חנוכה – החג של כולם

יום רביעי כ״א כסלו ה׳תשע״ו
חג החנוכה – חג של אור, חג של שמחה, חג של משפחה, חג של הפצה, ימים של חול וקודש והחול מתעלה אל הקודש.
מאת ברכה טברדוביץ

 

 

חג השייך לכולם!

חג החנוכה – חג של אור, חג של שמחה, חג של משפחה, חג של הפצה, ימים של חול וקודש והחול מתעלה אל הקודש.

חג השייך אל כולם!

ילדים – סופגניות, סביבונים, דמי חנוכה.

מבוגרים – משפחה, מסיבות "לאטקעס", הדלקת נרות, לימוד, מבצעים, חופש… מקורבים – חנוכיות של אור בכל מקום.

והאשה – הלפיד, הכהן הגדול שמאיר ומדליק את המנורה.

מנין שואבת האשה את הכוח?

נתבונן באור נר החנוכה ונשאב מסרים וכוחות לצעידה בדרך המלך.

לעיתים, כשמתבוננים בעיסוקים היום יומיים ניתן ליפול לידי ייאוש – רוב היום האשה עסוקה בעניינים שונים ואינה מתפנה ללמוד חסידות בעמקות, למעט שיעור מפעם לפעם. גם אמירת חת"ת – חומש, תהלים, תניא על פי חלוקה יומית, ותפילות – הם חלק קטן מהיום, והיא מתבוננת וחושבת איך ניתן להדליק את השלהבת שבה על מנת שתהיה לפיד של התלהבות וקדושה, ובכך תוכל להיטיב ולהדליק את השלהבות בביתה, בין תלמידותיה ובסביבתה הקרובה והרחוקה.

 

טמאים ביד טהורים

על כך, אומר הרבי[1], ניתן ללמוד מתפילת "על הניסים". נוסח תפילה זו הוא:

"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

ולכאורה, שלושת הסוגים האחרונים אינם מגדילים את פעולת הנס. כאשר החלש מנצח את החזק וכן המעט את המרובה, הרי זה נס גדול. אך מה מוסיף לגודל הנס הרעיון של מסירת טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים וכו'?

יש שתרצו על פי דברי הגמרא[2] "בבריאותן הן תשושי כוח מפני שהתורה מתשת כוחם", כלומר, שעוסקי התורה אינם מצטיינים בכוח.

אך הרבי לא מקבל סברא זו, כי אין לומר שכל אנשי הצבא של מתתיהו ובניו היו "רבנן" ש"תורתם אומנותם", אלא שמנהיגי המנצחים במלחמה היו "עוסקי תורתך", כמו דוד המלך שהיה עוסק בתורה וזכותו עמדה ליואב לנצח[3]. כמו כן, "עוסקי תורתך" אין הכוונה שתורתם אומנותם והם תשושי כוח, ואין הכוונה ללומדים באופן של התעלות ועונג נפשי, אלא, מדובר בלומדים כאלו שלימודם הוא על מנת לחיות באופן של מקיימי תורה ומצוות. וכך נבין מדוע "זדים", העוברים בזדון על ציוויי התורה, הם ההיפך מ"עוסקי תורתך".

אם כך נשארת עדיין הקושיה – מהו הנס בשלושת העניינים האחרונים בתפילת "על הניסים": טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך.

 

הנס של מסירת המתיוונים בידי היהודים

הרבי מבאר שלא ניתן לקרוא ליוונים בתארים אלו, היות ושם טהרה והיפוכה, עוסקים בתורתך והיפוכם, צדיקים והיפוכם שייכים רק לישראל.

ולכן מסביר, שהנס כאן הוא ש"מסרת" את המתיוונים מישראל שהצטרפו אל היוונים ביד החשמונאים. היינו, שנוסף על הנס שבני חשמונאי גברו על מלכות יון, באופן של "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", הנה עוד זאת, שנמסרו לידם גם אלו שהיו "טמאים ורשעים וזדים" מבני ישראל, המתיוונים. וזה מגדיל הן את הנס הגשמי, שהרי חלק מהיהודים היו לצידם של היוונים, וחלקם אף הלשינו על היהודים, והן את הנס הרוחני, שהקב"ה התחשב עם המיעוט שהיו "טהורים, צדיקים ועוסקי תורתך" ועשה להם נס!

מכאן, מביא הרבי, יש עידוד וחיזוק לבני ישראל בשני עניינים, הן במישור הכללי והן במישור הפרטי:

 

במישור האומה ככלל

במישור האומה ככלל – אף ש"אתם המעט", אלו ששומרי תורה ומצוות הם המעט (יש כ־15 מליון יהודים בעולם, ומתוכם רק כמיליון וחצי הם שומרי תורה ומצוות), וההתבוננות במצב זה יכולה להביא לידי ייאוש חס ועלים, או לגרום לחלישות כיצד יזכו בני ישראל לגאולה האמיתית. בא חג החנוכה ומלמד שאין להתרשם מהכמות, הטהורים הם המנצחים, ובאופן של ו"מסרת" – לא זו בלבד שצד הקדושה מנצח, אלא שהצד שכנגד נמסר ביד הקדושה ונהפך לטוב ולטהור.

 

במישור האישי

במישור האישי – אולי אפשר שתעלה בליבו של אדם מחשבת "מרה שחורה", כיצד יש ביכולתו לקיים את הציווי[4] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד מישראל, שקדושתו יתברך תשרה בתוכו ובתוך ביתו ממש – כאשר רוב זמנו מושקע בעניינים גשמיים?

וכפי שהעלנו, שאלה זו נשאלת במיוחד על ידי הנשים, שתפקידן הוא – התעסקות בגשמיות[5]:

"ובזה הוא הלימוד מימי חנוכה. זה שמדמה בנפשו שרק "מיעוטו" מושקע בטהרה וצדקות ועסק התורה – הרי זה דל רק בכמות, אבל באיכות – עיקרו הם אותם השעות שעוסק בתורה ובמצוות, והם הם הקובעים את המציאות האמיתית.

"ועוד זאת, שעל ידי הכרה זו זוכה ל"מסרת.. טמאים ביד טהורים", שגם בעת עסקו בדברים גשמיים נרגש אצלו שכל זה אינו העיקר שלו, והם טפלים לעיקרו ומהותו האמיתיים שהיא עבודת ה'".

 

מעט המשפיע על המרובה

על האשה לדעת שעליה לנהוג באופן של מעט המשפיע על כל היום ועל כל המהות! והעיקר, לרומם מעט זה שיהיה שמן זית זך, וכך גם תוכל האם לחנך את ילדיה. כי חנוכה לשון חינוך, יש לחנך את הילדים – התלמידים, שיהיו כשלהבת העולה מאליה, שיקפידו על קלה כבחמורה באופן של "מוסיף והולך מוסיף ואור". והחינוך הוא של שמן זית – חינוך על טהרת הקודש עם כל הפרטים.

בשנת תשמ"ז דיבר הרבי על כך שכל בית צריך להיות בית חב"ד – בית של תורה, בית של תפילה, בית של גמ"ח. וגם הוסיף, שלא רק כל בית, אלא בכל חדר יש לקבוע קופת צדקה ולהניח חת"ת על מנת שכל חדר יהווה בית חב"ד. הרבי ביקש שהחינוך יהיה באופן שתהא שלהבת עולה מאליה, לא רק בבתי חב"ד מרכזיים, אלא כל אחד ואחת יהיו שליחים, וביתם בית חב"ד. אפילו הילדים יחיו בהוויה של שליחות, אף שיתכן ולא כל מעשה שלהם מהווה שליחות, אך העניין הכללי ישפיע על הפרט.

על כל אם לתת את החינוך של שמן זית זך – חינוך על טהרת הקודש, כבר בהיותו רך בשנים, ולא לחכות עד שיגדל. והחינוך אמור להיות, שהילד יאהב ויראה חשיבות בעניינים של קדושה. גם אם לעיתים מידת הזמן המוקדשת לגשמיות היא מרובה משום הצורך. החשוב ביותר הוא מהי הנקודה העיקרית המלווה את הילד. המסר צריך להיות, שכל פרט בקיום תורה ומצוות – חשוב.

 

הקדושה בבחינת "קב חומטין"

משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור של חיטין לעליה[6], הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטין, "ארץ מלחה, ומשמרת את הפירות"? אמר לו: לא! אמר לו: מוטב אם לא העלית.

והביאור בזה:

לכאורה ה"קב חומטין" היה צריך להתבטל בכור, כי "קב" היא כמות קטנה ביותר לעומת "כור". כור – זו כמות של שלושים סאה, והסאה היא כמות של ו' קבין. ואף על פי כן, לא רק שהקב אינו בטל, אלא אדרבה, הוא מעמיד ומקיים את כל הכור, ועד שלולא ה"קב חומטין" הרי"מוטב שלא העלית".

כי הזמן המועט שהאשה יכולה להקדיש לתורה ולתפילה, לרוחניות, ולהתעלות עצמית, הרי עליו להיות כאותו קב של חומטין, שמשמעותו חומר משמר, איכות המשפיעה על כל היום כולו, מרוממת את כל המעשים הגשמיים, שאף בהם תהיה משמעות רוחנית.

 

תענוג אמיתי

באחד מימי החנוכה, פתח רבי לוי יצחק מברדיצ'וב את דלת חדרו ונכנס לפתע לבית המדרש. באותה שעה ישבו שם כמה חסידים ושוחחו על דא ועל הא. הצדיק פנה אליהם ושאלם על נושא שיחתם. הם התביישו לענות והחרישו.

כשהוסיף הצדיק לשאול במה עסקו, נאלצו החסידים להודות שאחד מהם תיאר את רוב עושרו של הגרף פוטוצקי, את יופי ארמונו ואת רוב תענוגותיו ושעשועיו.

הוריד הצדיק את ידו בתנועת ביטול, ואמר: "וכי פוטוצקי זה יודע מהי הדלקת נר חנוכה?! אם כך, אין לו שום מושג בטיבו של תענוג אמיתי!"

יש להעניק את התחושה, שהעונג האמיתי של האדם הוא לחיות בקדושה!

 

מעט ובמסירות נפש, השפעה על החיים

על מנת להבין כיצד ניתן להגיע לחיות את המושג של "מסרת טמאים ביד טהורים", נתבונן במשמעות חג החנוכה. חג זה התקבל בכל תפוצות ישראל, מדליקים את נרות החנוכה, מתעוררים דווקא בחג זה, אף שהוא מדרבנן, והסיבה היא היות ומהותו הוא מסירות נפש. היוונים לא רצו את הגוף היהודי, אלא את נשמתו, ולכן גזרו גזרות שונות ומשונות על מנת להטמיע את העם היהודי בתוך הגויים. הם אסרו את השבת, את החודש ואת המילה. סיפורי גבורה עילאית מצויים מאותה תקופה על יהודים שמסרו את נפשם ובלבד שלא לטמא את הנפש, כמו "חנה ושבעת בניה" ועוד.

נתמקד בסיפורים של טבילה במסירות נפש, מתקופות אחרות, ונבין, שכאשר הנקודה העיקרית היא ההוויה הרוחנית, הרי שזו משפיעה על כל מהות החיים, שיהיו באופן עילאי. גם כאשר נתח גדול של הזמן, מטבע היותנו בני אנוש, הוא בהתעסקות בגשמיות.

"פעם נכנסנו ל'יחידות' לרבי, בעלי ואני – סיפרה אחת הנשים[7], שאינה נמנית עם חסידי חב"ד – והראיתי לרבי תמונה של כל בני המשפחה. הרבי הצביע על אחת הבנות (הגדולה), ואמר: "היא נולדה מתוך מסירות נפש על טהרת המשפחה".

"ומעשה שהיה כך היה: התחתנו לפני המלחמה. כשברחנו מפולין לרוסיה, הגענו למקום סמוך לים הקרח, שבו לא היה מקווה טהרה. גלי הים הסוער התנפצו אל החוף בקול מאיים, אך אני זרקתי את עצמי אל תוך הים למרות הקור והפחד. אחר כך נולדה בת זו".

 

מסירות נפש מתוך אחריות כללית

סיפרה הרבנית פרידה ששונקין[8]:

"היה זה בקיץ תשכ"ב (1962). הממשלה הקומוניסטית סגרה וסתמה את מקווה הטהרה בטשקנט, שהיה ממוקם בחצר האחורית של בית הכנסת. כעבור כמה שבועות נודע לי שיש מקווה נסתר. שאלתי את ידידתי על השמועה, והיא אמרה לי שכאשר אצטרך לטבול היא תלך עמי.

"בלילה בו היה עלי ללכת למקווה, הכנתי את עצמי, ויחד יצאנו לדרך. עד מהרה הגענו לחצר האחורית של בית הכנסת. החברה שלי קראה לאשה שעבדה במקווה הקודם וגרה באותה החצר. היא נגשה אל צד אחד של המקווה הישן, הרימה מכסה מהרצפה וגילתה באר, שיצרו בה חבלים של סולם – החסידים חפרו באר עמוקה על מנת להגיע אל המעיין, היות וגשמים כמעט לא היו בנמצא בטשקנט, וזה שימש כמקווה זמני.

"כשירדתי, הכה בפני אווירה הצונן של הבאר. המים היו קרים כקרח, וכשרגלי נגעו במים, הוצאתי אותן אינסטינקטיבית. בכף ידי אצרתי קצת מים והרטבתי את רגלי במי הקרח האלה. שוב ניסיתי לשים רגל במים, אבל לא הייתי מסוגלת. החלטתי לוותר ולעזוב את הבאר בלי לטבול. ידעתי שלא נכון לעשות זאת, אך חשבתי לחכות עד שיבנו מקווה מתאים. ברגע זה שמעתי ששתי נשים נכנסות אל החצר כדי לטבול במקווה. הבנתי שאם יראו אותי יוצאת מהמקווה ללא טבילה, הן ילכו ישר הביתה. הרגשתי כעת אחריות כפולה ממה שחשתי לפני שנשים אלה נכנסו. החלטתי לטבול במקווה ויהי מה.

"או אז נזכרתי, שפעם שמעתי על אחד החכמים הגדולים, שמרוב התעמקות בלימוד תורה לא הרגיש שדם זב מאצבעות ידיו. ידעתי שאם אצליח להסיט את תשומת ליבי ולהתרכז בדבר אחר, לא אחוש את הקור ואהיה מסוגלת לטבול במי הקרח.

"וכך התחלתי להעביר את מחשבותיי ליום מסוים בחיי, כ"א בשבט תשי"א (1951). בעלי ר' אשר נאסר תשעה חדשים קודם לכן על ידי הק.ג.ב. ששלט בעוצמה ובאכזריות, והם אסרו באותה שנה אלפי אנשים חפים מפשע, במיוחד את חסידיו של הרבי מליובאוויטש.

"בחודש הראשון, התירו לי לבוא ולהביא אוכל כשר כל עשרה ימים. אחר כך אמרו שהעבירו אותו לעיר אחרת. שאלתי לאן, וענו שהם לא יודעים. אחר כך מפעם לפעם חקרו גם אותי, והרגשתי שעוקבים אחרי בכל עת שאני יוצאת. דאגתי מאד לילדים שלי. שמונה חדשים עברו ולא ידעתי אם בעלי בין החיים. תשעה חדשים אחרי שבעלי נאסר, ביום ה' כ"א בשבט תשי"א, שכלתי את שני ילדי בשריפה.

"בעמדי על מדרגות הסולם עמוק בתוך הבאר, שקועה עמוק בקורות אותו היום והתחושות הקשות של אז, לא הרגשתי עוד את גופי וקפצתי לתוך המים. לא חשתי בקור האיום. ידעתי לשחות וניסיתי לצאת בשחייה מהמים אל פני הבאר, אבל לא יכולתי כי לא היה לי אוויר ולא יכולתי לנשום. התחננתי לה' שיעזור לי להציל את חיי, למען בעלי ולמען ילדנו השלישי, שנולד לאחר שובו של בעלי.

"גופי היה קפוא וקר כקרח, ולקח זמן עד שהרגשתי את הדם זורם בעורקי. כשיצאתי, נכנסה אחת הנשים שבאו אחרי לבאר. עצרתי והקשבתי. לפתע זעקה עלתה מהבאר: "זה קר מדי! אני לא יכולה יותר! אני יוצאת!" ואז היא פרצה בבכי, וגם אני בכיתי. ולמרות זאת ובעודה בוכה, טבלה, אבל אמרה שלעולם לא תחזור למקווה הזה. האשה הצעירה השנייה נכנסה בשקט למקווה, טבלה חרש ויצאה.

"הייתי גאה, והוקל לי. אחרי הלילה הזה הסכימה אשה אחת לרבנים לבנות מקווה סודי בחצר שלה, וב"ה גם אני בניתי מקווה במטבח שלנו. תוך סיכון של ממש, הצלחנו ב"ה בטשקנט, חרף סגירת המקווה המרכזית, ותוך הקרבה עצמית של יהודים רבים, לשמור על טהרת המשפחה.

"ב־1964 הצלחנו לצאת באורח ניסי מרוסיה. את הבית עם מקווה הטהרה השארנו בידי משפחה חב"דית. ב־1967 אירעו שתי רעידות אדמה בטשקנט. כל הבניינים סביב ביתנו קרסו, אך ביתנו עם המקווה נשאר על תילו".

כאשר חיים מתוך מסירות נפש לקדושה ולטהרה, הרי שכל ההוויה היא של קודש, וכל הגשמיות נמסרת ומשרתת את הרוחניות. היום אין צורך ב"ה במסירות נפש, ומה שזקוקים זה למסירת הרצון, שזו תהיה שאיפתנו, ובעניין הרוחני נתמקד.

 

מעט אך איכותי

יש מי שקשה לו להקדיש זמן מרובה ללימוד. ויש להנחיל לו את מורשת האהבה לעיקר – לימוד תורה וקיום מצוות, בדרך המתאימה לו. מספר הרב יוסף יצחק יעקובסון, כיצד הרבי הדליק את הניצוץ וכיוון אותנו לראות את עיקרם של הדברים כחשובים ביותר[9]:

"אני מכיר יהודי, אברך יקר בקראון הייטס, שהיה תלמיד ב'תומכי תמימים' בניו יורק אבל לא התמסר ללימוד. המשגיח נתן לו הרבה קנסות ועונשים, מה שגרם לו לשנוא את הלימודים. בלילות היה מסתובב עם "השמירה", ובשלב מסוים רצה לעזוב את הישיבה ולצאת לעבודה.

"באותו זמן הוא נכנס לרבי ליחידות. הרבי שאל אותו מה הוא עושה בחיים, והבחור אמר לרבי בכנות לב: אני שונא את הלימודים! אני שונא את הישיבה! אני ער כל הלילה במסגרת "השמירה" וישן כל היום. הרבי ענה לו: "זה דבר טוב שאתה שומר בלילה, תמשיך בזה. אבל אני מציע דבר אחד: במשך היום תיכנס ל'זאל' ותלמד כל יום חמש דקות, לא פחות ולא יותר. בחמש הדקות הללו תלמד עניין בתורה שבכתב ועניין בתורה שבעל פה. בתורה שבכתב אני מציע שיהיה זה מפרשת השבוע, ובתורה שבעל פה מה שליבך חפץ. ויוסיף חמישית מזמן לזמן".

"סיפר אותו יהודי, שחשב לעצמו: 'עם חמש דקות אני יכול להסתדר'. הוא נכנס ל'זאל' והתחיל ללמוד חומש עם רש"י. כך עברו חמש דקות ובקושי הספיק לגמור פסוק אחד עם רש"י. היה זה בדיוק רש"י מעניין, אבל הרבי הרי "ציווה" לא יותר… הוא נאלץ להתנתק מהרש"י ויצא מה'זאל'. אבל מאוד עניין אותו מה רש"י אומר שם… ולתורה שבעל פה בכלל לא הספיק הזמן.

"למחרת חזר לעוד חמש דקות, וסיים את הרש"י. לתורה שבעל פה הוא הוציא תניא ולמד שתי שורות והיה צריך לגמור כי כבר עברו חמש דקות…

"לאחר כמה ימים, השתגע מקוצר הזמן של חמש דקות. הוא כבר השתוקק ללמוד יותר מחמש דקות הקצובות לו. והרבי עודד אותו להוסיף עוד ועוד בלימוד התורה.

"היום הוא עובד כנהג משאית, אבל בוערת בו אהבת התורה. כל פעם שנפגשים איתו הוא חוזר משנה, רעיון בפרשת השבוע, "ווארט" של היום יום, וכדומה".

כל אחד עם הזמן שיש ביכולתו להקדיש ללימוד תורה – ובלבד שתהיה שלהבת עולה מאליה, שזמן זה יהיה יקר, שייתן את השפעתו על כל היום!

 

האמונה בכוח שיש בו

המשנה במסכת עדויות[10] מספרת על עקביא בן מהללאל, שברגעיו האחרונים עלי אדמות ביקש ממנו בנו: אבא, פקוד עלי לחבריך. פקוד עלי – משמעותו, צווה על חבריך שיקרבו אותי. אמר לו, איני פוקד. אמר לו, שמא עוולה מצאת בי? אמר לו: לאו, מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך.

הדברים דורשים ביאור: ברגעיו האחרונים של אביו, מתחנן אליו הבן: יכנסו חבריך רבני העיר, ראשי העדה וגדולי הדור, תאמר להם בבקשה מילה טובה עלי. אומר לו האב, "איני פוקד"! מדוע? כי "מעשיך יקרבוך". האם זו אהבה? זו חמימות? כך מדברים לבן, ועוד ברגעים האחרונים?

אבל, עקביא בן מהללאל לא חיפש שיאמרו עליו בהספד איזה אבא טוב וחם הוא היה, אלא הוא חשב על בנו! הוא נתן לו את המתנה היפה ביותר שהורה יכול להעניק לבנו – האמונה העמוקה בעצמו, הידיעה הברורה שיש בו הכוחות להגשים את משימות חייו בכוח עצמו. לא משנה מה הכמות של כוחות אלו, משנה האמונה בכוחות האישיים, ושעל ידם דווקא ניתן לבצע את השליחות.

 

הפעולה הקטנה שתהיה איכותית

עלינו להיות חדורים וכן לחנך את הילדים, שכל פעולה, אף הקטנה ביותר, שתהיה איכותית, וכך השפעתה על האדם ועל העולם מי ישורנו. ניתן ללמוד מלוליין המהלך על חבל דק, שהוא חייב להיות מרוכז ביותר במשימה, להביט אל המטרה, ולהתרכז בפסיעות. אין הוא יכול בזמן זה לחשוב מחשבות שונות ומבלבלות, כי אז ימעד ויפול. כך גם אנו, עלינו להיות חדורים בשליחות, שאף אם אנו עושים מעשה קטן, הרי שמעשה זה יתבצע באופן המעולה ביותר.

כאשר בנו את רחוב (איסטערן פארקווי), בברוקלין אשר בניו יורק, מקום בית מדרשו של הרבי, "בית רבינו שבבבל" – 770, לא היו אז מכוניות. סוסים היוו את הרכב האנושי. ואף על פי כן בנו את הרחוב בראש גדול, עם מסלולים מרובים. היום מסלולים אלו מתאימים אל הצרכים. מכאן ניתן ללמוד, שעל כל פעולה להתבצע ב"ראש גדול", בהרחבה, באיכות.

אחד הציירים המומחים ביותר, מכר את יצירותיו בעלות גבוהה ביותר. אשה אחת הזמינה אצלו ציור, וראתה שהצייר מצייר זאת בשלושים שניות. תמהה האשה: האם על זמן כה קצר עלי לשלם סכום כה גבוהי ענה לה הצייר: בשביל שלושים שניות אלו, אני מתאמן שלושים שנה.

 

שתהיה שלהבת עולה מאליה

על כל אם לזכור את העיקר – והעיקר הוא להעניק ולהעביר לילדיה, שהגשמיות היא אכן חשובה, שהרי ירדנו אל העולם הגשמי, ועל כן יש לנו להתעסק עם החומריות, וזה לוקח לנו זמן ניכר מהיום. אך יש לזכור את העיקר! שהגשמיות לא רק שלא תפריע לרוחניות, אלא, שתשרת את הרוחניות, באופן של "מסרת .. טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך", והנשמה תאיר באופן שתהיה שלהבת עולה מאליה.

 

 

מקורות

 


[1] שיחת פ' מקץ תשל"ב.

[2] סנהדרין כו, ב.

[3] סנהדרין מט, א.

[4] תרומה כה, ח.

[5] המשך שיחת קודש פ' מקץ.

[6] שבת לא, א.

[7] סיפורים שאהבתי לספר עמ' 313.

[8] בית מאושר עמ' 183.

[9] חוברת חינוך בדרך המלך.

[10] סוף פרק ה'.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email