טיפים – איך ללמוד על מנת לזכור?

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ו טבת ה׳תשע״ו
כאשר הלימוד הופך להיות חלק מהלומד, הרי הלימוד נשמר. כפי שאם יודעת את שמות ילדיה היות והם חלק ממנה, כך הלימוד אמור להיות באופן של "ערוכה בכל ושמורה".
מאת ברכה טברדוביץ
strengthen_memory

 

 

יש שכחה ויש שכחה

היה היו שני ידידים – שמערל וגעצל. הם גרו באותה העיירה, למדו ביחד, שחקו ביחד ואפילו בשעות אחר הצהרים קשתה עליהם הפרידה! ויהי היום ושמערל נשא אשה ועבר לגור מחוץ לכפר הקטן, הוא החל לעסוק במסחר בעיר הגדולה וההצלחה האירה לו פנים. בכפר התלחשו, שאת המיליון הראשון הוא כבר עבר מזמן…

לעומתו געצל נשאר לגור בכפר. נשא אשה, נולדו ב"ה ילדים, אך הפרנסה בדוחק רב. באחד הימים החליט געצל לקום ולעשות מעשה. הוא ייסע אל העיר הגדולה, יכתת את רגליו, עד שימצא את מקום מגורי רעהו הטוב מימים עברו. שם הוא בודאי כבר יזכה לסיוע הגון.

וכך היה, לאחר מאמצים מרובים מצא געצל את שביקש, ופנה למשרדו המהודר של רעהו הוותיק. מזכירה פנתה אליו בקול צורמני ושאלה למבוקשו, והוא ביקש פגישה עם ידידו. ומי אתה? שאלה המזכירה. הוא נקב בשמו, מתוך בטחון שהפגישה המיוחלת יוצאת בעוד רגע אל הפועל. נכנסה המזכירה אל חדר המנהל, ושבה לאחר מספר דקות. הוא אינו מכיר אדם בשם זה, אמרה… הזכיר לה נשכחות וחוויות מימים עברו, ושוב טענה המזכירה בשם בעל הבית, שאין הוא מכיר. הוא ניסה להתמקד בפרטים נוספים, אך לשווא, המנהל אינו מכיר ואינו יודע! כבר רצתה המזכירה לדרוש את יציאתו מהמקום בתוקף, או אז פנה אליה געצל ואמר, מסרי למנהלך שכנראה הוא עומד למות בעוד כחודש… שמע בעל הבית "נבואה" זו, וחרד חרדה גדולה. יצא את חדרו, פנה אל חברו ושאל: געצל, מה קורה? על סמך מה אמרת מה שאמרת?

ענה געצל ואמר בתום לב: סבתא שלי, חודש לפני פטירתה, שכחה את הכל. ראיתי שאף אתה כן…

ואכן, כיצד ללמוד על מנת להצליח, והעיקר לזכור?

שאלה זו מתאימה להישאל במיוחד אצל נשים. שהרי נשים מתחברות אל הקב"ה בדרך של אמונה, על ידי חינוך הילדים, באופן של מקיף – תפקידן של הנשים אינו לימוד התורה. ואם כן, כיצד ניתן לשלב בין הלימוד לבין כל התפקידים המרובים, בין החדרת הלימוד לבין כל ה"כובעים" השונים אותם היא חובשת במסירות?

בודאי שאין הכוונה שהאשה תשב ותלמד במקום לבשל ולנהל את ביתה – על אשה כזו אומרים בדרך הצחות שהיא "עזר כנגדו", כדרשת חז"ל: זכה – עזר, לא זכה – כנגדו. כלומר, הוא מתפלל – היא מתפללת כנגדו, הוא לומד – היא גם כן וכו'. כי אז מה יהיה על תפקידיה המיוחדים של האשה? ואם כך, איך תפנים האשה את הנלמד? איך לא יהיה הלימוד באופן רגעי, אלא הדברים יהיו שמורים בתוכה ותוכל לשלוף אותם מכוח הזכרון בעת הצורך?

 

הנשים ולימוד תורה

על עניין לימוד תורה לנשים ובנות אומר הרבי[1], שלהן חלק חשוב ביותר, שהרי הנשים קדמו לאנשים בקבלת התורה[2]: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" בית יעקב – אלו הנשים, בני ישראל – הגברים. וכן בהתפתחות תורת החסידות ותנועת חב"ד – יש לאשה מקום חשוב בלימוד התורה. כפי שמסופר על מרת רחל, סבתו של אדמו"ר הזקן, שכ"ד טבת הוא יום ההילולא שלו, שהייתה למדנית גדולה[3]:

"פעם אירע, שהלכו יחד בשבת מבית הכנסת, ר' ברוך הבטלן, אביו של הסבתא רחל, מחותנו ר' משה, חתנו ר' שניאור זלמן – אביו של ר' ברוך שהיה אביו של הוד כ"ק רבנו הזקן – ובנו ר' בנימין, ומאחוריהם הלכה קבוצת נשים ובתוכן בתו רחל. היה זה בעיר פויזען, בה היה עירוב, כך שהם החזיקו בידיהם חומשים וכיוצא בזה, והנשים לבשו כפפות על ידיהן, כפי שהיה נהוג אז.

"פתאום בא שמש העיר בריצה והודיע שהעירוב נקרע. התעוררה שאלה מה לעשות עם הספרים ועם בתי הידיים והחלו להתפלפל על זה. ר' שניאור זלמן היה כידוע למדן גדול, ור' משה היה גאון, והם החלו לדבר ב"לומדות" שבדין. בתוך כך פנה ר' ברוך בטלן אל בתו רחל ואמר לה, מה את מתביישת, אמרי איך הוא הדין, והיא ענתה מיד את הדין במפורט כפי שכתוב ב"אורח חיים", וכך הם נהגו. ר' משה ור' שניאור זלמן התפעלו מאד מכך".

אמנם אין נשים חייבות במצוות תלמוד תורה, אך הן חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן[4], וכן דברים המעוררים אהבת ה' ויראת ה', כלומר: חסידות.

 

חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה

לימוד החסידות אמור לעצב את המהות, הן בחכמה והן במדות. וכך כותב הרבי לנשי חב"ד[5], את הניתן ללמוד מהפסוק[6] "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה". לימוד החסידות מפתח את החכמה המתחלקת לשלושה רבדים: חב"ד – חכמה בינה ודעת. וכן חוצב את עמודי הבית המתבסס על שבע המדות: חג"ת נהי"ם – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. לעורר את אהבת ה' ויראת ה', שתבואנה לידי ביטוי בכל הנטיות והרגשות וההנהגה היום יומית.

כאמור, לאשה תפקידים רבים. והשאלה היא איך הלימוד ישאר אצלה וישמר בזכרון? איך יהיה זה בבחינת – "מעט המחזיק את המרובה"? ואיך היא תחדיר את הלימוד בילדיה?

ילד מרחובות נפל בבית בשנת ה'תשס"ט. הוא נפגע בראשו, ולא עלינו שכח את הכל ואף את הסובבים אותו. אמו המסורה שישבה לידו, החלה לומר איתו תניא בעל פה, כפי שנהגה בימים הטובים, וראה זה פלא: הילד המשיך לומר את כל הפרק בעל פה. וכאשר החלה את מאמר "באתי לגני", אף כאן המשיך הילד לומר את הפרק הראשון.

ההתרגשות הייתה רבה. הרופא שנזעק אל החדר, טען בהתרגשות: אתם משוחררים, אך כאשר נשאל הילד לאחר מספר דקות לשמו, לזיהוי קרובי משפחתו, הוא לא ידע להשיב. או אז הבינו, שהדרך לגאולתו הפרטית עדיין לא קרובה… היום, ב"ה, הוא מקבל טיפול נאות ולאט לאט מצבו הולך ומשתפר.

אם נתבונן בסיפור, נגלה עניין נפלא. הלימוד של החסידות חדר מעל לכוח הזכרון, כנאמר במעמד הר סיני[7]: "קול גדול ולא יסף", שהקול חדר בתוך הבריאה ולכן לא היה לו הד, קול החוזר בחלל לאחר שהוא מושמע[8], בת קול. וכך נגלה שהשינון של חסידות לילדים קטנים, הוא בבחינת "ערוכה בכל ושמורה"! בחינת גירסא דינקותא, החודרת בנימי נשמתו של הילד לעד!

 

גיד במוח, העוזר לזכרון והעמקה!

יש גיד במוח, העוזר לזכרון והעמקה. וכך כותב הרבי הריי"צ[9]:

"בשנת תרנד־נה, מצאו הפרופסורים גיד במוח, העוזר לזכרון והעמקה. אחד מבני הבית סיפר על כך בהתפעלות גדולה להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בשעת האוכל. האזין ולא העיר דבר. אחרי ברכת המזון ביקש לחכות עליו קצת, נכנס לחדרו, הביא משם ספר קטן כתב ידו של הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי, והראה שבשש שבע שורות הוא מדבר שם על גיד זה.

"הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי מסביר שם, שיש גיד במוח שהוא מלא אדים ומתנענע הלוך ושוב, והוא עוזר בזכרון ובהעמקה. כשגיד זה מתנענע לעבר מח הזכרון והבינה – זה עוזר לזכרון, וכשהוא מתנוענע לעבר מח הדעת – זה עוזר להעמקה. לכן רואים אנו, כשאדם רוצה להיזכר במשהו הוא מרים את ראשו, וכשהוא רוצה להתעמק במשהו הוא מרכין את ראשו.

"שאלו את הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: הרי שהוד כ"ק אדמו"ר האמצעי היה פרופסור גדול? ענה הוד כ"ק אאמו"ר: הוא ידע מכך מפני שזה קיים למעלה באדם העליון, ובמילא זה נמצא גם למטה באדם".

נותרה רק השאלה, איך מפעילים גיד זה?

 

"ערוכה בכל ושמורה"

נאמר בגמרא[10]: "ערוכה בכל ושמורה – ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת". כלומר, כאשר הלימוד הופך להיות חלק מהלומד, הרי הלימוד נשמר. כפי שאם יודעת את שמות ילדיה היות והם חלק ממנה, כך הלימוד אמור להיות באופן של "ערוכה בכל ושמורה".

להלן מספר התייחסויות של הרבי, לאופן בו ניתן ללמוד באופן שנזכור, שאכן תהיה "שמורה". להקל על הזכרון, נאחדם במילה "שמורה":

שינוי בלימוד, לא להעמיס.

מקום שלבו חפץ – תענוג וחשק.

והדרת פני זקן – לימוד בעל פה כסגולה.

ריכוז, שינון וכתיבה.

היסח דעת מחוסר הזכרון.

 

שינוי בלימוד

הרבי עונה בקשר להגברת עניין הזכרון[11]: "כשמרגיש שמתייגע ונחלש כוח עיונו, להחליף הלימוד ללימוד סוגיא אחרת או ענין אחר". או שהרבי פונה ואומר לאדם שבקש סיוע בנידון[12]: "שכשמרגיש חלישות יחליף הלימוד ללימוד במקום אחר, במקום שלבו חפץ, ולאחרי זה ינסה עוד הפעם".

וכן אומר הרבי[13]: "הנה במה שכתב אודות הזכרון שלו, הנה בענינים כמו אלו אין כדאי להתעקש, היינו להעמיס על הזכרון, אלא אדרבה, להקל מעליו".

 

מקום שלבו חפץ

"ועוד זאת ללמוד ממקום שלבו חפץ[14], שאז גם כוח התענוג מסייע לכח הזכרון". ועל דרך השלילה[15]: "כשלומדים מבלי חשק וחפץ שאז הלימוד הוא לא מפנימיות הרצון, ובמילא גורם גם לשכחה". כאשר לומדים מתוך תענוג, רצון וחיות – הרי זה מסייע לזכרון.

 

"והדרת פני זקן"

הרבי נותן גם עצות המהוות סגולה לזכרון, והוא לימוד המאמר (הקצר) של אדמו"ר הזקן "והדרת פני זקן" ומשניות. וזו לשונו[16]: "ומהסגולות בזה ללמוד משניות בעל פה, וכנ"ל מבלי לייגע .. ומהנכון לדעת המאמר "והדרת פני זקן" בלקוטי תורה סוף פ' קדושים גם כן בעל פה".

מאמר זה מבאר, שלימוד תורה צריך להיות באופן של קניין, "והדרת פני זקן" – זה שקנה חכמה, וקניה היא על ידי שהלימוד נתפס במוח הזכרון שבנשמתו וחקוק על לוח ליבו תמיד, וכך הקב"ה שוכן עד בקרבו.

 

ריכוז, שינון וכתיבה

הרבי מתייחס לכך, שאין ללמוד ברצף ללא הפסק, אלא לעצור, לחזור, לרכז ולשנן את החומר. מסופר על הגאון הרוגצ'ובי (הראגאטשאבער), שהתפלאו עליו כיצד זוכר הוא עניין מסוים על כל פרטיו ענה הגאון: "הרי לפני חצי שעה חזרתי על הדברים". הרי שריכוז הדברים והשינון, חשוב הוא ביותר, הן במחשבה והן בכתיבה.

לאחד שלמד סמיכה לרבנות וקשה היה לו לזכור, אמר הרבי הרש"ב[17]: לכתוב כל דבר שלומד. שלא יעשה מזה "א גאנצע ספר" (ספר שלם), אבל שיכתוב"…

הרבי הריי"צ אמר[18]: "צריכים ללמוד מאמר של עבודה, לא פעם אחת כי אם כמה פעמים. לחזור עליו היטב, ולאחר מכן להתפלל איתו, ולהשתדל להביא את הדברים בפועל למידות טובות".

כוח הראיה מפתח ציור בכל כוחות הנפש. בשמיעה מצטייר הדבר רק במוח הזכרון, ואילו בראיה מצטייר הדבר במוח ונקבע בלב ונחקק בכל כוחות הנפש[19]. ולכן אנו רואים, שכשאחד שומע דבר הרי מזמן לזמן מתעמעם בו הדבר, כך שהוא עלול להישכח ממנו כליל. ואילו בראיה, כשהוא נזכר על הדבר הרי זה בכל פרטיו וענייניו. על כן יש לשנן את החומר באופן שיצטייר מול עיניו.

היסח הדעת

לאחד שהתלונן על תלישות בכוח זכרונו, ענה הרבי[20] שיסיח את דעתו ממחשבות ושקלא טריא ממצבו, וכך ישתפר כוח הזכרון. ועוד ענה הרבי[21]: "כי מה שכותב אודות חלישות זכרון שלו, מובן שאין זה אלא עצת היצר, שמתפקידו להפיל את האדם לעצבות"

וכן בקשר לזכירת חידושי תורה, מובא שלא כל האנשים שווים בזה, כי תלוי בכשרונות והחושים, ואמרו רז"ל אין דעותיהם שוות ואין פרצופיהם שווים. אך אפילו שכחן בטבעו, יכול לקבץ תורה בריבוי[22].

מכאן, שעל כל אדם להסיח דעתו ממצבו, להשתדל בכל התחומים הנ"ל, ובכך ישתפר כוח זכרונו.

 

החידוש בתורת אדמו"ר הזקן

יום כ"ד טבת הוא יום הסתלקות אדמו"ר הזקן בכפר פיענא, ומנוחתו כבוד בעיר האדיץ'. יום זה הוא יום סגולה להעמקה בתורת החסידות ולהפנמת הכלים להגברת הזכרון. לפתיחת המוח והלב ללימוד החסידות, שעניינו לעורר את האדם להתעסק באהבה ובחיות, כמו שכותב הרבי ב"היום יום"[23]:

"אדוני זקני מורי ורבי (המהר"ש) שאל את ה"צמח צדק": מה הייתה מטרתו של הסבא ב'דרכי החסידות'? ומה הייתה מטרתו בחסידות? ויענהו ה'צמח צדק': 'דרכי החסידות' הן – שכל החסידים יהיו כמשפחה אחת, על פי תורה, באהבה. 'חסידות' היא חיות, להכניס חיות ולהאיר את הכל, גם את ה"לא טוב". שיכירו את הרע האישי כמות שהוא, כדי לתקנו".

הכוח לעשות את שצריך, הוא מכוח שחסידים הם משפחה אחת אוהבת, תומכת ומעודדת. מכוח זה על האדם להאיר את תוכו ופנימיותו באור עצום וכך יגלה את מעלותיו, וזה ייתן לו את הכוח לראות נכוחה אף את חסרונותיו ולתקנם. אך לא מתוך דשדוש בבוץ, לא מתוך תחושה כבדה של מגרעות או של עצבות בשל אי זכרון הדברים, אלא מתוך חיות ואורה – יתייגע ויצליח!

 

"שניאור זלמן" – 'שם מורה על מהות

בעבודה זו ניתן יהיה לממש את עבודתו של אדמו"ר הזקן, המקופלת במהות השם: 'שניאור זלמן':

שניאור – שני אורות – בעל התניא והשולחן ערוך. ובתורת החסידות עצמה חיבור אורות עליונים עם אורות תחתונים. תורת החסידות הכללית, כפי שנתגלתה על ידי הבעל שם טוב והרב המגיד, הייתה באופן של אמונה שמעל השכל. ואדמו"ר הזקן חידש על ידי גילוי תורת חסידות חב"ד, שגם בשכל עצמו יתקבלו העניינים שמעל לשכל – חבור עליונים ותחתונים.

זלמן – אותיות "לזמן", קשור לעולם מלשון העלם. החידוש של בעל ההילולא הוא, שהוא חיבר את "שניאור" עם "זלמן" – שגם בתוך העולם מלשון העלם, יורגש בגלוי ש"אין עוד".

והנשים, האמורות ללמוד את שני האורות הלכה וחסידות, בלי לפגוע חס ושלום בתפקידן הנכבד של ניהול בית, חינוך וסיוע בהשפעה בחוץ וכו' – אצלן תשרה הברכה ויהיה הלימוד באופן של "אלף פעמים ככה". חיבור עליונים ותחתונים, מעל הטבע בטבע, ובאופן של רוממות והתחברות ובאופן של "ערוכה בכל – ושמורה".

 

 

מקורות



[1] אג"ק חי"ט עמ' שיא.

[2] שמות יט, ג.

[3] ספר השיחות תש"ד, עמי נח־נט.

[4] שו"ע אדה"ז הלכות ת"ת פ"א הי"ד.

[5] אג"ק חכ"ג עמ' שפז.

[6] משלי ט, א.

[7] פרשת יתרו.

[8] מילון ספיר, הד.

[9] ספר השיחות תש"ד עמ' סב־סג.

[10] ערובין נד, א.

[11] אג"ק חי"א עמ' קפז.

[12] אג"ק ח"ט ע' קנח.

[13] אג"ק ח"ח עמ' שב.

[14] אג"ק ח"ט עמ' רמט.

[15] אג"ק ח"ח – המשך.

[16] אג"ק חי"א עמ' קפ"ז.

[17] אג"ק חכ"ג עמ' שפז.

[18] ספר השיחות תש"ד עמ' סח.

[19] שם עמ' סו.

[20] אג"ק ח"ט עמ' קנח.

[21] אג"ק חט"ו עמ' שעג.

[22] הלכות ת"ת לאדה"ז.

[23] כ"ד טבת.

 

פרסום תגובה חדשה

test email