פרשת שמות – הבאים ישרש יעקב

הקראת כתבה
יום ראשון ט״ז טבת ה׳תשע״ו
במאמר הרבי לפרשת שמות מסביר הרבי את עניין הגאולה על פי ההפטרה "הבאים ישרש יעקב"… שאם בגלות מצרים היתה עבודת פרך כפשוטה, בגלות זה האחרון, צריך להיות לימוד התורה בקל וחומר, ובמקום הלבנים ליבון הלכתא.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
נבל

 

פרשת שמות: נדפס בספר המאמרים שמות חלק א' ע' נג ואילך, בהוצאת המכון להפצת תורתו של משיח

 

בס״ד. אור ליום ג׳, כ״ד טבת ה׳תשל״ח

 

הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה[1]. והנה פסוק זה הוא תחילת הפטרת פ׳ שמות [לפי נוסח כ״ק אדמו״ר הזקן (מנהג חב״ד)], ומזה מובן שהוא שייך ליום ההילולא דכ״ד טבת. וכמו שכתב כ״ק אדמו״ר הצ״צ[2] (ממלא מקומו של בעל ההילולא) שההסתלקות היתה במוצאי ש״ק דשמות, היינו שההסתלקות שייכת לסיום ענין ש״פ שמות. ומזה מובן ששייכת ג״כ לסיום פרשת שמות (שזהו הענין בתורה השייך לשבת זו), היינו להפטרת פ׳ שמות (דהפטורה פירושו סיום), שהתחלתה היא הבאים ישרש יעקב וגו׳. ומזה מובן שייכות פסוק זה לההילולא. ועד״ז מובן גם בנוגע לנוסח הב׳ בהפטרת פ׳ שמות[3], כולל הכתוב[4] קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו (שזהו אחד הביאורים במה שמביא ומבאר בעל ההילולא בדרושיו לפ׳ שמות עה״פ הבאים ישרש יעקב[5] גם פסוק זה (קודש ישראל גו׳)), שיש לו שייכות לכ״ד טבת. ובפרט ע״פ הידוע[6] שבנוגע לכמה דינים, נמשך ענין מוצאי שבת קודש עד יום השלישי בשבוע שלאחריו, ועד בכלל (שקביעות יום ההילולא בשנה זו היא ביום ג׳). והנה ידוע הדיוק בפסוק זה, במ״ש הבאים ישרש יעקב, מהו פירוש תיבת הבאים. ומבואר ברוב המפרשים[7] הכוונה בזה שבימים הבאים (בימות המשיח) ישרש יעקב. אך לפי זה הי׳ צריך לומר בפירוש בימים הבאים (אלא שהמפרשים מבארים שהרי זה כאילו נאמר כן בפסוק (בימים הבאים גו׳)). גם צריך להבין לפי פירוש זה בתוכן הכתוב, דבשלמא סיום הכתוב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה, אפשר לומר שזה יהי׳ רק בימים הבאים (בימות המשיח, כנ״ל), אבל תחלת הכתוב, ישרש יעקב, ענין ההשרשה שבאה בתחילת הזריעה, איך אפשר לומר שתהי׳ רק בימים הבאים, ובכל משך השיתא אלפי שני דהוה עלמא[8] שלפני תקופת הימים הבאים לא היתה עדיין אפילו ההשרשה. וביותר אינו מובן, ע״פ מ״ש בעל ההילולא בספר התניא[9] ובדרושים עה״פ בארוכה, שכל הגילויים שבימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו במשך השיתא אלפי שני דהוה עלמא שלפני ימות המשיח, ובימות המשיח יהי׳ רק ענין השכר (על מעשינו כו׳) [היינו, התחלת השכר, כי עיקר השכר יהי׳ באלף השביעי[10]], ואיך אפשר לומר שלפני ימות המשיח הוא עדיין לפני ההשרשה. ואף שמבואר בכמה מקומות[11] ששלימות קיום המצוות כמצות רצונך[12] תהי׳ בימות המשיח דוקא, אבל כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים בהעבודה בזמן הזה[13], הרי זה גופא (קיום המצוות כמצות רצונך דלעתיד לבוא) בא ע״י קיום המצוות בזמן הזה בתכלית השלימות (לפי יכולת תנאי הזמן והמקום בו נמצא עם ישראל ע״פ ההשגחה העליונה). [וכמובן (שגם עתה שייך שיהי׳ קיום המצוות בתכלית השלימות) מפסק דין הרמב״ם[14] (והביאו הבית יוסף בשו״ע שלו[15]) שכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב צריך שיהי׳ מן הנאה והטוב וכמ״ש[16] כל חלב להוי׳, שמזה מובן שרצונו של הקב״ה הוא ש(גם בזמן הזה) יהי׳ קיום המצוות בהידור ועד להאופן דמהדרין מן המהדרין. [ומזה מובן שזהו ג״כ רצונו של כל איש ישראל, וכידוע פסק דין הרמב״ם[17] שכל איש ישראל באיזה מעמד ומצב שיהי׳ רוצה הוא לקיים מצוות בוראו, והיינו שרוצה לקיימן בתכלית ההידור והשלימות, שהרי זהו רצונו של הקב״ה (שקיום המצוות יהי׳ בהידור) כנ״ל. ובמילא גם עושים כפי היכולת במצבם]. ואף שקיום המצוות כמצות רצונך יתחדש רק לעתיד לבוא בימות המשיח, וא״כ איך אפשר לומר שגם בזמן הזה יהי׳ קיום המצוות בתכלית השלימות, הנה א׳ מהביאורים שבזה הוא שקיום המצוות שבזמן הזה צ״ל בתכלית השלימות שלפי מעמד ומצב התקופה. ולכן, גם לפני ימות המשיח, החל מזמן בית ראשון שגם הוא לא הי׳ בתכלית השלימות (שלכן הי׳ אחריו גלות), וגם בזמן בית שני שחסרו בו ה׳ דברים[18], וגם אח״כ בזמן הגלות, הנה בכל זמנים אלו שייך קיום המצוות בשלימות. ואדרבה, דוקא בסוף זמן הגלות נהי׳ מנהג פשוט בכל ישראל לקיים מצות נר חנוכה באופן דמהדרין מן המהדרין[19], וממצוה זו נמשך כן בקיום כל המצוות בכל ימות השנה], ואיך אפשר לומר שרק בימים הבאים, בימות המשיח, ישרש יעקב.

 

אך הענין יובן ע״פ פירוש בעל ההילולא[20] בפסוק זה (ע״פ פירש״י עה״פ), דתיבת הבאים שבפסוק זה קאי על מ״ש בפרשתנו[21] ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, היינו שכתוב זה קאי על ביאת בנ״י למצרים. וע״ז אומר שמיד עם ביאתם למצרים כבר אז היתה ההשרשה דישרש יעקב. והנה לפי זה צריך לומר שמיד עם ביאתם למצרים (הבאים) כבר היתה גם ההתחלה של הציצה ופריחה דיציץ ופרח ישראל ועד שומלאו פני תבל תנובה, כמובן מהמשך הכתוב. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל, שכל הגילויים שבימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שמזה מובן, שאף שהענין דיציץ ופרח ישראל וגו׳ יהי׳ בגלוי רק לעתיד לבוא, מ״מ כיון שזה נמשך ע״י העבודה שבזמן הזה, הנה כבר עתה ישנו הענין דיציץ ופרח וגו׳ (בהעלם). וזהו הבאים ישרש יעקב, שמיד ברגע הראשון אחרי ירידת יעקב למצרים, הבאים מצרימה, התחילה עבודתם של ישראל בגלות [וכמ״ש[22] ירד ירדנו גו׳, רדו שמה גו׳[23] (רדו גימטריא מאתיים ועשר[24], מספר שנות גלות מצרים, שמזה מובן דמיד ברגע הראשון התחיל גלות מצרים), דאף שגם שם נאמר[25] ויחי יעקב גו׳, ועד״ז היו שם עוד ענינים נעלים, מ״מ הרי זו ירידה בערך ליעקב ובניו], ומיד באותו הרגע של הירידה כבר התחילה העלי׳. כי מכיון שהירידה היא לצורך עלי׳, לכן (הירידה) אינה ירידה אמיתית, ואדרבה התחלת העלי׳ היא ברגע הראשון של הירידה, והיינו שמיד כשהי׳ הבאים (מצרימה) הי׳ ישרש יעקב, ההשרשה על העלי׳ והגאולה ממצרים. וע״פ המבואר בכמה מקומות[26] בדיוק לשון הכתוב[27] כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כימי לשון רבים, שכל הגאולות שאחרי גאולת מצרים היתה התחלתם בגאולת מצרים, וגאולת מצרים התחילה ברגע הראשון של הירידה למצרים, כנ״ל [ויתירה מזו, התחילה מיד בהבטחת הקב״ה ליעקב[28] אל תירא מרדה מצרימה גו׳ אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה גו׳] הנה מובן שמיד כשהי׳ הבאים (מצרים) כבר הי׳ ההתחלה (לא רק דישרש יעקב, השרשה בלבד, כי אם גם) דיציץ ופרח ישראל וגו׳, והולך ומוסיף בזה עד שיהי׳ ומלאו פני תבל תנובה (עי״ז דיציץ ופרח ישראל), בגלוי למטה מעשרה טפחים בימות המשיח.

 

ויש לומר שדבר זה מרומז במה שאמרו רז״ל[29] שיוכבד נולדה בין החומות. דהנה בין החומות הוא המצב בזמן ובשטח המקשר את ישראל בהיותם בארץ ישראל עם היותם בארץ מצרים, וכבר ברגע זה ובמקום זה נולדה יוכבד שבנה הוא משה רבינו מושיען של ישראל[30], וגואל ראשון הוא גואל אחרון[31].

 

ויובן כל זה ע״פ מה שמבאר בעל ההילולא בתו״א ר״פ שמות[32] עה״פ ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו׳, דזה שסיפור ירידת בנ״י למצרים מסופר בתורה ב׳ פעמים, בפ׳ ויגש[33] ובפ׳ שמות, הוא בהתאם ללשון הכתוב בנוגע לגלות מצרים ירד ירדנו גו׳ (ב׳ ירידות), וגם העלי׳ היא כפולה כמ״ש ואנכי אעלך גם עלה. ומבאר בזה, שבכללות ענין הגלות והגאולה, הנה ב׳ הירידות וב׳ העליות קאי על גלות מצרים והגלויות שלאחרי מתן תורה, ועל גאולת מצרים והגאולה העתידה, גאולה השלימה שע״י משיח צדקנו. ותכלית הירידה להגלות היא בשביל העלי׳ בהגאולה. וע״פ הנ״ל מובן, שברגע הראשון של הירידה הא׳ כבר התחילו ב׳ העליות, הגאולה ממצרים וגאולה העתידה.

 

וביאור הענין הוא, כמו שמבאר בהדרושים32, דכשם שתכלית גלות מצרים הי׳ בכדי לזכות למתן נגלה דתורה כמ״ש[34] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הנה כן גם הגלויות שלאחרי זה ובפרט גלות האחרון הם בכדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי׳ לעתיד לבוא. וזהו הטעם שגלות זה האחרון לא נודע קיצו[35], כי פנימיות התורה שתתגלה ע״י הקדמת גלות זה גם היא לא נודע קיצה. דזהו כללות החילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה, דבנגלה דתורה הרי רובם ככולם של עניני נגלה הם במדידה והגבלה דוקא. כמו שכל ענין קיום המצוות הוא במדידה והגבלה דוקא, ועד״ז בתורה עצמה הנה רובם ככולם הם ענינים שבמדידה והגבלה, ואפילו ענין החידושים שבנגלה דתורה שע״ז אמרו ועלמות אין מספר אלו ההלכות כו׳[36], שהם באופן של בלי גבול ומספר, הרי זה רק בכח, שיכול להיות אין מספר, אבל בפועל הרי זה ענין שבמספר, ועיקר המעלה שבנגלה דתורה היא בהפועל, שהרי המעשה בפועל ע״י ההלכה אפשר להיות דוקא כשבא למסקנא בפועל. משא״כ בפנימיות התורה הוא אמיתית הענין דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים[37] בפועל. וכמבואר בכמה מקומות שבפנימיות התורה (סתים דאורייתא) הקשורה עם סתים דנשמתא וסתים דקוב״ה[38], הנה גם כשבאה לידי גילוי נרגש בזה יותר ענין האמונה מענין ההבנה והשגה. דאף שהלימוד צריך להיות באופן של הבנה והשגה דוקא, מ״מ תכלית ההבנה והשגה הוא להגיע על ידה להכרה שישנו למעלה מהבנה והשגה, ועי״ז דוקא הרי הוא מתקשר עד שמתאחד עם בחי׳ סתים דקוב״ה שלמעלה ממדידה והגבלה. דבחי׳ סתים דקוב״ה אינה כמו בחי׳ גליא דקוב״ה שכחו מתגלה ע״י כחותיו ופעולותיו, שזהו ענין שבמדידה והגבלה, מתחיל מענין העשר ספירות, שהם עשר דוקא, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר[39], משא״כ בחי׳ סתים דקוב״ה הנה כשמה כן היא שהיא סתומה ונעלמה ואי אפשר להשיגה ולתפוס בה ע״י ענין שבמדידה והגבלה. ומזה מובן בנוגע לסתים דאורייתא, פנימיות התורה (וכן בחי׳ הסתים דנשמתא) שהיא כולא חד עם בחי׳ סתים דקוב״ה (כדאיתא בזהר פ׳ אחרי38), שענינה הוא למעלה ממדידה והגבלה. ובלימודו של כאו״א הנה מתגלה אצלו הענין דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (הבחינה שלמעלה ממדידה והגבלה), בפועל. דאף שצריך להיות הלימוד והיגיעה בפנימיות התורה עד שיבינה וישיגנה בשכל דנפשו האלקית, ואח״כ יסבירנה גם להשכל דנפשו הבהמית, מ״מ הנה סוף סוף התוצאה מההבנה והשגה היא שבא אח״כ לאהבת ה׳ ויראתו (דלזה צ״ל הקדמת ההתבוננות[40]), שאמיתית ענין האהבה והיראה הוא שעל ידם מתאחד לגמרי עם האהוב ומי שירא ממנו, לבוא לבחי׳ ביטול במציאות עד שכל מציאותו תהי׳ רק מציאות האדון בלבד[41]. משא״כ בלימוד נגלה דתורה שתכליתו הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[42], הרי זה ענין שבמדידה והגבלה, שהרי הפסק דין הוא בנוגע למעשה בפועל בעולם הזה ששם כל הענינים הם חתוכים (ומדודים), וכלשון רז״ל[43] (בנוגע לפסק דין ברור) שהתורה חתוכה ניתנה.

 

והנה ההכנה לקבלת התורה היא ע״י הקדמת הגלות כנ״ל. דלפני מתן תורה שאז ניתנה תורה הנגלית בגלוי (ובפרט ע״פ הידוע[44] שמתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם, וגם פנימיות התורה ניתנה במתן תורה, אלא שניתנה באופן נסתר, משא״כ נגלה דתורה שניתנה באופן גלוי[45]), הנה אז הי׳ הגלות הראשון, גלות מצרים, בשיעבוד בחומר ובלבנים וגו׳. ועד״ז, כהקדמה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, היו אח״כ עוד כמה גלויות, החל מגלות בבל, אנת הוא רישא דדהבא[46], ועד לגלות זה האחרון, גלות אדום, שזהו תכלית הירידה, עקבתא דעקבתא. וכידוע שענין אדום בספירות דלעו״ז הו״ע הכתר דלעו״ז[47] או נוקבא ומלכות דלעו״ז[48], שזהו תכלית הירידה. ובזמן הגלות צ״ל העבודה בהפיכת הרע, עד שאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא[49], כמבואר בתניא[50] ובדרושי בעל ההילולא[51] בארוכה. וזה בא ג״כ ע״י היגיעה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך[52], וכמבואר בהדרושים32שענין זה שייך גם עכשיו ע״פ פירוש הזהר[53] בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא כו׳ עד לעבודת פרך שענינה הוא העבודה היפך טבעו, וכדאיתא בגמרא[54] דעבודת פרך היינו מלאכת נשים לאנשים, היפך טבע האנשים (אף שהיא עבודה קלה יותר ממלאכת אנשים). והיינו שלימוד התורה שלו אינו באופן שלומד בהתורה הפירוש כפי שמוסכם אצלו (ווי ביי אים קומט אויס), שהתורה צריכה לומר כך וכך, אלא לומדה ע״פ הכללים שנתנה התורה, החל מהכלל הראשון שלימוד התורה צ״ל בביטול גמור וצ״ל שפתותיו נוטפות מור[55] א״ת מור אלא מר[56], ורק כאשר ונפשי כעפר לכל תהי׳[57] הנה אז פתח לבי בתורתך57. וע״י יגיעה זו בזמן הגלות, ובפרט בגלות זה האחרון, הנה זוכים אח״כ לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, וכמ״ש[58] ישקני מנשיקות פיהו. [ומסיים בכתוב שם (לאחר אמרו ישקני מנשיקות פיהו) כי טובים דודיך מיין, שקאי על נגלה דתורה, כמובן מדברי רז״ל על הכתוב[59] דיין הם דברי תורה ודודיך הם דברי סופרים, כי ע״י גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא תתעלה גם נגלה דתורה באופן דאין ערוך. וזהו גם הטעם שלעתיד לבוא יהי׳ השלימות בקיום המצוות כמצות רצונך כנ״ל, כי מכיון שיהי׳ עילוי בנגלה דתורה (ע״י הגילוי דפנימיות התורה) ולימוד מביא לידי מעשה[60], לכן יהי׳ גם עילוי בהמעשה, שיהי׳ כמצות רצונך. וכן הוא גם בפשטות, שהרי לעתיד לבוא יפתרו כמה ספקות וקושיות שבגמרא, וכמאמר[61] תשבי יתרץ קושיות ובעיות, ועד״ז איתא בגמרא[62] בנוגע לכמה ענינים שיתבררו לעתיד לבוא כי אז יהיו משה ואהרן עמהם, ובמילא יהי׳ אז קיומם בשלימות. ועילוי זה בנגלה דתורה בא ע״י הגילוי דפנימיות התורה כנ״ל, ומעין זה הוא גם בזמננו אלו].

 

ולהבין ענין ב׳ הירידות (הנרמזות בכפילת הסיפור דירידת מצרים), מבאר בהמאמר[63] שהם עד״מ ירידת השכל למחשבה, וירידתו אח״כ לדיבור. ויש לומר בדרך אפשר שבעבודת האדם זהו ענין טוב לשמים וטוב לבריות[64], שהמחשבה שהיא לעצמו הו״ע טוב לשמים, משא״כ הדיבור שהוא לזולתו, שענין הדיבור אפשר להיות רק כשיש זולת דוקא, וכל עיקר ענין הדיבור הוא בשביל הזולת (אף שניתוסף על ידו גם אצל האדם המדבר) – הו״ע טוב לבריות. ועד״ז יובן למעלה ענין ב׳ הירידות, דישנה הירידה מה שחכמתו ית׳ נתלבשה בבחי׳ עלמין סתימין דלא אתגליין[65], בחי׳ מחשבתו ית׳ (שזהו ענין ירידה הא׳ הנרמזת בפ׳ ויגש), וירדה אח״כ להתלבש בבחי׳ עלמין דאתגליין, בחי׳ דיבורו ית׳ (שזהו ענין ירידה הב׳ שבפ׳ שמות). וזהו שהעלי׳ מגלות מצרים, ששם הירידה היא רק לבחי׳ מחשבה, היא במתן תורה דנגלה דתורה, משא״כ העלי׳ הב׳ (שעז״נ גם עלה, גם לשון הוספה) שתהי׳ בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, היא דוקא ע״י הירידה הב׳ שלמטה יותר, בבחי׳ הדיבור.

 

וזהו הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה, שע״י העבודה מאז שבאו מצרימה (הבאים) היתה ההתחלה דישרש יעקב, ואח״כ הי׳ מתן תורה, ולאחרי זה ישנו המשך העבודה בענין זה במשך כל זמן זה, עד שיהי׳ יציץ ופרח ישראל ועד באופן דומלאו פני תבל תנובה, היינו שנמשך בכל אומות העולם שיהי׳ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד[66] ועד שוהיתה לה׳ המלוכה[67], וכמאמר[68] לתקן עולם במלכות שד-י, היינו שכל העולם נהי׳ במעמד ומצב אחר. וכידוע[69] שבימות המשיח ישנן ב׳ תקופות, תקופה הא׳ היא כאשר אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד[70], ותקופה הב׳ היא כאשר יהיו כל ההפלאות עד שונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו וגו׳[71], שכל העולם נהי׳ באופן אחר לגמרי, כמבואר כל זה בספר עבודת הקודש לר׳ מאיר ן׳ גבאי[72], ובאריכות יותר בדרושי חסידות בכלל, ובמיוחד בדרושי כ״ק אדמו״ר האמצעי[73].

 

ולהבין הלשון ישרש יעקב, ענין ההשרשה דוקא. הנה ידועה השאלה[74] דלכאורה למה היתה כזאת, שיהי׳ ירידה לארץ מצרים ערות הארץ[75] (ועד״ז בכללות ענין הגלות), ובכללות יותר, שיהי׳ כללות ענין ירידת הנשמה בגוף, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[76]. הנה ע״ז מבאר הכתוב שזהו בדוגמת ענין ההשרשה שבגרעין הנזרע בארץ[77]. ומזה מובן ג״כ דכשם שבכדי שהגרעין יוקלט ויכה שרשים עד לאופן שאח״כ תהי׳ ממנו צמיחה ופריחה, הנה זהו דוקא כאשר זורעים אותו בארץ, משא״כ כשיהי׳ מונח על השלחן, הנה עד״ז יובן בענין הזריעה ברוחניות שצ״ל בישראל דוקא, שהם בחי׳ ארץ חפץ, וכמ״ש[78] כי תהיו אתם ארץ חפץ [כתורת הבעש״ט הידועה[79] שזה קאי על כאו״א מישראל שיש בו אוצרות גדולים וכל הון יקר ואבנים טובות ומרגליות כמו בארץ כפשוטה, שזהו ענין הנפש האלקית שבכל אחד מישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש[80]], ודוקא כאשר זורעים את התורה ומצוות בארץ חפץ זו, הנה אז נהי׳ יציץ ופרח ישראל, עד שומלאו פני תבל תנובה. וביאור הענין הוא, דהנה כתיב קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו. תבואתו של הקב״ה היא התורה וכמ״ש[81] לכו לחמו בלחמי, וישראל הם ראשית תבואתו כי מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה[82], וכמאמר82ישראל עלו במחשבה, היינו שהם בתכלית העלי׳ בבחי׳ המחשבה גופא[83], דענין עלו במחשבה הו״ע נעלה ביותר, וכמבואר בארוכה בהכתבי יד (ביכלאַך) שיצאו לאחרונה בפדיון שבויים שבחינה זו היא למעלה גם מבחי׳ המחשבה אחת וסקירה אחת שבה נברא כל סדר ההשתלשלות[84], ומבאר שם[85] שזה נמשך בכל איש ישראל הלומד תורה ומקיים מצוות, שאפילו אלו שהם היפך מצדיקים הרי הם מלאים מצוות כרימון[86]. ועד״ז הנה ישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[87], היינו שכל איש ישראל יש לו אות בתורה, ובשלימותה של אות זו תלוי׳ שלימות וקדושת כל התורה כולה, שמזה מובן שישראל הם למעלה מהתורה. וזהו מ״ש קודש ישראל לה׳, שישראל הם בבחי׳ קודש מלה בגרמי׳[88], למעלה מכל סדר השתלשלות וראשית תבואתו, למעלה גם מהתורה. ואעפ״כ הנה ירדה הנשמה למטה. אמנם ע״י קיום המצוות דהנשמה למטה, הנה מצד שרשה הכי נעלה נעשה הקליטה וההשרשה דהתורה ומצוות עד שיציץ ופרח ישראל וגו׳. וזה נמשך ע״י שישרש יעקב דוקא, דתחילת העבודה היא בבחי׳ יעקב, הביטול דיעקב לשון עקב, ונפשי כעפר לכל תהי׳, כעפר שהכל דשין עלי׳[89], הנה עי״ז מגיע אח״כ למדריגת ישראל, יציץ ופרח ישראל, עד שומלאו פני תבל תנובה.

 

והנה אף שבגלות מצרים הי׳ צ״ל ענין עבודת פרך כפשוטה, ועבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כפשוטם, הנה בגלות זה האחרון, הרי מכיון שהקב״ה יודע באיזה מעמד ומצב נמצאים, הנה מספיק שיהיו כל ענינים אלה בעבודת ה׳ ובלימוד התורה, ואדרבה בזה הוא תכלית השלימות שבענין הגלות. והיינו דבמקום העבודה בחומר כפשוטו, צ״ל לימוד התורה בקל וחומר, ובמקום הלבנים צ״ל ליבון הלכתא, ובמקום את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך צ״ל העבודה לשנות טבע מדותיו, או כלשון הב׳ שבזה לשנות מדותיו הטבעיים[90]. וע״י העבודה בכל ענינים אלו יוצא ידי חובתו בענין הגלות, שהרי לאחרי מתן תורה גדלה שלא בערך התמי׳ מדוע ישנם יסורי גלות, והרי לאחרי מתן תורה נתגלה העילוי של איש ישראל שלומד תורה ומתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא כו׳ כמבואר בתניא[91], ואיך אפשר להיות יסורי הגלות. וע״כ הנה ע״י היגיעה בלימוד התורה באופן האמור לעיל, הנה יוצאים ידי חובת היגיעה בגלות. ויתירה מזו, מכיון ששמעתתא בעי צילותא[92], וכמבואר במסכת עירובין[93] שאפילו טירחא קלה מבלבלת ללימוד התורה כראוי, הנה כשמוסיפים בלימוד התורה הקב״ה נותן הרווחה, ובפרט בסוף זמן הגלות, ואז נהי׳ כמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מלכים, שכאשר אין שום דאגות ושיעבוד של אומות העולם, והמעדנים מצויין כעפר, הנה אז תרבה החכמה והדעת, ויהי׳ לימוד התורה בשלימות כמצות רצונך. וכן תהי׳ לנו, שנוסיף בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות (שבה נתגלתה פנימיות התורה), ולימוד מביא לידי מעשה – קיום המצוות בהידור כמצות רצונך. וזה נהי׳ הכנה קרובה בגלוי לביאת משיח צדקנו שילמד תורה את כל העם כולו[94], ואז יקיימו כל המצוות כמצות רצונך בכל הפרטים, וכן בכל המקומות כי עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות[95], ויוליכנו קוממיות לארצנו, לארץ ישראל כפשוטה, ארץ ישראל לגבולותי׳[96], בקרוב ממש ובשמחה ובטוב לבב.

 

 

מקורות והערות



[1]ישעי׳ כז, ו.

[2]נסמן בלקו״ש חט״ז ע׳ 33 הערה 1.

[3]ראה גם ד״ה זה תש״ל (לעיל ע׳ לג ואילך).

[4]ירמי׳ ב, ג.

[5]תו״א שמות נג, ג. נד, ב-ג.

[6]ראה שו״ע אדה״ז או״ח סרצ״ט ס״ח.

[7]תיב״ע (הובא באוה״ת שמות (כרך ז) ע׳ ב׳תקלב), ראב״ע, רד״ק ומצו״ד.

[8]ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.

[9]רפל״ז.

[10]תניא פל״ו בהגה״ה.

[11]ראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.

[12]נוסח תפילת מוסף דשבת ויו״ט.

[13]תניא רפי״ז.

[14]סוף הל׳ איסורי מזבח.

[15]יו״ד סרמ״ח ס״ח.

[16]ויקרא ג, טז.

[17]הל׳ גירושין ספ״ב.

[18]יומא כא, ב.

[19]רמ״א או״ח סתרע״א ס״ב.

[20]תו״א שם נג, ג.

[21]בתחילתה (א, א).

[22]מקץ מג, כ.

[23]שם מב, ב.

[24]פרש״י עה״פ.

[25]ר״פ ויחי (מז, כח).

[26]ד״ה כימי צאתך תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 159). וראה גם ד״ה הנ״ל שנה זו (סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ שה ואילך).

[27]מיכה ז, טו.

[28]ויגש מו, ג-ד.

[29]סוטה יב, א. ב״ב קב, רע״א.

[30]שמו״ר פ״א, כד. סוטה שם, ב.

[31]ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״ג רנג, א. שה״פ פ׳ ויחי. תו״א ר״פ משפטים.

[32]מט, א ואילך. וראה גם תו״ח ר״פ שמות (א, א ואילך). אוה״ת שמות ע׳ ז ואילך.

[33]שם, ח ואילך.

[34]שמות ג, יב.

[35]ראה יומא ט, ב.

[36]שה״ש ו, ח. תו״א שם (מט, ב) ע״פ שהש״ר פ״ו, ט (ב). זח״ג רטז, סע״א. ועוד.

[37]איוב יא, ט.

[38]ראה זח״ג עג, א.

[39]ספר יצירה פ״א מ״ד.

[40]ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ב.

[41]ראה המשך תרס״ו ע׳ שכו-ז. ובכ״מ.

[42]יומא כו, א.

[43]להעיר מירושלמי סנהדרין פ״ד ה״ב. מדרש תהלים יב, ז.

[44]סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. תקמו. תער״ב שם ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.

[45]ראה תו״א ויגש מד, ד. ובכ״מ.

[46]דניאל ב, לח. וראה שמו״ר פל״ה, ה. תו״א מקץ מא, ג.

[47]ראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ס״ע י. וש״נ.

[48]ראה מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ פח.

[49]ראה זח״א ד, א.

[50]פכ״ז.

[51]ראה תו״א ויחי מו, ג. לקו״ת ברכה צו, ג. שה״ש מא, א. ועוד.

[52]שמות א, יד.

[53]ח״ג קנג, א (ברע״מ).

[54]סוטה יא, ב.

[55]שה״ש ה, יג.

[56]שבת ל, ב.

[57]תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).

[58]שה״ש א, ב ובפרש״י.

[59]ע״ז לה, א ובפרש״י.

[60]קידושין מ, ב.

[61]תויו״ט סוף מס׳ עדויות. של״ה תט, א. וראה זח״ג כח, א. ערוך השלם בערכו.

[62]יומא ה, ב. וראה תוד״ה אחד – פסחים קיד, ב.

[63]תו״א שמות שם נ, א ואילך.

[64]קידושין שם, א.

[65]ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א). ריש תכ״ב.

[66]צפני׳ ג, ט.

[67]עובדי׳ א, כא.

[68]תפלת ״עלינו לשבח״ (ב״ועל כן״).

[69]ראה בארוכה לקו״ש חכ״ז ע׳ 191 ואילך. סיום הרמב״ם יו״ד שבט תשמ״ז.

[70]ברכות לד, ב. וש״נ.

[71]ישעי׳ מ, ה.

[72]ח״ב פל״ח ואילך.

[73]ראה תו״ח שמות לא, ב ואילך. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ח. ועוד.

[74]ראה תו״א שמות נג, ג ואילך. ובכ״מ.

[75]מקץ מב, ט. יב.

[76]ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.

[77]ראה תו״א שם נד, ב ואילך. שם, ד ואילך.

[78]מלאכי ג, יב.

[79]כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סמ״ד (פא, א). וש״נ.

[80]תניא רפ״ב.

[81]משלי ט, ה.

[82]ב״ר פ״א, ד.

[83]ראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17.

[84]ראה ר״ה יח, א. וראה עט״ר שער ר״ה פ״ד. ובכ״מ.

[85]ראה גם סה״מ שם.

[86]עירובין יט, א. חגיגה בסופה.

[87]מג״ע אופן קפו.

[88]זח״ג צד, ב.

[89]ראה ב״ר פמ״א, ט ובמ״כ שם.

[90]ראה לקו״ד ח״א נו, א-ב. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תנח (״התמים״ ח״ג ע׳ סו [298]) ואילך.

[91]פ״ה.

[92]מגילה כח, ב. עירובין סה, א.

[93]שם.

[94]ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך.

[95]ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.

[96]ע״פ מסעי לד, ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email