החודש העשירי

במקרא נקרא טבת שלוש עשרה פעמים בשם "החודש העשירי", כיוון שהוא העשירי לניסן.

טבת

פעם אחת ויחידה בתנ"ך, במגילת אסתר, נזכר החודש בשם "חודש טבת": "בחדש העשירי הוא חודש טבת"[1].

השם "טבת" בבלי הוא, ופירושו – טביעה בבוץ, שכן בחודש זה הגשמים מרובים.

טבת – לשון סגי נהור

המילה "טבת" מזכירה בצלילה ובאותיותיה את המילה "טוב". ייתכן שחז"ל ביקשו לדבר על החודש הקשה הזה בלשון נקייה, ועל כן קראו לו "טבת".

דיבור בלשון נקייה הוא מן התכונות של "נקיי הדעת" בישראל. חכמי ישראל בכל הדורות דקדקו שלא להוציא מפיהם דיבור או מילה שמשמעותם לא טובה. כאשר בכל זאת נזקקו לכך הם נקטו את שיטת המילים החלופיות, היינו דיבור בלשון שכוונתה הפוכה. כך יכלו להביע את מה שהם רוצים לומר בלי לבטא זאת בשפתיים. כך, למשל, "עיוור" בשפת נקיי הדעת הוא "סגי נהור", היינו "רב אור"; אבל הוא "שמחה", וחודש קשה הוא חודש טבת.

מכל מקום, צריך לזכור שאף שבטבת גברה ידם של שונאי ישראל וקרו בו רעות רבות וצרות, עם כל זאת קרו בו גם דברים טובים. כך, למשל, מסורת היא בידינו כי בטבת היכו משה וישראל לפי חרב את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן וירשו את ארצם[2].

בטבת גם נלקחה אסתר לבית המלך אחשורוש, מהלך שהתחיל את נס פורים.

טבת – להיטיב את הנרות

יש אומרים כי בשם "טבת" רמוזה מצוות הטבת הנרות. הטבת הנרות במשכן ובמקדש הייתה מתפקידיו של הכוהן הגדול. עיקרה – התקנת פתילות חדשות למנורה מדי בוקר, תוך כדי ניקוי הבזיכים מאפר הפתילות שכבו ומפסולת השמן[3].

תקופת טבת

תקופת טבת היא השנייה בתקופות השנה.

בתקופת טבת היום מתחיל להתארך על חשבון הלילה. "תנו רבנן: בארבעה שבילין חמה מהלכת… טבת, שבט ואדר מהלכת במדבר, שלא לייבש את הזרעים"[4]. ואמנם בטבת הקור גובר, ובמקומות רבים בעולם השלג מכסה את פני הארץ.

הגמרא מספרת כי בחודש טבת הנהיג אדם הראשון לעצמו שמונה ימים טובים, זאת משום שבתקופת טבת האור גובר על החושך והיום מתארך והולך. קודם לכן, בתקופת תשרי, ראה אדם הראשון שהיום פוחת והולך, וחשש שמא באשמתו חוזר העולם לתוהו ובוהו, לכן "עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים"[5].

במדרש נאמר כי בכ"ה בכסלו ראה אדם הראשון את היום שהוא "מאריך והולך", ופורע מן הלילה את השעות שהוא לקח מן היום בתקופת תשרי. שמונת ימי החג שקבע לעצמו אדם הראשון הם רמז ואות שלעתיד יחוגו בני ישראל את חג החנוכה במשך שמונה ימים, הנחלקים בין כסלו לטבת. המדרש מוסיף כי אור נברא בכ"ה באלול, וכעבור שלושה חודשים בדיוק, בכ"ה בכסלו, חזר האור לגבור על החושך[6].

גשמי טבת

חכמים נחלקו בשאלה האם גשמים בחודש טבת גשמי ברכה הם אם לאו, וזו לשונם:

"אמר רב יהודה: טבא לשתא דטבת ארמלתא (רש"י: אשריה, כלומר טובה יש לשנה, דטבת ארמלתא [שחודש טבת "אלמן" – היינו] שאין גשמים יורדין בה להרביע את הארץ). והאמר [והרי אמר] רב חסדא: טבא לשתא דטבת מנוולתא [טוב לשנה שחודש טבת מנוול] (רש"י: מנוולתא – שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים)"[7].

הגמרא שם מסבירה כי אין השניים חלוקים ביחסם לגשמי טבת: כל אחד מהם מתאר מציאות אחרת. רב יהודה אומר כי אם ירדו גשמים בחשוון ובכסלו – טוב לה, לשנה, שבטבת לא ירדו גשמים, כדי שהדרכים יתייבשו והתלמידים יוכלו ללכת ללמוד תורה באין מפריע, ואילו רב חסדא אומר שאם לא ירדו גשמים בחשוון ובכסלו – טוב לה, לשנה, שהם יירדו בעוצמה רבה בטבת, אף אם הבוץ יקשה אז על התנועה בדרכים.