פרשת בשלח – עם ישראל יוצא ממצרים כדי לקבל את התורה

הקראת כתבה
יום חמישי י״ב שבט ה׳תשע״ו
בשיחת הרבי לפרשת בשלח שואל הרבי: מדוע, אכן, שירת משה ובני ישראל – הגברים – לא היתה בשמחה כבשירת מרים וכל הנשים? ומשיב על כך…
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

 

א. מדוע מפטירין בשירת דבורה?

לפני עשרים שנה, אחרון של פסח חצר"ת, השמיע כ"ק מו"ח אדמו"ר שיחה[1] בקשר להפטרה של שבת זו.

הוא סיפר אז בשם אב־סבו, ה"צמח צדק", שסבו, אדמו"ר הזקן, הקשה פעם מדוע ההפטרה של שבת שירה היא "ותשר דבורה", שירה של אשה, ולא השירה של דוד, שהיא גם ההפטרה של שביעי של פסה. בפרשת בשלח ישנה שירת הגברים, "אז ישיר משה", גו', וכן ישנה שירת הנשים: "ותקח מרים גו' את התוף בידה, ותצאן כל הנשים גו' בתופים ובמחולות, ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה". מדוע, איפוא, ההפטרה היא דוקא שירה של אשה, "ותשר דבורה"?

וכלפי זה סיפר אדמו"ר הזקן סיפור ארוך (נדפס ב"שיחה" האמורה) וסיים שכשבני ישראל יצאו מצרים והלכו בים ביבשה ואמרו שירה – גם הנשים אמרו שירה, אך נוסף לכך "בתופים ובמחולות", בשמחה. לפיכך הפטרת שבת שירה היא – "ותשר דבורה" (הכל היה מן העפר, ספירת המלכות).

 

ב. לפום צערא אגרא

לכאורה, בלתי מובן מדוע, אכן, שירת משה ובני ישראל – הגברים – לא היתה בשמחה כבשירת מרים וכל הנשים?

אך טעם הדבר, לפי פשוטו, הוא משום שכשמשיגים דבר ללא עמל וללא צער אי אפשר, בשום אופן, לחוש אותה שמחה כמו לגבי דבר שהושקע בו עמל רב ועבר מלחמות קשות "לפום צערא – אגרא"[2]. ככל שגדולה תחלה היגיעה וגדול הצער – גדולה יותר השמחה שלאחר מכן.

כשבני ישראל אמרו שירה על כך שפרעה והמצרים טבעו בים ושהם יצאו מגלות מצרים – לא היו מסוגלים משה רבנו והגברים שבישראל לחוש בשעת מעשה באותה שמחה של מרים ונשי ישראל.

שכן הקשה ביותר שבגלות מצרים והגזירות הגרועות ביותר באו לאחר שנולדה מרים, והגזירה החמורה ביותר היתה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

– כל הקשיים שהיו לפני כן כשעבדו בני ישראל "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" אינם מגיעים בחומרתם לגזירה של השלכת הבן הילוד ליאור –

אחר כך באה גם – כפי שחז"ל מספרים[3] – הגזירה שפרעה יתרחץ בדמם של ילדי ישראל.

האם מתנסה בחויית הדברים האמורים יותר מן האב. לפיכך כשנפטרו מפרעה ומגזירותיו היתה שמחת נשי ישראל גדולה בהרבה משמחת הגברים.

 

ג. השירה והשמחה הוראה לדורות

ככל סיפורי התורה כך גם הסיפור של יציאת מצרים, בדבר השירה והשמחה "בתופים ובמחולות" של מרים ונשי ישראל, משמש הוראה לכל הדורות, גם לדורנו.

אף דבר זה רמוז בכתוב: "ותצאן כל הנשים אחריה", כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחרי מרים ואומרות: שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים.

אלקות וקדושה – "גאה גאה", בדרגה נעלית שאין למעלה הימנה, ודברים שהם היפוכה של קדושה, הלוחמים בקדושה, "סוס ורוכבו" – "רמה בים", מושלכים למעמקי מצולות. לא בדרגה נחותה בלבד, כי אם רמה בים, בהשלכה חזקה לים, לעומק שאין למטה הימנו.

 

ד. גזירת "כל הבן הילוד"…

כבר דובר פעם שגזירת "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו", תוכנה ותמציתה, קיימת בכל דור ובכל מדינה, אף בדורנו ובמדינתנו[4].

בשעה שנולד ילד יהודי, והרי סדר־החיים היהודי הוא שמיד עם הולדת הבן מתחילים לחנכו בחינוך של תורה ומצוות, מופיע "פרעה מלך מצרים", כלומר: הרוח השוררת במדינה, וטוען: הרי נולד ילד שבמשך הזמן יתחתן ויצטרך להיות המפרנס בבית – יש, אם כן, כבר עתה, בילדותו, להשליכו ליאור הנותן פרנסה (כל מזונה ופרנסתה של מצרים היו תלויים ביאור, בנהר הנילוס) בו יטבול ויטבע.

"ובאשר לתורה ומצוות" – עונה פרעה – "ישנו "סונדיי" (יום ראשון שבשבוע)", ב"סונדיי" נעול הבנק, סגורות החנויות וכו'. בערב הקודם לו יש לסחוב את הילד לקולנוע ו"לכל …", ואילו בבוקר, מאחר שההורים רוצים לישון עד שעה שתים־עשרה בצהרים, לא איכפת להם אם הילד יבקר ב"סונדיי סקול", וילמד שם, לא רק זמרה וריקוד כי אם גם, לשון־קדש וחומש. ההורים יוכלו לישון במנוחה, ולהיות שקועים במדה עמוקה בשינה רוחנית.

לאחר מכן – בשעה אחת אחר־הצהרים ילעיטו את הילד בטלביזיה, קולנוע ובייסבול, ב"נהר הנלוס", הנותן, לדעתם, פרנסה.

במקום לקשור את הילד, מיד בילדותו, עם הקב"ה, הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים, ובאופן של כבוד ומנוחה,

שהרי רק זו (ההתקשרות אל הקב"ה) הדרך היחיד של יהודים לפרנסה.

– שכן אף אם פרנסתם של גויים תלויה בחוקי־נילוס הרי בישראל נאמר: "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם – חיים כולכם היום"[5], ע"י כך שיהודים דבקים ומתקשרים אל הקב"ה – ע"י כך הם חיים, וע"י זה יש להם גם פרנסה, "מאן דיהיב חיי – יהיב מזוני" לאדם, לאשתו – ולילדיו – במקום זה לוקחים את הילדים ומשליכים אותם ליאור, המנתק אותם לא רק מחיי רוחניות, כי אם גם מחיים במשמעותם הפשוטה, משום שכאמור הדרך היחידה שישנה ליהודים לחיים ולפרנסה היא ע"י התקשרות אל הקב"ה.

 

ה. הקב"ה הוא האדון לא רק בשמים כי אם גם בארץ

כשם שבגלות שקדמה למתן תורה, היא גלות מצרים, אין כל הגזירות הקודמות מגיעות בחומרתן לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כך גם בגלות הנוכחית, אין כל הגזירות שהיצר הרע גוזר על בני אדם מבוגרים, מגיעות בחומרתן לגזירה שהיצר הרע גוזר על הילדים הקטנים.

ברם, אין מתרשמים מ"פרעה", אין מתרשמים מ"ידידים", מן השכנה הטוענת: כיצד את לוקחת את ילדך ושולחת אותו לישיבה בה לומדים תורה בת שלשה וחצי אלפי שנה, שניתנה במדבר שממה, בזמן בו לא היה עדיין רדיו, טלפון, ואפילו לא "פייפר" (עתון) לכל בוקר עם אמירת מודה אני.

אז – טוענת היא – היה מקום לחינוך כזה, אבל עתה, כשאנו עומדים ב"מאה העשרים" וזכינו ל"קידמה" ו"התפתחות", אי אפשר להיות "פנטיים".

יתר על כן, פעמים מתלבש "פרעה" באיצטלה של קדושה וטוען: מאחר שברצונך שילדך יתן כסף רב לצדקה בכלל, ובפרט לישיבות, עליך לדאוג שיהיה עשיר, ולכן עליך להשליכו ליאור הפרנסה, לעשותו ככל "ג'וני" ו"מייקל", אשר לא להוי' המה, ואז רשאית את לקוות שיתן כסף לישיבות ותלמודי־תורה.

– למעשה אנו רואים שרק "פרעה" מרוויח מכך, ליהודים אין מזה דבר –

– יש לדעת את האמת שגזירה זו נובעת מאותו פרעה, אלא משום שהוא יודע שאם יבוא ויורה לעבור עבירה לא יצייתו לו מתלבש הוא באיצטלת משי, ואומר שיש לו ישיבה גדולה וזקוק הוא לכסף עבורה, לכן יש להכניס את הילדים ל"פובליק סקול" ול"סונדיי סקול", אז יוכל לבנות ישיבה גדולה למלאכים.

כשמבחינים בעוד מועד שעצה זו נובעת מפרעה, מאותו ערום האומר: הבה נתחכמה לו פן ירבה [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק כאן ואמר: אבל לאמתו של דבר – כן ירבה וכן יפרוץ], מזה שרוצה שלא ישאר שריד ופליט, ר"ל מיהדות, מנשמות ישראל, וכתוצאה מכך גם מגופות ישראל.

– מחליטים במלוא התוקף היהודי לבטל את הגזרה, חדלים לחפש "תכלית" בגיל חמש שנה, בגיל שבע שנה, בגיל שלש־עשרה שנה, או בגיל שמונה־עשרה, ומתאזרים באמונה ובטחון בה'.

שהרי "רבות מחשבות בלב איש" (ואין הן מביאות כל תועלת, לפי שהן "רבות" ולא של יחיד, יחידו של עולם)

"ועצת הוי' היא (בלשון יחיד) תקום" משום שהקב"ה הוא האדון לא רק בשמים כי אם גם בארץ, במקום בו נמצאים היא ובעלה וילדיה.

בידעה זאת הרי לא זו בלבד שאינה מתרשמת משכנתה, אלא, אדרבה, היא משכנעת את שכנתה שתציל גם היא את ילדיה מידי פרעה, ומגדלים אז רבבות ילדי ישראל שילכו לקראת המשיח במהרה בימינו.

 

ו. שמחת הנשים

וכשם שאז, בשעה שנפטרו מפרעה, בזמן משה רבנו ומרים, היתה שמחתן של הנשים גדולה בהרבה משמחת הגברים, משום שבחויית הגזירה התנסו האמהות במדה יתרה מן האבות – כך גם עתה הן גזירת פרעה, ולכן גם השמחה הבאה כשנפטרים מגזירה זו, מורגשות במדה יתרה בהרבה בנשי ישראל.

בחלקו הגדול של היום אין הבעל נמצא בבית, ואפילו בזמן שהוא בבית אין הוא מתמסר לחינוך הילדים באותה מדה כשל האשה.

לעומתו האשה היהודית היא אשר נלחמת בפרעה, בכל צורה בה מופיע, ובכל מדת "ידידות" בה הוא בא.

ואז בטוחה היא בנצחונה ומשיגה היא שהוי' (תורה ויהדות) – גאה גאה, ואילו "סוס ורוכבו" (המנוגד לזה) – "רמה בים". את זה משיגה היא בשמחה, בתופים ובמחולות, ואז עוברים לפרשת יתרו, פרשת קבלת התורה, שהרי אז אפשר לומר: "בנינו ערבים בעדנו"[6].

 

ז. חשיבות שירת הנשים לתחתונים ולעליונים

כך יובן גם הנאמר במדרש (תנחומא) לגבי הפסוק "ותען להם מרים: לכאורה בלתי מובן הביטוי "להם", בלשון זכר, והרי לנשים היה צריך להיות הביטוי "להן"?

– ומספר המדרש שבשעה שעברו בני ישראל את הים ואמר שירה חפצו גם המלאכים לומר שירה. אמר הקב"ה למלאכים: תחלה יאמרו בני ישראל שירה ורק אז תאמרו אתם שירה.

בכך מסביר המדרש את הלשון "ישיר משה", ולא "שר" בלשון עבר, משום שהיה זה ציווי של הקב"ה: ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ המלאכים.

לאחר מכן, בשעה שמרים והנשים עמדו לומר שירה, טענו שוב המלאכים: בשביל משה ובני ישראל ויתרנו, אבל עתה נאמר שירה לפני הנשים. לדעה אחת במדרש – מילאו משאלתם, אבל לדעה שניה מסיק המדרש שגם שירת הנשים היתה לפני שירת המלאכים.

ברם, גם לפי ה"סלקא דעתך" של המדרש שהמלאכים לא המתינו לשירת הנשים – לא יכלו המלאכים לומר שירה עד שנתנה להם מרים רשות. וזהו: "ותען להם מרים", בלשון זכר, שהמשמעות היא – הרשות שנתנה מרים למלאכים לומר שירה.

נראית, איפוא, מכאן חשיבות שירת הנשים, הנוגעת לא רק לעולמות התחתונים, כי אם גם לעולמות העליונים. שירתן מגיעה לדרגה קודמת ונעלית משל שירת המלאכים.

 

ח. אין להתפעל מפרעה רק ללכת בדרך התורה שתביא את הגאולה

האמור מהווה הוראה לכל איש ישראל, שאין להבהל לא מפני פרעה, לא מפני הנילוס ולא מפני הגזירות. כשהוא צועד בתוקף היהודי האמתי – אף אם נמצא הוא במצרים, ושם ישנו פרעה מלך מצרים וכל הגזירות, אין לדבר זה כל חשיבות לגבי ילדיו: הוא ינהיג את ילדיו בדרך התורה, שהיא הדרך המביאה אותם לחיים, לא רק לחיי העולם הבא כי אם גם לחיים בעולם הזה.

הוא יוליך את ילדיו בדרך – שיאמרו: "זה א־לי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו", שילכו באותה דרך בה הולכים ההורים.

הרי זה הנחת האמתית האפשרית מצאצאים.

ואז, כאמור בהמשך השירה: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", זוכים לבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו. ויתר על כן, כנאמר במדרש: "למדת חיבתם של ישראל לפני המקום" שהקב"ה לא המתין ל"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", זה בית המקדש, בית עולמים, אלא שאף במדבר אמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

אף עתה, במספר הימים המעטים שנותרו לביאת המשיח, הרי ע"י כך שאין מתרשמים מן הגזירות ומגדלים זרע ברך הוי' – ישכון הקב"ה ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") בכל בית מישראל, וכיון שהקב"ה שוכן בו – מובן שיש בו פרנסה בהרחבה, בריאות בהרחבה, ונחת אמתית מצאצאים וצאצאי צאצאים לאורך ימים ושנים טובות.

 

(משיחת יו"ד שבט, תשח"י)

 

ט. מלחמת מצרים ומלחמת עמלק

כשהלכו בני ישראל ממצרים להר סיני לקבל את התורה – אירעו להם בדרכם שתי מלחמות: המלחמה עם פרעה והמלחמה עם עמלק.

בפרשת השבוע מספרת התורה על ציווי הקב"ה כיצד יתנהגו בני ישראל במלחמות אלו. במלחמת פרעה היה הציווי:      "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", ואילו במלחמת עמלק: "צא הלחם בעמלק", מלחמה גשמית כפשוטה.

 

י. מה בין מלחמת מצרים למלחמת עמלק?

ההבדל בין שתי המלחמות הוא:

פרעה היה מאחורי בני ישראל. הוא לא עמד בין בני ישראל לבין הר סיני, כי אם בין בני ישראל לבין "הדגה אשר נאכל במצרים" וה"ואכלו את חלב הארץ". פרעה צעק שלא יתן להם את טוב ארץ מצרים, אלא אם כן יהיו עבדיו, אבל בין בני ישראל לבין מתן תורה לא עמד. לפיכך נקבע סדר של – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

לעומת זה – עמלק עמד בין בני ישראל לבין הר סיני – ולא דובר כאן על ארץ טובה ורחבה כי אם על מדבר, כפי שרז"ל מסבירים במדרש תנחומא את העובדה שהתורה ניתנה במדבר – ולא נתן לבני ישראל ללכת לקבל את התורה.

בשעה שיש מונע ומעכב את קבלת התורה, הרי למרות ש"הקול קול יעקב והידים ידי עשו", הידים שייכות לעשו, זה – חלקו, ככתוב: "ועל חרבך תחיה", – אך מאחר שיש מפריע לקבלת התורה – אין מתחשבים בכל חשבונות והולכים בכל הדרכים ובכל האופנים, ובלבד לקבל את התורה ולהתאחד אתה.

זה גם הטעם שנערכה מלחמה גשמית עם עמלק כפשוטה. לא היה זה ענין של "כוחי ועצם ידי" כי אם ענין של מלחמה לה' משום ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"[7].

 

יא. מלחמת עמלק קשורה במשה

בגלל העובדה שהמלחמה עם עמלק היתה משום קבלת התורה – היתה המלחמה, על כל פרטיה, קשורה במשה רבנו, מי שקיבל תורה מסיני.

המלחמה נבעה ממשה – משה הוא שאמר: בחר גו' וצא הלחם בעמלק, המלחמה החלה בתפלת משה, התנהלה ע"י אנשי משה, כפי האמור בתורת החסידות לגבי הפסוק: בחר לנו אנשים, אנשי משה, והנצחון בא ע"י יהושע – משרת משה.

 

יב. מלחמת עמלק למעלה מן הטבע

נצחון בני ישראל במלחמת עמלק היה למעלה מן הטבע. על־פי הטבע היה צריך עמלק לנצח כפי שמסופר בירושלמי[8] ש"עמלק – כשפן היה", ובחר אנשים כאלה, שלפי הטבע צריכים הם לחיות, ואותם שלח למלחמה. בכל זאת ניצחו אותו, שכן כשיוצאים למלחמה בכח התורה – וכאמור היו אלה "אנשי משה" שכל אחד מהם שהלך למלחמת עמלק ידע שאינו הולך בכחו ועוצם ידו כי אם בשליחות ובכוח משה, בשליחות ובכוח התורה – מנצחים למעלה מדרך הטבע.

 

יג. מצוות זכירת עמלק

מצוות זכירת עמלק היא בכל יום. ולכן משמש האמור גם כהוראה במלחמה עם "עמלק" הרוחני שבכל יום.

לגבי עמלק נאמר "אשר קרך": הוא צינן את בני ישראל מהתלהבותם לקבלת התורה.

בשעה שעמדו בני ישראל בהתלהבות הגדולה ביותר, התלהבות שהשפיעה על אומות העולם, כפי המשל לאמבטי רותחת המופיע במדרש תנחומא. הכל ראו שכאן אש אוכלה אז בא עמלק לצנן את בני ישראל מהתלהבותם לקבלת התורה.

וכשיש דבר המצנן מהתורה – יש לנו הוראה בהתאם לאמור: א) יש להשתמש בכל האמצעים להלחם בו, ובלבד לקבל את התורה. ב) יש לדעת שאין עושים זאת בכוחו ועוצם ידו, כי אם בכוחו של משה, בכח התורה.

 

יד. אמירת יתרו הכנה למתן תורה 

לגבי הפסוק "וישמע יתרו" אומרים רז"ל: "מה שמועה שמע ובא?

– מלחמת עמלק". השמועה הגיעה גם למדין, ואמירת יתרו: "עתה ידעתי" – היוותה הכנה למתן תורה, כאמור בזוהר.

כך גם עתה, כשיוצאים להלחם בעמלק הרוחני, בכוחו של משה, משפיע הדבר גם על מדין (ראה דרושי החלצו (בליקוטי תורה פ' מטות ובכ"מ), ודבר זה יהווה הכנה לגילוי וקבלת פנימיות התורה, שיגלה משיח צדקנו, בב"א.

(משיחת יו"ד שבט, תשט"ז)

 

 

מקורות

 


[1]  לקו"ד ח"ד תשא, א.

[2]  אבות פ"ה משנה כ"א.

[3]  שמו"ר א, לד.

[4]  ראה גם שיחת הרבי ש"פ וארא, תשי"א.

[5]  דברים ד, ד.

[6]  ראה לעיל ע' 97 הערה 53.

[7]  פרש"י עה"ת שמות יז, טז.

[8]  ר"ה סוף פ"ג.

 

פרסום תגובה חדשה

test email