פרשת תזריע – האם אפשר לקיים מצות מילה בלילה?

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ה אדר ב׳ ה׳תשע״ו
במצות מילה שקיימו ישראל במצרים נתגלה יחודה של מצות מילה, שלגביה לילה "כיום יאיר": שהרי כל ענין יציאת מצרים היה כולו בדרך של "פסח" – דילוג, למעלה מהגבלות הטבע.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

א. מילה רק ביום – דין שנתחדש לאחרי מתן תורה

על הפסוק[1] "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" דורשים חז"ל ב"תורת כהנים"[2] (ובגמרא)[3] "ביום ולא בלילה". לפי זה יוצא שהדין שאין מלין בלילה[4] נתחדש לאחר מתן תורה, אך לפני מתן תורה יכלה המילה להיעשות גם בלילה.

אף לפי המקור האחר לדין זה, במסכת שבת[5], שלומדים זאת מ"ובן שמונת ימים…" – פסוק הנאמר בפרשת לך־לך[6] (ובמיוחד לפי דברי ה"תוספות"[7] האומר שדין זה נלמד בעיקר מפסוק זה), הרי זה רק בקשר למילה בזמנה, אך לגבי מילה שאיננה בזמנה, לומדים שהיא צריכה להיעשות ביום[8] מן הוא"ו של "וביום השמיני…" – בפרשתנו, כהסבר ה"תוספות"[9], וזה ודאי נתחדש לאחר מתן תורה.

ב. מדוע לא גרם הקב"ה שימולו עצמם ביום?

כדי להסביר את הדברים יש להבין תחלה את דברי המדרש[10], שבהיותם במצרים "הרבה מהן (מבני ישראל) לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הקב"ה שיעשו הפסח, וכיוון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לד' רוחות העולם… הלכו ונדבקו באותו פסח… נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך… היה אומר… אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים… מיד נתנו עצמן ומלו…".

ממדרש זה יוצא שבני ישראל מלו עצמם בליל פסח[11], יתר על כן משתמע מן המדרש, ובמיוחד כפי שהוא מובא בשיר השירים רבה, שמשה רבנו כלל לא מסר לבני ישראל את הציוי "וכל ערל לא יאכל בו", עד הלילה, כאשר באו בני ישראל לבקש ממנו "האכילנו מפסחך"[12].

אין מובן איפוא: אמנם אפשר היה למול בלילה, כי זה היה לפני מתן תורה, אך בכל זאת, ולפחות בפנימיות הענינים, דורש הענין הסבר: כיון שבני ישראל ("הרבה מהן") לא נימולו אז מעצמם, אלא מפני ש"גזר הקב"ה לד' רוחות…", והריח גרם להם שירצו לאכול מפסחו של משה, הרי יכול היה הקב"ה לעשות דבר זה, או דבר בדומה לו, לפני החשיכה, כך שמשה ימסור אז לבני ישראל את הציווי "וכל ערל לא יאכל בו"[13], ובני ישראל ימולו את עצמם ביום[14]?

ג. סברת ה"יפה תואר" – המילה הזאת היתה ביום, וסתירתה

ה"יפה תואר"[15] מציע סברה, שהיה זה לפני חשיכה, והוא טוען שהכרחי לומר כך מפני שתי סיבות: (א) משחשכה הוא יום טוב, ומילה שאיננה בזמנה איננה דוחה יום־טוב[16], (ב) אין מלין בלילה[17].

אך אי אפשר לומר כך, כיוון שמהסיפור המובא בשיר השירים רבה[18] (על הפסוק[19] "עד שהמלך במסבו") ברור שהיה זה בלילה. שם כתוב במפורש שהדבר ארע "עד שהמלך במסבו" – "עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים", והרי אכילת פסח היא "בלילה הזה" (בא יב, ח), בליל ט"ו ניסן (ולא "קודם חשיכה")[20].

ואין הכרח לסברתו של ה"יפה תואר" מן הסיבות שהוא מביא, כמוסבר להלן:

א כפי שצויין כבר, נתחדש הדין, שאין מילה (שלא בזמנה) בלילה, לאחר מתן תורה[21].

ב בדומה לכך, אין אנו מוצאים איסור מלאכה ביום טוב בפסח מצרים[22]: למרות שהפסוק "וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם…" כתוב בפרשת בא[23], הרי בכל זאת הכרחי לומר שפסוק זה אינו אמור אודות פסח מצרים, כי פסח מצרים הוא יום אחד בלבד[24], ובפסוק זה כתוב "וביום השביעי מקרא קודש…".

חלוקת פסוק זה לשני ענינים שונים, שאינם קשורים זה בזה: (א) "וביום הראשון מקרא קודש", שהיה גם בפסח מצרים, (ב) "וביום השביעי מקרא קודש" שקשור רק לפסח דורות – איננה מתקבלת, מפני הסיבות הבאות:

א בפסוק כתוב "כל מלאכה לא יעשה בהם". כלומר, איסור מלאכה ביום הראשון וביום השביעי נכללים באותו ציווי. ב על "כל מלאכה לא יעשה בהם" כתוב במכילתא: "אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, יום טוב הראשון מנין, תלמוד לומר ביום הראשון מקרא קודש". יוצא איפוא, שעיקר האיסור כתוב על "ביום השביעי", ובאמצעותו לומדים גם "ביום הראשון". וכיוון שבפסח מצרים לא היה עיקר האיסור ("ביום השביעי"), מובן שגם האיסור הנוסף ("ביום הראשון") אינו אמור לגבי פסח מצרים. ג בפסח מצרים לא היה בכלל "יום הראשון", אלא "יום אחד".

ד. הם מלו עצמם בצורה המותרת מן התורה בשבת

גם לפי דעת הר"ן[25], שבפסח מצרים היה קיים איסור מלאכה, ניתן ליישב את הקושי על המדרש לגבי דחיית יום טוב על־ידי מילה שלא בזמנה.

לשם כך יש להבין תחלה את הדיוק בלשון המדרש בשיר השירים[26]: "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו[27], שבשעה שאמר להם משה… מיד כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו" – שהרי לכאורה קשה: א מדוע חשוב לציין שהם מלו את עצמם בחרב – העיקר הוא שהם מלו את עצמם "מיד"? ב לשם מה מודגש "חרבו" – חרב שלו – מדוע חשוב אם זו חרב שלו או של אחר?

אלא שבכך מתורצת השאלה שצויינה לעיל: מילה היא מלאכה אסורה ביום טוב כאשר היא נעשית כדרכה – באיזמל[28]. אבל מילה בחרב היא מלאכה שלא כדרכה, המותרת בשבת מן התורה[29]. ולכן מודגש במדרש (ובפסוק שהוא מצטט), שהם נימולו בחרב.

אם היה כתוב חרב סתם, היינו יכולים עדיין לחשוב שהכוונה היא לחרב שמלין בה, כפי שכתוב[30] "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית", לכן מודגש בפסוק "חרבו" – חרב שלו: חרב של "מלומדי מלחמה" שאיננה חרב שמלין בה.

ולפי זה, שבפסח מצרים נימולו בלילה, נשארה השאלה בעינה: מדוע לא גרם הקב"ה לכך שבני ישראל ימולו ביום, לפני חשיכה?

ה. לליל יציאת מצרים היה דין של יום, לגבי מצות מילה

כדי להבין את הענין יש להקדים ולציין תירוץ נוסף שמובא באחרונים[31] על הקושי, כיצד מלו ישראל את עצמם בלילה. תירוץ זה אומר, שליל יציאת מצרים היה, כפי שכתוב בזוהר[32], באופן של "ולילה כיום יאיר"[33], ולפיכך היה לו דין של "יום".

על כך מקשים[34]: אם ללילה של יציאת מצרים היה דין של יום, כיצד קיימו בני ישראל אז את המצוות הקשורות ללילה (אכילת פסח[35], מצה[36], מרור וכדו')[37]?

הכרחי איפוא לומר, שליל יציאת מצרים היה בגדר של "יום" רק לגבי מצות מילה, ולא לגבי המצוות האחרות. וההבדל מובן בפשטות: היה על כך ציווי מפורש[38]: "ואכלו את הבשר בלילה הזה… מתניכם חגורים…".

ו. ההסבר בפנימיות הענינים

הביאור בפנימיות הענינים[39] ליחודה של מצות מילה, שלגביה היה לילה זה "כיום יאיר": ענין יציאת מצרים היה כולו בדרך של "פסח" – דילוג[40], למעלה מהגבלות הטבע, כי בדרך הטבע לא יכלו בני ישראל לצאת ממצרים, בין בגשמיות – "לא היה עבד יכול לברוח ממצרים"[41], ובין ברוחניות – בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ר"ל[42].

הגבלות ומדידות הטבע למטה יכולות להתבטל על־ידי שמתבטלות המדידות וההגבלות (מצרים – גבולים)[43] של כל "סדר השתלשלות"[44], דבר הנגרם על־ידי כך שמאיר אור נעלה לגמרי מכל מדידה והגבלה, מכל סדר ההשתלשלות[45].

כיוון שכל הענינים צריכים לבוא באמצעות התורה (ראה ב"ר בתחילתה), הם צריכים תחלה להיות בתורה, הרי גם ענין זה צריך להיות תחלה בתורה: בתורה נמשכת השפעה ממקור נעלה יותר מן הדרגה של התורה כשלעצמה, כביכול, נעלה יותר מהגבלות התורה.

לפיכך גרם הקב"ה לכך שמשה רבנו לא ימסור את הציווי ש"וכל ערל לא יאכל בו" קודם חשיכה, אלא דוקא בלילה, כדי שמילת בני ישראל תתבצע בלילה, ולא כפי שלאחר מתן תורה יורד הענין למדידות והגבלות התורה[46]. כי גילוי האור שהאיר בלילה זה, היה באופן הנעלה מכל סדר ההשתלשלות עד כדי כך שזה נעלה מהגבלות התורה, כביכול. ולכן נתבטלו על ידי כך ההגבלות של סדר השתלשלות – המשכת האור היתה בדרך דילוג: היתה השפעת אלקות בארץ מצרים כמות שהיא מלאה בגילולים[47], השפעה שלפי סדר השתלשלות אין לה כל מקום, וכך נתבטלו כל הגבלות הטבע גם כאן למטה – היה פסח, דילוג – ונגרמה יציאת מצרים שהיא בניגוד לטבע.

ז. מצות מילה – ביטול ההגבלות בעבודתם הרוהנית של בני ישראל

כשם שהיה צורך שענין ה"דילוג" יהיה בתורה, כדי שתוכל להתבצע יציאת מצרים, כך היתה צריכה להיות אצל בני ישראל עבודה מסוג של "דילוג" – למעלה מהשתלשלות שבאדם.

לפיכך היתה ההכנה ליציאת מצרים דם פסח ודם מילה[48], כי שתי מצוות אלו – פסח ומילה, הן עבודות שמעבר להגבלות[49]: "פסח הוא מלשון דילוג[50], ומילה ענינה "ברית עולם"[51] עם הקב"ה – קשר נצחי בלי שום הגבלות[52].

בכך יובן מדוע בפסח ובמילה, שלא כבשאר מצוות עשה, יש חיוב כרת[53]: כאשר מדובר אודות ענינים שלמעלה מהשתלשלות, לא קיימות דרגות ביניים. קיים אחד מהשניים: או התקשרות עם הקב"ה בברית עולם, למעלה משינויי הזמן – בלי גבול, או לאו – ואז "ונכרתה…" – אין לו שום קשר לאלקות.

[זאת בדומה לכלל הענין של יציאת מצרים, כפי שהוסבר לעיל: יש הכרח בביטול ההגבלות, גם הגבלות של תורה, כביכול, ואם לא – נשארים שקועים במצרים, ארץ מלאה גילולים].

לפיכך היה צריך להיות קשר בין הגילוי של "ולילה כיום יאיר" ביציאת מצרים, לבין מצות מילה, כי הענין של "ולילה כיום יאיר" בגילוי אור שלמעלה, קשור עם "ולילה כיום יאיר" בעבודת בני ישראל, וזוהי עבודת דם מילה[54].

ח. ההבדל ביו מצות מילה לפני מתן תורה ולאחריו

לפי האמור לעיל מובן ההבדל במצות מילה שלפני מתן תורה ולאחרי מתן תורה:

הענין האמיתי של דילוג במצות מילה הוא דוקא במצות מילה שלפני מתן תורה [ויש לקשר זה עם הענין ד"ואשביעך" בנקיטת חפץ הי' אפשרי רק ע"י "שים נא ידך תחת ירכי" – "חפץ" היחידי אז (ח"ש כד, ב. תוס' שבועות לח, סע"ב)]. אז מביאה המצוה ל"דילוג" עצום, יותר מאשר מן הקצה אל הקצה: הדבר הביא ליציאת בני ישראל מרשות ה"קליפה" – הטומאה, ולכניסתם לרשות הקדושה, ובמעבר זה עצמו: ממ"ט שערי טומאה, ל"נגלה עליהם הקב"ה בכבודו ובעצמו"[55], דברים הרחוקים זה מזה באין ערוך לגמרי, ולכן אין כאן שום מדידות והגבלות, ולפיכך אין כל הבדל בין יום ללילה[56].

אך לא כן לאחר מתן תורה: אז נכנסו בני ישראל לתחום של "סדר" בקדושה[57], ו"ברית עולם" שעל־ידי מצות מילה, אף היא ב"סדר" של קדושה, ולכן היא הפכה לעבודה שלפי מדידות והגבלות, שבה קיימים הבדלים בין יום ללילה וכו'.

ט. ההוראה: יציאה מהגבלות

ההוראה מכך בעבודת ה' בפועל:

עבודה מסוג יציאת מצרים קיימת וצריכה להיות בכל דור ודור ובכל יום ויום[58], כי כל דרגה בעבודת ה' הרוחנית היא בבחינת מצרים (מלשון מצרים וגבולים)[59] לגבי דרגה נעלית יותר ממנה[60]. וכאשר צריך "לצאת ממצרים", יש לדעת שאין קיימים בכך שום מדידות והגבלות, ואפילו לא מדידות של תורה, כביכול.

זאת בדומה למוסבר בתניא[61], שכאשר מדובר על עבירה על רצון העליון ח"ו, בבחינת גלות מצרים, הרי אין כאן כל הבדל בין קלה שבקלות לחמורה שבחמורות[62], כי מצד רצון העליון, הנעלה מהבנה, מטעם ודעת, ואפילו מטעם ודעת שלמעלה – כל המצוות שוות. דבר זה מעורר אפילו אצל קל שבקלים את הנכונות למסור נפשו אפילו על דקדוק קל של דברי סופרים ללא שום שיקולים וחישובים.

ובודאי אין בעבודה מסוג זה הגבלות של יום ולילה: אין הוא מתחשב אם יש בסביבתו אור או חושך, אין הוא מתחשב בעייפותו, ברצונות ותאוות וכדומה. הוא שולף בגבורה (למעלה מטעם ודעת) את חרבו ומל את עצמו מיד, מתקשר אל ה' באמצעות קיום רצונו בבחינת יסוד, "ברית עולם" עם הקב"ה.

(משיחת אחש"פ תשכ"ה)

מקורות והערות


[1]פרשתנו יב, ג.

[2]עה"פ.

[3]מגילה כ, א.

[4]מגילה שם (במשנה).

[5]קלב, א.

[6]יז, יב.

[7]שבת שם ד"ה ההיא. מגילה שם ד"ה דכתיב.

[8]תו"כ כאן. יבמות עב, ב.

[9]יבמות שם ד"ה מר.

[10]שמו"ר פי"ט, ה. ועד"ז בשהש"ר פ"א, יב(ג). פ"ג, ו(ד). וכדלקמן בפנים.

[11]וראה גם פרש"י בא יב, ו. בעל הטורים שם, יג.

[12]ראה שהש"ר פ"א שם, ובתחילה א"ל "כל בן נכר גו'", ואח"כ – "וכל עבד איש מקנת כסף גו"', ורק אח"כ – "כל ערל לא יאכל בו". וראה בהמצויין בהערה 10 דכשא"ל משה דכך אמר לי הקב"ה כל ערל לא יאכל בו "מיד" מלו עצמם.

[13]בא יב, מח.

[14]וראה גם משכיל לדוד לפרש"י בא שם.

[15]שמו"ר שם. וכן תירץ גם בשו"ת תורת חסד או"ח סכ"ה אות ו.

[16]שבת שם, ב.ולהעיר דאברהם נימול ביוהכ"פ (פדר"א פכ"ט), או בט"ו ניסן – יו"ט דפסח (ראה תוד"ה אלא – ר"ה יא, א) – אף שקיים כה"ת עד שלא ניתנה. וי"ל דמכיון שאז נצטווה על המילה – דבו ביום שצוהו מל (תוס' שם. רש"י לך יז, כג) – ה"ז כמו מילה בזמנה ובמילא – דוחה שבת (ויו"ט).

[17]וגם במילה שלא בזמנה קיי"ל כת"ק ביבמות (שם, סע"א) דאין נימולין אלא ביום. ודוחק לומר (כמ"ש בתורת חסד שם) דאתי כראב"ש (ביבמות שם) דמילה שלא בזמנה נימולין בלילה.

[18]פ"א שם.

[19]שה"ש א, יב.

[20]זבחים נו, ב (במשנה). שם נז, ב. פסחים מא, ב. וראה תוספתא פסחים ספ"ב (הובא בתוד"ה עד שתחשך – פסחים צט, ב).

[21]וכ"כ ברש"ש לשהש"ר פ"א שם.

[22]כמ"ש בתויו"ט פסחים פ"י מ"ה. ועוד (ראה הדיעות בתו"ש מילואים לפ' בא (כרך י־יא) סכ"ו). וכן תירץ בשו"ת יד אליהו (אמשטרדם, תעב) סנ"א (ע"פ המהרי"ט). רש"ש לשהש"ר שם. וראה תורת חסד שם.

[23]יב, טז.

[24]פסחים צו, ב. וראה לקו"ת צו יא, ד. סידור ד"ה והגדת (רצו, ג). אוה"ת וארא (ב' תקסט). שם ד"ה והגדת (ויקרא כרך ג' ע' תשלא ואילך)*.*) ומ"ש באוה"ת שם: ומ"ש בסידור שבשאר הימים היו אוכלין חמץ הוא ט"ס – בא בהמשך למש"כ לפני זה דמפני שלא הספיק בצקת כו' גם אז לא אכלו חמץ כל ז' הימים, אף דאיסורו הי' רק יום אחד.וכן צ"ל בהערות לסידור דף סב (שעב): דאי אכילת חמץ הי' רק יום אחד הוא ט"ס.

[25]לפסחים קטז, א. וראה עוד דיעות בזה בתו"ש שם. וכן מסיק בתורת חסד שם (אות ז').

[26]שה"ש ג, ח.

[27]שה"ש רבה ג, ח.

[28]כל' הש"ס – שבת קל, סע"א. ובכ"מ. וברע"ב כלים (פי"ג מ"ד): איזמל – תער קטן שמלין בו את התינוק, ולהעיר מרמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א. נעתק בטושו"ע יו"ד סרס"ד): ונהגו כל ישראל בסכין.

[29]שהרי הענין ד"תקוני גברא" (ראה שבת קו, א ובפרש"י שם ד"ה מה לי) מצד עצמו [גם את"ל דבזה לא שייך הפטור דלא כדרכה] הוא רק שבות – ראה מנחת חינוך מוסך השבת (מלאכת מכה בפטיש). וראה השקו"ט בחמדת ישראל בקונט' נר מצוה (נט, ד ואילך) ומסיק דלא כהמנ"ח.

[30]יהושע ה, ב. ובתרגום (ופרש"י) שם: אזמלון.

[31]שו"ת יד אליהו שם. שמחת הרגל (להחיד"א) פיסקא מעשה בר"א כו'. אר"א בן עזרי' כו'. ועוד.

[32]ח"ב לח, א. וראה בהנסמן בנצוצי זהר שם.

[33]תהלים קלט, יב.

[34]שו"ת תורת חסד שם.

[35]נסמן לעיל הערה 20.

[36]בא יב, ח. יח. תוספתא שבהערה הנ"ל.

[37]אבל ראה שמחה"ר שם (פיסקא אר"א ב"ע כו') דלילה כיום יאיר היינו "כחשכה כאורה שקולים .. ונמצאת לילה זו שתיים עלתה לה כו'.

[38]הטעם לציווי באופן זה י"ל כי מצוות אלו אינן תלויין בגדר דלילה, כ"א בהזמן דהתחלת (ליל) טו ניסן, זמן החפזון לכאו"א כדאית לי' (ברכות ט, א), ולכן אע"פ שאז הי' "לילה כיום יאיר" בכ"ז הי' הזמן דחפזון.

[39]ובפרט שענין החפזון ה"ה תלוי בלילה דוקא, וכמחז"ל שמו"ר ס"פ בא (ס"פ יח, פי"ט, ו). וראה אוה"ת בא ד"ה וככה. וככה תרל"ז בתחלתו. ובכ"מ.

[40]ראה רש"י בא יב, יא. מכילתא (ובפרש"י) שם, יג. וראה לקו"ת צו יג, סע"ד. תו"ח שמות קצא, א ואילך.

[41]מכילתא יתרו יח, יא. פרש"י שם, ט.

[42]ז"ח ר"פ יתרו.

[43]תו"א עא, ג. ועוד.

[44]ראה תו"א שם דכל סדר ההשתלשלות נק' בשם מצרים.

[45]ראה לקו"ת שם. ובכ"מ.

[46]ולהעיר מהמובא לעיל – הערה 16 – דאברהם נימול ביוהכ"פ (או ביו"ט דפסח) ע"פ הדבור – דלא כפי המדידה ע"פ תורה (לאחר מתן תורה). ואף את"ל (כבהערה הנ"ל) דמכיון שכן הי' הציווי ה"ז כמילה בזמנה – הרי זה גופא הי' רק מצד הציווי, וכמו בנדו"ד שנצטוו באכילת פסח וכו' בלילה כיום יאיר.

[47]ראה מכילתא בא יב, א. תנחומא שם ה. שמו"ר פי"ב, ה. פרש"י וארא ט, כט.

[48]ראה תיב"ע בא (יב, יג), פדר"א פכ"ט וזח"ב לה, ב דגם מדם מילה נתנו לאות על הבתים. וראה פדר"א שם, מכילתא (והובא ברש"י) בא שם, ו (וראה גם שמו"ר כאן) דבזכות קיום ב' מצות אלו נגאלו ממצרים.

[49]ראה גם לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 121 ואילך.

[50]נסמן לעיל הערה 40.

[51]לך יז, יג.

[52]ראה ג"כ לקו"ת פרשתנו ד"ה למנצח על השמינית.

[53]משנה כריתות בתחילתה. וראה אוה"ת יתרו (כרך ז' ע' ב' תרצז־ח) בביאור למ"ש "בהשמטות זח"א כו' מ"ט פסח ומילה כו' ואית בהו כרת". לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 88 הערה 23.

[54]להעיר מאוה"ת שם (מזהר שם) דמילה (ופסח) הוא "ע"ד" התכללות מדת יום בלילה". ושם (ע' ב'תרח"צ) דעי"ז "נמשך מבחי' ישת חושך סתרו כו'", עיי"ש.ומה שהקרבת הפסח היתה ביום י"ד ולא בליל ט"ו – י"ל, דאי"ז משום שההקרבה אז היתה צ"ל ביום ולא בלילה, כ"א מפני שצ"ל בי"ד ניסן (ולא בט"ו) – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 113.

[55]מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (סה"מ אעת"ר ע' עה).

[56]וי"ל הטעם שמילה בזמנה הוא רק ביום גם קודם מתן תורה – כי לפני מתן תורה הי' צ"ל ע"י מילה פעולה בעולם – לבטל יראת הגוים והליצנים והאויבים וכו', וכמש"נ: בעצם היום הזה, ולא בלילה (לך יז, כג. פרש"י שם).ועוד: מילה בזמנה מורה על עבודה הקשורה בזמן (ע"פ) סדר (וטו"ד) וענינה ה"ה גילוי מ(הערלה ו)הסתר ולכן הוא רק ביום, משא"כ מילה שלא בזמנה היא עבודה שלא ע"פ סדר, ע"ד בחי' דילוג.

[57]ראה לקו"ת ר"פ ראה. ובכ"מ. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 5 ואילך.

[58]תניא פמ"ז. ובכ"מ.

[59]נסמן לעיל הערה 43.

[60]ראה ג"כ לקו"ש ח"ב [המתורגם] ע' 52 ואילך.

[61]פכ"ד־כה.

[62]כמרז"ל בתנחומא עקב ב. דב"ר פ"ו, ב. יל"ש יתרו רמז חצר. ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email