משיח נגלה נכסה ונגלה

יום ראשון כ׳ אלול ה׳תשע״א
כל יהודי – המקושר למלך ומקבל עליו את תורתו ואת הוראותיו, (ומדהים שזה כולל יהודים רבים, שלא זכו לראות ואף לא לשמוע את המלך, ואף על פי כן קשורים בקשר אמיץ עם המלך) – מאמין באמונה שלימה, שהרבי המלך המשיח חי וקיים ופועל את פעולותיו ביתר שאת וביתר עז. ואכן לתופעה זו אין אח ורע בכל תולדות ישראל. עדה שלימה מקבלת בפשיטות את דברי הרבי, שאין כאן הסתלקות של צדיק, ואף לא שינוי דגניזה, אלא מצב של נסיון, ונסיון אינו מציאות אלא דמיון.

 

 

עתיד משיחנו להתכסות זמנית

משיח מתגלה בזמן הגלות ואחר כך מתכסה לצורך מסוים בעניין הגאולה, כיסוי לשם גילוי, על דרך משה רבינו שהתעלם בהר סיני כדי להביא תורה לישראל, וכדי לזכות את עם ישראל לעשות את העבודה מלמטה למעלה, לאחר שהוא, המלך המשיח, עשה את העבודה מלמעלה למטה, מעין והכנה לגילוי מעלת עם ישראל שיהיה לע"ל. ואחר כך מתגלה שנית בזמן הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי רש"י:

שעתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה

וישוב ויתגלה

(רש"י, דניאל י"ב י"ב)

 

וכדאיתא במדרש:

ר' ברכיה בשם ר' לוי:

כגואל ראשון כך גואל אחרון

מה גואל ראשון נגלה וחזר ונכסה מהן ונגלה שנית

אף גואל אחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם

(במד' רבה פי"א ג', רות רבה פ"ה י)

 

וכדברי החתם סופר, המדגיש שההתכסות היא בשביל הנסיון:

וזה נסיון גדול שנעלם הגואל ששה חדשים

וכן יהיה בימי משיח צדקנו

יהיה נעלם אחר ההתגלות כדאיתא במדרש

(פרשת שמות, ד"ה: למה זה שלחתני)

השפת אמת על הש"ס מדגיש שעניין הגאולה לחוד ועניין המשיח לחוד. דהיינו, משיח מתגלה קודם הגאולה: דמילתא דפשיטא היא דביאת בן דוד לחוד וגאולה לחוד, שהרי משה רבינו עליו השלום בא למצרים קודם הגאולה וכמו כן יוכל להיות נגלה ונכסה כו', כך גואל אחרון כו' (ר"ה י"א).

 

וכמו כן, מדרש תהילים על הפסוק (תהלים ב', ז'): בני אתה אני היום ילידתיך,  מציין שתהיה התגלות מחדש של המלך המשיח: – וכד תיתי שעתי' – אמר להם הקב"ה, עלי לבראתו בריאה חדשה.

 

רבינו בחיי אומר: בגאולתנו זאת העתידה בהיגלות הגואל האחרון ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה שכן מצינו בגאולת מצרים שנגלה להם משה וחזר ונכסה מהם (פירוש עה"ת שמות ד ט).

 

ובזוהר (פ' שמות, דף ז' עמ' ב): בההוא יומא יתער מלכא משיחא דנפקא מגו גינתא דעדן וכו'. ומקשה האר"י ז"ל, הרי משיח הוא בן אדם שחי בעולם הזה. וא"כ איך יבוא מגן עדן? ומבאר האר"י ז"ל (בספר זוהר הרקיע על דברי הזוהר שם. ובספר ארבע מאות שקל כסף דף ס"ח), כי בודאי המשיח יהיה אדם צדיק נולד מאיש ואשה ויגדל בצדקתו עד קץ הימין. ויזכה במעשיו לנרנח"י ה' בחינות אלו של קדושה. ואז ביום ההוא בזמן הקץ תבוא נשמה שלו הנתונה בג"ע ותינתן לאיש הצדיק ההוא ואז יזכה להיות גואל, וזה על דרך משה רבינו ע"ה, כי היה ילוד אשה והגדיל מעט מעט עד שהשלים חלק נשמתו ושם בסנה השלימה לגמרי… ואז זכה להיות גואל. ובזה יתקיים הקרא: אני היום ילידתיך, דקאי על חלק הנשמה לנשמה שתיוולד אז ותצא מג"ע ביום ההוא. וזה הוא מוכרח ופשוט לכל מביני דעת וליודעי חן

וזהו שאמר (בזוהר), דאתער כו' כאילו היה ישן. וכאשר תבוא לו נשמה לנשמה יתוסף בו כוח הנבואה ואז יתעורר משנתו… יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו. ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח, מה שלא היה ניכר מקודם ועתה יתגלה. אך שאר בנ"א לא יכירוהו, ואח"כ יתגלה המשיח לגמרי ואז יכירוהו כל ישראל ויתקבצו אליו.

 

הבעש"ט הבטיח בזמן לידתו של האדמו"ר הזקן, שנשמתו תאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות ויהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות, והיא תצליח עד ביאת המשיח. 

 

הרבי שהוא השביעי מאדמו"רי חב"ד, וכפי שהעיד על עצמו הוא "ספירת המלכות" (המידה השביעית), ששורשה ועיקרה הוא למעלה מעלה עד אין קץ והיא יורדת למטה מטה עד אין תכלית, לית לה מגרמה כלום והיא רק בבחינת "מקבל". כל מעלותיה לקוחות למעשה מכוח הספירות שקדמו לה. לכן היא תמיד בביטול. אף על פי כן השפעתה היא תמיד באופן של "רוממות", ולכן דוקא היא יכולה לרדת מטה מטה ולהחיות נבראים הרחוקים מאלוקות בתכלית הריחוק. ואכן רואים, שהרבי מבסס את כל מאמריו על מאמרי רבותינו נשיאינו. ומדגיש, שכל מעלתו של השביעי היא שהוא שביעי מן הראשון. ולכן גם החסידים מתייחסים אליו בביטול ובקבלת עול, ומרוב יראה ממעטים בדיבור עימו. ומאותה סיבה, כאמור, בכוחו של הרבי לעורר ולקרב את הנידחים והרחוקים ביותר ועוד, שבהיותו "ספירת המלכות" הוא בבחינת "גילוי" ובבחינת "העלם" דוגמת הלבנה. וכמו שבלבנה גם כשהיא בבחינת העלם היא קיימת, כך "ספירת המלכות" קיימת ללא שינויים, בין אם רואים אותה בין אם אין רואים אותה, וכמוה המלך המשיח המייצג את "ספירת המלכות", הוא הרבי שחי וקיים אף כשאין רואים אותו   

 

המלך משליך את חייו הגלויים מנגד למען נצחון המלחמה

הרבי מה”מ שיל”ו מסביר, שהמלך משליך את חייו מנגד למען נצחון המלחמה:

אילו זכינו היו כל הענינים האלו מספיקים לנצח את המלחמה. והרבי הי' מוליכנו מכבר לקראת המשיח. אך מאחר שלא התמסרו אליו כפי הצורך – לא הספיק גם זה. ואז כפי שמוסיף הרבי במאמר, משליך המלך חייו מנגד (דברי הרבי מה”מ שיל”ו על הרבי הריי"ץ, תורת מנחם א' עמ' 21).

 

הרבי מה”מ שיל”ו אומר שבסוף הגלות, דור עקבתא דמשיחא, שאליו שייכת ספירת הנצח, המלך מבזבז את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו למען נצחון המלחמה, ועד שמעמיד גם את חייו בסכנה:

והעניין הוא דהנה אנו רואים במלך בשר ודם שבשנים כתיקונם, אף שמנהיג את כל המדינה מ"מ יש אצלו עניינים שאינם בגלוי, כי הוא משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. ובפרט עניינים אלו שגם אצלו הם סתימו דכל סתימין. וכמו האוצרות שהם יקר מכל יקר, שאצרו אבותיו ושאצר הוא בעצמו, הנה לא זו בלבד שאינו משתמש בהם להנהגת המדינה אלא שאינו מראה אותם ע"ד הרגיל אפילו לעצמו כביכול, כי הם סגורים ואצורים מעין כל רואה ולא תשורם עין. ועוד זאת שאפילו בצאתו למלחמה, שאז אמר מלכא עקר טורא, מכל מקום יש דברים שהוא מגלה ויש דברים שמכסה, ויש שהוא סתום מכל סתום. וכמו חיי המלך עצמו, שאינו יוצא למלחמה אמנם יש עניין אחד הפועל שיוציא את כל אוצרותיו ויראה ויגלה אותם ויביאם לשימוש בני המדינה, ועד לאופן של בזבוז. והוא כאשר יש מציאות של אויב ומתנקם למלך, שיש בו היפך הכרת המלכות והיפך הקב"ע למלך. דבמצב כזה מתעוררת מידת הנצחון, ולכן מבזבז כל האוצרות שאצרו אבותיו ואבות אבותיו, שבפרט אחד הם יקרים אפילו מחייו, שהרי אצרום אבותיו כו'. ואף כתיב כל אשר לאיש יתן בעד נפשו מ"מ מובן שיש לאדם דברים היקרים לו מחייו. דעניין זה הוא למטה כן משום שנשתלשל מלמעלה

ודוקא בזמן הגלות שאז הוא מצב של מלחמה נגד האויב ומתנקם, אשר חירפו אויביך הוי', ובפרט בעקבות דמשיחא, אשר חירפו עקבות משיחך, אז משליך המלך אפילו חייו מנגד ומוציא ומגלה ומבזבז הכל (ספר המאמרים ה’תשמ”ג, אחש"פ, עמ' קלא – קלב).

 

אך הרבי מדגיש שהוא משליך רק את חייו הגלויים מנגד:  

דלא זו בלבד שהמלך מבזבז את אוצרותיו אלא עוד יותר שגם חייו משליך מנגדו. ומזה מובן, דענין הנצחון, מדת הנצח, נוגע להמלך יותר מחייו הגלויים, לפי ששורש ומקור מדת הנצח למעלה, וגם בהמלך הוא בעומק יותר לא רק מכל שאר עניני המלוכה והמדינה, אלא אפילו מחיי המלך (הרבי, באתי לגני ה’תשמ”א, סעיף ג').

 

ואכן כל יהודי – המקושר למלך ומקבל עליו את תורתו ואת הוראותיו, ובאופן מפליא ומדהים זה כולל יהודים רבים, שלא זכו לראות ואף לא לשמוע את המלך, ואף על פי כן קשורים בקשר אמיץ עם המלך – מאמין באמונה שלימה, שהרבי המלך המשיח חי וקיים ופועל את פעולותיו ביתר שאת וביתר עז. ואכן לתופעה זו אין אח ורע בכל תולדות ישראל. עדה שלימה מקבלת בפשיטות את דברי הרבי, שאין כאן הסתלקות של צדיק, ואף לא שינוי דגניזה, אלא מצב של נסיון, ונסיון אינו מציאות אלא דמיון (ראה בפרק הבא). וכדי לעמוד בנסיון יש לגלות את כל הכוחות הנסתרים שבנפש. להתעקש ולומר: "עד מתי?!"  ולהאמין בדברי הרבי שהבטיח שיוליכנו את הגאולה  הרבי הבטיח והרבי יקיים!

פרסום תגובה חדשה

test email