שבעת המינים על פי הסוד

הקראת כתבה
יום חמישי ד׳ שבט ה׳תשע״ו
ט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" ולפי הנאמר: "כי האדם עץ השדה", משמע, שיש לכך שייכות גם לענייני העבודה של האדם השייכים ל"עץ השדה" שבאדם.
מאת ברכה טברדוביץ
מגדל

 

 

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

חמישה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" כדעת בית הלל. ועל פי מה שנאמר[1] "כי האדם עץ השדה", מובן שיש לכך שייכות גם לענייני העבודה של האדם השייכים ל"עץ השדה" שבאדם. ומיום זה נמשכת חיות מחודשת על כל השנה, במיוחד בעניינים הנוגעים לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם מהווים מסר בעבודתו של היהודי.

יום זה הינו משמעותי לגבי פירות ארץ ישראל, והוא מהווה בעבורם את קו התפר בין שנה אחת לשנייה. כמו שנאמר[2]: "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, ואם תרם אינה תרומה… אחד בתשרי הוא ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשרות האילן".

ביום זה אין מצווה מיוחדת המאפיינת אותו. אלא שנוהגים[3] "להרבות במיני פירות של אילנות" ומנהג זה התפשט במיוחד בדורות האחרונים[4]. שמודים להקב"ה בברכה על הפירות לפני האכילה ולאחריה, שאכילת פירות איננה דבר המוכרח, אלא תוספת המורה על עניין התענוג. נהגו שגם חתן וכלה אינם צמים ביום זה. לגבי נטיעת עצים כותב הרבי[5]:

"בענין נטיעת עצים בט"ו בשבט, הנה אין לערב את זה במנהגי שולחן ערוך וכו', ויש להשמיטו מספר שצריך להיות שווה לכל נפש".

 

כי האדם עץ השדה

נאמר[6]: "ארץ ממנה יצא לחם, ותחתיה נהפך כמו אש". איך ניתן להוציא תוצר מן האדמה? על ידי יגיעה, על ידי חרישה וזריעה. ובעבודת האדם הוא על ידי לב נשבר ונדכא, על ידי יגיעה. וזה מביא את העניין של "ארץ" – מלשון ריצה ומלשון רצון.

על זה אמר ר' יצחק[7]:

"אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין, יגעתי ומצאתי – תאמין! הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן – סייעתא הוא מן שמיא".

לכן ירדה גלות לעולם, שמתוך היגיעה תבוא ההצלחה.

 

כמה טוב להיות עץ[8]

כמה טוב להיות עץ,

כי רק עץ יכול לטעון

שהוא נשבר בגלל הרוח

כמה טוב להיות פרח,

כי רק פרח יכול לטעון

שהוא נבל כי לא השקוהו

אבל אנחנו לא עץ ולא פרח,

ולכן אסור לנו ליבול

וגם לא להישבר!

כי עלינו לדעת, ולזכור תמיד:

"לעולם לא יושם בפניך מכשול –

שאין בכוחך להתגבר עליו"

 

מעלת האילן על התבואה

מעלת האילן על התבואה היא בשני עניינים:

1. עניין התענוג. התבואה, שראש השנה שלה הוא בא' תשרי, הוא עניין הכרחי לקיומו של האדם, מה שאין כן פירות – הם תוספת המעוררת עונג.

2. עניין הצמיחה. בתבואה, הצמיחה מהזרע הנטמן באדמה הוא רק עניין של ריבוי בכמות, מה שאין כן באילן, הצמיחה היא לאין ערוך מהגרעין הנטוע. כלומר, הצמיחה באילן היא בנוסף על ריבוי הכמות גם ריבוי באיכות.

עבודתנו בעולם הזה ובגלות היא על מנת להצמיח, כמו שנאמר[9]: "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל". כלומר, כל המטרה של הגלות היא על מנת שיציץ ופרח ישראל, וכל המטרה של ירידת הנשמה למטה בגוף היא על מנת להצמיח – לברר את הקליפות בעולם, ואת הנפש הבהמית. לגלות את האור האלוקי – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. כוח הצמיחה אינו נמצא בכל חבל ארץ, במדבר לא ניתן לגדל צמחים. וכן עבודת הצמיחה והבירורים ניתנה רק לישראל.

על מנת שנוכל לקבל כוחות מט"ו בשבט בעבודתנו – בירור העלמות והסתרים, בירור הנפש הבהמית והעולם מתוך צמיחה ותענוג, נתבונן בשבע המדרגות של שבעת המינים המעלות אותנו אל־על, בהתבסס על שיחת קודש של הרבי[10].

 

חיטה – גילוי הנפש האלוקית

ראשית העבודה היא: גילוי הנפש האלוקית. לכאורה, אם עיקר עבודתנו היא בירור הנפש הבהמית, מדוע מתחילים בעניין ה"חיטה"? אלא, כאשר אנו מעוניינים לברר איזו תכונה שנפש הבהמית השרישה בתוכנו, עלינו להתחיל עם התכונה החזקה של הנפש האלוקית, עם החיוב, עם התכונות המבוררות, עם המקום שנפש האלוקית נמצאת בה בגילוי. על מנת שהיא תיתן לנו את הכוח להתעסק ולגעת גם בחסרונות – המקום שבו נפש הבהמית השתכנה.

ניתן לראות סדר זה גם בתפילה. ראשית היום היא באמירת: "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי", "נשמה שנתת בי טהורה היא". ועל ידי נשמה זו, שהיא הנפש האלוקית, ניתן הכוח לבירור נפש הבהמית. ראשית, "ואהבת את ה' אלקיך", ואחר כך "בכל לבבך" – בשני יצריך, בבירור הנפש הבהמית. ועל ידי עבודה זו מתרוממת הנפש האלוקית אל השורש של הנפש הבהמית, ששורשה נעלה ביותר, שהרי: "רב תבואות בכוח שור"[11]. וכשמתהפכת, היא מושכת ומגביהה את הנפש האלוקית.

גם מבחינה פסיכולוגית ניתן לראות, שאכן כך דברים מתיישבים באופן המתקבל בנפש. האדם מתרומם טפח מעל, מקבל כוחות, פועל מתוך מוטיבציה, מתוך רוממות הרוח, וכל אלו נותנים בו את הכוח לעמול ולברר את החלקים הפחות מתוקנים בנפשו.

 

ט"ו בשבט – המשך של י' שבט

היום של ט"ו בשבט, הוא עדיין המשכו של י' שבט – יום הסתלקותו של הרבי הקודם – הרבי הריי"צ בשנת תש"י, ויום קבלת הנשיאות של הרבי בשנת תשי"א. הרבי כותב[12]: "במשך המעת לעת ־ לעשות התוועדויות (ועוד הוראות שונות), מובן אשר אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט", כך שיום ט"ו בשבט הוא גם המשכו של י' שבט. וכך כותב הרבי[13]:

"במשך המעת לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום,

גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ. לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והבטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ, החום והחיות שהם מסגולת הנוער".

הרבי מדבר על נקודה מאד מעניינת: יש להודיע לדור הצעיר שהרבי אוהב אותם, מאמין ביכולות שלהם, בכוחות שלהם, בוטח בהם. וזה יתן להם את הכוח להמשיך ולפעול בעולם על פי תורה ומצוות בכל המרץ, החום והחיות.

אחד האנשים שאל את הרבי, איך להתייחס אל פרויד, שחקר את תורת הנפש של האדם, וגילה נקודות רבות, וביניהן, שהאדם מונע על ידי רצונות ותאוות.

ענה לו הרבי, שפרויד חקר ומצא, אבל ניתן לחפור יותר עמוק, ואז ימצאו רבדים עמוקים וטהורים יותר בנפש…

כאשר אדם מודע לכוחותיו, שההתקשרות והאהבה של הרבי מהווה את הדלק לעורר כוחות אלו, ניתנת האפשרות לחפור יותר, לגלות יותר, ואת הניתן לברר, להמשיך להעמיק ולתקן.

 

מה הקשר בין כסף, משקה וחסידות?

שלושה דברים גורמים לשינוי באדם[14]: כסף, משקה וחסידות.

כסף – משגע את האדם. ואם הוא עדיין שפוי, אזי ככל שיהיה לו יותר כסף, כל אחד לפי מושגיו, אכן כך יקרה. משקה – משכר. וככל שישתה יותר, המשקה יפעל את פעולתו. חסידות – משנה את המהות, ועושה את האדם יותר "פרום" – יותר מקפיד על קלה כבחמורה. ואם עדיין הלימוד לא השפיע דיו, יש להוסיף וללמוד ולהתעצם עם העניינים הללו, עד שיפעלו את פעולתם. כי כאשר מתעלים, יש את הכוח לפעול ולעשות, הן בבחינת עשה טוב והן בבחינת סור מרע.

 

שעורה – בירור הנפש הבהמית

ענינה של השעורה היא בירור הנפש הבהמית, ועל ידה מתעלה, כאמור, הנפש האלוקית. כאשר האדם ישים אל ליבו שכל מצווה שעושה, היא חבל שמחבר ומקשר אותו עם האור העליון למעלה. וכשהנפש הבהמית רוצה להתגבר ולנתק חבל זה, הרי ישית בלבו, שאילו היו מבקשים ממנו חס ושלום לנתק את החבל העבה ולעבוד חלילה עבודה זרה, הרי שבודאי היה מתנגד בכל תוקף, עד שהיה מוכן למסור את נפשו. ואם־כן, עליו להתבונן ולדעת, שבאי קיום מצוות, הקשר מתנתק לאותו הזמן, ובהתגברות על אי עשיית רצונו יתברך, הרי לא זו בלבד שאין החבל מתנתק, אלא עוד זאת שנעשה קשר הדוק על ידי אותה "אתכפיא", עד[15]:

"שיתגלה בה פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב, ולא בהסתר כלל.. להיות יש ודבר בפני עצמו, ולזאת תהיינה נפשו האלקית והחיונית ולבושיהן כולן מיוחדות בתכלית הייחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא".

 

גם הנפש הבהמית בפנימיותה רוצה אלוקות

לעיתים, כאשר נמצאים מול התכונה אותה אנו רוצים למגר, או מול החשש לצאת למבצעים, והנפש הבהמית מתעוררת בלבוש של חששות – מה יגידו וכו', יש לזכור את המשל של "לשכת התעסוקה".

אחד האנשים שחיפש עבודה, לא בחל בכל אשר הציעו לו. פעם אחת הציעו לו הצעה מפתה כלכלית – להיות נמר בגן החיות. נתנו לו פרווה, והראו לו את הכלוב בו עליו לבלות מספר שעות. התמורה הכריעה, אך – אויה, לזאת לא ציפה, מולו בכלוב ניצבת נמרה. ליבו מפרפר, על מה עליו לכפר, הלב ממש מתפלץ, והנמרה בצעדים כבדים מתקרבת… בצר לו הוא מתחיל לצעוק "שמע ישראל". הוא זועק מקירות לבבו, והנמרה בשלווה עונה: "ה' אלקינו, ה' אחד"…

יש לזכור, שבפנימיות גם הנפש הבהמית רוצה שיתגברו עליה. גם היהודי ברחוב רוצה שיעוררו את נפשו האלוקית. עליך להיות "עז כנמר", ולדעת שמי שעומד מולך רק לבוש כנמר…

 

טענו חיטין והודה לו בשעורין

מסופר בגמרא[16]:

"יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא (יצא לכפרים לראות בתבואות). כי אתא (כשחזר), אמרו ליה (לו): חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו לו: צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב[17] השעורים והתבן לסוסים ולרכש. מאי הוי ליה למימר (מה היה לו לומר)? אשתקד נעשו חיסין יפות".

על פי הפשט, הכוונה היא שיוחנן חקוקאה יצא לשדות, ומכיון שלא רצה לענות בשלילה לשאלה האם החיטים הבשילו, לכן ענה שהשעורים יפות, ומכלל הן ילמדו על הלאו. אמרו לו, לא היה לך להתייחס לשעורים שהינן מאכל בהמה, אלא היה לך לומר ששנה שעברו החיטים היו יפות, וכך היו מבינים את המצב בשנה זו.

ולכאורה, אם כל העניין לא לומר שהחיטים לא נעשו יפות, הוא עניין של לשון נקייה, האם לומר "צא ובשר לסוסים ולחמורים" שיש להם שעורים ותבן, אין זה עניין של חוסר לשון נקייה? אדרבה, יש כאן זלזול.

אך יש להבין זאת על ידי ההקבלה לעבודת האדם[18]:

"היציאה לראות בתבואות היא, לראות אופן עבודתם של ישראל בזריעת התבואה, שהיא ברוחניות "תבואת ה'", כדי שתהיה הצמיחה בהוספה וריבוי.

"וכששאלו אותו "חטים נעשות יפות", האם העבודה ב"חטים", העבודה של הנפש האלקית מצד עצמה, עולה יפה, השיב להם: "שעורים נעשו יפות" – ש(בשנה זו) העיקר הוא (לא העבודה של הנפש האלקית מצד עצמה, אלא) הבירור של נפש הבהמית. כלומר, כוונתו לא הייתה לבשר שהחטים לא עלו יפות, היינו, שיש איזה חסרון בעבודה של נפש האלקית, כי לא נחית לזה (אף שגילה זה דרך אגב), כי אם, להדגיש את הצורך והחשיבות של עיקר העבודה בבירור נפש הבהמית, "שעורים נעשו יפות".

"ועל זה אמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים" – (שאין זה מענה בכוונת לעג חס ושלום, אלא באופן חיובי), שיש בדבריו בשורה טובה בנוגע לעבודה של בירור נפש הבהמית, ועד לדרגא הכי תחתונה שבה, "סוסים וחמורים", מכיון ש"שעורים (מאכל בהמה, "השעורים והתבן לסוסים ולרכש") נעשו יפות", הרי זה מורה על נתינת כוח מיוחד מלמעלה בנוגע לעבודה של בירור נפש הבהמית, ולכן "צא ובשר לסוסים ולחמורים" – לבשר שיש נתינת כח מיוחדת לבירור הדרגא הכי תחתונה של נפש הבהמית, "סוסים וחמורים", כדי להוסיף עידוד וזירוז בעבודה של ברור נפש הבהמית.

"אף על פי כן, מסיימת הגמרא ש"הוי' לי' למימר אשתקד נעשו חיטין יפות", שהתחלת העבודה היא על ידי הגילוי דנפש האלקית (חטים), ועוד ועיקר, שתכלית העבודה של בירור נפש הבהמית היא כדי שיתוסף עילוי גדול יותר בנפש האלקית (חטים)".

מכאן, שהנכון ביותר הוא, שבירור הנפש הבהמית ייעשה בכוחה של הנפש האלוקית, ובכך יתווסף עילוי בנפש האלוקית.

 

גפן – שמחה

המדרגה הנוספת בדרך לשלמות העבודה באופן של "ארץ חפץ", בדוגמת תוספת התענוג בפרות האילן לגבי השגת ההכרח של חיטה ושעורה, היא: הגפן – שעניינו שמחה. שמחה החודרת בכל הדרגות. כמו שנאמר[19]: "ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים". כלומר, השמחה חודרת בכל הדרגות עד האנשים – הדרגה הנמוכה. וכך הגפן משמחת הן את אלוקים – העבודה עם הנפש האלוקית, והן את האנשים – העבודה בבירור וזיכוך הנפש הבהמית. שהרי הגפן מגלה את הנסתר ואת ההעלם.

הרבי שולל את עניין העצבות, אפילו כאשר יש הצדקה מבחינה רוחנית או גשמית. וכך אומר הרבי[20]:

"לכן, כאשר נופל לאדם איזה הרהור (אפילו "שמץ מנהו") בקו של היפך השמחה – עליו לחפש עצה כיצד להפוך זאת לענין טוב, ובדרך ממילא – לענין של שמחה, שמחה רוחנית, ועל ידי זה שמחה אמיתית בגשמיות ("שנשתלשלו מהן"). ועל פי זה מובן, שכאשר ישנם כאלו שרוצים לגרום לענין של עצבות, מצד היפך הבטחון בשלמות ובתכלית הוודאות – מתעורר הצורך והכרח גמור להוסיף בכל הענינים המביאים לידי שמחה אמיתית ובאופן שכל המרבה הרי זה משובח".

 

תאנה – תיקון

והשמחה יש בכוחה להעלות את האדם לדרגה הנוספת, שהיא: עניין של תאנה – תיקון. כמו שנאמר[21]: "תואנה הוא מבקש". הקב"ה נותן אפשרות לחטוא וכך נותן את התואנה והאפשרות גם לתיקון.

תואנה[22] – הוא מלשון עורמה, שחטא עץ הדעת הכניס באדם הראשון יכולת לדעת טוב ורע.

יש גם עורמה טובה, ואנו מבקשים מהקב"ה שיתן לפתיים עורמה, כפי שאמר שלמה המלך, שהוא היה פתי עד שהקב"ה נתן לו עורמה. והתיקון על העורמה שנכנסה באדם בחטא עץ הדעת, הוא ע"י עורמה דקדושה.

 

חטא עץ הדעת לכמה דעות היה עץ התאנה, כי דעה זו אומרת[23]: "תאנה הייתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו". ועל כל פנים, לכל הדעות התיקון היה מעץ התאנה, כמו שנאמר[24]: "ויתפרו עלה תאנה". כלומר, השמחה נותנת את הכוח לתיקון.

אחת הבנות המקורבות סיפרה, שלפני שחזרה בתשובה חשה שהיא זקוקה לשקט ושלווה, להתנתק קצת מענייני עולם הזה, ולכן החליטה ללכת למנזר ליד טבריה. היא כבר הגיעה לשם מוכנה, אלא שהמקום היה מאוכלס דיו, כך שלא פתחו לה את השערים. סובב הקב"ה כך, שבעודה מתהלכת בלא לדעת לאן פניה מועדות, פגשה בחברה שהתקרבה ליהדות, והיא הציעה לה ללכת ל"אסנט" בצפת, ומשם ב"ה הדרך הייתה סלולה לתיקון ולשיבה אל המקורות.

 

רימון – מעשה המצוות

הדרגה הנוספת היא: העבודה של רימון – קיום המצוות, כמאמר חז"ל[25]: "מלאים מצוות כרימון". כל מצווה הוא עניין בפני עצמו, כל מצווה היא קשר וחיבור וצוותא עם הקב"ה ובכל מצווה יש את העניין של ברור התחתון. כשם שכל גרעין הוא בפני עצמו, ולכל גרעין "בשר" משלו, מציאות עצמאית משלו. יש אומרים, שברימון יש מין שבו תרי"ג גרעינים כנגד תרי"ג מצוות, ויש אומרים, שמספר הגרעינים ברימון הוא רמ"ח כנגד רמ"ח מצוות עשה בלבד.

ניתן לראות את המעלה המיוחדת של כל מצווה נפרדת, על ידי הסיפור הבא[26]:

בעיר אחת היה איש עשיר. פעם ביושבו בבית הכנסת הוציא מכיסו קופסת טבק להריח, וגם כיבד לכל אלה שישבו לידו. ליד הדלת ישב איש עני, וכאשר ראה את העשיר המכבד לכולם מקופסת הטבק שלו, ניגש גם הוא לקחת טבק מהקופסא. אולם, כאשר ראה זאת העשיר, מיהר וסגר את הקופסא, והעני חזר למקומו בבושת־פנים.

מאותו יום, החל מזלו של אותו עשיר לרדת מטה מטה, ואילו מזלו של העני עלה מעלה מעלה. במשך הזמן, נעשה העני עשיר מופלג, ואילו העשיר הגיע למצב שנאלץ לחזר על הפתחים. הוא הצטרף לחבורת קבצנים שנדדו ממקום למקום עד שהגיעו לעיר מושבו של הבעל שם טוב. נכנס אותו עני־עשיר אל הבעש"ט וסיפר לו כל מה שקרה איתו – שהיה עשיר גדול וכעת ירד ממרום פסגתו, וביקש את ברכת הצדיק.

שאלו הבעל שם טוב, האם הוא זוכר מה שאירע איתו בעת שהעני ביקש לקחת טבק מקופסתו, וסגר את הקופסא ובכך נגרם בושת פנים לאותו עני? הבעש"ט גם גילה לו, כי אותה שעה פסקו למעלה שכל העשירות תעבור לאותו עני, והוא יהיה עני במקומו!

ענה לו העני שהוא זוכר זאת היטב, וגם יודע שמאז מזלו החל לרדת מטה מטה. הוא ביקש לדעת האם יש לו תקווה. ענה לו הבעש"ט: התקנה היחידה שיש לך היא, אם תבקש אתה ממנו טבק והוא יסרב לך, תוחזר לך כל העשירות שהייתה לך. אבל אם כן ייתן לך להריח, לא תוכל לקחת ממנו העשירות, וכל עשרו יישאר אצלו. לאחר מכן העניק לו הבעל שם טוב נדבה הגונה והלך לו.

האיש שמר את הדברים היטב בליבו וציפה להזדמנות. הוא שמע שהעשיר שזכה בעשירותו, משיא את בתו ועורך סעודה גדולה לעניים. אותו היום הגיעו מחותנים רבים, וכן הכינו שולחן בכל טוב עבור העניים. גם הוא עצמו התיישב בין העניים. באמצע הסעודה, בעת השמחה הרבה, כשאבי הכלה יחד עם אחד המחותנים עלו לרקוד על אחד השולחנות, הוא קם ממושבו וניגש אל המחותנים. כאשר שאלו אבי הכלה לרצונו – ענה, שהוא רוצה 'א שמעק טאבאק', להריח טבק. אבי הכלה הפסיק את ריקודו, הוציא מכיסו את קופסת הטבק והגיש לו. כאשר ראה זאת העני – נפל והתעלף. נבהל אבי הכלה, ולאחר שהשיבו את רוחו סיפר את העניין.

כאשר שמע העשיר אבי הכלה את דבריו, נענה ואמר לו: אתה מפסיק מיד לחזר על הפתחים ואני אתן לך את כל המצטרך! בו במקום נתן לו סכום גדול כדי להביא את כל בני ביתו, קנה לו בית נאה, והעניק לו מידי שבת בשבתו את כל מה שהיה דרוש לו.

כמה נפלא לראות איך יהודי, באמצע החתונה, באמצע שמפזז ומכרכר, מסייע לעני שמבקש ממנו דבר לא הגיוני, ומקיים מצווה בשמחה ובהרחבת הדעת.

 

זית שמן – ביטול

וכך מגיעים אל הדרגות הנעלות יותר, "ארץ זית שמן ודבש". מגיעים אל האוצרות הנוספים הכמוסים ב"ארץ חפץ", מעבר לעבודה של הארץ הראשונה. והיא העבודה של זית שמן – שעניינו הוא כתישה וביטול. "זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה"[27], שרומז על עבודה באופן של כפיה וביטול מציאותו – לא רק אתכפיא כעבודה דברור נפש הבהמית על דרך הרגיל.

מספר החסיד ר' אברהם פריז: היה זה בתקופת אדמו"ר הריי"צ. יום אחד בהיותי בדרכי לכיוון הפרדס שלי, הבחנתי בשקית שמונחת ליד גזע עץ. הרמתי את השקית וגיליתי שהיא כבדה מאוד. פתחתי אותה וגיליתי בתוכה אוצר – כמות גדולה של מטבעות זהב. שאלתי עוברים ושבים האם הם יודעים למי שייכת השקית, אך אף אחד לא ידע.

המחשבה הראשונה שהבזיקה במוחי למראה האוצר הייתה: לתת את זה לרבי, וכך תוכל לבוא לו רווחה במצבו הכלכלי הקשה. מיד הלכתי לבנק והפקדתי את כל הסכום לחשבון הבנק של הרבי בריגה. לאחר זמן נודע לי שסכום כסף זה עזר לרבי הריי"צ לקיים את חתונת הרבי עם בתו הרבנית חיה מושקא.

ר' אברהם פריז שהיה עני מרוד לא חשב כלל על עצמו, כי כל כולו היה ביטול במציאות לרבי. ביטול לרבי הרי זה כביטול להקב"ה.

 

דבש תמרים – שלימות העבודה

והדרגה הגבוהה ביותר היא עץ התמר, שעושה פירות לשבעים שנה[28]. אריכות הזמן מורה על ריבוי היגיעה בעבודת הנטיעה, הרבה מעבר לשאר האילנות, ובהתאם לכך גם מעלת התוצאה – מעלת הפרי והתענוג והמתיקות שבו הוא באופן נעלה ביותר.

70 שנה מורה על שלימות עבודת המידות! שבע המידות, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, כאשר כל אחת כלולה מעשר כוחות הנפש, סך הכל 70 כוחות, באופן של "צדיק כתמר יפרח".

 

גילוי האוצרות של "ארץ חפץ"

בט"ו בשבט מקבלים כוחות לטיפוס ועלייה בכל השלבים, עד לשלמות העבודה של צמיחה ותענוג בכל ענייני הקדושה. ועל ידי כך, מגיעים לגילוי האוצרות של "ארץ חפץ", גם אוצרות של אבנים טובות ומרגליות, של גילוי פנימיות התורה, התענוג שבתורה, כהכנה ללימוד פנימיות התורה של לעתיד לבוא, של "תורה חדשה מאתי תצא"[29] בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, "צמח שמו", עליו נאמר[30]: "ויצא חוטר (שבט מלוכה) מגזע ישי, ונצר משרשו יפרח".

 

 

מקורות



[1]  פ' שופטים כ, יט.

[2]  רמב"ם הלכות תרומות פ"ה.

[3]  מגן אברהם, או"ח סקל"א סקט"ז.

[4]  שיחת ט"ו בשבט תשמ"ב.

[5]  מכתב כ"א אייר תשי"ד.

[6] 355. איוב כח.

[7] 356. מגילה ו, ב.

[8]  כתב עת.

[9]  ישעיה כז, ו.

[10]  ספר השיחות תש"נ חלק א' עמ' 273־285.

[11]  משלי יד, ד.

[12]  מכתב ר"ח שבט תשי"א.

[13]  המשך המכתב הנ"ל.

[14]  מפי השמועה.

[15]  תניא פרק כ"ה.

[16]  פסחים ג, סע"ב.

[17]  מלכים א ה, ח.

[18]  המשך ספר השיחות תש"נ.

[19]  שופטים ט, ג.

[20]  המשך השיחה.

[21]  שופטים יד, ד.

[22]  אור התורה מטות עמ' א'שמג.

[23]  ברכות מ, סע"א.

[24]  בראשית ג, ז.

[25]  חגיגה בסופה.

[26]  לקוטי ספורים – פערלוב עמ' לב.

[27]  מנחות נג, סע"ב.

[28]  זח"ג טז, א.

[29]  ישעיה נא, ד.

[30]  ישעיה יא, א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email