החודש העשירי

טבת הוא החודש העשירי ליציאת מצרים, והרביעי לפי הסדר המקובל בלוח העברי מאז ימי בית שני.

דברים קשים קרו לעם ישראל לאורך הדורות בחודש זה. הדבר הקשה ביותר קרה ביום עשרה בטבת: ביום זה הציב נבוכדנצר מלך בבל דייק על ירושלים והחל המצור.

בסופו של המצור, לאחר שלוש שנים, נבקעה העיר ושרף האויב את בית ה', את בית המלך ואת כל בתי ירושלים. כבר בנביא נקבע יום זה לאחר החורבן ליום צום, צום העשירי.

לאחר השואה נקבע יום זה על ידי הרבנות הראשית גם כיום הקדיש הכללי, יום זיכרון לקדושי השואה אשר יום הירצחם לא נודע.

יוצא, אם כן, שטבת הוא החודש העשירי, ויום הצום שבו הוא היום העשירי – עשרה בטבת.

יש בכך רמז לעשרה דברים רעים שקרו לישראל בחודש וביום זה, והם קשורים עם עשרה שרים של מעלה, שהם השרים של עשר אומות אשר באו להחריב את המקדש[1]. כמו כן, גזרת החורבן קשורה בעשרה אנשים שבעטו בקב"ה, ובעשרת הדיברות[2].

כך, למשל, בכ"ג בטבת רנ"ז התרחש גירוש פורטוגל. מלך פורטוגל, מנואל ה־1, פקד על כל היהודים בארצו לעוזבה תוך שנה אחת – אלא אם כן ימירו את דתם. הצו ניתן כחמש שנים אחרי גירוש ספרד. רבבות ממגורשי ספרד, ובראשם דון יצחק אברבנאל, נמלטו לפורטוגל, ובמיטב כספם קנו את זכות המקלט הזמני שם. ואולם בלחץ מלכי ספרד התכחש מלך פורטוגל להבטחות חופש הדת שניתנו ליהודים. כשנוכח מנואל ה־1 כי היהודים אינם מתכוונים להמיר את דתם והם נוטשים את ארצו, החליט לכפות עליהם שמד בכוח. בפקודתו נחטפו ילדי היהודים והוטבלו לנצרות. רבבות נעצרו ואולצו להמיר את דתם בכוח הנשק. רבים מתו על קידוש ה', ובהם הרב הראשי, שמעון מימי. כעבור שנים אחדות הונהגה בפורטוגל האינקוויזיציה, אשר הייתה קנאית ואכזרית ופעלה נגד האנוסים במשך מאות שנים.

כאמור, קרו בחודש טבת דברים קשים רבים לאורך כל הדורות.

בטבת יש שלושה ימי תענית: עשרה בטבת, שנקבע לדורות, וכן ח' ו־ט' בטבת, שנקבעו כ"תענית צדיקים". על מנת להמתיק את המרירות הזו ניתנו בו, בחודש טבת, שלושה ימים אחרונים של חג החנוכה.

בשל ריבוי הצרות בחודש זה מקונן המשורר:

ירח טבת מאוד לקיתי בו ונשתנו עלי סדרי נתיבו סררתי, פשעתי – יגלה לי טובו האומר לים – עד פה תבוא[3].

ח' בטבת

על פי המסורת תורגם ביום ח' בטבת התנ"ך ליוונית: "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כינסם ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת…"[4].

חז"ל מלמדים אותנו כי שבעים הזקנים לא רצו לתרגם את התורה כלשונה מחשש לתקלות אשר יצאו מהתרגום, לכן שינה כל אחד על דעת עצמו שינויים מספר. הנס היה שכולם כיוונו לאותה דעה, וכך, בלי לתכנן מראש, שינו כולם בדיוק אותם שינויים.

כך, לדוגמה, במקום "בראשית ברא אלוקים" – שינו כולם "אלוקים ברא בראשית" (על מנת שלא יאמרו שיש אלוהים הנקרא "בראשית" והוא זה אשר ברא את אלוקים…). דוגמה נוספת, במקום "נעשה אדם" – שינו כולם "אעשה אדם" (על מנת שלא יאמרו שיש כמה אלוקים…). חז"ל ראו במעשה התרגום מעשה רע אשר עלול להביא לתוצאות הרסניות, ואמרו על יום התרגום "אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

ט' בטבת

ט' בטבת הוא יום פטירתם של עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, מנהיגי העם היהודי בתקופת שיבת ציון, אשר עלו עם היהודים מבבל לארץ ישראל, חידשו את בניית חומות ירושלים ואף ייסדו את בית המקדש השני.

עם מותם חשכו עיניהם של ישראל שאיבדו עמם דברים הרבה, ולא הייתה תמורה לאבדה זו[5].

שבת ראש חודש וחנוכה

כאשר כסלו מלא, ויומו הראשון של ראש חודש טבת, יום ל' בכסלו, חל בשבת, תהיה השבת הזאת שבת של ברכה משולשת: שבת, ראש חודש וחנוכה. בשבת זו מרבים בשמחות ובנרות: נרות שבת, נרות ראש חודש ונרות חנוכה. יש מקומות שנהגו בשבת זו להכין שלוש פשטידות, ומרבים בה בשירה, וסימן לדבר – שי"ר: שבת, יום טוב, ראש חודש.

כמו כן מוציאים בבית הכנסת שלושה ספרי תורה: אחד – לשישה קרואים בפרשת השבוע; שני – לשביעי, לקריאת עניינו של ראש חודש, ושלישי – למפטיר בחנוכת המזבח.

בבית המקדש היו הלוויים שרים בכל יום מימות השבוע, עם הקרבת קורבן התמיד של שחר, מזמור מיוחד לאותו היום, והיו להם שירים מיוחדים לימות החול ולימות החג.

השיר המיוחד ליום השבת הוא "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב); השיר המיוחד לימי ראש חודש הוא מזמור "ברכי נפשי" (תהלים קד), ובשמונת ימי חנוכה – "מזמור שיר חנוכת הבית" (תהלים ל). באופן רגיל היו אומרים בכל יום רק שיר אחד, כאשר שירו של ראש חודש דוחה את שירו של שבת. אולם כאשר היו גם שבת, גם ראש חודש וגם חנוכה חלים יחד היו הלוויים אומרים את שלושת השירים כולם.

מקורות והערות