פרשת כי תשא – העילוי של צדיק שיתעלה לדרגת בעל תשובה

הקראת כתבה
יום ראשון י״ג אדר א׳ ה׳תשע״ו
במאמר הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שהעילוי של צדיק הוא שיתעלה לדרגת בעל תשובה, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא, שמשיח ישיב את הצדיקים בתשובה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
כי תשא

 

ד"ה כי תשא (דש"פ שקלים) ה'תשכ"ב – נדפס בספר המאמרים ד' פרשיות חלק א' ע' עב ואילך, בהוצאת "המכון להפצת תורתו של משיח"

 

בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ז אד״ר, מבה״ח אד״ש ה׳תשכ״ב

 

כי[1] תשא את ראש בני ישראל וגו׳[2], ומסיים[3] שזהו ענין מחצית השקל, דקודם אומר לפקודיהם, שיתנו כופר נפשם, ולא יהי׳ דבר בלתי רצוי בפקוד אותם. וצריך להבין הדיוקים בזה, דהנה ענין מספר יש לומר בכמה ביטויים, ומדוע אומר לשון כי תשא, ובפרט שמסיים בלשון לפקודיהם גו׳ בפקוד אותם[4]. ועוד צריך להבין, דהנה מחצית השקל הו״ע כפרה על חטא העגל (לדעה א׳), כמ״ש בירושלמי[5] דהטעם על מחצית השקל הוא משום שחטאו במחצית היום, ועשרים גרה השקל, לכן מחציתו עשרה גרה לפי שחטאו ביו״ד דברות, ומזה מובן שהו״ע כפרה על חטא העגל, שזה הי׳ חטא עיקרי דהא אז חזרה זוהמתן[6], ומובן דמחצית השקל הו״ע התשובה בכלל, ולכן אינו מובן מה שממחצית השקל עשו את האדנים[7], יסוד המשכן, עד שמהם לומדים ענין בנין על גבי כלים[8]. ולהוסיף, שעיקר המשכן הוא עבודת הקרבנות[9] (כמו שנתבאר בהמשך ההילולא[10]), ולכאורה הו״ע תמידים כסדרם[11], ענין צדיקים, ולא ענין הבעלי תשובה.

 

ויובן[12] בהקדם ביאור מאחז״ל[13] במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, דלכאורה אינו מובן, דצדיק גמור שחי כל ימיו בתורה ומצוות עד שמעידה עליו תורה וקוראתו צדיק גמור, למה יגרע חלקו. ואף שהבעל תשובה עבודתו בחילא יתיר[14], מ״מ למה יגרע חלק הצדיק גמור. ויובן בהקדם מה שבעת התשובה דוסלחתי כדבריך[15] אמר והי׳ בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור[16], דנקרת הצור הוא שורש ומקור דצור, וצור הוא שורש ומקור האש. וצריך להבין מעלת יסוד האש, דמעלתו רואים עד שכללות הענינים למעלה נקראים על שם האש כביכול, הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא[17]. והנה, ההפרש בין האש לשאר היסודות[18] הוא בזה דהאש לבד הנה טבעו לעלות למעלה[19] ורוצה להפרד מהענינים בהם הוא מחובר, משא״כ בשאר היסודות אין מי שטבעו שירצה לעלות למעלה ולא להשאר כאן. ועד״ז למעלה, דאלקות הוא בתנועת הבדלה מהנבראים. והגם שאמרו רז״ל[20] עה״פ[21] ועלמות אין מספר אל תקרי ועלמות אלא ועולמות, מ״מ לא עיקר האלקות הוא מה שמהוה עולמות[22], ואפילו כשמהוה כמ״ש[23] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דזהו ענין עולמות בי״ע[24], מ״מ כל זה הוא שמי, הארה לבד, ורק ע״י ולכבודי דוקא. וזהו בדוגמת האש שמצד עצמו מובדל, ורק נמשך למטה ע״י דבר האוחזו. דהענין בזה הוא, כמו באדם, נבחר הבריאה[25], אשר בו נכללים כל עניני הבריאה, דבראשית[26] בשביל ישראל שנקראו ראשית כו׳[27], הנה יש בו דוגמת הג׳ עולמות, והו״ע מחשבה דיבור ומעשה. דמחשבה הוא שבזה נמצא ענין האותיות, ואע״פ שיש מקור שמשם נמשכו, מ״מ אין מקור זה במציאות, ונרגשים בתחילה במחשבה, אבל מ״מ, הנה הגם שאות הוא מלשון אתא[28] וגילוי, מ״מ הנה הגילוי הוא רק לעצמו ורק בהעלם. משא״כ בדיבור נרגש מקור האותיות ג״כ, מחשבה, ואינו כמחשבה, דמחשבה הו״ע יש מאין, ודיבור הוא גילוי ההעלם. וכמו שמבואר על יוצר אור[29] דקאי על יצירה, גילוי, ובורא חושך29 על בריאה, העלם. ולבוש המעשה נפרד, עד שהזולת מרגיש פעולת המעשה. וכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הנה כמו שבאדם יש מחשבה דיבור ומעשה, כמו״כ בעולמות יש בי״ע. דההמשכה היא משמי, וע״י כבודי, דאין כבוד אלא תורה[30], דההמשכה היא ע״י התורה, וכדאיתא במדרש[31] עה״פ[32] ואהי׳ אצלו אמון דאסתכל באורייתא כו׳, וע״י כבוד, נקרא ונמשך בשמי להאחז למטה. רק בתחילה הי׳ כל זה ע״י כי חפץ חסד הוא[33], אבל משנברא העולם, ומכל שכן אחרי מתן תורה, הוא ע״י עבודה דוקא, דע״י לימוד התורה קורא וממשיך השם לבי״ע.

 

והנה כשם שלמעלה ע״י ולכבודי ממשיך שמי ואח״כ נחלק בג׳ עולמות פרטיים, עד״ז הוא באדם, מאחר שהתורה נחלקת לג׳ קוין, דכולם מתחילים מתורה. דג׳ ענינים אלו הם ענין מחשבה דיבור ומעשה. דעבודה, הנה תפילות כנגד תמידים תקנום[34], ובקרבן איתא[35] דכהני בחשאי וברעותא דליבא, דאע״פ שבכלל במחשבה אין עונש על עניני מחשבה[36], מ״מ בקרבן הענין הוא דוקא בחשאי, העלם, ובזה גופא בעומק יותר, ברעותא דליבא. ובזמן הזה הו״ע עיון תפילה. ותורה הו״ע דיבור[37], כמ״ש חיים הם למוצאיהם[38], למוציאיהם בפה[39], דכשם שלמעלה ניתנה התורה ע״י וידבר ה׳ אל משה ויאמר ה׳ כו׳, כמו״כ הוא למטה. ואין זה סותר למה דאיתא[40] דתלמוד תורה כנגד כולם, דתורה היא למעלה מתפילה, וכאן רואים דתפילה היא מחשבה ותורה דיבור, אלא אדרבה, כיון שהתורה היא למעלה יותר, לכן באה למטה יותר. וכמו המשל דראי׳ ושמיעה[41], דשמיעה מקבלת רק רוחניות בערך הגשמיות שמקבלת ראי׳, וראי׳ תופסת דוקא גשמיות, כי ראי׳ היא למעלה יותר, ועד״ז הוא ג״כ בתורה ותפילה. ובאמת הם למעלה גם מראי׳ ושמיעה, דראי׳ תופס דוקא גשמי, משא״כ בתורה דהיא בין במחשבה בין בדיבור, דיש עיון וידיעת התורה ג״כ. ואע״פ שבמתן תורה ניתנה רק תורה שבכתב, ובתורה שבכתב העיקר הוא דיבור, ולכן עם הארץ דלא ידעי מאי קאמרי נמי מברך, משא״כ מי שיודע ואינו אומר יש כמה ספיקות אם יברך, מ״מ יש מצות ידיעת התורה ג״כ, וכמבואר ע״י רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו[42]. וגמילות חסדים הו״ע המעשה (כי גמילות חסדים היא למעלה גם מתורה). וע״י ג׳ ענינים אלו פועל בנין העולם שבו, ועי״ז בכללות ממשיך בבי״ע שמי, שיהי׳ בראתיו וכו׳.

 

והנה לבד זאת דלאש צ״ל דבר האוחזו, יש גם עוד ענין דצ״ל ענין אש אוכלה, דאופן אחיזת האש הוא דוקא כשמכלה דבר הנשרף, היינו ע״י ביטול. ומה שצ״ל ענין הביטול הוא גם בעבודת התפילה, כשהוא כעבדא קמי מרי׳[43], מ״מ צ״ל זהירות וביטול בכמה ענינים, דיש ההכנות והסרת הבלבולים וזהירות שלא יהי׳ ענין ישות וכו׳, ועאכו״כ בתורה, שזהו בשכל אנושי ובדיבור, שצ״ל זהירות שלא ישכח את נותן התורה, כדאיתא בגמרא[44] שלא בירכו כו׳, ומכל שכן במצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, מכל שכן שצ״ל זהירות מענין הישות. דע״י הביטול, יכול האש להאחז. ובאמת, הנה בתורה עבודה וגמילות חסדים למטה צ״ל זהירות יותר שיהי׳ הביטול. דלמעלה, הנה המשכת האור (היינו האש) היא בכלים, ובזה בחיצוניות ובפנימיות הכלים, וכל שלמטה יותר הוא יותר במציאות, דזה יובן בדוגמת האדם, דנברא בצלמנו[45], וכיון שהנפש היא בצלמנו, מצד זה גם הגוף משתוה. דבגוף יש ראש גוף רגל, מחשבה דיבור ומעשה, דמחשבה היא בראש, ודיבור בגוף, שנמשך מהבל הלב, ואע״פ שיוצא מהפה, תחתית הראש, הנה מ״מ נמשך מהבל הלב, דדיבור הוא לבוש ומשרת למדות[46], ורק שבה׳ מוצאות דדיבור מצטיירות האותיות[47], ומעשה בעיקר הוא ברגל. והנה, בג׳ ענינים אלו, הנה בראש הוא עיקר החיות, הן מצד שלכל אבר נמשך החיות מהראש, והן מצד הראש גופא, הנה בו החיות מעולה. ולכאורה הי׳ צ״ל הראש גדול מהגוף, ולפועל רואים להיפך, דלגבי הגוף ומכל שכן לגבי הרגל הוא דק יותר וכו׳. והטעם הוא, כי כל מה שקרוב יותר להחיות, הנה הוא מעט יותר במציאות. וכמו״כ למעלה דאיהו וחיוהי חד[48] הו״ע המוחין[49], ואיהו וגרמוהי חד48 הו״ע מדות49, ובמוחין היחוד הוא עמוק יותר, ובמדות [חג״ת] יותר מנה״י דלבר מגופא, ובחב״ד גופא הוא יותר בחכמה כמ״ש בתניא[50] בהגה״ה דבחכמה שורה אוא״ס, והוא לבדו הוא ואין זולתו זוהי מדריגת החכמה, כי חכמה מקור כל החיות, לכן הוא בביטול יותר. והנה בכל ג׳ ענינים אלו צ״ל המשכת אש אוכלה, ועי״ז נמשך בבי״ע.

 

והנה מזה שיש כל הזהירות שיהי׳ אש אוכלה, מוכח דיכול להיות שלא כן. דלעו״ז דביטול הו״ע הגאוה, שהוא ראשית גוים[51] ומקור לכל מיני רע. וזה יכול להיות ג״כ בראש גוף ורגל, לא רק ראש, שיש לו במה להתגאות, אלא אפילו ברגל כתיב[52] אל תבואני רגל גאוה. וכאשר יש מדת הגאוה, אין ענין האש נמשך כלל. והנה הצדיק, ע״י הביטול שלו הוא בונה עולמות, אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך אינו יכול לקחת מהאש, כי אין כלים לזה, וצריך לקחת מהצור, מקור האש, ומשם נמשך הסליחה ומחילה. וע״ז אומר ושמתיך כו׳, דכשיש ענין והי׳ בעבור כבודי, ואין כבוד אלא תורה, היינו שאין תורה, אזי ויעבור הוי׳ גו׳[53], הוי׳ קודם שחטא הוי׳ לאחר שחטא[54], רק אז ממשיך ממדריגה שאומר הנה מקום אתי, דמקום הוא סדר ההשתלשלות ובפרט מלכות, שורש ומקור בי״ע, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו[55], דאתרי טפילה לי[56], ומשם נמשך הסליחה. דזהו ענין צור, העלם שאינו במציאות, בהעלם יותר גם מאש שבגחלת, דאז דרוש רק מפוח לגלותו, אבל מצור נתגלה רק ע״י הכאה[57], דזהו ענין חילא יתיר, ומצד החילא יתיר, לכן ממשיך משם.

 

אך צריך להבין, דמכיון שצריך כאן להיות סליחה ומחילה, עניני חסדים, מדוע נמשך דוקא ע״י גבורות והכאה. וביאור הענין הוא, דאיתא[58] לית שמאלא בהאי עתיקא. דהנה יש ג׳ ענינים בגבורות. א׳ ריבוי החיות, וע״ד החילוק בין בהמה, דנוחה ושקטה, וחי׳, שהיא בזריזות. והגם דכתיב ורב תבואות בכח שור[59], וכשור לעול וכחמור למשא[60], מ״מ בגלוי ניכר הזריזות בחי׳, ולכן נקראת חי׳. ב׳ דמגיע עד למקבל במקום רחוק, וכמו דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב[61], דמשמע שבאותם הדברים, הנה אם לא מצד רתיחות הדמים בלב לא יגיעו עד לב המקבל. ג׳ ריבוי התחלקות, וכמו בגבורות גשמים[62] דלכל טיפה יש מעין מיוחד כדאיתא בגמרא[63], דאם לאו הי׳ העולם חרב, ודוקא ע״י גבורה נעשה ריבוי, כמ״ש[64] וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, דדוקא ע״י יצחק, גבורה, הי׳ ריבוי זרעו. וכמו״כ בענין הצור, דלית שמאלא בהאי עתיקא, דגבורה שם פירושו השפעה ותוקף ההשפעה, דאפילו מקבל שלא הי׳ יכול לקבל, הנה אז מקבל ג״כ, ובתוקף. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, דהצדיק גמור לוקח מאש, חסדים, משא״כ בעל תשובה לוקח מצור, חילא יתיר.

 

אבל עדיין אינו מובן למה יגרע חלק הצדיק גמור. והנה ע״ז אומרים משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא[65], וע״ד במשה רבינו ע״ה שבא למעלת ענין התשובה ע״י ושמתיך בנקרת הצור, דמקודם היתה עבודתו רק בקו צדיק, ואח״כ נתעלה גם למדריגת בעל תשובה. וכמו״כ בכאו״א הנה יש בו ניצוץ של משיח כמ״ש הבעש״ט[66], וזה מגלה (רופט אַרויס) משה רבינו בכאו״א, וכמ״ש באגה״ק[67] דע״י המשיח פרטי, הנה יבוא עד לענין ושמתיך בנקרת הצור, שהו״ע משיח הכללי.

 

והנה זהו ענין מחצית השקל לתקן על חטא העגל והזוהמא שירדה, דביום פקדי ופקדתי גו׳[68], וזהו לדעה א׳, שמחצית השקל היא כפרה על העגל. ולדעה ב׳ הו״ע הקדים הקב״ה רפואה למכה[69], היינו כשאין חטא, והוי עילוי בעבודת הצדיקים, והרוח תשוב אל האלקים גו׳[70], שזהו ענין ויפח[71] דמאן דנפח מתוכי׳ נפח[72]. וממחצית השקל נעשו האדנים, יסוד המשכן, היינו העילוי אפילו בעבודת הצדיקים, ועי״ז נעשה עילוי גם במשה, לא רק תשובה דמאן דנפח כו׳ אלא גם עד הצור, וע״י עבודה זו יומשך כל זה עד בראתיו כו׳ עד למטה מטה, עד שיהי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר[73].

 

 

מקורות והערות



[1]לכללות מאמר זה – ראה ד״ה לא תבערו אש דש״פ ויקהל תרל״א (לא נדפס לע״ע. והוא ד״ה כי ביום הזה יכפר וד״ה השיבנו תרל״א (סה״מ תר״ל ע׳ שט ואילך. שיד ואילך) בתוס׳ התחלה וסיום, ומיוסד על ד״ה כי ביום הזה יכפר בלקו״ת אחרי כה, ג ואילך. ד״ה הנ״ל במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א בתחלתו. אוה״ת דרושים ליוהכ״פ (כרך ה) ע׳ ב׳קכח ואילך). וראה גם ד״ה בורא ניב שפתים תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ מז ואילך). לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת תשכ״א (לקמן ח״ב ע׳ כא ואילך).

[2]תשא ל, יב.

[3]שם, יג.

[4]ראה אוה״ח עה״פ. רד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קמו). דש״פ תשא העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתצג). תשי״א (לעיל ע׳ א; ג). ועוד.

[5]שקלים פ״ב סה״ג. וראה גם פסיקתא דר״כ פ׳ שקלים. תנחומא תשא י-יא.

[6]שבת קמו, א. זהר ח״א נב, ב. ח״ב קצג, ב.

[7]מגילה כט, ב. ירושלמי שקלים פ״א ה״א. פרש״י תשא ל, טו. טז.

[8]ירושלמי שבת פ״ז ה״ב. פי״ב ריש ה״א.

[9]ראה רמב״ם ריש הל׳ בית הבחירה.

[10]ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ב (סה״מ תש״י ס״ע 112 ואילך).

[11]נוסח תפלת מוסף.

[12]בכל הבא לקמן – ראה ד״ה לא תבערו אש הנ״ל (וסה״מ תר״ל שם ע׳ שט ואילך), ושאר מקומות שבהערה 1.

[13]רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד (מברכות לד, ב).

[14]זח״א קכט, ב. אגה״ת ספ״ח. ובכ״מ.

[15]תנחומא פקודי יא. פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. תוד״ה כדי – ב״ק פב, א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 570 הערה 10.

[16]תשא לג, כב.

[17]ואתחנן ד, כד. עקב ט, ג.

[18]ראה לקו״ת שה״ש ד, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ט ע׳ רכו ואילך. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך אש. וש״נ. המשך מים רבים תרל״ו פק״ה (ע׳ קט) ואילך. ועוד.

[19]ראה במדב״ר פי״ד, ב. זח״ב כד, א (ובהנסמן בנצו״ז שם). רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ד ה״ב. תניא רפי״ט. לקו״ת נצבים מד, ג. ובכ״מ.

[20]שה״ש ו, ח.

[21]ראה זח״ג עא, ב. תקו״ז בהקדמה קרוב לסופה (יד, ריש ע״ב). אגה״ק סכ״ט (קנא, א). וראה גם זח״ג נח, ב. ע״ז לה, ב.

[22]תו״א מג״א צט, ב. לקו״ת שה״ש ח, א.

[23]ישעי׳ מז, ג.

[24]ראה לקו״ת בלק סז, א ואילך. שם סט, ג. ובכ״מ.

[25]ראה זח״ג מח, א. לקו״ש חכ״ד ע׳ 627 הערה ד״ה בחיר הנבראים. וש״נ.

[26]בראשית א, א.

[27]תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. פס״ז, לק״ט, רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.

[28]ל׳ הכתוב – ישעי׳ כא, יב. ראה תו״א מקץ מב, ב. אוה״ת בשלח ס״ע שצא. ובכ״מ.

[29]ישעי׳ מה, ז. ראה לקו״ת שמע״צ פ, ב. ובכ״מ.

[30]אבות פ״ו מ״ג.

[31]ראה ב״ר בתחלתו. זח״ב קסא, סע״א-ב.

[32]משלי ח, ל.

[33]ל׳ הכתוב – מיכה ז, יח. ראה ע״ח שער הכללים רפ״א. לקו״ת נצבים מז, ב. ר״ה נח, ב. ובכ״מ.

[34]ברכות כו, ב.

[35]ראה זח״ג לט, א. פח, ב. קעז, ב.

[36]ראה (בדיני קרבנות) זבחים כט, ב. רמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״ח ה״ב.

[37]ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז שבהערה 42. תניא רפל״ז. ספמ״ט. תו״א יתרו קח, סע״ג ואילך. שם קי, א ואילך. לקו״ת חוקת נז, א. ועוד. וראה גם לקו״ש חט״ו ס״ע 326-7.

[38]משלי ד, כב.

[39]עירובין נד, א.

[40]פאה פ״א מ״א.

[41]ראה מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ רו. תקס״ט ע׳ פט-צ. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ט. אוה״ת וירא קד, א ואילך. ואתחנן ע׳ סב. ובכ״מ.

[42]פ״ב הי״ב. וש״נ.

[43]ראה שבת י, א. זח״ג רכג, א. שו״ע או״ח סצ״ה ס״ג.

[44]ב״מ פה, ריש ע״ב. וש״נ. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 3. וש״נ.

[45]בראשית א, כו-כז.

[46]קונטרס לימוד החסידות פ״ב (ע׳ 4. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלג). סה״מ תש״ב ע׳ 103. סה״ש תש״ג ע׳ 97-8 (לקו״ד ח״ג תמג, א ואילך). אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א חי״ח ע׳ תקנח.

[47]ראה אגה״ק ס״ה. ובכ״מ.

[48]תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.

[49]ראה תו״א יתרו עא, א. לקו״ת שה״ש לט, ג. אוה״ת וירא (כרך ד) תשדמ, סע״א ואילך. קיצורים והערות לתניא ע׳ קה. סה״מ תרנ״ג ע׳ רכח. המשך תער״ב ח״א פקנ״ג (ע׳ שא ואילך). סה״מ תש״ח ע׳ 161, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (כו) שם.

[50]פל״ה.

[51]ל׳ הכתוב – בלק כד, כ. ראה תו״ח תצוה תקמב, סע״א-ב. המשך מצה זו תר״ם ע׳ לו. סה״מ תרנ״ה ע׳ כ. ובכ״מ.

[52]תהלים לו, יב.

[53]תשא לד, ו.

[54]ראה ר״ה יז, ב. פרש״י עה״פ.

[55]ב״ר פס״ח, ט.

[56]שמו״ר פמ״ה, ו.

[57]ראה המשך תרס״ו ע׳ פ ואילך. שם ע׳ קפג. ובכ״מ.

[58]זח״ג קכט, א.

[59]משלי יד, ד.

[60]ע״ז ה, ב.

[61]ספר הישר לר״ת שער יג. הובא בשל״ה סט, א.

[62]ל׳ חז״ל – ריש תענית. ראה לקו״ת ס״פ ואתחנן (יג, ג). שמע״צ צב, ד. סידור (עם דא״ח) סא, ד. רסד, ב. ובכ״מ.

[63]ראה ב״ב טז, סע״א.

[64]יהושע כד, ג.

[65]הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. האזינו עה, סע״ב. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.

[66]מאור עינים ס״פ פינחס. וראה גם סה״מ תרמ״ג ע׳ ע.

[67]סוס״ד.

[68]תשא לב, לד.

[69]ראה זח״ב רכד, א.

[70]קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.

[71]בראשית ב, ז.

[72]תניא רפ״ב בשם הזהר. וראה גם אגה״ת פ״ד. פ״ה. ועוד. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״כ ע׳ קלא. וש״נ. סה״מ ראש השנה ע׳ שו, ובהנסמן שם הערה 37.

[73]ישעי׳ מ, ה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email