פרשת שמיני – פרשת פרה – ויקחו אליך פרה אדומה תמימה

הקראת כתבה
יום שני י״ט אדר ב׳ ה׳תשע״ו
בפרה מרומזות ד׳ המלכיות (ד׳ גלויות), אדומה זו בבל תמימה זו מדי (גלות אחשוורוש) וכו׳. וצריך להבין השייכות דפרה אדומה לענין הגלויות, והרי פרה קשורה למשכן ומקדש, ובזמן הגלות גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ומה ענין פרה אצל גלויות?…
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
פרה

 

באדיבות "המכון להפצת תורתו של משיח"
ד"ה ויקחו אליך פרה אדומה תשמ"א – נדפס בספר המאמרים ד' פרשיות ח"ב ע' צב ואילך: 

 

בס״ד. ש״פ שמיני, פ׳ פרה, כ״ב אדר-שני ה׳תשמ״א

 

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי׳ עול[1], ואיתא במדרש במדבר רבה[2] עה״פ[3] ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקריב את קרבנו גו׳, אמר ר׳ פינחס בן יאיר למה הוסיף הקרב וחסר יו״ד, אלא כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום, לכך הוסיף הקרב וחסר יו״ד והעמיד את התיבה על ד׳ אותיות כנגד ד׳ דברים שהיתה פרה צריכה, אדומה תמימה בלא מום בלא נשיאת עול, כמאן דאת אמרת ויקחו אליך פרה אדומה תמימה גו׳. וידוע הדיוק בזה בדרושי אדמו״ר הצ״צ[4] ואדמו״ר מהר״ש[5], מהי שייכות ענין פרה אדומה לנתנאל נשיא יששכר. דהגם שעשו את הפרה באותו היום שהקריב נתנאל, מ״מ צריך להבין מהי השייכות ביניהם בתוכנם. והנה עוד איתא במדרש[6] שבפרה מרומזות ד׳ המלכיות (ד׳ גלויות), אדומה זו בבל תמימה זו מדי (גלות אחשוורוש) וכו׳. וצריך להבין השייכות דפרה אדומה לענין הגלויות, והרי פרה קשורה למשכן ומקדש, ובזמן הגלות גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ומה ענין פרה אצל גלויות.

 

אך הענין הוא, דהנה מעשה הפרה הי׳ מחוץ למחנה, היינו חוץ לג׳ מחנות מחנה שכינה ומחנה לוי׳ ומחנה ישראל, והרי זה כמו בגלות שהוא מחוץ לבית המקדש, ומחוץ לירושלים (מחנה לוי׳), ובחוץ לארץ (מחנה ישראל), ולכן מרומז בפרה ענין ד׳ מלכיות הנ״ל. ויש להוסיף, שיש ללמוד מכאן הוראה בעבודת האדם בזמן הגלות, דגם בזמן הגלות ישנו הענין דפרה אדומה. היינו דלא זו בלבד שכל הקרבנות שהקריבו בבית המקדש קיימת דוגמתם בעבודת האדם, אלא אפילו פרה אדומה שהו״ע נעלה ביותר, הנה גם הוא פועל פעולתו בזמן הגלות. ועוד זאת, שבזמן הגלות גופא ישנם הכחות לעבודה זו לא רק מיד אחרי חורבן הבית, שעז״נ[7] ותותר ואמרו רז״ל[8] ותותר בימי רבי, ומבואר במ״א[9] שבזמן התנאים והאמוראים עדיין היתה הארה ממה שהי׳ מאיר בזמן הבית, אלא אפילו בעקבתא דמשיחא, ואחרי עשר ירידות שירדה שכינה, עשר גלויות שגלתה שכינה[10], מ״מ גם שם ישנו ענין פרה אדומה. וזהו גם מה שאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בשיחתו הידועה) עשר גלויות גלתה ליובאַוויטש[11]. דהנה הגלות דליובאַוויטש היינו הגלות דפנימיות התורה כפי שנתגלתה ע״י תורת החסידות באופן דמיני׳ יתפרנסון[12], היינו שתושג בהבנה והשגה בשכל האדם, דע״י לימוד באופן זה התורה מתאחדת עם האדם הלומד כמ״ש[13] ותורתך בתוך מעי, וכמבואר בתניא[14] שהוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו׳, יחוד המדע והיודע והידוע, כמ״ש[15] דע את אלקי אביך, היינו יחוד באופן דדעת שמורה[16] על תוקף ההתקשרות וההתחברות. דע״י לימוד פנימיות התורה גם בגלויות, באים אל קיום היעוד[17] כי מלאה הארץ דעה את ה׳ לעתיד לבוא.

 

וביאור הענין הוא, דהנה בנוגע לזמן הגלות כתיב[18] ונהר יחרב ויבש, ואמרו רז״ל[19] יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני. דנהר סתם הוא נהר פרת דכתיב בי׳[20] ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים גו׳ והנהר הרביעי הוא פרת. והיינו דהגם שהוא בגן שבעדן, מ״מ הוא בבחי׳ פירוד. ומזה משתלשל אח״כ בריבוי ההשתלשלות ע״י המחיצות והמסכים והפרסאות, ענין הגלות, נהר יחרב ויבש. כי הגם שבמקורו למעלה הנהר הוא בבחי׳ ביטול, עכ״ז הנה ביטול זה הוא בחי׳ ביטול היש ונקרא וכנפיהם פרודות[21]. וכיון שאינו ביטול גמור, לפיכך משתלשל ממנו למטה ענין הגלות הנ״ל. ומזה מובן, שהתיקון לענין הגלות הוא ע״י העבודה דביטול במציאות. וזהו ענין מעשה הפרה, דכתיב בה[22] את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היינו שריפת כל מציאותה, ביטול במציאות. דהגם שכל הקרבנות ענינם מסירות נפש וביטול, שהרי בכל הקרבנות (רובם ככולם, עכ״פ קדשי קדשים) זורקים את הדם ומקטירים את החלב, שזה מורה על מסירות נפש (כמבואר בכמה מקומות[23]), מ״מ בפרה אדומה הביטול הוא ביטול לגמרי, ביטול במציאות, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף. וע״י עבודה זו מתבטל ענין הפירוד, ומשם יפרד, ועי״ז לא זו בלבד שאין שום נתינת מקום לענין הגלות, אלא שגם חושך הגלות שמחוץ לג׳ מחנות מתהפך לאור.

 

והנה משריפת הפרה נשאר האפר, דאפר ועפר חד הוא[24], וכמ״ש בכמה מקומות[25] דאותיות אחה״ע מתחלפות, וכמו שאמר אברהם אבינו (אחד הי׳ אברהם[26]) ואנכי עפר ואפר[27]. והנה, איתא בזהר[28] איהי עפר (בקמ״ץ) ואיהו עופר (בחול״ם). ולפי זה יש לומר, דזהו הקשר למה שמביא אח״כ (בהמאמר שם[29]) מ״ש בשיר השירים[30] סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר, דעופר האיילים ועפר (אפר הפרה) הוא ענין אחד, כדלקמן.

 

וביאור הענין הוא, דהנה פירוש הרי בתר פירשו במדרש[31] שהוא ע״ד ברית בין הבתרים שנאמר[32] ויבתר אותם בתווך שהוא לשון פירוד. וזהו מ״ש[33] למה תרצדון הרים גבנונים גו׳, שהרים גבנונים קאי[34] על הר תבור וכרמל, בחי׳ טורי דפרודא. וע״י הירידה לטורי דפרודא, הרי בתר, באים לתכלית העילוי, כמעלת עבודת התשובה על עבודת הצדיקים. וזהו מה שבהר הכרמל נאמר[35] ב״פ הוי׳ הוא האלקים, כאשר אליהו השיב בתשובה את נביאי הבעל. ועד״ז בהר תבור שנאמר[36] בו ב״פ אנכי[37].

 

וזהו מ״ש דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים גו׳, דהנה במתן תורה נאמר[38] כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. דהנה אנו רואים שהסוס הוא מרכבה אל האדם, שהסוס מוליך את האדם למקום אשר האדם בעצמו לא הי׳ יכול להגיע שמה, ועד״ז יובן למעלה שכדי שיוכל להיות התגלות השכינה למטה על הר סיני כמ״ש[39] וירד הוי׳ על הר סיני, זהו ע״י בחי׳ סוסים דוקא. וזהו ענין עבודת הצדיקים, שעי״ז היא המשכת אלקות בקדושה, וכמו שאמרו רז״ל[40] שהר סיני הוא הר נמוך, דמכיך מכל טורייא. ועד״ז בעבודה מלמטה למעלה, שהעלי׳ בהעבודה דסוסים היא עלי׳ שבערך, כי ריצת הסוס היא לפי ערך האדם, שהרי יכול לרכוב עליו. אמנם כדי שתהי׳ ההמשכה גם למטה מזה, בבחי׳ הרי בתר, טורי דפרודא, הנה זהו ע״י צבי ועופר האיילים. כי הצבי הוא קל ברגליו, כמו שאמרו רז״ל[41] ורץ כצבי (ולא אמרו רץ כסוס), ועופר האיילים הוא איל בחור וגיבור, שהם קלים ברגליהם מאוד, ועד שלרוב קלותם אינם מרכבה לאדם, שהאדם אינו יכול לרכוב עליהם כו׳. ובעבודת האדם הו״ע עבודת התשובה שענינה לדלג שור למעלה מכל מדידה והגבלה, כריצת הצבי. וזהו מה שביציאת מצרים שהיא הכנה למתן תורה נאמר[42] רק קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים גו׳, ואח״כ במתן תורה כתיב כי תרכב על סוסיך גו׳, אמנם ע״י עבודת התשובה באים לתכלית העילוי, דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים גו׳. וזהו ע״י הביטול במציאות הנ״ל, בחי׳ עפר ואפר.

 

וזהו מה שנאמר בסוף שיר השירים[43] ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים, דע״י עבודת התשובה, בחי׳ צבי ועופר האיילים, באים לבחי׳ הרי בשמים שהוא מקום גבוה מאוד. דהנה כתיב[44] ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, דהמור הוא דם חי׳ ששמה ידוע שהיא חי׳ טמאה, ומ״מ המור נהפך להיות היתר לדעת כמה פוסקים (וכמבואר בתו״א מגילת אסתר[45], עם הציונים לטור ושאר פוסקים, דבר שאינו רגיל כלל במאמרי רבינו הזקן), ובעבודה הו״ע אתהפכא חשוכא לנהורא, עבודת התשובה. וזהו גם ענין הקטורת שבעבודה הו״ע התשובה, שהרי א׳ מסממני הקטורת הוא המור. ועוד, שהקטורת יש בה י״א סממנים, דבקדושה יש עשר ולא אחד עשר[46], וי״א הן כתרין דלעו״ז[47], ומ״מ צ״ל בקטורת דוקא י״א סממנים, ואם חיסר אחד מכל סממני׳ הרי זהו היפך ענין הקטורת, שהרי הקטורת מביאה חיים[48], ואם חיסר כו׳ חייב היפך החיים[49]. וזהו מה שענין הקטורת הוא הפיכת הלעו״ז עבודת התשובה.

 

וזהו מ״ש[50] ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם, ואיתא בזהר[51] שהוא משל למלך שהולך אחר כלתו אפילו לבורסקי. ועד״ז בעניננו אמרו רז״ל[52] גלו לעילם שכינה עמהם, דעילם היא שושן הבירה (כמבואר בהוספות לתו״א[53], ונת״ל[54]), בחי׳ שושן עמק איומה[55], היינו שהשכינה יורדת למקום העמק כו׳. אמנם ע״י עבודת התשובה ממשיכים למעלה מבחי׳ שכינה, וכמ״ש סוב דמה לך דודי גו׳, דבחי׳ דודי היא למעלה מבחי׳ שכינה.

 

ומעתה יובן ענין השייכות דפרה אדומה לנתנאל בן צוער. דהנה נתנאל בן צוער יש בו כל הענינים הנ״ל, שהרי הוא הקריב את קרבנו, דענין הקרבן הוא העלאה מלמטה למעלה, ובעבודת האדם הו״ע התפילה והתשובה, שהתשובה שלו היא בבחי׳ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה[56], היינו שגם בהיותו נשמה בגוף הרי הוא בתכלית הביטול כעבדא קמי מרי׳[57], ועד שבתפילתו מגיע לשליבה החמישית[58] שלמעלה מד׳ השליבות שבסולם דתפילה[59]. אך יש בו גם ענין התורה, המשכה מלמעלה למטה. וזהו מה שנקרא נתנאל בן צוער, נתנאל אותיות נתן א-ל, ההמשכה מלמעלה, בן צוער, היינו שההמשכה היא ע״י הביטול שלו, כמאמר[60] ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ועי״ז) פתח לבי בתורתך. וזהו מה שהיתה תורתו אומנתו, כמבואר בכמה מקומות[61]. וזהו מה שהי׳ נשיא לבני יששכר, דכתיב בהו[62] ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, פירוש, כי יש כ״ח עתים י״ד לטוב וי״ד דלעו״ז[63], ובני יששכר המשיכו בחי׳ בינה גם בעתים דלעו״ז. די״ד עתים לטובה זהו ענין עבודת הצדיקים, קיום התורה ומצוות, שזהו דוקא בדברי רשות, מן המותר בפיך[64]. והי״ד עתים דלעו״ז הם בחי׳ עבודת התשובה, כמו הפרה שמחוץ לג׳ מחנות. וזהו מה שממשיך שם, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. דהנה אמרו רז״ל[65] אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואמרו[66] איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, וידוע[67] הפירוש בזה, שמאבד בחי׳ מ״ה. וענין בני יששכר הוא לדעת מה גו׳, היינו להמשיך בחי׳ מ״ה גם במי שמאבד כו׳. ועד״ז הי׳ בגלות מדי, גלות פורים, שזה שייך גם עתה כמאמר[68] אכתי עבדי דאחשוורוש אנן, דאז הי׳ בחי׳ הסתר כמארז״ל[69] אסתר מן התורה מנין שנאמר[70] ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. דהנה באסתר כתיב[71] ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, ומבואר בהמאמר[72], דפירוש ככה הוא, כי כה הוא בחי׳ כדמותנו (למטה מבחי׳ זה), וככה בב׳ כ״פין הוא למטה גם מבחי׳ כה, שגם בחי׳ כה, כדמותנו, היא בכ׳ הדמיון. ועז״נ ומה ראו על ככה, שהמשיכו בחי׳ מ״ה בבחי׳ ככה. ועד שהמשכה זו היא כמ״ש ומה הגיע אליהם, וכמבואר בלקו״ת (פרשתנו[73]) דהגיע הוא לשון נגיעה (אָן רירען בל״א). וזהו הקשר דנתנאל בן צוער לפרה אדומה, שגם בה יש ב׳ ענינים אלו דהעלאה והמשכה. דבתחילה היא שריפת הפרה, העלאה, ואח״כ כתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי, המשכה.

 

והנה הפסוק ומבני יששכר יודעי בינה גו׳ הוא בדברי הימים, דדוקא אז היו בעלי תורה שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כוותייהו, כמארז״ל[74] ואילו נבונים אפילו בימי משה לא אשתכח, ובני יששכר היו יודעי בינה. ועד״ז הוא לאחרי זה בזמן גילוי פנימיות התורה, דלפני זה לא הי׳ ענין זה בגילוי, ואח״כ בסוף זמן הגלות נפתחו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו[75], כדאיתא בזהר[76], ועד שבזמן זה אפילו רביא דעלמא יודעים פנימיות התורה[77], ובאופן דהפצת המעיינות חוצה, דהמעיין עצמו מגיע אל החוץ[78]. ועי״ז קאתי מר דא מלכא משיחא[79], בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

 

 

מקורות והערות



[1]חוקת יט, ב.

[2]פי״ג, טו.

[3]נשא ז, יח-יט.

[4]אוה״ת חוקת ע׳ תשעה.

[5]סה״מ תרכ״ז ע׳ קפא. וראה גם רד״ה ביום השני הקריב תשכ״ח (לעיל ע׳ כט).

[6]פסיקתא דר״כ פ׳ פרה. פס״ר פי״ד. יל״ש חוקת רמז תשנט. ועוד. וראה סה״מ תרכ״ז שם.

[7]רות ב, יד.

[8]שבת יג, ב.

[9]ראה תו״א מג״א (הוספות) קיז, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ צה. אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ רלט. ובכ״מ.

[10]ראה ר״ה לא, א.

[11]כ״ה גם בלקו״ש ח״ג ע׳ 836. שיחת אחש״פ תש״כ (שיחות קודש תש״כ ע׳ 276). סה״ש תשמ״ט ח״ב ע׳ 549 (וש״נ). תשנ״ב ח״ב ע׳ 471. וראה סה״ש קיץ ה׳ש״ת ריש ע׳ 126. תש״ג ס״ע 41. לקו״ש חי״א ע׳ 325. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 640-41. ועוד.

[12]תקו״ז סוף ת״ו.

[13]תהלים מ, ט.

[14]פ״ה (ט, ב).

[15]דברי הימים-א כח, ט.

[16]ראה תניא ספ״ג. ובכ״מ.

[17]ישעי׳ יא, ט.

[18]שם יט, ה. איוב יד, יא.

[19]זח״א כו, א. וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳נ (וש״נ). שם ע׳ א׳נה.

[20]בראשית ב, י ואילך. וראה סה״מ תרכ״ז שם.

[21]יחזקאל א, יא.

[22]חוקת שם, ה.

[23]ראה גם לעיל ע׳ טז, ובהנסמן שם הערה 20.

[24]ראה סוטה טז, א. חולין פח, ב.

[25]קה״ע לירושלמי שבת פ״ז ה״ב. מק״מ לזח״ב קלד, א. וראה בארוכה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ קטז ואילך.

[26]יחזקאל לג, כד.

[27]וירא יח, כז.

[28]זח״א מט, א. וראה אוה״ת בלק ע׳ תתקכט ואילך. שם ע׳ תתקנה. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפג.

[29]סה״מ תרכ״ז שם.

[30]שה״ש ב, יז.

[31]שהש״ר עה״פ.

[32]לך לך טו, י.

[33]תהלים סח, יז.

[34]יל״ש ס׳ שופטים רמז מז. פרש״י ס׳ שופטים ה, ג.

[35]מלכים-א יח, לט.

[36]ס׳ שופטים ה, ג.

[37]ראה יל״ש ופרש״י שם. אוה״ת נ״ך שם ע׳ תשמו. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפד.

[38]חבקוק ג, ח.

[39]יתרו יט, כ.

[40]ראה תיב״ע עה״פ ס׳ שופטים שם, ה. תיב״ע ומדרש תהלים (באָבער) עה״פ שבהערה 33. וראה סוטה ה, א.

[41]אבות פ״ה מ״כ.

[42]שה״ש שם, ח.

[43]ח, יד. וראה סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפג.

[44]אסתר ב, יב.

[45]צט, א. וראה גם לקו״ת נשא כב, ד. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳קלו. וש״נ. המשך מצה זו תר״ם פכ״ו (ע׳ לה-ו). וש״נ. ד״ה סוכה שחמתה מרובה מצילתה תשי״ד (סה״מ סוכות-שמח״ת ס״ע ג-ד). וש״נ.

[46]ספר יצירה פ״א מ״ד.

[47]ראה זח״ג ע, א. פרדס שער (כה) התמורות פ״א. ע״ח שער (יא) המלכים פ״י. פע״ח שער (ו) הקדישים פ״ד. תניא פ״ו. אגה״ק סכ״ה.

[48]ראה קרח יז, יג ובפרש״י (ע״פ מכילתא בשלח יז, ה). וראה גם ד״ה הללו את ה׳ תשכ״ח (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ קא).

[49]כריתות ו, א. ירושלמי יומא פ״ד ה״ה. רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״ח.

[50]בחוקותי כו, מד. ראה סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפג.

[51]ס״פ בחוקותי (ח״ג קטו, ב).

[52]ספרי מסעי לה, לד. וראה מגילה כט, א.

[53]מג״א קטז, ג.

[54]ד״ה ליהודים היתה אורה דש״פ צו (סה״מ תשמ״א ע׳ 183 ואילך).

[55]נוסח תפלת מוסף דיוהכ״פ.

[56]קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.

[57]שבת י, א. זח״ג רכג, א. וראה שו״ע או״ח סצ״ה ס״ג.

[58]ראה ד״ה ויאמר גו׳ לך לך תשל״ח פ״ב (סה״מ בראשית ח״א ס״ע קעד ואילך), ובהנסמן שם.

[59]ראה מג״ע אופן קצו (הובא ביל״ר ויצא כח, יב). של״ה חלק תושב״כ ר״פ ויצא (רצא, סע״ב ואילך). לקו״ת בשלח ב, ב. סה״מ תש״ח ע׳ 80 ואילך.

[60]תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).

[61]ראה במדב״ר שבהערה 2.

[62]דברי הימים-א יב, לב. וראה סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפח.

[63]קהלת ג, ב ואילך. ראה ס׳ בינה לעתים – הובא בסה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפח.

[64]ראה שבת קח, א.

[65]סוטה ג, א.

[66]חגיגה ד, רע״א.

[67]ראה לקו״ת פ׳ ראה לג, א (בהקיצור). וראה גם לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן כב (ח, א). או״ת להה״מ קג, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תכג). ד״ה זכור וד״ה אני לדודי שנה זו (לעיל ח״א ע׳ רכט. סה״מ אב-אלול ע׳ רכ). ובכ״מ.

[68]מגילה יד, א.

[69]חולין קלט, ב.

[70]וילך לא, יח.

[71]אסתר ט, כו.

[72]סה״מ תרכ״ז שם ע׳ קפז.

[73]יח, סע״א.

[74]עירובין ק, ב.

[75]נח ז, יא.

[76]ח״א קיז, א.

[77]ראה שם צב, סע״ב.

[78]ראה לקו״ש ח״י ע׳ 106. חט״ו ע׳ 282 ואילך. ועוד.

[79]ראה אגה״ק דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email