 

מכאן למדים שיש פירושים שונים למיתה בתורה, וכמו בשינה, שהיא אחד מששים ממיתה, שממנה אנו מתעוררים בכל בוקר ואומרים: ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים, יש מיתה, שאינה מיתה ממש, אלא מעין שינה או התעלפות שבה אין פרידת הגוף מן הנשמה, אלא התעלמות. וכמו שהיה צריך להיות על פי הכוונה העליונה קודם חטא אדם הראשון…

 

ולהבין העניין, שהרי התורה קדמה לעולם, ואף על פי כן כתוב בה: אדם כי ימות באוהל (חוקת יט יד) וברור מכך, שמיתה זו הנזכרת בפרשת חוקת, אינה קשורה לחטא אדם הראשון, ועל כן, אמורה היתה להיות ללא פרידת הגוף מן הנשמה, ורק חטאו של אדם הראשון גרם שבמיתה נפרדת הנשמה מן הגוף

אך גזירה זו לא חלה על צדיקים מיוחדים שלא חלים עליהם גדרי הטבע וגדרי הבריאה. אצל צדיקים אלה אין הפרדה בין העולמות, ועל כן הם יכולים להיכנס בגופם לגן עדן – אף שגן עדן הוא עולם הנשמות – והם גם ממשיכים להיות בקשר עם העולם הזה. כך היה המעשה עם אליעזר עבדו ובן דורו של אברהם אבינו שלא מת ונכנס בגופו לגו עדן, ועוד שהתגלה לרבי בנאה האמורא בגופו ממש, דורות רבים לאחר התעלמותו. וכמוהו, עוד צדיקים שלא מתו ואף

משיח אינו מת

  

והרי דברים קל וחומר, מה אם סתם צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים (ברכות יח סע"א). אף שאצלם ישנה פרידת הנשמה מן הגוף והם מנותקים מגשמיות העולם, אף על פי כן, הם חיים ונמצאים בכל העולמות מבחינה רוחנית יותר מאשר בחייהם, שהרי צדיק דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי. על אחת כמה וכמה צדיקים מיוחדים, שהתעלמו והם חיים בגופם ממש, אלא שהם בבחינת ישנים כמו השכינה בגלות, שעליהם אומר הכתוב: הקיצו ורננו שוכני עפר (ישע' כו יט).

 

וכדברי הרבי לגבי ההכרזה "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו היא, שכבר הגיע הזמן של "הקיצו ורננו שוכני עפר", כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו עד והקיצו ורננו דוד מלכא משיחא (שיחת ב ניסן ה’תשמ”ח).

 

שימו לב:

דוד מלכא משיחא אינו משוכני עפר!.

 

וראוי ליחד עוד את הדיבור על שלושה עמודי עולם שעליהם מעידה הגמרא שהם לא מתו ושהם חיים וקיימים: יעקב אבינו, משה רבינו ודוד מלך ישראל

 

יעקב אבינו לא מת

יש צדיקים מיוחדים שעליהם נאמר שלא מתו, כמו שנאמר בגמ' על יעקב אבינו.

 אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. ושואלת הגמ': וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא?… (תענית ה ב).

 

ועונה שם רבי יוחנן: מקרא אני דורש, שנאמר: (ירמי' ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

כלומר, יעקב בחיים על פי תורה, שהיא מעל הטבע ומעל למציאות, שזוהי האמת לאמיתה, ולא כפי שהיא בעיני המצרים, או על פי עינינו הבשריות.

 

ומפרש רש"י: מה זרעו בחיים, כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי, שהמתים אינם בשבי. אף הוא בחיים, שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו.

כלומר תפקידו של יעקב לגאול את זרעו לכן הוא חי חיים נצחיים, וזהו התפקיד של נשיא הדור האחרון. (ונעיר שראשי תיבות נשיאניצוץ של יעקב אבינו)

 

וזהו שמפרש רש"י, שיעקב לא מת, אלא חי הוא לעולם והאי דחנטו חנטייא סבורים היו שמת נדמה להם שמת אבל חי היה.

מדובר כאן לא במציאות יעקב כפי שנראית למצרים, אלא לאמיתת מציאותו כפי שהיא בתורה.  

 

ומסביר הרבי מלך המשיח שליט"א הקושר את החיים הנצחיים של יעקב עם החיים הנצחיים של הרבי הריי"ץ וכל נשיא דור אחר (נשי"א = ניצוץ של יעקב אבינו): ולא חיים בכף הדמיון, ולא חיים עם פשט'לך, אלא בדיוק כשם ש"זרעו בחיים": כשם שיהודים אלו חיים וביכולתם לפעול, וביכולתם לכבוש את העולם – כמו כן, "אף הוא בחיים" כעת ג"כ. והגמ' יודעת ש"חנטו חנטיא וספדו ספדניא", וזה כתוב בחומש, וזה קשור עם דין וכו' וכו' – אך זו לא סתירה: זה קשור עם לבוש גשמי, שלבוש זה החליפו, וכעת מתלבש ע"י לבוש אחר (שיחת הרבי י' שבט ה’תשכ”ו, ראה "שיחות קודש" ה’תשכ”ו עמ' 54).   

 

ועוד מסביר הרבי שלדעת רש"י, בני יעקב ידעו שיעקב חי אלא מכיוון שנפסק הקשר בינו לביניהם בכו וספדו (ליקוטי שיחות ח"ו עמ' 414 הערה 3).

 

ובחידושי אגדות מהרש"א שם ביאר, שלדעת רש"י הכוונה היא שיעקב לא מת נפש בגוף.

 

וכמו שאומר המדרש:

ויקרבו ימי ישראל למות

אמר לו הקב"ה

חייך נטמן אתה

ואין אתה מת

(ילקוט שמעוני, פרשת ויחי רמז קנו)

 

ומפרש בעל ה"הפלאה" (כתובות קד א): נראה פירושו, נטמן ונעלם אתה מן הדור שנעלם מן הדור שהיה באותו הזמן.

 

ובפירוש הרי"ף ל'עין יעקב' (תענית ה ב), כתב: כח הנפש נשאר בגופו של יעקב ולא נפרדה הנפש מעל הגוף.

 

ובאלשיך (פרשת ויחי): יעקב היה כמו שנתעלף, שעדין כל כוחות נפשו ורוחו ונשמתו דבוקים בו בעצם.

 

והאור החיים הקדוש על הפסוק: ויפל יוסף על פני אביו, ויבך עליו וישק לו (ויחי נ א):

וישק לו – פי', לו נשק, אבל אין נכון לעשות כן למת אחר, כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותיפגם הנפש הנושקת, אלא לו ליעקב – כי חי הוא, אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם.

 

ומסביר האלשיך שעניין החיים הנצחיים אצל יעקב אינו דומה לאותם צדיקים שמסופר עליהם שחיו לאחר מיתתם בגמרא: 

כל אלה לא היה בם רק כח מהנפש, אך לא מרוח ונשמה כי נסתלקו מהם, יתר עליהם יעקב כי הכל (נר"נ) היה בו (האלשיך לפרשת "ויחי").

 

ומוסיף הרמב"ן: דבכל הצדיקים הוא לעתים מזומנות, אבל ביעקב תחופף עליו כל היום (הרמב"ן לפרשת "ויחי").

 

ומסביר הרבי מהי האמת המוחלטת, בהתעלמות מן הראיה החושיית:

והאמת היא כאמור שיעקב חי, עי"ז ש"זרעו בחיים" שכאו"א מישראל נכלל בזרעו דיעקב אבינו, כנ"ל.

ובאם מקשים לו ע"ז "וכי בכדי ספדו ספדניא"… – הוא עונה שאינו יודע משום ספדנים ומשום קברנים!!… אלא "מקרא אני דורש"!! שבפסוק זה מקיש יעקב לזרעו, וממילא "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". (והרי מקרא ידוע לכולם ולא שייכת בו טעות, שלכן אין מביאין פר העלם דבר של צבור על טעות בהמפורש בקרא) (ר"ד משיחת הרבי, ש"פ ויחי ה’תנש”א).

 

וביתר פירוט מסביר הרבי סוגיא זו בגמרא בשיחתו בכ' מנחם אב ה’תשל”א. ונקודת העניין:

"יעקב אבינו לא מת", כלומר, לא זו בלבד שאינו מוגדר בטבע העולם, אלא עוד זאת, שהוא למעלה מגדרי הבריאה, דמצד גדר הבריאה צ"ל מיתה בעולם, שהרי אי אפשר לנברא מוגבל בעל שינוי להיות קיים בקיום נצחי, ואילו "יעקב אבינו לא מת", והיינו לפי שיעקב אבינו שהוא בחור שבאבות שכל מציאותו היא תורה, כמ"ש: ויעקב איש תם יושב אהלים, לכן אין לגבי' מקום להגבלות דטבע העולם (כמו התורה עצמה)    

כלומר, כוונת ר' יוחנן ב"יעקב לא מת" אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצרים, אלא לאמיתית מציאותו (גם של חיי הגוף שלו), שזוהי מציאותו כפי שהיא בתורה, שמצד זה דוקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה, "חי הי'". וזהו שאומר "מקרא אני דורש כו', מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" אינו עניין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים למקרא (ובזה גופא) אני דורש. 

 

הרבי מבחין בין הראיה החיצונית טבעית בעיני בשר, כפי שהיא בעיני המצרים, היא הראיה של הנפש הבהמית לבין האמת הפנימית והמוחלטת של הנפש האלוקית, שהיא על פי תורה, ואף שהתורה לא מתעלמת מן המציאות כפי שהיא בעיני המצרים, ואומרת על יעקב: ויגוע ויאסף אל עמיו (ויחי מט לג). ואף מספרת על החניטה, הספידה והקבורה, ועם זאת קובעת התורה בהחלטיות:

יעקב אבינו לא מת!!!

ועל כן נאמר על יעקב: ויחי יעקב, וזה מה שנותן לעם ישראל את הכח לעמוד במצבים הקשים ביותר בגלות, להמשיך להתקיים ולחיות, כי לאמיתו של דבר, עם ישראל חי בזכות העובדה שיעקב אבינו חי.

כי יעקב עניינו אמת, ואמת עניינה נצח – שפת אמת תיכון לעד.

 

משה רבינו לא מת

משה רבינו הוא הנביא הנבחר על ידי הקב"ה לתת תורה לישראל. תורת משה כוללת גם את שבע מצוות בני נח, שאותן אנו מצווים למסור לאומות העולם. ומכיוון שמשה רבינו נבחר על ידי ה', על כן לא יכול להיות בזה שינוי. "משה אמת ותורתו אמת" – כשם שהתורה נצחית, כך משה רבינו הוא נצחי, ולכן משה רבינו חי וקיים.

 

וכמו שאומרת הגמרא:

לא מת משה

כתיב הכא: "וימת שם"

וכתיב התם: "ויהי שם עם ה'"

מה להלן עומד ומשמש

אף כאן עומד ומשמש

(סוטה יג ב)

 

כלומר, הגמרא לומדת בגזרה שוה: מה שם, בהר סיני, משה עומד ומשמש נשמה בגוף, אף במצב של: וימת שם משה הוא עומד ומשמש נשמה בגוף, ולא מת מיתה כפשוטה חלילה. ואין הגמרא מתעלמת ממה שקרה בז' באדר, ומלשון הכתוב בתורה: וימת שם משה, ואף משתמשת באותו פסוק להוכיח שהוא חי ופועל עומד ומשמש. וכמו שהמדרש אומר: משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון (שמות רבה פ"ב ב) אף שהיה ז' באדר!

 

וכמו שהסברנו, שאם לא יזכה האדם תהיה לו מיתה ממש, כלומר, הסתלקות הנשמה מן הגוף, שזהו עונש לגוף, שנופל ממדרגתו. אבל אם יזכה תהיה מיתה זו רק בגדר התעלמותהתעלות הנשמה עם הגוף, כמו אצל אליהו ומשה רבינו בהיותו בהר, שהתעלמות כאליהו ומשה בהר, הרי זה אדרבא עליה גדולה אל הגוף והכלי שמקבל אורות וגילויים עליונים יותר, כלשון קדשו של הרבי הרש"ב (סה"מ תרע"ט פ' חוקת מאמר שני).

על דרך עליית העולמות בשבת ויו"ט, שגם גשמיות המאכלים מתעלים לקדושה – למרות שנשארים בגשמיותם – ומצוה להתענג בבשר, דגים ויין ביום השבת, דבר שאינו רצוי בימות החול.

 

וכך אמנם יהיה לעתיד לבוא ונגלה כבוד הוי', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר – גם בבשר יתגלה עצמותו ית' באופן נצחי.

 

מכאן שמשה רבינו ונשיא הדור, אתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא אינו מת, ח"ו, כפשוטו בחינת סילוק הנשמה מן הגוף, אלא רק נעלם מעיני הבשר שלנו, ולמעשה הוא חי נשמה בגוף. שלא כדרך צדיקים אחרים שנשמתם ותורתם וכל רוחניותם נשארת בחיים, אף על פי שנשמתם נפרדה מן הגוף.

 

הרבי מצטט את הגמרא ומוסיף ומבהיר שיש אמת מעל להבנה והשגה:

האמת היא ש"משה לא מת" (סוטה י"ג, ב), ובכוח זה יכולים לילך לבתי כנסיות ולבאר ליהודים שפוגשים שם, שבאמת "משה לא מת" ואין שום שינוי… באם יתקבלו הדברים, מה טוב; ובאם יש שאלות וקושיות, הרי כשילד שואל קושיא אצל המלמד, והמלמד אינו יודע מה להשיב, סוטר לו על לחיו ואומר: כשתגדל תבין, זוהי המציאות, גם אם אתה אינך מבין (הרבי, תורת מנחם ב' עמ' 35).

 

ומסביר הרבי: ואף על פי שזהו לא גופו של משה אבל היות שחיי הצדיק אינם בשריים כי אם חיים רוחניים, חיי משה הם לא החיים הבשריים של הגוף שלו אלא החיים הרוחניים של הנשמה שלו, והחיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי זה שהם מתלבשים בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור (ליקו"ש חלק כו עמ' 7).

 

בחיי משה רבינו ראו בגלוי איך שכל העניינים הרוחניים והגשמיים היו נמשכים על ידיו והם: המן, לחם מן השמים, ומים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים בגדיהם וכו'. אך לאחרי הסתלקותו של משה, הנה אף שאמרו רז"ל: "משה לא מת", אך כיוון שלמטה מעשרה טפחים חסרה מציאותו – לכן נפסקו גם ההשפעות הבאות על ידו.

אמנם אלו שמשה חי וקיים אצלם גם עתה למטה מעשרה טפחים, הנה הם מקבלים גם עכשיו את ההשפעות הבאות ממשה (המן והבאר וענני הכבוד) (תוכן דברי הרבי בהתוועדות שמחת בית השואבה ה’תשי”א, ראה "בית משיח" גליון 215).

 
 

דוד מלך ישראל חי וקיים

דוד מלך ישראל חי וקיים! (רה"ש כ"ד, א).

 

על נצחיותה של מלכות דוד למדים גם מן הפסוק:  יחי אדוני המלך דוד לעולם (מלכים א א לא), כי מלכות דוד היא נצחית גם כאשר היא באה בהעלם ובהסתר. 

 

וכפי שהזוהר אומר:

דהא תנן מלכא משיחא

אי מן חייא הוא דוד שמיה

ואי מן מתייא הוא דוד שמיה

(זוהר לך לך פב ב)

דהיינו, דוד – מלכא משיחא למרות שהיה ו' סיון!

וכפי שאומר הרבי: מלכות דוד היא מלכות נצחית, "עד עולם" – כפס"ד הרמב"ם: " כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר: "כסאך יהיה נכון עד עולם", "מלכי דוד הם העומדים לעולם אבל אם יעמוד מלך משאר שבטי ישראל, תיפסק המלכות מביתו". מכיוון שעיקר המלכות שייך לבית דוד.

ולכן גם בגאולה העתידה לבוא, גאולה נצחית שאין אחריה גלות – תהי' המלכות של בית דוד, כפס"ד הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה". "יעמוד מלך מבית דוד" ובלשונו בפירוש המשניות: "מבית דוד ומזרע שלמה בלבד", ולא עוד אלא שמצינו במדרשי רז"ל שמלך המשיח הוא דוד המלך: "דוד שמי'" ("דוד בעצמו") ובלשון הידוע: "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו".      

ועד כדי כך שבזמן שבינתיים, בזמן הגלות – "דוד מלך ישראל חי וקיים", כפי שאומרים ב"קידוש לבנה"

וכמדובר כמה פעמים שאין הכוונה לומר ש"חי וקיים" לעולם הבא, דאם כן: א. אין זה עניין מיוחד אצל דוד המלך, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ב. אין זה עניין השייך ל"קידוש לבנה"

הכוונה היא, איפוא, ש"חי וקיים" גם עתה, ולא עוד, אלא ש"חי וקיים" בתור "מלך ישראל" הכולל את כל בני ישראל, "ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך", ולכן שייך הדבר א. לדוד המלך, כאמור, שמלכות דוד היא "עד עולם", ב. ל"קידוש לבנה" – "שהם עתידים להתחדש כמותה", בגאולה העתידה לבוא על ידי דוד מלכא משיחא!    

אמנם ביום שני ו' מרחשוון עדיין לא באה הגאולה אבל אעפ"כ, מונח על השולחן "סידור", וכשמדפדפים ב"סידור", מוצאים שבקידוש לבנה, שמהדרים לעשות במוצאי שבת אומרים: "שהם עתידים להתחדש כמותה", וממשיכים לומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים" – לא רק בשעה שאומרים זאת במוצאי שבת בעת קידוש לבנה כי אם גם בימים שלפני זה מן הרגע הראשון שבו נעשה דוד "מלך ישראל", עד סוף כל הדורות! (שיחת ליל ז' מרחשוון ה’תשמ”ח).

 

ובמקום אחר אומר הרבי: משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא שהוא "חי וקיים" ופועל פעולתו בעולם הזה גם עתה, ואילו בגאולה יבוא בגילוי נשמה בגוף (התוועדויות ה’תש”נ חלק ג עמ' 104).

 

וכמו שאמר הרבי הרש"ב:

דוד מלך ישראל חי וקיים

זה היה הבעש"ט והמגיד והרבי וכך יהי' לנצח

שהרי אנו באים מדוד יהי' זה לנצח עד משיח

(ספר השיחות תורת שלום עמ' 176)

 

והאדמו"ר האמצעי מדבר על יתרון מעלה ומדרגת המשיח גם על חנוך. כי חנוך הוצרך להתפשט מחומר הגופני בעלותו למעלה (מאמרי אדמו"ר האמצעי, דרושי חתונה ח"א עמ' קל"א). 

 

והאדמו"ר הזקן בהתייחסו לנוסח קידוש לבנה: דוד מלך ישראל חי וקיים אומר: והלוא מבואר בכתובים ובמארז"ל שדוד לא חי כי אם שבעים שנה אך העניין הוא דמה שאומרים: דוד מלך ישראל חי וקיים, קאי על משיח בן דוד אבל על משיח נאמר נתת לו בחינת מתנה שאינה חוזרת ולכך יהי' חיים נצחיים כו', וזהו נתת לו אורך ימים כו' (מאמרי אדמו"ר הזקן, נביאים ישעי' עמ' ס-סא).

 

וכפי שאומרים חז"ל: משיח בן דוד שעתיד להתגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך אומר לפניו: רבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא חיים! אומר לו הקב"ה: כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר: חיים שאל ממך – נתת לו, אורך ימים עולם ועד! (תהלים כא ה) (סוכה נב א).

 
 

הרבי איתנו כבעבר

ידוע שיש חילוק בין חסיד למתנגד, שכשחסיד לא מבין הוא יודע שהבעיה היא בו, ואילו מתנגד בטוח שהבעיה היא בספר (טעות ברש"י, בתוספות וכד' ח"ו). מסופר על הרבי הריי"ץ שנסע להתרפא ובאותה התקופה לא יכול לדבר ואמר עליו החסיד המפורסם ר' איצ'ע דער מתמיד: העולם נהיה מגושם כל כך שאינו יכול לשמוע את הרבי. בדברים אלה כיוון לדברי הרבי מה"מ שליט"א:

איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ושמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם (ש"פ בא ה’תשנ”ב).     

 

ובקוטרס כ' חשוון ה’תשמ”ח מסביר הרבי, שמה שנכון לגבי משה רבינו – כפי שמעידים חז"ל וכפי שמעיד הזוהר הקדוש, שמשה רבינו לא מת, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (סוטה יג סע"ב), ועוד שהוא ממשיך חיים לכל בני האדם בהיותו רועה נאמן – כמו כן הוא ברועי ישראל שבכל דור כולל כל אדמו"רי חב"ד, שאינם נפרדים מעל צאן מרעיתם. הם ממליצים זכות על כל אחד מישראל, וממשיכים להם ברכות, הצלחות וישועות, ואריכות ימים מ"עץ החיים" בפשטות (ספר המאמרים מלוקט ב עמ' קנב – קנג).

בדברים אלה מכין אותנו הרבי לנסיון הגדול של התכסות המלך המשיח – שהוא הנסיון הגדול של חבלי משיח. וגם ידוע הכלל שהרבי מלמד אותנו בהרבה שיחות, שמה שאדם אומר על אחרים, הוא פוסק זאת על עצמו. ובמיוחד בדברים שהוא אומר על הרבי הריי"ץ מורו וחמיו, האדמו"ר שלפניו, כשהוא מתייחס אליו כאל מלך המשיח ואף לאחר הסתלקותו הוא אומר עליו שהוא המשיח היחיד שבדור, ומוסיף לשמו את הברכה שליט"א, גם שנים רבות אחר הסתלקותו, כמו בשיחתו המפורסמת עם הרב מרדכי אליהו בו' חשוון ה’תשנ”ב. ומשבח חסיד שברך את הרבי הריי"ץ בבריאות לאחר הסתלקותו במלים: זאל געזונט זיין (שיחת הרבי, ר"ח ה’שי”ת, תורת מנחם ח"א עמ' 83). ואומר שאין צורך לומר עליו זכר צדיק לברכה. ומה שהוא פוסק על חמיו הוא פוסק על עצמו (לפי הבעש"ט):

הוא בודאי נמצא איתנו עניין הזיכרון שייך רק על דבר הרחוק שנופל בו עניין השכחה, מה שאין כן בנידון דידן שלא שייך עניין השכחה ח"ו אין צורך בזיכרון, כמו שאין צורך בזכרון באדם חי (שיחת הרבי, ש"פ שלח ה’שי”ת תורת מנחם עמ' 106). 

 

גם אין הרבי אומר "נשמתו עדן" אלא "נשמתו בי", וזועק שאין להשתמש בתואר "נשמתו בגנזי מרומים":

 

 

איזה גנזי מרומים?

גנזי מרומים שייך להארות וגילויים

ואילו הרבי קשור עם העצם שלמעלה מהארות וגילויים

וכיוון שהעצמות היא כאן למטה

נמצא גם הרבי כאן למטה

(תורת מנחם ח"א עמ' 27)

 

 

דבר זה מזכיר את דברי הרבי הריי"ץ שאמר לאחר הסתלקות אביו הרבי הרש"ב:

אינני אומר על אבי "נשמתו עדן", מצד שני טעמים: ראשית, אינני נותן 'כתובות', ושנית, עבורי האבא לא הסתלק. הוא רק התעלם, וכאשר אני רוצה והוא רוצה, הננו מתראים (בהתוועדות בבית המדרש בריגה בשמחת תורה ה'תרצ"א לפני ההקפות).

 

ועוד מסביר ומבהיר הרבי מה"מ שיל"ו בעניין החיים הנצחיים של הרבי הריי"ץ:

בשיחת י"ג תמוז אשתקד דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לעניין החיים, חיים ארוכים, חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק (חיים נצחיים) דברי  כ"ק מו"ח אדמו"ר בעניין חיים נצחיים שנאמרו בי"ב – י"ג תמוז תש"ט דוקא לפני הסתלקותו ביו"ד שבט תש"י – הם בודאי בהשגחה פרטית להבהיר ולומר שענייני קדושה נצחיים הם כדי שלא נחשוב כפי שנראה בעיני בשר ח"ו (שיחת הרבי, ש"פ חוקת ט תמוז ה’שי”ת).

 

ולכן אומר הרבי מה"מ שיל"ו: הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן (הרבי, תורת מנחם א', עמ' 26).

 

גם עכשיו נמצא הרבי אתנו בגשמיות (הרבי, תורת מנחם א', עמ' 17).

 

אלה שאומרים שה"הסתלקות" פירושה שהרבי הסתלק מאיתנו – הם "פראי אדם"… שאינם יודעים מה הם מדברים… (הרבי, תורת מנחם א', עמ' 18).

 

נשיא הדור הוא ניצוץ של יעקב אבינו, לפיכך הוא חי וקיים:

ונשיא דורנו – יוסף שבדורנו – ש"לא מת", כמו יעקב אבינו. כידוע שנשיא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו" וע"י ה"התקשרות והביטול לנשיא הדור הרי זה נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור"!

וכאו"א מראה באצבעו ואומר זה: הנה משיח צדקנו, הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (דברי הרבי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה) וש"פ ויחי, י"ד טבת ה’תנש”א).

 

והמאורע שארע כו' – אינו אלא לעיני בשר שלנו, ואינו אלא נסיון בלבד (אחד הנסיונות דחבלי משיח שצריכים להיות קודם ביאת גואל צדק). שכל עניינו הוא שמעלים ומסתיר על האמת…

וכוונת הנסיון היא בשביל ההתגברות והעמידה בנסיון, שעי"ז דוחים ומבטלים ההעלם וההסתר ומתגלה האמת (כמבואר בדרושי חסידות).

ולכן ע"י חיזוק ההתקשרות בלימוד תורתו וקיום הוראותיו… נזכה תכף (כיון שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא) "זעהן זיך מיטן רבי'ן בעיני בשר, והרבי יוליכנו אל הגאולה" (משיחת הרבי, ש"פ תרומה ה’שי”ת).

 

יבוא כ"ק מו"ח אדמו"ר כפי שהוא מלובש בגוף ויוציאנו מן הגלות (תורת מנחם ח"א עמ' 100).

 

ולכן לא נתפעל ממה שראינו בעיני בשר, וכאשר נשמעת טענה בעולם ש"ספדו ספדניא וחנטו חנטיא", אזי צריכים לומר בפירוש את המציאות האמיתית ע"פ תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהיה התגובה וכו', מכיון שהעולם מוכן לקבל את הדברים (משיחת הרבי, ש"פ ויגש ה’תשמ”ז).

 

מכיון שהרבי הריי"ץ חי וקיים, ואדרבא הוא פועל עתה ביתר שאת ויתר עז, כדברי הרבי:

ולאידך, כיון ש"צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר – בודאי שהרבי מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהי' עד עתה, ואדרבא ביתר שאת וביתר עוז.

וכשם שעד עתה הי' מונח אצל כאו"א מאיתנו שהרבי יוליכנו לקראת משיח צדקנו – צריך להיות מונח כן גם עתה (הרבי, תורת מנחם חלק א, עמ' 16).

 

כי כל ענינו של רבי הוא יחידה שבנפש, ובנוגע לבחינת היחידה, לא שייך כל כך ענין ההסתלקות גם מכאן ולהבא עומד הרבי בראש ומנהיג את כל הענינים, שהרי אין כאן ענין של הפסק אלא הוא בחיים ובמילא ממשיך להנהיג (שיחת הרבי, י"ב תמוז ה’תשי”א).

 

ולהעיר שבשנת ה'שי"ת (שנת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר) התחילה תקופה חדשה בפעולתו ועבודתו, כו'. ובפרט לאחרי שעברו יותר מארבעים שנה מאז, כאשר ניתן לבנ"י "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" (תבוא כ"ט, ג) (שיחת ש"פ שופטים ה’תנש”א).

 

ההוראה בנוגע לפועל:

צריכים להתקשר עם נשיאי ישראל שבכל דור ודור, ובדורנו – בנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועי"ז מקבלים מה"נצחיות" של הנשיא.

וזה פועל "להבין ולהשכיל בתורתך" – נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל תורתם של רבותינו נשיאינו, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה – לעשות רצונך דהקב"ה כל ימי חיי – קיום המצוות בפועל (שיחת הרבי, ש"פ ויקרא ה ניסן. ליקוטי שיחות לב עמ' 19). 

 

ומזה מובן שגם עכשיו צריכים לקיים את השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר כמו קודם.

ישנם כאלה שחושבים שיש חילוק: קודם הי' צריך לקיים את השליחות שהטיל עליו הרבי, כיון שהרבי הי' יכול לקראו ליחידות, או לכתוב לו מכתב אבל עכשיו – חושב לעצמו –  יכול לעשות כרצונו.

על כך אומר הרבי, שהחיים נצחיים הם, ובמילא, ישנם בתקפם כל עניני השליחות והכוחות שניתנו על ידו, וגם עכשיו ממשיך לדרוש בכל התוקף אודות קיום השליחות ששלח כבר, וימשיך לשלוח!

– ישנם התמהים על דיבורים אלה. אבל, האמת היא, שמצינו בתנ"ך: "ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא" (דברי הימים ב כא יב) – כמה שנים לאחרי שעלה בסערה השמימה! וא"כ מהי התמיהה שגם עכשיו ימשיך הרבי לשלוח?! באיזה אופן להודיע – יש לרבי את הדרכים שלו, ואין אנו צריכים לדאוג באיזה אופן יודיע הרבי, יכולים לסמוך עליו! (הרבי, תורת מנחם חלק א עמ' 130-131).     

 

ובמיוחד זעק הרבי מלך המשיח בט"ו בתמוז ה’תשמ”ה (אפשר לראות ולשמוע בסרטי וידאו), בקשר למשפט הספרים הידוע, כאשר טען מי שטען שמגיעים לו בירושה ספרי הרבי הריי"ץ, ואמר:

לך ודבר עם כזה בן אדם! טוען הוא שהרבי נמצא כבר שלושים וחמש שנה בעולם האמת! הוא בעצמו השתתף ב"לוי'"! מה אתם מזכירים אותו בכלל בעולם הזה הגשמי – טוען הוא (אלא אם כן אפשר להרויח על ידי הזכרת שמו עוד כסף) – הרי הוא נמצא מזמן בעולם האמת, ברוחניות!

אדם שאין לו שום מושג אלא בגשמיות ובחומריות, וכל דבר נמדד אצלו רק במה שעיניו רואות וחושיו הגשמיים קולטים! הוא מודד כל דבר רק בדולרים שאפשר להפקידם ב"בנק"   

הרבי חי בגשמיות, בעולם הזה הגשמי והחומרי! שלושים וחמש שנים שבכל רגע ורגע מהם הוא עוד יותר חזק, יותר בריא, יותר רענן ויותר חי!

שום רב, שום עורך דין ואף אחד לא יוכל לשנות את העובדה הפשוטה והברורה – שלא יכול להיות כאן שום ענין של ירושה ח"ו וח"ו, מאחר ש"הוא בחיים" ולא שייך לדבר על ירושה כאשר הוא עצמו חי!  

 

כמה חזקים הדברים האחרונים האלה של הרבי על האדמו"ר הקודם ובאים ללמד את קטני האמונה של ימינו, שהתפעלו מן הנסיון של ג' תמוז, ונסוגו אחור מאמונתם הטהורה, שהרבי הוא הוא מלך המשיח ושהוא חי וקיים והוא גואלנו. איפה הם היו כאשר הרבי מה”מ שיל”ו אמר דברים אלה?! ועוד שהוא אומר וחוזר בשיחותיו פעמים אין ספור שהרבי הריי"ץ הוא המשיח היחידי של דורנו, למרות הנסיון של י' שבט?!… מדוע לא טענו במשך למעלה מארבעים שנה: אבל היה י' שבט…! שמא נעלמו מהם דברי חז"ל, דברי הזוהר ובעיקר, דברי הרבי מה”מ שיל”ו, כי לא התקשרו לתורה כראוי, ולא לרבי ולשיחותיו ורק נשענים על שכלם האנושי המוגבל ולא על האמונה הטהורה הנצחית?!… ראוי ללמוד את הדברים במסירות נפש ובמיוחד את דברי הרבי, נשיא הדור האחרון, מתוך שיחותיו הקדושות, ואז גם יודעים שלגבי הדור התשיעי מהבעל שם טוב לא שייך אפילו השינוי דגניזה כפי שיבואר להלן

 

 

נסיון דחבלי משיח

בכל דור יש נסיון המיוחד לאותו הדור, אך נסיון הדור האחרון הוא הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים הוא הקשה מכולם. אך עלינו לדעת שכאשר עומדים בנסיון, ואין מתפעלים מפני המלעיגים, מבטלים את הנסיון, ומתעלים לדרגה שלמעלה ממדידה והגבלה מצד כוח המסירות נפש:

בענין הנסיונות יש כמה אופנים. דיש אופן בנסיון שהוא רק דבר המדומה, וכמו בהנסיון דהעקידה שאחד הנסיונות בזה הי' שהי' נדמה לפניהם נהר גדול ולאחרי שעמדו בנסיון ראו שהם עומדים ביבשה, כמסופר במדרש. אמנם יש אופן בנסיון שהוא דבר שיש בו ממש, אלא שממשות זו היא הפכית ומנגדת, וכאשר האדם עומד בנסיון הנה עי"ז מתבטל המציאות דנסיון והאדם מתעלה לבחינה שלמעלה ממדידה והגבלה. והנה כמו"כ הוא גם בענין הנסיון ד"אל יבוש מפני המלעיגים", אשר עכשיו, בדרא דמשיחא, נסיון זה הוא גדול וחזק ביותר, כמבואר בארוכה בדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלכן צריך להיות עכשיו זהירות מיוחדת וזריזות מיוחדת בהענין ד"אל יבוש מפני המלעיגים", הנה כאשר האדם עומד בנסיון ואינו מתפעל מן המלעיגים וכו' הנה עי"ז מתבטלים כל הנסיונות והוא מתעלה למעלה ממדידה והגבלה, מצד גילוי כח המס"נ שבו.

וזהו מ"ש: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וידוע שעיקר ענותנותו של משה הי' מדרא דעקבתא דמשיחא, דכשראה משה שיהי' דור בעקבתא דמשיחא שיהיו בו ריבוי נסיונות וריבוי מלעיגים כו', ועוד יותר שהמלעיגים יהיו מבני ישראל גופא, ואעפ"כ יעמדו בתוקף נגד כל המונעים ומלעיגים ויקיימו תומ"צ במס"נ, הנה מזה נעשה משה עניו מאד, מצד תוקף המס"נ שבדרא דעקבתא דמשיחא. שבדורות אלו דוקא שהם בבחינת רגל ועקב, ענין המס"נ הוא בגילוי יותר מבהדורות שהיו בבחינת ראש, וכידוע המשל על זה מזה שבנקל יותר להכניס את הרגל והעקב במים רותחין מלהכניס את הראש (הרבי, ספר המאמרים ה’תשל”ו 58-59).

 

ועוד מסביר לנו הרבי שעיקר המסירות נפש של דורנו הוא אל יבוש מפני המלעיגים, ועל ידי זה שעומדים בנסיון הופכים את הלעג של אומות העולם לוהיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך (ישע' מט כג).

ועד שדוקא ע"י הלעג באים לשלימות העבודה ביתר שאת וביתר עז. וכן יהי' לע"ל שתהי' שמחה גדולה ביותר באופן דמפזז ומכרכר בכל עוז, וזה נמשך בכללות ע"י מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות ובפרטיות ע"י העבודה בעקבתא דמשיחא, שאז יש מלעיגים ומזה ממשיכים הגילוי הגדול למעלה, כמ"ש: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, שבאים אל ההליכה מחיל את חיל, כמ"ש: ילכו מחיל את חיל, בתכלית השלימות, ועד לקיום סיום הפסוק: יראה אל אלוקים בציון, בפשטות שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (ספר המאמרים ה’תשמ”ה, עמ' קצ"א).      

 

רק התורה קובעת מהי האמת

העולם הזה הבשרי והגשמי הוא עולם השקר. שכן המציאות האמיתית היא החיות הרוחנית ואילו המציאות הגשמית מכסה אותו. ולכן ראייה בעיני בשר או בעיני ההגיון הפשוט יכולה להטעות כך למשל, אפשר לראות מה שלא קיים במציאות. הנהר בנסיונו של אברהם בעקידה היה נסיון ולא מציאות, וכמו כן, כפי שמספר המדרש בעניין משה רבינו ביום הארבעים למתן תורה, בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חושך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם, מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת ועוד שכמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים (רש"י, תשא לב א).

 

נוסף על כך, כשהרג משה את המצרי וביקש פרעה להרוג את משה. ברח משה. ועל כך שואל המדרש ועונה:

 

וכי אפשר לב"ו לברוח מפני המלכות?

אלא בשעה שתפסו את משה וחייבוהו להתיז את ראשו,

ירד מלאך מן השמים ונדמה להם בדמות משה.

ותפסו את המלאך וברח משה

(שמות רבה, פרשת שמות לו)

 

הראייה בעיני בשר לא התאימה למציאות, משה נעלם לזמן מה. ולפחות בעיני המצרים, שתפסו את המלאך, נחשב למת, אף שנשאר בחיים ולבסוף חזר… 

 

ואפשר להיפך, שלא לראות דבר אמיתי שקיים ע"פ תורה. כשלא רואים דבר שע"פ הכתוב בתורה זה נמצא וקיים, באמת זה נמצא וקיים ומי שעיניו מזוככות, רואה את המציאות שהיא ע"פ תורה (שיחות קודש ה’תשי”ז עמ' רד).

כי דבר שרואה בעיניו, יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר תורה מעידה על קיום הדבר, הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף כו' ועניין זה שתכלית ההתאמתות היא בנוגע למציאות על פי תורה – מונח בפשטות אצל כאו"א מבני ישראל, גם ילד קטן, אשר מיד כשנולד מקיפים אותו בענייני קדושה ובמילא, כתוצאה מחינוך זה אין צורך להסביר לו שמציאות אמיתית היא ע"פ תורה! (התוועדויות ה’תשמ”ז ח"ב עמ' 101).     

 

הרבי מה”מ שיל”ו נותן לנו דוגמה מוחשית לדבר, שאין אנו מסוגלים לראות בעינינו כיום, אך הוא קיים. מדובר בעגלות שתרמו הנשיאים למשכן, שעל פי המדרש הן קיימות לנצח:

ומובן, שהעובדה שאינו רואה את העגלות – אינה משנה את מציאות קיומן של העגלות באופן נצחי.

ואדרבה: מכיון שהתורה אומרת שהעגלות קיימות (ראה במדב"ר פי"ב, כ"ג), הרי, מציאותן של העגלות היא בתכלית ההתאמתות, עוד יותר מאשר דבר שרואה בעיניו, שכן, דבר שרואה בעיניו, יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר, הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף כו' (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ז חלק ב' עמ' 101).

 

ועוד עלינו לשית בליבנו: כל העלם והסתר יש בו הרי כוונה – והכוונה היא, לנצל את ההעלם: לא רק שלא להתפעל ממנו, אלא אדרבה, על ההעלם לפעול התחזקות, בתוספת אומץ, בלימוד והפצת החסידות (שיחת הרבי, ליקוטי שיחות ח"ד עמ' 21).  

 

הרבי מלך ישראל חי וקיים – נשמה בגוף נצחי

עולם חסד ייבנה, חסד זה הוא הצדיק – יסוד עולם. ראה הקב"ה שבמידת דין בלבד ובלעדי מידת החסד, בלעדי המשכה מאור האין סוף בסדר ההשתלשלות, אין העולם הזה יכול להתקיים. לכן פשוט וברור, שצריך להיות צדיק – יסוד עולם בכל דור ודור, משה רבינו של הדור – נשיא הדור. הרבי מלך המשיח שיל"ו הוא עצמיות משה רבינו שבדור. ונשיא הדור הוא ככל הדור, הוא היחידה הכללית. פירושו של דבר, שנשמתו כוללת את כל נשמות ישראל, וגם חייו הגשמיים בעולם הזה – נשמה בגוף – אינם חיים גשמיים ובשריים, אלא חיים המלובשים בגוף, ומשום כך אינו מוגבל בתוכו, כי אין הוא מושפע ממנו, אלא משפיע עליו חיים רוחניים ונעלים. ומה שנראה כהסתלקות אינו אלא העתקה לסדר עבודה גבוה יותר, ומה שנכון לגבי משה רבינו, בודאי ובודאי נכון גם לגבי הרבי המלך המשיח. ואדרבה אצל משיח יש חידוש נעלה לאין ערוך! אף לגבי משה רבינו! (ראה להלן). ואם משה רבינו לא מת, כפי שמעידה הגמרא, דהיינו, משה רבינו חי וקיים לנצח, בודאי הרבי מה"מ שיל"ו חי וקיים:

אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא

מוכרח להיות משה בכל דור ודור

שבו מתלבשת נשמת משה

(הרבי ב"ליקוטי שיחות" כ"ו פרשת שמות, עמ' 7)

 

…מובן וגם פשוט, שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפנ"ז ויצאו ידי – חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפיל מדרגי' איקרי כו'"), ובמילא, ישנה מציאותו של משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי.

ועד"ז בנוגע למ"ש בסוף פרשת השבוע "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" – שעכשיו יכנס משה רבינו לארץ, ולא עוד, אלא, שנפעל כן בכל אנשי הדור, כדאיתא במדרז"ל בנוגע לדורו של משה שישובו יחד עמו  (שיחת הרבי, ש"פ האזינו, ה’תש”נ).

 

משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא שהוא "חי וקיים"

ופועל פעולתו בעולם הזה גם עתה

ואילו בגאולה יבוא בגילוי נשמה בגוף

(הרבי, התוועדויות ה’תש”נ, חלק ג, עמ' 104)

 

יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש

בשר ודם שנמצא כבר בעוה"ז הגשמי

דמכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"

עכצ"ל שמציאותו (נשמה בגוף) קיימת גם עתה

(הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ט ח"א עמ' 446)

 

וכמו שכתוב: "משיח אינו מת אלא הוא חי… מזומן לישועתם של ישראל… ("אור חמה" לזוהר פ' ויקהל רי"ב, א', בשם הפרד"ס להרמ"ק).

 

על כן, אנו מאמינים, יודעים ובטוחים, שהרבי חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש, ולא היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, ואין שום מקום לאיזו שקלא וטריא בכך. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין שום דבר אחר יכול להימצאות. שהרי ללא רבי – חייא מניין?

 

ואכן בג' בתמוז – היום שבו אמר יהושע: שמש בגבעון דום! – השמש לא שקעה וחיילי בית דוד אינם מתפעלים מן השטן, אף לאחר שהראה את מיטתו של משה שהרי הרבי קבע שיום זה הוא יום גאולה: "אתחלתא דגאולה" (ש"פ קרח ה’תשמ”ה). באמת התחלה של גאולה (ג' תמוז ה’תשמ”ח). ולכן חסידים צריכים לחוג את יום הג' בתמוז (ג' תמוז ה'תשח"י). יותר מזה, העבודה דג' תמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים לאתחלתא דגאולה, ולא עוד אלא שיש להוסיף בכל עניינים אלו ביתר שאת וביתר עז שהרי מעלין בקודש (ג' תמוז ה’תשמ”ה). 

 

ואכן מג' תמוז ה’תשנ”ד חיילי בית דוד ממשיכים את כל פעולותיהם ביתר שאת וביתר עז ובמיוחד בהפצת בשורת הגאולה. מכח עמידה כזה בנסיון התפעל משה רבינו, וזה מה שהביא אותו למידת ענווה גדולה שכזאת וכדי לעמוד בנסיון עלינו להבין ולדעת, שרק מי שראה את הרבי כתופעה טבעית אנושית ומוגבלת רגילה, אף שכיבד והעריץ אותו, הוא נדמה לו כמת… דבר הקשור בצמצום הראשון באלוקות, הגורם לחכמים בעיניהם לטעות ולחשוב, שהצמצום הוא כפשוטו, שמשה רבינו נסתלק ואינו ח"ו למטה, מה שגרם לחטא העגל, וגורם לתועים לחשוב שעזב ה' את הארץ ח"ו אך האמת היא שזהו רק נסיון לעיני בשר, נסיון הקשור ב"סוד הצמצום", ובזכות חיילי בית דוד העומדים בו ניגאל!

 

 

על דרך אבן השתי'קיימת תמיד בלי שינויים אפילו לא השינוי דגניזה

הרבי מסביר שאבן השתייה, הנמצאת בקודש הקודשים, מלכתחילה לא נגנזה ותמיד נמצאת בגלוי (התוועדויות ה’תנש”א ח"ד עמ' 217).

עד גם בכללות העולם – באופן שכל העולם, גם עולם מלשון העלם והסתר, עם כל פרטיהם ופרטי פרטיהם נעשה רשות היחיד חדור בנקודה אחת ויחידה דיחידו של עולם (מלשון העלם למעליותא, מבחי' "ישת חושך סתרו"), כפי שמגלה את עצמו "בקרבנו" ע"י "נביא אקים להם גו' כמוך", נשיא הדור ש"הוא הכל", "צדיק – יסוד עולם", ע"ד אבן השתי' – שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז וכיו"ב), ע"ד שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי – שממנו הושתת כל העולם כולו).

ושני הענינים באבן השתי' – (א) נקודה אחת (ב) הכוללת הכל (ממנו הושתת כל העולם) – מרומזים גם באותיות ד"שתי-ה" (ועד"ז בתיבת "ישת" ד"ישת חושך סתרו" כנ"ל): היו"ד מורה על נקודת ביטול (קבלת עול) – ע"ד הענין ד"שופטיך", וה"שתה" מורה על התפשטות – כנראה בצורת האותיות ש, ת, ו – ה, – ע"ד הענין ד"יועציך" (שיחת הרבי, ש"פ שופטים ה’תנש”א).

 

ויהי רצון שיתגלה הרבי מלך המשיח תכף ומיד עם ענני שמיא ללא סדר השתלשלות ומפסיקים ופרסאות וצמצומים, וכל אחד ואחת מאיתנו יעבור ישר ומיד לקודש הקודשים, ששם נמצאת אבן השתיה שמלכתחילה לא נגנזה, ושתמיד היתה בגלוי.     

 

 

זהו החידוש של דורנו – הדור התשיעי

הרבי מה"מ שיל"ו, הגואל האחרון, משלים את עבודת משה רבינו ועבודת כל הנשיאים הבאים אחריו, משום שבימינו – הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה – נשלמה עבודת הבירורים, נשלם תיקון חטא עץ הדעת. מתבטלת סיבת המוות. ולכן כל דורנו הולך לקראת חיים נצחיים נשמות בגופים, ובילע המוות לנצח.

 

החידוש של דורנו

הדור התשיעי (מהבעל שם טוב)

לגבי כל הדורות שלפני זה

דורנו זה הוא הדור האחרון לגלות

והדור הראשון לגאולה

באים מיד לתכלית השלמות

נשמות בגופים בלי שום הפסק כלל

בגאולה האמיתית והשלימה

(שיחת פרשת בא, ה’תשנ”ב)

 

החידוש של דורנו – הדור התשיעי – לגבי כל הדורות שלפני זה, גם לגבי הדור שלפני זה (דור השמיני): מכיון שהגאולה לא באה אז בפועל, הרי ה"בא אל פרעה" (הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" למטה) לא היה בתכלית השלימות כנשמה בגוף בריא (היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, וגם הנשמה בגוף היתה במצב "הדיבור הוא בגלות" וכו') משא"כ בדורנו זה – הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה – הנה תומ"י "נתלו המאורות", שלא זו בלבד שלא חסר ח"ו במאורות הגדולים מהגילוי דתושב"כ ותושבע"פ, אלא אדרבה – מיתוספת שלימות נעלית יותר (ולא באופן ד"כבד פה מאורייתא שבע"פ וכבד לשון מאורייתא שבכתב", בהיותו למעלה מזה), באופן שכנשמות בגופים מקבלים בפנימיות את גילוי ד"אתפריעו כל נהורין" ש"נתלו" עתה, עי"ז שמשיח צדקנו בא מיד, "שלח נא ביד תשלח" וילמד תורה את כל העם כולו, עד "תורה חדשה מאתי תצא" (משיחות הרבי, יום ד' פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט ה’תשנ”ב).

 

הרבי הריי"ץ חי בפשטות, אך היתה אצלו הסתלקות, מה שאין כן אצל הרבי – אצלו לא שייך לא הסתלקות ולא תארי הסתלקות, לא הילולא ולא מנהגי הילולא.

 

 

התגלות המלך המשיח קרובה מאד

 

ובקרוב ממש זוכים לקיום היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר"

והם בתוכם הבעש"ט והאדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומם

עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ומשה ואהרן עמהם

והם יורו לנו כיצד להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו

(הרבי, התועדויות ה’תשמ”ג עמ' 1994)

 

משיח כבר נמצא ופועל את פעולותיו. מאחר שהתגלה כבר בזמן הגלות והכין אותנו לגאולה בנבואה גלויה ממש – נבואה טובה שאיננה חוזרת ריקם! ועכשיו הוא נכסה מעינינו ועתיד להתגלות תכף ומיד ממש. מובן ופשוט שהוא חי וקיים ביתר שאת וביתר עז. ולא רק כצדיק שנמצא בכל העולמות יותר מבחייו, ואף לא רק כצדיק – יסוד עולם כיעקב אבינו, משה רבינו, דוד המלך, אלא יותר מכולם ושלא בערך. כי כל הצדיקים, שהם אתפשטותא דמשה רבינו, אף על פי שהם חיים וקיימים בגופם ממש, יש אצלם עניין ההסתלקות, דהיינו, התעלות הנשמה עם הגוף, על דרך משה, אך אצל המלך המשיח לא שייך אף עניין ההסתלקות. 

 
ונקודת העניין צריך להבין בסיבת ההסתלקות. למה יש הסתלקות?

העניין קשור בעבודת הבירורים, שזוהי עבודת התיקון שלנו מאז שגורש אדם הראשון מגן עדן. בירור הניצוצות, בירור הטוב מן הרע, בירור הפרי מן הקליפה – לתקן מה שפגם אדם הראשון בחטא עץ הדעת, שהסתכל בקליפה וגרם לערבוב הפרי בקליפה. כלומר, גרם לתערובות טוב ורע בכל העולם, שעד אז היה הרע מובדל מן הטוב, כי מדור הקליפות היה למטה מהעולמות דקדושה, והחטא גרם שהרע מעורב בטוב והטוב ברע, עד שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. ומכיוון  שבכל דור מתגלים ניצוצות נוספים נמוכים יותר, שלא התגלו בדור הקודם, צריכים התלבשות בצדיק נוסף, כדי לברר ניצוצות אלה, כדי שיוכל לרדת לדרגות נמוכות יותר ולקרב את עניין הגאולה, לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן בכל דור יש התעלמות מצד אחד והתגלות מצד שני, מה שאין כן אצל הרבי המלך המשיח – צדיק הדור האחרון, שאצלו כבר אין צורך בהתלבשות נוספת, כי הוא כבר השלים את תיקון חטא עץ הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה. וכפי שהודיע לנו הרבי, כבר נסתיימה עבודת הבירורים, והמברר – מלך המשיח גבוה מן המתברר – חטא עץ הדעת והמיתה שנגזרה בעולם. ודורנו עובר לחיים נצחיים נשמות בגופים ללא הפסק בינתיים. לכן לא שייך כלל שבמשיח יהיה חלילה מציאות של היפך החיים. ועוד, שהמלך המשיח, בגופו ונפשו, מאוחד עם עצמות אין סוף ברוך הוא – עצם בלתי משתנה, שחי חיים נצחיים, בלי שום שינוי והפסק, חס וחלילה חס ושלום. אמנם הוא ילוד אשה, אך נעלה שלא בערך משאר בני האדם, ונבחר על ידי הקב"ה מכל המין האנושי, ובו ועל ידו מתממשת הכוונה העליונה בבריאה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. שהרי הקב"ה מתגלה בעולם על ידי הגואל, שתפקידו להחדיר את מציאות ה' בעולם ולהביא לעולם חיים נצחיים, עד שגם המתים יקומו לתחייה. זהו הצדיק – יסוד עולם האחרון, הכולל בתוכו את כל צדיקי יסוד העולם שקדמו לו ונעלה מכולם. ולכן רק הנשיא האחרון יכול להיות משיח בפועל, הוא ולא אחר, אף לא דוד המלך, רק שנשמת דוד המלך מתלבשת בנשיא הדור שלפני הגאולה, הוא הנשיא האחרון (הסבר הרבי, ליקוטי שיחות חל"ה עמ' 206 הערה 6). והוא היחידה הכללית של כל סדר ההשתלשלות, שאין לו תחליף ולא ממלא מקום. הוא המלך המשיח שאין מעליו אלא ה' אלוקיו.

 

וכמו שאומר הרבי, שמלך המשיח יושב ומחכה בבית רבינו שבבבל – 770  ששם יושב וממתין ומצפה לגאול את בני ישראל ושכינה עמהן מהגלות (קונטרס "מקדש מעט זה בית רבינו שבבל). כמו שאומרים חז"ל, שמשיח יושב בפתחה של רומי (סנהדרין צ"ח ב). שרומי היא המלכות הרביעית – מלכות אדום (המהר"ל מפראג, נצח ישראל פכ"ו ופכ"ח). ומשיח נמצא ברומי עד רגע הגאולה (המהר"ל מפראג, נצח ישראל פל"ב).

 

 

ויהי רצון שעוד לפני שיבוא הזמן דהתוועדויות אלו

תיכף ומיד בעלייתם להכריז ולהזמין כו'

יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש- בשר ודם

שנמצא כבר בעולם הזה הגשמי

דמכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"

עכצ"ל שמציאותו (נשמה בגוף) קיימת גם עתה

(שיחת הרבי ש"פ וישלח ה’תשמ”ט ח"א עמ' 446)

פרסום תגובה חדשה

test email