תנועת החסידות וההתנגדות לה

יום רביעי י״ד אדר ב׳ ה׳תשע״ו
בתקופה בה מתרחש סיפורנו היה מצב היהודים במזרח אירופה וגם במרכזה, בכי רע. היה זה לאחר שדעכו התקוות שהפיחו התנועות ה"משיחיות" בראשות משיחי השקר שבתאי צבי ויעקב פראנק, והיהודים המאוכזבים היו על סף ייאוש….

 

 

בתקופה בה מתרחש סיפורנו היה מצב היהודים במזרח אירופה וגם במרכזה, בכי רע. היה זה לאחר שדעכו התקוות שהפיחו התנועות ה"משיחיות" בראשות משיחי השקר שבתאי צבי ויעקב פראנק, והיהודים המאוכזבים היו על סף ייאוש.

במצב זה, ראתה לעצמה המנהיגות הרוחנית של הקהילות היהודיות תפקיד ראשון במעלה לבלום כל תנועה חדשה ולשמור על הקיים. אולם, ככל שתפיסה זו הייתה נכונה באופן תיאורטי, כך נערמו קשיים גדלים והולכים בשמירת הקיים ובביצור העמדות.

 

הופעת הבעל-שם-טוב

כמו שזה קורה בעתות מצוקה, גבר גם עתה הקיטוב בין שכבות העם השונות, בין השכבה המנהיגה של בעלי-בתים עשירים, שנשענה על הלמדנים תופשי התורה ובין דלת העם ופשוטי "עמך", שלרוב בקושי ידעו קרוא וכתוב – אם כי ברובם המכריע קיימו מצוות מתוך מסירות נפש, הרי שבשל צוק העתים וקשיי הפרנסה, לא היה בידם ללמוד תורה ולעתים אף לא הבינו את אשר הם מתפללים.

על רקע זה נוצרו חיכוכים בין "ראשי אלפי ישראל" הרבנים, ראשי הישיבות הגדולות ונושאי כליהם ובין העם הפשוט, שסבל לא רק מנגישות השלטון הגויי העוין, אלא גם מיחס של בוז וביטול מצד אחים, שהתנשאו עליהם על סמך למדנותם, או בשל עושרם.

בשיטת הלימוד נוצרה במרוצת הזמן, במיוחד בליטא, שיטה שגרסה פלפול לשם פלפול והעמקה. היא מיעטה בחשיבות העבודה שבלב – התפילה, ביטלה את אמירת התהלים – שהייתה נהוגה בקרב השכבות העממיות – כדבר לא נחוץ וכביטול זמן, והעמיקה את הפער בין השכבות השונות.

ואם לא די בכך, הרי שבעקבות הניסיון המר עם הכתות של משיחי השקר, שהפילו חללים רבים מישראל, גברה הנטייה להסתייג מלימוד הקבלה ולהתייחס בחשדנות מהולה בבוז לכל מי שעוסק ברזין דאורייתא.

על רקע זה הופיע רבינו הבעל-שם-טוב – שקדמה לו פעילותה הממושכת של חבורת ה"צדיקים הנסתרים" ובעלי שם אחרים, ו"החיה את העצמות היבשות". לא לחינם תואר בספרי החסידות מצבו של עם ישראל באותם ימים, כמצבו של חולה, שנתון בעילפון עמוק, ואילו בואו של הבעל-שם-טוב מוצג כהופעתו של רופא, המעורר את החולה מעלפונו.

 

חשיבותו של היהודי הפשוט

הבעל-שם-טוב בא להעלות את היהודי הפשוט, התמים, שמסיבות שונות, לרוב לא באשמתו, לא זכה להתעלות בלימוד התורה – לדרגת "ישראל אשר בך אתפאר".

הוא לא שלל, חלילה, את לימוד התורה, אלא לימד כי גם היהודי הפשוט, שלא זכה ללמוד, יכול להיות יהודי טוב, אם מקיים את המצוות בשמחה, מתפלל בדביקות, עושה צדקה וחסד כפי כוחו ואוהב את רעהו היהודי כמוהו.

בכך שלל הבעל-שם-טוב, למעשה, את ה"מונופול" שנטלו לעצמם הלמדנים, אשר ביטלו את "עמי הארצות" כעפרא דארעא ואף שנאו אותם, בניגוד לכללי אהבת ישראל, הקשורים בכללי אהבת ה' ואהבת התורה.

הבעל-שם-טוב הורה לשומעי לקחו לעבוד את ה' בשמחה, להתפלל בדביקות, לחלק ביניהם את כל מה שיש להם ולהאמין אמונה תמה, במה שאומרים חז"ל "צדיק גוזר – הקדוש-ברוך-הוא מקיים".

אין תמיהה כי עקרונות אלה, שהיו פשוטים ומובנים לכול, כמו גם הנימה הלבבית בה נאמרו הדברים – משכו המונים ועד מהרה נהרו רבים אל הבעל-שם-טוב ואל בחירי תלמידיו.

אולם, מיד בראשיתה, נתקלה התנועה החסידית הצעירה בהתנגדות נמרצת מצד חוגי הלמדנים. הם הביטו עליה בחשדנות, בראותם בה חידוש הבא להמעיט את ערך הלימוד ולהשוות בין קטן וגדול – בין הלמדן השוקד על דלתות התורה יומם ולילה ובין הבור, עליו נאמר במסכת אבות "כי לא עם הארץ חסיד".

בד בבד עם ההתנגדות העקרונית, שללו ראשי הקהילות את מה שתואר "פולחן הצדיק", העושה נפלאות ופועל ישועות כדי לסייע לפונים אליו.

 

המתנגדים והמשכילים יחד

אם נוסיף לכאן את ההבדלים האובייקטיביים שבצבצו מיד בתחילה וגרמו לעמידה נפרדת של עדת החסידים משאר שלומי האמונים – כגון נוסח התפילה (החסידים התפללו בנוסח האר"י), הסכינים המלוטשות, בהן הקפידו השוחטים נאמני הבעל- שם-טוב – נקל להבין את עוצמת ההתנגדות, שבחייו של הבעל-שם-טוב לבשה בעיקר צורה של הסתייגות ורק בחיי ממשיך דרכו המגיד ממעזריטש, הגיעה לידי מעשים של ממש, כפי שיתואר לקמן.

באותם ימים עמד בראש עולם התורה הליטאי הגאון מוילנה. סביבו התקבצו ראשי ישיבה ידועי שם, שראו בתופעה החדשה סכנה להגמוניה של התורה – וממילא של עצמם.

אלמנט נוסף, שלילי, שנוסף מאוחר יותר למלחמה נגד התנועה החסידית, בא, למרבה הפרדוקס מחוגי המשכילים, מחבלי כרם בית ישראל. הם, בחושם המחודד, גילו, כי דווקא החסידים הם אלה שיעמדו בדרכם לביצוע ה"תיקונים", שביקשו לנעוץ בחומות היהדות.

הללו עשו אפוא יד אחת עם חוגי המתנגדים לחסידות – כדי לסלק מדרכם את מה שנראה להם, בצדק, כסכנה לביצוע מזימתם.

 

הויכוח בשקלוב והחרם

בשנות חייו האחרונות של המגיד ממעזריטש, גברה ההתנגדות לחסידות. כדי לשכך את ההתנגדות, נשלח רבינו הזקן בשליחות חשאית למרכזי התורה שבמדינה, ובכל מקום אליו הגיע, הצליח, בהופעתו המתונה והמרשימה, לגייס תומכים לתנועת הבעל-שם-טוב וכן מעריצים שהעריכו את למדנותו המופלגת.

היו מקומות, כמו שקלוב, למשל, בהם לא גילה הרבי את זהותו ורק לאחר שעזב, בתום כמה ימי השתעשעות בתורה עם גדולי המקום, הגאונים ר' יוסף כולבו ור' חנוך שיק, נודע לתושבי העיר, כי אורחם היה לא אחר מאשר רבי שניאור זלמן הנודע כ"מגיד מליאזנא", מתלמידיו הצעירים של המגיד ממעזריטש.

בשנת תקל"ב נערך בשקלוב ויכוח פומבי בין החסידים למתנגדיהם. המגיד שלח לויכוח את רבינו הזקן וכן את רבי אברהם מקאליסק, כדי שיסבירו את דרכה של התנועה החסידית. הם עשו זאת בהצלחה ודחו את כלל הטענות נגד החסידות.

הויכוח בשקלוב נסתיים, אפוא, בגינוי נמרץ של התנועה החסידית תוך תיאור החסידים והחסידות כסכנה לסדר ולנורמות המקובלים של היהדות החרדית. דו"ח ברוח זו, בחתימת בית-הדין של שקלוב, נשלח לגאון מוילנה. החסידים תוארו בו כמורדים וכופרים, בעלי נטיות אליליות.

בעלי לשון-הרע הביאו את דיבת החסידים רעה אל הגאון מוילנה והוא, בתמימותו, האמין להם ולא בדק את אמיתות הדברים.

הגיעו הדברים לידי כך, שלפי המסופר באו אליו ומסרו, כי ראו חסידים בט' באב אוכלים בשר ושותים יין! הדבר היה אמת לאמיתה, אך הגאון שכח לחקור ולגלות כי היה זה ט' באב שחל להיות בשבת והצום נדחה ליום א'".

וכך, בשעה שכתב-שטנה ארסי בשם "זמיר עריצים", שנתחבר על-ידי מחבר אלמוני, נשלח לכל מושבות היהודים ובו דברי בלע קשים נגד החסידות והחסידים – פרסם הגאון מוילנה ובית-דינו חרם על החסידים. היה זה בח' ניסן תקל"ב, שנה שהייתה קריטית לתנועה החסידית הצעירה.

 

חרם נגדי

אחד הקורבנות הראשונים של המתקפה שיצאה מוילנה – היה רבי לוי יצחק (מברדיצ'וב) שהיה באותו זמן אב בית-דין של קהילות פינסק.

בני קהילתו, שידעו על נטייתו אחר המגיד ממעזריטש, התפלגו, כאשר חלק מתנגד לדרכי הרב וחלק תומך בו. בהיעדרו של רבי לוי יצחק – שנסע אל רבו למעזריטש – גברו מתנגדיו שהעבירוהו מכהונתו ומינו במקומו את אביגדור חיימוביץ, שהתפרסם מאוחר יותר כמי שעמד במרכזי המלשינות נגד רבינו הזקן, בעת מעצרו השני. ה"רב" החדש יזם שורה של צעדי התנכלות קשים ואכזריים נגד בני-משפחתו של רבי לוי יצחק.

הנסיבות הביאו את תלמידי המגיד להחלטה קשה. הם שקלו את המצב והחליטו לצאת בחרם נגדי, במיוחד נגד אלה שחתמו על החרם ובראשם מי שתפס את כס הרבנות של רבי לוי יצחק, בניגוד לדין תורה.

חסידים מספרים כי המגיד, בשמעו על החלטת תלמידיו, אמר כי ההחלטה על החרם נגד המתנגדים קיצרה את חייו. אולם, יחד עם זאת ניבא, כי החסידים ינחלו ניצחון במחלוקת הנטושה ויד החסידים תהיה על העליונה.

יצוין, כי גם בשנים המאוחרות יותר, כאשר ניסו רבי אהרון מקרלין ורבי וולף מז'יטומיר לשכנע את רבינו הזקן להטיל חרם על המתנגדים – התנגד לכך בתוקף.

רבינו הזקן הסביר כי לבד זאת שהדבר אסור על-פי תורה, וכן יגרום לחילול השם מיידי, הנה כשמחרימים מישהו, מנתקים אותו משורש נשמתו ועלול הוא ליפול לזרועות הכפירה חס ושלום, ואיך לך חילול השם גדול מזה.

 

פגישה עם הגר"א

לאחר פטירת המגיד ממזריטש בי"ט כסלו תקל"ג, שבו תלמידיו הבכירים, כל אחד לעירו, והמשיכו להפיץ את תורת החסידות. בתנאים הקשים שנוצרו, עלתה גם בעיית ההנהגה, לאחר שבנו של המגיד, רבי אברהם ה"מלאך" סירב ללבוש את אדרת המנהיגות. התלמידים נתנו את עיניהם בוותיק תלמידי המגיד, רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שכונה גם על שם עירו "הורודוקר".

כאשר גם הוא סירב, הוקם ועד מנהל, בראשותו של רבינו הזקן, עליו הוטל לעבד תוכנית פעולה. התוכנית כללה חלוקה אזורית, שבכל אזור יהיה אחד התלמידים אחראי להפצת תורת החסידות ומשם יערוך ביקורים בסביבה הקרובה והרחוקה. רבינו הזקן נטל על עצמו את התפקיד לבקר מפעם לפעם במרכזים האזוריים, כדי לחזק את התנועה ולהרחיב את השפעתה.

התפקיד שהוטל על אדמו"ר הזקן היה הקשה ביותר, כי ה"אזור" שלו כלל את ליטא, עם וילנה, שהייתה מרכז ההתנגדות העיקשת ובה ישב הגר"א בכבודו ובעצמו.

כדי 'לכבוש' יעד זה ולשכך את ההתנגדות, פעל רבינו הזקן יחד עם רבי מנחם מענדל מהורודוק. הם החליטו לבקר אצל הגר"א ולנסות לשכנעו, כי ההתנגדות לחסידות ולחסידים מתבססת על אי הבנה.

רבינו הזקן ורבי מנחם מענדל ניסו פעמיים להתקבל אצל הגאון, שסירב לקבלם, וטען כי אסור להתווכח עימם. כאשר לחצו עליו גדולי וילנה שיקבל את מנהיגי החסידים, נסע מן העיר ולא שב, עד אשר עזבו שני השליחים. הם נסעו לשקלוב וניסו אף שם לעורר ויכוח פומבי עם ראשי העיר ורבניה, אך לשווא.

מסופר, כי כל ימיו היה רבי מנחם מענדל מהורודוק מצטער על כך שלא נכנס בכוח אל הגר"א, בטענו, כי אם היו נכנסים ומדברים עם הגאון, היה הדבר נגמר בטוב.

 

בדרך לארץ ישראל

המצב הקשה, הביא את רבי מנחם מענדל הורודוקר להחלטה לעלות לארץ ישראל.

בינתיים ייסד רבינו הזקן בעירו, ליאזנא, ישיבה בה למדו תלמידים מובחרים, שהתחלקו לשלוש קבוצות ("חדרים") בהן למדו גמרא וחסידות ברמה גבוהה. ישיבה זו בה למדו גם שלושת אחיו של אדמו"ר הזקן, רבי יהודה לייב, רבי מרדכי ורבי משה, התקיימה עשרים שנה והוציאה רבנים חסידיים רבים, שסייעו בהפצת רעיונות החסידות.

כאשר החליט רבי מנחם מענדל הורודוקר לעלות לארץ ישראל, בחברת רבי אברהם קאליסקד ורבי ישראל מפולוצק, שקל רבינו הזקן להילוות עימהם.

ואכן, בחול המועד פסח, הודיע הרבי למשפחתו ולמקורביו שהוא נוסע. לאחר פרידה נרגשת, יצאה השיירה, שכללה גם את אחיו של רבינו ומשפחותיהם וכן את התלמידים משני ה"חדרים" הגבוהים, בדרכם למוהילוב. הם עצרו במקומות רבים בהם האזין הרבי להפצרת היהודים לא להשאיר אותם כצאן בלי רועה, ולשנות את החלטתו.

שלושה שבועות עשה רבינו הזקן במוהילוב, בחברת רעיו. לאחר מכן נסעו רבי מנחם מענדל ורבי אברהם מקאליסק והנלווים אליהם, ואילו רבינו הזקן נשאר במוהילוב. לאחר שבועיים הודיע כי שינה את החלטתו ובכוונתו לחזור.

 

הפסקת אש לשלוש שנים

בחודש אלול תקל"ז, יצא רבינו הזקן בדרכו חזרה לעירו. השיירה עשתה את דרכה לאיטה ורק באמצע שבט תקל"ח הגיעה לליאזנא.

על רבינו הזקן עברו עתה שלוש שנים שקטות, מעין "שביתת נשק", שאפשרו לו להתרכז בישיבתו ולהרחיב את לימוד החסידות, תוך פיתוח שיטת חב"ד.

המחלוקת התלקחה שוב, עם הופעת הספר "תולדות יעקב יוסף" שחיבר רבי יוסף הכהן מפולנאה, ובו ביקורת גלויה על כמה מהנהגותיהם של המתנגדים.

הספר נדון לשריפה בערים רבות, ובשלהי הקיץ של אותה שנה, חתם הגאון מוילנה, יחד עם ר' שמואל, ראש בית דינו, על פנייה הקוראת לנקוט צעדים חריפים נגד החסידים. בעקבות פנייה זו חודשו האיסורים והחרמות נגד החסידים במעוזי המתנגדים, דוגמת בריסק, סלוצק, שקלוב, ועוד.

אולם הנגישות רק גרמו להתפתחותם של החסידים:

בעוד שבעבר יכלו החסידים להתפלל בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש של המתנגדים, הרי כעת בעקבות הרדיפות נאלצו להיפרד ולייסד בתי-כנסת משלהם, כך שלפתע צצו בתי-כנסת ובתי-מדרש חסידיים כפטריות אחר הגשם, על אפם ועל חמתם של המתנגדים.

תוצאה דומה הייתה לויכוח על השחיטה, בעניין הסכינים המלוטשות, שהחסידים הקפידו עליהן, לפי הוראת רבינו הזקן: בעוד שקודם לכן קרה לא אחת שקהילות של מתנגדים הסכימו להעסקת שוחט חסידי בבית-השחיטה המקומי, הרי שעם התגברות הרדיפות, נאלצו החסידים לארגן לעצמם שחיטה נפרדת.

 

הויכוח במינסק

בשנת תקמ"ג נערך במינסק ויכוח פומבי בין גדולי המתנגדים לבין רבינו הזקן.

ראשי המתנגדים העלו השגות נגד כמה מעקרונות החסידות, דוגמת אמירת תהלים ותפילה של האנשים הפשוטים, שלרוב אינם מבינים אפילו את פירוש המילים שמוציאם מפיהם.

דבר זה – טענו – נותן הרגשה של חשיבות לעמי הארצות, כבוד שאינו מגיע להם וממילא משפיל את ערך הלימוד ואת ערכם של תלמידי-החכמים. יתר-על-כן, אמרו, דומה כי התנהגות זו מכחישה את שאמרו חז"ל "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ".

טענה נוספת שהעלו, הייתה כי לפי מה שלימד הבעל-שם-טוב הרי שגם גאון וצדיק, צריך לעבוד את ה' בדרכי תשובה.

הם שללו גישה זו בתוקף וטענו, כי משווה היא את הגאונים ואת הלמדנים עם עבריינים ופושעי ישראל: כשם שהללו חייבים לחזור בתשובה – כך גם אלה. הייתכן?! – טענו – הרי זה נוגד את כבוד התורה ואת כבודם של תלמידי-החכמים הנובע ויונק את כוחו מכבוד התורה!

הם הוסיפו ואמרו כי גישה זו עומדת בסתירה לתורה שבכתב ושבעל פה, אשר רואה בצדיק "יסוד עולם" ובתלמידי-החכמים, "המרבים שלום בעולם" – את בוני העולם.

רבינו הזקן דחה את טענותיהם בטוב טעם ודעת, כשהוא מפליג בשבחם של היהודים הפשוטים, בעלי האמונה התמימה, אשר מסיבות שונות לא יכלו ללמוד ולהעלות את רמתם התורנית.

הם נמשלים לסנה – אמר – שהוא הנמוך והשפל שבצמחים ובכל זאת בו בחר ה' להופיע, כאשר נתגלה לפני משה רבינו ובישר לו על הגאולה העתידה ממצרים. האמונה התמימה והתשוקה אל ה' ואל קיום מצוות התורה היא בבחינת "לבת אש" המצויה דווקא בסנה – היהודים הפשוטים והתמימים – אמר רבינו הזקן.

גם בקשר למושג התשובה לגבי צדיקים, השיב רבינו הזקן בדוגמא הלקוחה מהתגלות ה' למשה רבינו בסנה הבוער.

נאמר שם כי משה אמר: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה" היינו לשון תשובה, כי בראות משה רבינו, שלבת האש מצויה דווקא בסנה, התעוררו בליבו הרהורי תשובה והוא 'שינה כיוון', כדי לחזור ולראות מה מתרחש לנגד עיניו.

אצל משה רבינו, שהיה צדיק גמור, שונה כמובן מושג התשובה מאשר אצל יהודי פשוט. "אסורה ואראה", פירושו שאפילו הצדיק הגמור אינו יכול להיות שרוי במצב סטאטי, של 'דריכה במקום', אלא עליו לשאוף להשגת מדרגות נעלות יותר וזהו מושג התשובה לגביו.

בסיכום דברי תשובתו אמר רבינו הזקן כי ההתגלות של ה' למשה רבינו, לא הייתה 'פרטית' אלא הוראה כללית לכל הדורות, לאמור, שהמנהיג היהודי צריך לחפש את לבת האש ב"סנה", היינו בליבותיהם של היהודים הפשוטים, וכאשר ימצא שם את זיק התשוקה, את מה שקרוי "הנקודה היהודית", עליו לעשות הכול כדי להפוך זיק זה ללהבה גדולה.

לבסוף, הציג הרבי אתגר לאנשי ריבו, ואמר, כי ככל שמישהו למדן גדול יותר, כך צריך הוא להיות עניו וצנוע יותר, אחרת נחשב הוא כמורד במלכו של עולם ובמקרה כזה בוודאי שעליו לחזור בתשובה בלב שלם ולעקור מליבו את "עמלק", המקרר את ההתלהבות הפנימית לעבוד את ה'.

כתוצאה מהויכוח ומדברי רבינו הזקן, שנאמרו בשכנוע פנימי עמוק, הפכו רבים מהמאזינים לחסידיו המושבעים. מסורת חסידית מספרת, כי ארבע מאות חסידים חדשים, רובם למדנים מופלגים, הצטרפו אל שורות חסידיו של רבינו הזקן ורבים מהם, בעיקר הצעירים שבהם, הלכו אחריו לליאזנא. במינסק עצמה, הותיר הויכוח רושם עז, מספר החסידים גדל והקהילה נאלצה להתפשר איתם בעניינים ציבוריים שונים.

 

מאה אלף חסידים

לאחר הסתלקותו של רבי מנחם מענדל מוויטבסק, בארץ ישראל, בשנת תקמ"ח, עברה הנהגת התנועה החסידית לרבינו הזקן.

שיטתו של רבינו נודעה בשם תורת חסידות חב"ד – ראשי תיבות: חכמה, בינה, דעת.

עתה באו כשבע שנים שקטות, שהוקדשו להעמקת התודעה החסידית. בתקופה זו ערך רבינו הזקן מחדש את ה"שולחן ערוך" שלו והשלים את חיבור החלק הראשון של ספר ה"תניא". מקורות שונים אמדו את מספר חסידיו של רבינו באותו זמן במאה אלף.

רבינו הרחיב את מנגנון איסוף הכספים שנועדו לפרנס את בני ה"כולל" בארץ ישראל, והעביר סכומים רבים למטרה זו.

באותו זמן פרסם אדמו"ר הזקן את "תקנות ליאזנא" שהסדירו את דרכי עבודתם של החסידים הרבים, ובכל מקום מונו גבאים שתפקידם היה לפקח על קיום קפדני של התקנות.

 

ההשכלה מגיעה לליטא

ביקשו החסידים לישב בשלווה, ואז קפצה עליהם פורענות חדשה, הלוא היא תנועת ה"השכלה" שמוצאה בגרמניה.

בתקופה שבה מתרחש סיפורנו הגיעו ראשוני שליחיה של ה"השכלה" לליטא, כדי 'למשש את הדופק' ולראות באלו אמצעים ניתן להפיץ את רעיונותיהם גם בקרב יהודי המזרח, שהיו ידועים כנאמנים לתורה הכתובה והמסורה ודבקים באורח החיים היהודי המסורתי.

לוילנה שלחו המשכילים הברלינאים אנשים מלומדים, הן במקצועות היהדות, והן במדעים הכלליים, אשר התחזו לשומרי תורה ומצוות.

אחדים מהם אף הצליחו לחדור אל החוגים המקורבים ביותר אל הגר"א, שבעצמו היה חובב מדעים גדול. כאשר שמעו של משה מנדלסון מדסאו הגיע לוילנה, ובמיוחד שמע הפירוש ("ביאור") שחיבר על חמישה חומשי תורה בשפה הגרמנית – גילה הגאון מוילנא התעניינות בנושא.

למנדלסון, בנו של סופר סת"ם, למדן וירא-שמיים, יצא שם של שומר תורה ומצוות ללא רבב. מנדלסון תרגם את חמישה חומשי תורה, ספר תהלים ו"שיר השירים" לגרמנית, בשיתוף פעולה עם ראשי המשכילים של דורו ולאחר מכן חיבר את "ביאורו" המפורסם.

המשכילים תמכו בפעולותיו אלה של מנדלסון, כי הן שרתו את ענייניהם בכמה וכמה מובנים. הם היו מעוניינים שהדור היהודי הצעיר ילמד גרמנית ובכך ייפתח בפניו שער ללימוד המדעים הכלליים.

 

תלמידי הגאון מתחברים למשכילים

רבים לא הבינו את הסכנה הטמונה ב"ביאור", בכך שמערער את יסודות האמונה הפשוטה בחכמי התלמוד והמדרשים.

על רקע זה אירע, שכאשר שמע ה"ביאור" הגיע לוילנה, בחרו אחי הגאון ובנו, חמישה מתלמידי הגר"א הנכבדים ביותר ושלחו אותם לברלין, כדי להכיר אישית את המחבר ואת חיבורו, ולחוות דעה על ערכם הסגולי.

במיוחד הוטל על התלמידים לבחון, אם כדאי להפיץ את ה"ביאור" של מנדלסון, בקרב חוגי לומדים נרחבים ביותר.

המשלחת, ששהתה בברלין כשנה, מצאה את מנדלסון שומר מצוות ונאמן למורשת ישראל ללא דופי. הם העתיקו קטעים מהתרגום וה"ביאור" והביאו עימם לוילנה. הדעה הכללית על ה"ביאור" הייתה חיובית וברוח זו דווח לגאון, שנתן את הסכמתו לשימוש בו.

בנוסף לעובדה ש"ביאורו" של מנדלסון נתקבל בוילנה בצורה חיובית, הייתה במקום אווירה, שיכולה הייתה להוות חממה להתפשטות דרכי ההשכלה. צעירים רבים, בעלי כישרונות מצוינים ותלמידים מבריקים בלימודי הקודש, נסעו בהמוניהם לברלין, פדואה, אמסטרדם ועוד, כדי לקנות דעת וללמוד שפות, מתמטיקה, אסטרונומיה ורפואה.

לעומת האווירה ה"מתירנית" ששררה בווילנה כלפי לימודי החול בפרט וכלפי ניצני ה"השכלה" בכלל, שללו תלמידי המגיד ממעזריטש בחריפות את מגמותיהם של מפיצי ה"השכלה", כי ראו בעיני רוחם את הסחף החמור שגורמת ותגרום תנועה זו לבית ישראל. מסיבה זו התנגדו הם אף ל"ביאור" של מנדלסון ולתרגומו.

התנועה החסידית עמדה כחומה בצורה נגד המגמות ההרסניות של המשכילים. הללו, מצידם, ניסו בכל כוחם לפרוץ את גדרי ההתגוננות החסידית ולמטרה זו שלחו שליחים חשאיים למרכזי התורה במזרח אירופה, כדי לפורר את ההתנגדות מבפנים ולהשפיע על תלמידי ישיבה רבים ככל האפשר, לנסוע למרכזי ה"השכלה" ו"לקנות דעת" נוסח המשכילים.

 

הופעת ספר היסוד של החסידות

ספרים רבים חיבר ופרסם רבינו הגדול, והמפורסמים שבהם: "שולחן ערוך","תורה אור" על בראשית ושמות, "ליקוטי תורה" על ויקרא, במדבר, דברים ושיר השירים, "ביאורי הזהר" וכדומה. אך גולת הכותרת מבין חיבוריו הוא ספרו "ליקוטי אמרים" – הנודע בשם "תניא" ונקרא גם "ספר של בינונים".

חיבור זה, אשר מצטיין במבנה אדריכלי מיוחד ובסגנון צח ומלוטש, נושא בתוכו את עיקרי תורת החסידות. כל תיבותיו שקולות הן, וכל אות קצובה ללא חסר ויתיר.

בהתאם להוראת רבינו הזקן, נדפס ספר התניא לראשונה בשנת תקנ"ז בעילום שם מחברו. מני אז הופיעו אלפי מהדורות של הספר – ברבבות רבות של אקזמפלרים ובתרגומים רבים. ספר זה משמש יסוד ומקור לכל הספרות החב"דית – הרחבה והמסועפת, אשר יונקת את לשדה ממנו.

חיבור כביר זה חדר אל תוך מבצרה של תנועת ההתנגדות והשפעתו הייתה עצומה. הוא קירב אלפי למדנים ליטאיים מפורסמים לתנועת החסידות והחדיר את רעיונותיה בכל שדרות העם על כלל פלגיו. ספר ה"תניא" שימש לפיד ההולך לפני המחנה, אשר ביצע את תפקידו בשלמות.

הופעת התניא שפכה שמן למדורת כעסם של המתנגדים על התעקשותם של החסידים בדרכם, והם הגבירו את הלחץ ואת הרדיפות.

בערב שבת, כאשר יצאה התניא לאור, ערכו החסידים התוועדות גדולה, ובדיוק אז התעלף הגר"א פעמיים. ראשי המתנגדים ובראשם מר יוסף פסל'ס, אחד מחשובי ועשירי קהילת וילנה וקרוב משפחה של הגאון, האשימו את החסידים כי שמחים הם על מצבו של הגר"א.

הגדיל פסל'ס לעשות ושרף מספר עותקים של התניא בחצר בית־הכנסת בוילנה. החסידים הבליגו נוכח מעשה נבלה זה, כמו גם נוכח הפצת התניא בנוסח מזויף, על-ידי המתנגדים – במשך כמה שנים טרם הבאת הספר לדפוס, כי חזקה עליהם פקודת רבם שלא להיגרר לפרובוקציות.

רבים מראשי המתנגדים המתונים, בהם הגאון ר' חיים מוולוז'ין ז"ל, הביעו את הערכתם להנהגתם המופלאה של החסידים.

בשנת חייו האחרונה היה הגאון מוילנה מרותק מרבית הזמן למיטת חוליו. אולם, באותה שנה עצמה, שיגר שניים מבכירי תלמידיו לקהילות קרובות ורחוקות, כדי לחדש ולחזק את החרם נגד ה"כת", זאת לאחר ששמועות הגיעו אליו, כי יש הטוענים שחזר בו מדעתו השלילית על החסידים.

בחול-המועד סוכות תקנ"ח נפטר הגאון מוילנה.

הגר"א נודע כאישיות המרכזית אשר תמכה בתנועת ההתנגדות, ובעקבות פטירתו, פרצה להבת המחלוקת ביתר שאת וביתר עז. המתנגדים טענו בלהט כי החסידים ערכו "שמחת בית השואבה" על פטירת רבם.

מאז פטירת הגר"א, כוונו חיצי ההתנגדות, הרדיפות והעלילות, אל מי שעמד בראש תנועת החסידות – אשר בכוח ארגונו הרב והכביר הצליח לרומם ולהאדיר את כוחה של תנועה זו למעמד מזהיר ביותר – הלא הוא רבינו הזקן.

 

פרסום תגובה חדשה

test email