סיפור המאסר הראשון של אדמו"ר הזקן

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ח אדר ב׳ ה׳תשע״ו
אחת הטענות שטענו המתנגדים נגד אדמו"ר הזקן היתה, שבדרושיו הרבים טוען רבינו הזקן שה"מלכות" אינה שווה שום דבר – ובלשון ה'קבלה' "לית לה מגרמה כלום", ולכן היא הספירה האחרונה…
דיוקן

 

 

'מסירה' למלכות

פטירתו של הגר"א ז"ל, השרתה אבל ויגון רב בחוגי המתנגדים והחסידים כאחד.

ברם, אנשים רעים ובני בלייעל השתמשו, לדאבון לב, במצב הרוחות אז, על מנת לחדש את המאבק נגד החסידים והחסידות. הם בחרו בוועד מיוחד אשר ינהל את המלחמה לפרטיה.

הוועד ידע והכיר שפרסום לשון-הרע על החסידים לא יועיל, מאחר שכבר נודעו כיראי אלוקים וכעובדי ה'. לכן, גמלה בליבם ההחלטה, לפרוץ את כל הגבולות ו'למסור' את החסידים למלכות. הם לא הסתפקו במסירה לשלטון המקומי בערי ליטא, אלא פנו באופן ישיר לממשלה המרכזית בפטרבורג, בירת רוסיה הצארית.

 

החזקת ארצנו הקדושה

אחת ההוראות שהעביר רבינו הזקן לחסידיו הייתה, להשתתף בהחזקת המשפחות שנסעו לארצנו הקדושה ושעסקו שם בתורה ובעבודת ה'.

למטרה זו – יסד רבינו הזקן את "כולל חב"ד". הנהלת הכולל הייתה מקבלת את הכספים שאספו חסידי חב"ד בחוץ־לארץ, ומחלקת אותם בין לומדי התורה בארץ ישראל.

המלשינים השתמשו בעובדה זו נגד רבינו הזקן. הם טענו לפני הממשלה המרכזית בפטרבורג, שרבינו הזקן משגר סכומי כסף גדולים למדינה זרה – הלוא היא טורקיה, ששלטה באותם ימים בארץ ישראל – ובכך מורד במלכות.

הם הוסיפו בהטעמה, שבדרושיו הרבים טוען רבינו הזקן שה"מלכות" אינה שווה שום דבר – ובלשון ה'קבלה' "לית לה מגרמה כלום", ולכן היא הספירה האחרונה.

לצד טענה זו, העלילו המתנגדים עלילות נוספות קטנות-ערך על רבינו הזקן. במכתב ששיגרו אל הממשלה הצארית הדגישו, כי אין לסמוך על השלטון המקומי, אלא על הממשלה בפטרבורג לקחת את העניינים לידיה, לאסור את רבינו הזקן ולהביאו למשפט בעיר הבירה.

המלשינים מחוגי המתנגדים והמשכילים סברו כי בעקבות המשפט שייערך, ייפטרו בבת-אחת מרבינו הזקן ומתנועת החסידות כולה.

 

מרירות בחודש תשרי

בראש השנה תקנ"ט, הרגישו החסידים כי עבודתו של רבינו הזקן מלווה במרירות גדולה. הרגשתם חזרה על עצמה ביום שמחת תורה – הן בשעת ההקפות, והן בתוכן החסידות שדרש במהלך החג. רבינו הזקן פירש אז את הכתוב "אתה הראת":

"אתה הראת" – עצמות אין סוף הראתה,

"לדעת" – איך האדם צריך לשבר את עצמו (לדעת – מלשון "ויודע בהם אנשי סוכות" דגדעון),

"כי" – בשביל,

"ה' הוא האלוקים" – כדי שהכול יראו ש"אין עוד מלבדו".

הדברים הנוקבים עוררו בליבם של החסידים חשש כבד מפני הבאות.

בין החסידים ששהו אצל אדמו"ר הזקן באותו חודש תשרי, נכח נכדו, כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק". ברבות הימים, סיפר הצמח צדק:

"בקטנותי היה גידולי בבית רבינו הזקן, ובכל פעם קודם התקיעות וברכת כוהנים היה סבי לוקח אותי תחת טליתו. בשנת תקנ"ט בעת התקיעות ראיתי כי בשנה זו תהיה צרה גדולה לרבינו הזקן והישועה לא ראיתי, משמע לפי שלא הייתה הגאולה שלמה".

 

הצלחת המלשינים

למרבה הכאב, נחלו המלשינים הצלחה. בחול המועד סוכות שנת תקנ"ט הגיע לליאזנא – מקום מגוריו של רבינו הזקן – קצין צבאי מלווה בקבוצת שוטרים מזוינים, על מנת לאסור את הרבי ולהובילו לפטרבורג.

רבינו הגדול חפץ לקיים מה שנאמר "חכי כמעט רגע עד יעבור זעם", וכן כדי להתייעץ בינו לבין עצמו אודות מצבו, יצא את ביתו דרך דלת אחורית.

אחד השוטרים, אשר חיפש את רבינו הזקן ולא מצאו, סטר לרבנית הצדקנית והפיל שתיים משיניה. הוא אף איים שישרוף את כל העיר אם לא יביאו לפניו את הרבי מיד.

בינתיים, החליט הקצין הצבאי לא להפריע את ימי החג ועזב לפתע את העיר, כאשר משאיר במקום כמה מאנשיו. רבינו הזקן הודיע למקורביו כי במקרה שיבואו לאוסרו פעם נוספת, מקבל הוא על עצמו לטובה את מה שיקרה עימו.

את החלטתו קיבל רבינו לאחר היוועצות עם החסיד ר' שמואל מונקעס. על שאלת רבינו הזקן אליו "הרי יש בהסכמה למאסר משום סכנה?", השיב ר' שמואל: "באם הנכם "רבי" הרי לא יזיק לכם מאומה, אך באם לאו – באיזה רשות נטלתם מעשרות אלפי יהודים את עינוגם בעולם הזה".

בליל אסרו חג בשעה מאוחרת, נודע שהקצין הצבאי הגיע שנית לליאזנא על מנת להוביל את רבינו הזקן למאסר בפטרבורג. בבוקר כבר התפרסם דבר מאסרו הצפוי של הרבי בקרב כלל חסידי חב"ד בערים הסמוכות, והבשורה גרמה לנפילת-רוח רבה.

במקביל, נעצרו אף עשרים ושניים מראשי החסידים, אשר נוקבו בשמותיהם בכתב- ההלשנה.

 

איגרת הרבי לחסידים

כמפקד ומצביא נאמן, פרסם רבינו הזקן באסרו חג בבוקר מכתב כללי אל עדת חסידי חב"ד אודות ההתפתחויות האחרונות. הוא ציווה על חסידיו ועל המקושרים אליו, להתחזק בתקווה ובביטחון גמור בהשי"ת ובזכותם של רבותינו הקדושים מייסדי החסידות. הרבי הוסיף, כי אם יהיה עליו לסבול – מקבל זאת על עצמו.

אדמו"ר הזקן ציין באיגרתו, כי כעת מבין הינו את דברי רבו המגיד ממעזריטש לפני שנים רבות, לפיהם, יעברו עליו סבל וזמנים קשים מאוד. יחד עם זאת, על אף הכאב הנורא, הזהיר הרבי את החסידים באזהרה חמורה, כי ינהגו כלפי המתנגדים בשקט ובמנוחה – יהיה אשר יהיה.

על זקני החסידים ציווה הרבי לפקח ולהשגיח על הצעירים, ואילו את הצעירים הזהיר לבל יפרו את דברם של זקני החסידים.

 

הרבי במרכבה השחורה

כאשר הגיע השר לביתו של רבינו הזקן, ציווה להכניסו למרכבה שחורה בה מובלים מורדים במלכות. תחת שמירה מעולה של שוטרים מזוינים, נסעה המרכבה בכביש המוביל לפטרבורג דרך הערים ויטבסק ונעוול.

בהחלטתו של רבינו ללכת למאסר בראש מורם תוך מסירות-נפש ממש, הראה לחסידיו את דרכו הקדושה בעבודת הבורא וסללה לרבים במשך הדורות. מסר זה התחבר היטב לדברי רבינו הזקן בפתק שכתב בעת היותו במאסר – ונמצא לאחר מכן בחדרו: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי".

 

שלוחים לפטרבורג ולברדיצ'וב

טרם שנלקח רבינו הזקן מביתו למאסר, נכנס אליו גיסו רבי ישראל קזיק, ושאל מה עליו לעשות. הרבי השיב כי עליו לנסוע מיד לפטרבורג, ואילו חסיד נוסף, ציווה הרבי, ימהר לברדיצ'וב על מנת למסור פדיון-נפש לרבי לוי יצחק.

הוראות רבינו בוצעו מיד. ר' ישראל מיהר לפטרבורג ללא שהחליף אפילו את בגדיו המשונים שלבש באותה עת, וכן כשהוא נושא דרכון של אחד מידידיו – משום שדרכונו היה בביתו שבעיר באבינוביץ'.

חסיד נוסף נסע מיד לברדיצ'וב, אך בחפזונו שכח לברר את שם אמו של רבינו הזקן.

בהגיעו לברדיצ'וב נכנס החסיד תיכף אל רבי לוי יצחק. כששמע הצדיק את הבשורה המרה – נפל מתגולל על הארץ כשהוא צועק צעקה גדולה ומרה.

רבי לוי יצחק התעניין האם היה הרבי טרוד בעת שהובילוהו למאסר. החסיד השיב בחיוב, ובתגובה, הטעים הצדיק את שאלתו: "האם היה טרוד רק בחיצוניותו או גם בפנימיותו?".

החסיד השיב כי הרבי היה טרוד בחיצוניותו בלבד, שכן הבחין שלקח עימו את הטלית ואת התפילין, אך את נעלי-הבית – שכח. רבי לוי יצחק התפעל מאוד ואמר: "דער ליטוואק קוקט גוט" (הליטאי מביט היטב).

הצדיק התעניין אודות שם אמו של רבינו הזקן, והחסיד השיב ששכח לברר זאת טרם נסיעתו. רבי לוי יצחק פתח את החומש שהיה מונח על שולחנו, והיה זה בפרשת מקץ בפסוק "וירא יעקב כי יש שבר במצרים".

רבי לוי יצחק הגיב כי "שבר" ראשי-תיבות שניאור בן רבקה. ואכן, כיוון אל האמת, כי רבינו הזקן חתם לפרקים בשם "שניאור בן רבקה".

 

פעולות החסידים למען הרבי

בלילה בו נאסר רבינו הזקן בליאזנא, התאספו קבוצת חסידים שנמנו על תלמידי ה"חדר" – אשר נודעו בגודל שקידתם בלימוד תורת החסידות – על מנת לטכס עצה כיצד להתמודד עם המצב החדש.

משתתפי האסיפה החליטו כי הם, וכן כמה חסידים נוספים אשר נוקבו בשמם, יתפנו מכל עסקיהם וענייניהם הפרטיים לטובת הצלת רבינו הזקן ותורת החסידות.

הם מינו ועד מיוחד אשר ינהל את המערכה. באחריותו של ועד זה להציל את רבינו הזקן, להגן על תנועת החסידות ולחזק את רוח החסידים בכל אתר ואתר. אנ"ש מקטן ועד גדול נצטוו לקיים את פקודות הועד בלי שום טענה ומענה, והממאן – יימחה ח"ו שמו מקהל עדת החסידים.

תיכף ומיד שיגרו חברי הועד הנבחר צו ופקודה לכל אנ"ש:

1. במשך הזמן בו שרוי רבינו הזקן במאסר:

א. יתענו כל אנ"ש תענית ציבור מדי שני וחמישי (מלבד מי שאינו מותר בכך, כמבואר בדין).

ב. במשך השבוע יסעדו אנ"ש רק לחם ומים חמים, ובשבת קודש יסתפקו בתבשיל אחד בלבד.

ג. לא יתקיימו אירוסין ונישואין, מלבד אלה שזמנם כבר נקבע. השמחות יתקיימו ללא כלי זמר ובהשתתפות מניין אנשים, אשר יסעדו סעודה אחת בלבד וללא בשר.

ד. מדי יום יקבצו המלמדים את תלמידיהם ויאמרו עימם פרקי תהלים. טרם אמירת התהלים יסבירו המלמדים כי צדיק הדור נתפס על עוון הדור, ושכל ההאשמות אינן אלא עלילה שפלה.

ה. כל אחד מאנ"ש יספר לבני-ביתו ולמתגוררים אצלו מכל המאורע, יתאר להם את גודל הייסורים של הנאסר, את גודל חטאם של המלשינים וכן את שכרם הרב של המשתתפים בצערו של תלמיד-חכם וצדיק.

ו. על אנ"ש לשלם המעמדות המיועדות להחזקת בית רבי ולקופת אחינו שבארצנו הקדושה.

ז. כל אחד מאנ"ש יערוך רשימה של כלי-הכסף, הזהב והתכשיטים שברשותו.

ח. בכל קיבוץ ומושב ייבחר נאמן אשר יפקח על קיום כלל הוראות הועד. אליו יביאו את כספי המעמדות והרשימות האמורות בסעיפים ו' וז'.

ט. אם חלילה יעדר מי מאנ"ש במשך זמן זה, ילכו כל אנ"ש למקוה ולאחר טהרתו והלבשתו של הנפטר – ישביעוהו בשבועת חבר-שליח, אשר נשמתו תעלה בהיכל קודש הרב המגיד והבעל-שם-טוב ותודיעם, כי כ"ק רבינו הזקן יושב במאסר, ותורת החסידות בסכנה.

ההשבעה תיערך שלוש פעמים: לאחר ההלבשה, בבית-הקברות ולפני סתימת הגולל. ביום ההוא יתענו כל העדה.

2. הועד ממנה שלוש קבוצות פעילים:

קבוצה ראשונה: תעסוק בהצלת כ"ק רבינו.

קבוצה שנייה: תעסוק בגיוס כספים לצרכי הפדייה, החזקת בית רבי ומימון קופת ארצנו הקדושה.

קבוצה שלישית: תעסוק בהגנה על תנועת החסידות ובעידוד רוח החסידים.

3. הועד מציין את שמותיהם של חברי הקבוצות, וכן מודיע כי:

א. חברי הקבוצה הראשונה יפעלו בשלושה מסלולים שונים: חלקם יישבו בפטרבורג על מנת להתעדכן בנעשה עם רבינו ולסייע ככל שנדרש, אחרים יסתתרו בוילנה וירגלו בקרב המתנגדים אודות הנעשה עם הרבי, וחברים נוספים יהיו בשקלוב.

פעולות חברי הקבוצה יישמרו בסוד מוחלט. השיחות ביניהם יתקיימו על-ידי שלוחים סודיים, ולא באמצעות הדואר.

ב. חברי הקבוצה השנייה יגייסו כספים בכל רחבי המדינה לצורך מימון נסיעותיהם של חברי הקבוצה הראשונה והחזקת בית-רבי, וכן עבור גביית התחייבויות אנ"ש לקופת ארץ ישראל.

חברי הוועד ציינו הוראות שונות הנוגעות לאופן גביית הכספים וחפצי-הערך מאנ"ש. הם קבעו כי הערכת סכום הכסף והחפצים שייגבו מכל אחד מאנ"ש תתבצע על-ידי הנאמן ושניים מזקני החסידים תושבי המקום.

על הזקנים לוודא כי הרשימות שערכו אנ"ש אודות כלי-הכסף והזהב שברשותם אכן מדויקות. כמו כן, עליהם לקבל מאנ"ש שטרי-מכירה על החפצים, ולהודיעם שבאם ח"ו יחלוף פרק זמן ורבינו יישב עדיין במאסר – יהיה עליהם להביא לנאמן ללא דיחוי את סכום הכסף והחפצים כפי שנקבע.

נוסף על כך, באותו מעמד – יערכו הזקנים רשימה של כלל כספי הנדוניה הנמצאים אצל האברכים. סכומי הנדוניה יצוינו על-ידי בעליהם בפתק מיוחד, אשר יישמר אצל הנאמן, למקרה שיזדקקו לכסף זה. העתק של הפתק יישלח לוועד.

ג. חברי הקבוצה השלישית ייסעו מעיר לעיר, מכפר לכפר וממושב למושב, על מנת לפרסם את תורת החסידות. הם יחזרו דברי-תורה ברבים, יבהירו לפני כל קהל עדת ישראל את מהות שיטתו של רבינו הזקן, ויקרבו יהודים נוספים לאורו הגדול.

חברי הועד חילקו היטב את המחוזות אליהם ייסעו השלוחים, כולל בערים שנודעו כמבצרי ההתנגדות. נקבע כי תמיד ייסעו שניים או שלושה שלוחים יחד, ומה טוב שאחד מהם יישאר במקום לפרק זמן רב.

 

צווחין אף עקתין

למחרת המעצר, ביום שישי, שש שעות טרם זמן הדלקת נרות של שבת, הודיע רבינו הזקן לשר ולמלוויו כי ברצונו להפסיק את הנסיעה עקב קדושת השבת, ולהמשיך את המסע רק לאחר צאת השבת. כאשר סירב השר למלא את בקשתו, נשברו צירי המרכבה. בתגובה, התבטא רבינו בדרך הלצה מתוך זמירות השבת: "צווחין אף עקתין (אקסין – צירים באידיש) בטילין ושביתין".

השר סירב להשלים עם המצב וציווה לאנשיו להביא אומנים מהכפר הסמוך על מנת שיתקנו את הצירים. משתיקנו את הצירים, נפל אחד הסוסים ומת. הביאו סוס אחר מהכפר אך הסוסים כלל לא הצליחו להזיז את המרכבה.

הבין השר את אשר לפניו והציע לרבינו הזקן לנסוע לפחות אל הכפר הסמוך. הרבי לא הסכים לכך, אך הרשה להטות את המרכבה לשדה אשר בצד הכביש, על מנת שישבות שם את היום הקדוש.

מקום השביתה היה שניים או שלושה קילומטרים מהישוב סעליבא-רודניא, סמוך לעיר נעוול פלך וויטבסק. חסידי נעוול נהגו במשך שנים להראות את המקום המדויק בו שבת רבינו הגדול.

החסיד הנודע ר' מיכאל הזקן מנעוול נהג לספר, שהכיר חסידים שידעו להצביע על המקום בו שבת רבינו הזקן, והוא בעצמו הלך לשם כדי לראות את המקום בעיניו. לדבריו, לכל אורך הדרך – משני צידיה, ניצבו אילנות עתיקים ושבורים, ורק בסמוך למקום בו שבת רבינו הזקן ניצב אילן גדול ויפה, מרובה בענפים.

 

המאסר

כשהביאו את רבינו הזקן לפטרבורג, הושיבוהו בחדרים החשאיים של המבצר הפטרופובלסקי. בשלושת השבועות הראשונים היה אסור בחדרים המיוחדים למורדים במלכות – בהתאם להאשמה שטפלו עליו המתנגדים – וכן כבול היה במשטר קפדני מאוד. אחר כך העבירוהו למקום נוח יותר במבצר זה עצמו.

הרבי חפץ לדעת אם ממבצר זה יצא בעבר מישהו לחירות, ועל כן התעניין אצל אחד השומרים אודות משכורתו השנתית. כאשר נקב השומר בסכום, שאלו רבינו הזקן אם נהנה הוא אף מאלה היוצאים לחירות. הוא השיב כי פעם כך ופעם כך. הרבי הבין כי גם ממבצר אימתני זה ניתן לצאת חיים, והדברים שימחו את ליבו הקדוש.

 

אהבה עצמית לאלוקות

כשהובא רבינו הזקן לבית-הסוהר, נבדק על-ידי רופא מומחה-בהתאם לחוק שחייב את בדיקתם של כלל האסירים.

לאחר הבדיקה אמר הרופא, שחש הוא בליבו של רבינו הזקן תשוקה גדולה לדבר שלעולם לא יוכל להשיגו (וחשד שהתשוקה היא לעניין המלוכה).

רבינו הגיב שזוהי אהבתו לאלוקות, כי אהבתו העצמית לאלוקות היא אצלו תמיד בהתגלות, ואילו עבור היראה זקוק הוא להתבוננות.

 

כיצד מכוונים השעות

לכל אורך החקירות, התפעלו החוקרים מאוד מחוכמתו של הרבי ומהתמצאותו בכל השטחים והנושאים.

למשל, פעם סגרוהו בחדר אפל שקרני השמש ואור היום לא חדרו לתוכו, והותירו נר אחד בלבד דולק בחדר. הם השאירוהו כך זמן רב, על מנת להיווכח אם יידע להבחין בסופו של דבר בין אור היום לבין חשכת הלילה.

באחד מן הימים, בשעה שתיים בצהריים, שאלוהו מדוע אינו הולך לישון – הלוא השעה מאוחרת בלילה? הרבי השיב כי השעה כעת היא חמישה רגעים לאחר שתיים – אחר חצות היום.

לתמיהתם מהיכן מודע הוא לשעה, השיב הרבי, כי במשך היום מאירים י"ב צירופים של שם הוי' ובשעות הלילה מאירים י"ב צירופים משם אד'. באמצעות הצירופים יודע הוא להבחין בין אור היום לבין חשכת הלילה – ולכוון את השעה.

 

ציור כדור־הארץ

פעם שאלו החוקרים את רבינו אם בקי הוא בחכמת ציור כדור-הארץ. לאחר שהשיב בחיוב, הראו לו את המפה החדשה, בה מצוינת הארץ שנגלתה: אמריקה.

להפתעתם, הצביע רבינו על טעות בציור. לאחר ויכוח ממושך, הודו החוקרים בצדקת דבריו של הרבי, אך תמהו מניין ידע זאת, שכן, מפה זו היא הראשונה שהגיעה לרוסיה.

הרבי השיב, כי באות ב' של "בראשית" מצויר כל העולם ומשם יודע הוא את הציור המדויק.

 

יראת ה' גדולה מכול

פעם נכנס השר פאניטובסקי לחדרו של רבינו הזקן על מנת לחוקרו, אך הרבי לא קם לכבודו. רק לאחר כמה רגעים, העביר הרבי את ידו על עיניו הקדושות וקם.

לאחר החקירה, הביע השר את תמיהתו: "מדוע לא קמת מפני, הלוא ירא אלוקים אתה, ואם כן כיצד אינך שומע למצות המלך?". ביקש רבינו הזקן את רשותו של השר לשואלו שאלה, ולאחר שקיבלה, הקשה:

"בסיפור פגישתם של יעקב ויוסף במצרים, מתארת התורה: "ויפול (יוסף) על צואריו ויבך". מדייק רש"י כי יעקב לא נפל על צוואריו של יוסף ולא נישקו, ורבותינו מוסיפים כי באותה עת קרא את "שמע".

"הדבר לכאורה תמוה: הרי יוסף היה בנו יקירו של יעקב, וזה שנים רבות שלא ראהו, כעת, כשסוף-סוף פוגשו – זהו הזמן לקרוא קריאת שמע?!

"אלא ידוע, שתכלית האדם היא, שתשכון בתוכו אהבה לאלוקות, וזו חייבת להיות אהבה גדולה ונוראה מכל אהבותיו. כשראה יעקב את בנו, חש אליו אהבה עזה, אך אז נזכר שאהבתו לה' חייבת להיות גדולה יותר. לכן החל מיד לקרוא את "שמע" ולהתבונן באהבת ה', ורק לאחר מכן שוחח עם בנו.

"הוא הדבר עימי: בבואך לפני, חשתי יראה גדולה מאוד, לכן, התבוננתי מעט ביראת האלוקים, ולאחר מכן קמתי לכבודך".

 

מלכותא דארעא

מפקד המשטרה הציג את דעתו אודות רבינו בפני הצאר. הוא שיבח מאוד את הרבי והתבטא כי הינו חכם עצום ואיש אלוקי. המפקד טען נחרצות כי אדמו"ר הזקן זכאי בדינו, והמלשינים טפלו עליו עלילות-שווא מחמת קנאתם בו.

דברי המפקד עוררו את סקרנותו של הצאר, והוא החליט להתראות אישית עם הרבי ולעמוד על טבעו. הוא לבש בגדים אזרחיים ונכנס לרבינו הזקן על מנת לחוקרו.

אמנם, מיד בהיכנסו – נעמד רבינו הזקן, וחלק לו כבוד מלכות. הקיסר תמה באוזני רבינו על הכבוד המיותר, מאחר ואינו המלך. הרבי דחה את דבריו באומרו, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", ובעת כניסת הקיסר חש הוא פחד עמוק – שונה מזה שמרגיש בעת כניסתם של השרים השונים.

או-אז נוכח הצאר לדעת שרבינו הזקן הינו איש אלוקי מורם מעם.

 

אייכה? היכן הינך בעולם?

בעת שהות רבינו במאסר, ביקר אצלו אחד השרים על מנת לקבל פרטים מסוימים אודותיו. רבינו מצא חן בעיני השר, והתפתחה שיחה ביניהם.

השר, אשר היה חכם ובקי בתורה, התעניין אצל רבינו הזקן: "יש לי שאלה לשאול אותך, האם תענה לי על מה שאשאל?".

לאחר שהשיב הרבי בחיוב, הקשה השר אודות פירוש הכתוב "ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה" – האם לא ידע הקב"ה היכן שוהה אדם הראשון?

רבינו הזכיר לשר את דברי רש"י על המקום, לפיהם, זו שאלה שבאה לפתוח בשיחה, אך הוא השיב מיד כי פירושו של רש"י ידוע לו, וברצונו לדעת כיצד מפרש הרבי את הדברים.

אדמו"ר הזקן התעניין אצל השר האם מאמין הוא שהתורה היא נצחית – בכל זמן ואצל כל אדם. רבינו שמח לשמוע את תשובתו החיובית של השר, משום שזו שיטת הבעל-שם-טוב עליה מתנהל המשפט, ולאור תשובה זו – הופכת ההכרעה המשפטית לקלה יותר.

רבינו השיב לקושיית השר ואמר, שבכל עת קורא ה' אל כל אדם ואומר לו "אייכה", היכן אתה בעולם, הלוא מוגבלים חייך לימים ולשנים ועליך להתבונן באיזה מצב עומד הינך, כמה שנים מחייך חלפו וכיצד התנהגת בהן עם ה' ועם בני-האדם.

הרבי פנה אל השר באופן ישיר ושאל:

"למשל אתה, חיית כך וכך שנים (ברוח קודשו, נקב הרבי במניין שנות חייו של השר) – מה עשית בהן, האם היטבת למי שהוא?".

השר התפעל מרוח-קודשו של רבינו הזקן. הוא הניח את ידיו על כתפי רבינו ואמר: "הידד".

אחר כך, חקר את רבינו הזקן בעניינים שונים, והרבי השיב על כל השאלות בחוכמה רבה. על השאלות הקשורות לתורת ישראל, השיב הרבי בתירוצים נפלאים המובאים בגמרא. השר התפעל מאוד מתוכן הדברים, והתבטא שהם אלוקות ממש.

 

השליחות לפטרבורג

במשך זמן רב בו נתון היה הרבי במאסר במבצר הפטרופובלסקי, לא ידעו החסידים היכן הוא ואם עודנו חי בעולם הזה.

פעם הביע השר לפני רבינו הזקן את רצונו לסייע לו בדבר-מה. הרבי השיב כי מעוניין הוא להודיע לבני-ביתו שהוא ברוך ה' בין החיים, וכן מקווה הוא שהשי"ת יוציא את צדקתו לאור. השר שאל כיצד יוכל לעשות זאת – מאחר שהמלשינים יהודים הם, ואינו יודע מי נמנה על החסידים ומי על המתנגדים.

הרבי השיב כי אם יפגוש בדרכו יהודי הלובש בגדים משונים – יידע שזהו גיסו ר' ישראל קזיק. רבינו ציין כי טרם נלקח למאסר, ביקש מגיסו לנסוע לפטרבורג ללא כל דיחוי, ובוודאי קיים את הבקשה. השר התפעל מאוד מהדברים, והבטיח למלא את בקשתו של הרבי.

למחרת סיפר השר לרבינו הזקן, שפגש באיש העונה לתיאורו של הרבי, אך שמו אינו ישראל קזיק. הרבי הסביר לשר שזאת משום שר' ישראל נסע עם דרכון שאינו שלו. רבינו ביקש מהשר לטייל שוב ברחובות העיר – אולי ייקרה האיש בשנית.

השר מילא את הבקשה, ואכן פגש שוב את ר' ישראל. כאשר התעניין לשמו, נקב ר' ישראל בשמו האמיתי. השר לא השיב דבר, אלא המשיך בהליכה איטית, בעת שר' ישראל צועד אחריו.

כאשר הגיע השר לדירתו, נשאר ר' ישראל בחוץ ולפתע הבחין באבטיח הנופל מחלון הדירה. הוא הבין שהאבטיח מיועד אליו, על כן הגביהו ומיהר למקום אנ"ש.

החסידים פתחו את האבטיח בחרדה, ומצאו בו פתק קטן כתוב בכתב יד קודשו של רבינו:

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

החסידים הבינו כי הרבי חי בעולם הזה, ותחי נפשם.

 

מאכל כשר במאסר

בעת שישב רבינו הזקן במאסר – לא אכל במשך כמה ימים, משום שהוגש לו אוכל שאינו כשר.

שר בית-הסוהר סבר כי רבינו אינו סועד את ליבו משום שחפץ למות ח"ו ולא לעמוד לדין. הוא הורה לרבי כמה פעמים לטעום מהאוכל ומשלא נענו פקודותיו, ציווה על חיילי המשמר להאכיל את רבינו בעל-כורחו.

הרבי סתם את פיו הקדוש בחוזקה, ולא הצליחו לפותחו בשום אופן. נוצרה מהומה גדולה ורבינו נתון היה בסכנה ממשית. תוך כדי הדברים, הגיע למקום השר – ידידו של רבינו, והתעניין לפשר המהומה. כאשר סיפרו לו על התרחשות הדברים, השיב, כי איש כמו רבינו לא יאות לאכול בעל-כורחו, אלא יש לדבר על ליבו עד שיתרצה.

השר נכנס אל רבינו והביע את תמיהתו על כך שאינו סועד את ליבו, לאור העובדה שקרוב לוודאי שייצא זכאי במשפטו. השר הוסיף כי אם לא יאכל – ייחשב כמאבד עצמו לדעת וייגרע חלקו בעולם הבא.

הרבי השיב כי המאכלים המוגשים לו אינם כשרים, ומאכלי טריפה לא יאכל אף אם יאבד את חלקו בעולם הבא.

"ואם אשיג לך מאכל כשר – תאמין לי שאכן כך?", שאל השר.

רבינו הזקן השיב כי לעת עתה לא נצרך לו מאכל ממשי, מאחר שנחלשה קיבתו. זקוק הוא אך לדבר-מה שיחזק את הקיבה, ואם ישיגו עבורו מרקחת טובה מיהודי – יאכל.

"ואם אשיג לך זאת – תאמין לי שאכן כך?", שאל שוב השר.

הרבי השיב, כי אם ייקח השר בעצמו את המרקחת מהיהודי, וזולתו לא יגע בה אף אדם עד שתגיע לידיו של רבינו – יאכל גם יאכל.

בפטרבורג התגורר אחד מחסידיו המפורסמים של רבינו הזקן, הלוא הוא הגביר ר' מרדכי מליעפלי, שהיה נכבד מאוד בעיני השרים – הודות ליושרתו הנודעת.

השר שיגר אליו בקשה מיוחדת, שיכין מיד מרקחת טובה וכשרה עבור יהודי. ליבו של ר' מרדכי אמר לו שזהו בשביל רבינו הזקן, והוא הכין מיד את המרקחת. בתחתית הקערה הניח פתק בו כתב כי מעוניין הוא לדעת את זהות אוכל המרקחת והיכן שוהה הוא. בסיום הדברים חתם את שמו.

השר הביא את הקערה עם המרקחת לרבינו הזקן, וכאשר פתח את הקערה מצא הרבי את הפתק.

לאחר שסיים את סעודתו, ביקש רבינו הזקן מהשר שיביא לו מרקחת נוספת. הרבי השאיר מעט מהמרקחת בקערה, ומתחת לנותר הניח פתק בו ציין את שמו הקדוש והיכן שוהה. הרבי הוסיף וציווה על ר' מרדכי לשלוח מיד איש לוילנה.

השר מסר את הכלי לידי ר' מרדכי, אשר מצא את הפתק של רבינו הזקן. ותחי רוחו ורוח כל החסידים.

ר' מרדכי הכין מיד מרקחת שנייה ומסרה לשר. במקביל, נשלח אחד מהחסידים לוילנה בהתאם להוראת הרבי. החסידים בטחו בכוחו של רבינו הזקן, כי בוילנה תתברר לחסיד מטרת נסיעתו.

 

"צדקתך צדק" במנחה

במקום אחר מסופר, שהשר הבחין בכך שרבינו הזקן השאיר מעט מהאוכל והביע את תמיהתו על כך. הרבי השיב כי כך נוהגים על מנת שתשרה ברכה במאכל, וקיבל השר את הדברים.

פעם טמן רבינו פתק בשיריים בו כתב: "אומרים "צדקתך צדק" במנחה".

לאחר עיון רב, פתרו החסידים את כוונתו הקדושה של הרבי, שישתדלו להוציא-לאור את צדקתו באמצעות מנחה ומתנות.

 

קידוש־לבנה בסירה

במקביל לישיבתו של רבינו הזקן במבצר הפטרופובלסקי, אספו ועדות מיוחדות את חומר המלשינות נגדו ועיבדוהו, ועל פי חומר זה חקרוהו ללא הרף.

החקירות התקיימו במשרדי המועצה החשאית, אשר נודעה בשמה "טאינע סאוועט". נהר הניבה שוכן בדרך שבין המבצר לבין ה"טאינע סאוועט", ופקיד מיוחד היה מעביר את הרבי בסירה שחצתה את הנהר.

פעם, בנוסעם בסירה, חפץ רבינו הזקן לקדש את הלבנה. הרבי ביקש מהפקיד שיעמיד את הסירה, אך הוא סירב. אדמו"ר הזקן הבהיר לפקיד: "אם אחפוץ, אוכל בעצמי לעכב את הסירה מהילוכה".

לאחר שהמשיך הפקיד בסירובו, נעמדה הסירה מאליה. הרבי החל באמירת המזמור "הללו את ה' מן השמים" – שאומרים לפני ברכת קידוש-הלבנה – אך טרם שבירך את הברכה עצמה, זזה הסירה ממקומה.

רבינו ביקש שוב מהפקיד לעכב את הסירה. הפקיד בתגובה התעניין מה יקבל בתמורה. הרבי כתב לו בפתק ברכה בכתב יד קודשו. או־אז העמיד הפקיד את הסירה ואדמו"ר הזקן קידש את הלבנה.

לאחר מכן עלה הפקיד לגדולה והאריך ימים בעושר ובכבוד. הוא העריץ מאוד את ברכתו הקדושה של רבינו, ואף מיסגר את הפתק במסגרת זכוכית עבה ומקושטת בזהב.

החסיד המפורסם רבי דוב זאב קוזבניקוב מיקטרינוסלב ראה את הפתק אצל בנו של הפקיד, וקרא את הכתוב בו.

 

כוחן של תפילין

נכדו של אחד מחוקריו של רבינו הזקן סיפר לחסיד ר' דוד קאבאקאוו, כי כשאסרו את רבינו הזקן, הובא לאולם בו ישבו פקידים ופקידות רבים. הרבי נכנס כשהוא לבוש מעיל ארוך והטלית והתפילין תחת שכמו. בראותם את רבינו, התפלאו הפקידים מאוד: "האם איש כזה הוא מורד במלכות?!".

הרבי כיוון את עצמו לצד מזרח, הניח את טליתו על כתפו ובדק את ציציותיה. לאחר מכן הניח על גופו הקדוש את הטלית ואת התפילין.

בעת שהניח את התפילין "של ראש", כיוונן בידיו כדי שיונחו במקום הנכון. באותם רגעים – קפאו הנוכחים באולם על מקומם. מי שישב לא יכול לקום, מי שעמד לא יכול לשבת, ואף כלי-הכתיבה רעדו. בכך התקיים המאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' כו' ויראו ממך – אלו תפילין שבראש".

 

שאלות שונות ומשונות

בעת שהובא הרבי לפני השופטים, נשאל תחילה אם נמנה הוא על אנשי הבעל-שם-טוב. הוא השיב בחיוב.

ברבות הימים הסביר אדמו"ר הזקן, שבאם היה עונה בשלילה, משתחרר היה מיד ממאסרו. אמנם, הוא לא הסכים להפריד את עצמו מהבעל-שם-טוב אפילו לרגע אחד, ובדיבור בלבד.

השופטים הקשו על רבינו כ"ב שאלות שונות ומשונות:

אודות נוסח התפילה ששינה, אודות הסכינים המלוטשים שהנהיג בשחיטה, על כך שמורה לאנשיו להתפלל במשך זמן רב ומבטלם מלימוד התורה, על הסיבה שאומר דברי חסידות ומגלה רזין דאורייתא לכול, אודות ביאורו בדרושיו שמדת ה"מלכות" מהווה בחינה אחרונה ונקראת "ארץ".

הם הוסיפו והקשו אודות דרכו לומר באמצע התפילה תיבות "האף, אף, אף" בהתאם להנהגת הבעל-שם-טוב (המלשינים פירשו כי בכך מבקש הוא מהשי"ת שיוריד אף וחרון על הממשלה הצארית), על כך שמורד במלכות באמצעות השוחד שמשגר כביכול לסולטן הטורקי, וכהנה שאלות שונות ומשונות.

השאלה האחרונה נגעה לדבריו הקדושים בסוף הפרק הראשון של התניא, אשר הנפש החיונית שבישראל היא מקליפת נוגה שיש בה גם טוב – "מה שאין כן נפשות אומות העולם הן משאר קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל".

 

רבינו השיב על כל שאלה ושאלה וכל דבריו היו מתוך ענווה וביטול, ללא שחירף את אלה שכנגדו.

על שאלתם הנ"ל מדוע מרבים החסידים בתפילה ומתבטלים על-ידי כך מעסק התורה, השיב הרבי:

ישנן נשמות השייכות יותר לתורה וישנן נשמות השייכות יותר לתפילה. על דרך שמצינו בגמרא שהיו רבים שתורתם הייתה אומנותם והתפללו אחת לשלושים יום בלבד, ואף זו הייתה בקיצור – בדומה להנהגתם בקריאת שמע: "מעביר ידיו על ב' עיניו וזו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא כו'".

לעומת זאת מצאנו רבים שהתפללו שעות רבות: "חסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות ביום לתפילתם, ותורתם מתי נעשית? – אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת". כך מצאנו אף אצל רבי עקיבא שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית זו, וכן אמרו רז"ל: "ולואי שיתפלל אדם כל היום".

אף כעת – הטעים רבינו הזקן – הנמשכים אחר הגר"א הם בעלי נשמות השייכות יותר לתורה, ואילו הנמשכים אחרי הבעל-שם-טוב ותלמידיו הם בעלי נשמות השייכות יותר לתפילה.

לשאלתם הנ"ל אודות מידת ה"מלכות", השיב רבינו, שדבר זה דורש ביאור נרחב וניתן לעשות זאת בכתב בלבד. החוקרים הקציבו לו זמן לשם כך, ואכן כתב הרבי את תשובתו בטוב טעם ודעת. דברי הרבי, אשר נכתבו בלשון הקודש, שוגרו לשני מתרגמים על מנת שיעתיקוה לשפת המדינה. אחד המתרגמים התגורר בוילנה (ועל כך יסופר לקמן).

שאלתם אודות אמירת "האף, אף, אף" הסבה לרבינו צער גדול, כי נאלץ לגלות ברבים את כוונתו של מורנו הבעל-שם-טוב ולפרש את דרכיו לפני השרים הגויים. אמנם היה באפשרותו לדחותם בכמה תשובות, אך שוב לא רצה להיפרד אפילו מתנועה אחת של מורנו הבעל-שם-טוב, אף לא לשעה קלה ולמראית-עין.

 

מה זה יהודי? מה הוא הקב"ה?

ידוע ששנים עשר הימים האחרונים שישב רבינו הזקן במאסר – היו עבורו הימים הקשים ביותר. השופטים עינוהו בשאלות רבות הנוגעות ליסודי היהדות:

מה הוא יהודי? מה הוא הקב"ה? מהי התקשרותם של יהודים עם הקב"ה ומהי ההתקשרות של הקב"ה עם היהודים.

שאלותיהם של השופטים, אשר הובעו בשפה מגושמת מאוד, הסבו לרבינו צער רב. מעיניו הקדושות זלגו דמעות וליבו נקרע בקרבו. יחד עם זאת, היה עליו לענות תשובות מנומקות היטב, על מנת שמוחם הגס של השופטים יקלוט את דבריו.

אחת השאלות נגעה למאמר המדרש על הפסוק "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" ־ "משה ואהרן אשר עשו את ה'". ניתן לתאר כיצד הובן מאמר זה על-ידי מוח מגושם, ואילו ביטויים גררה הבנתם השגויה.

הרבי הסביר להם שהמדרש מפרש את הכתוב כך:

באותם הכוחות הקדושים שעשה ה' את משה ואת אהרן – היינו שזכו לכוח אלוקי שבאמצעותו הפכו את המים לדם וכדומה – "משה ואהרן עשו את ה'" – גילו משה ואהרן את עניין האלוקות בעולם, על-ידי שהראו במוחש כיצד בורא השי"ת את העולם ומנהיגו.

 

תשובה בפנים שוחקות

על השאלה האחרונה אודות דברי התניא הנ"ל בסוף הפרק הראשון – לא השיב מאומה, אלא שתק ופניו שחקו. בשתיקתו ובפניו השוחקות קיבלו השרים החוקרים את התשובה, ושוב לא הקשו בעניין זה.

לאחר שהשתחרר, הסביר הרבי למקורביו את המסר שביקש להעביר לחוקרים באמצעות שתיקתו ושחוקו:

"הלוא תראו שעל כל עשרים ואחת השאלות השבתי כהוגן, ונוכחתם לדעת, שדבריי אמיתיים וכנים הם, ואם כן – כשאשיב לכם על השאלה האחרונה, תיווכחו לדעת שגם דבריי אודות נפשות אומות העולם הם נכונים. למה לכם אפוא הבירור הזה? הלוא מוטב שתיוותר שאלה זו ללא מענה"…

הרבי ציין כי החוקרים הבינו היטב את כוונתו הקדושה, והסכימו אף הם לדבריו.

בהקשר זה ראוי לציין, כי בהגיע רבינו הזקן לביתו לאחר המאסר, אמר הדרוש "תחת אשר לא עבדת כו' ששמחה ממתקת דינים כו'", והתבטא כי חש זאת ב"טאינע סאוועט".

 

חקירתו של הרבי בפטרבורג

להלן תוכן חלקי מחקירתו של רבינו הזקן במאסר, כפי שתועד על-ידי השלטונות:

1) שאלה: מה שמך, תוארך ואיה מקום מגוריך?

תשובה: שמו זלמן בן ברוך, תארו שניתן לו על-ידי יהודים הוא "רב". אחדים מהיהודים אינם מכירים בו. הוא פוסק הלכות לאלו המשחרים לפתחו מרצונם הטוב. מגוריו קבועים בעיירה ליאזנא שבפלך בילרוסיה השייכת לפריץ חרפוביצקי, חתנו של לאגינסקי.

2) שאלה: ממה פרנסתך והאם מפריש הינך מס לאוצר כדין?

תשובה: פרנסתו באה לו מרעייתו הסוחרת בלחם ובשאר מצרכים. כן חבר הוא בגילדת הסוחרים דרגה שלישית ומפריש אחוז מהונו, ובבעלותו בית-מזיגה השוכן בביתו. פתיחת בית-המזיגה התאפשרה באמצעות גיוס כספים בין היהודים – בכפוף להוראות ההלכה.

3) שאלה: ממידע שהתקבל עולה כי נחשב הנך לעומד בראש כת יהודית שמקורה בעיירה קרלין, ומכונה גם "סוחוד" (חסידים). ענה תשובה אמיתית לשאלה: מה ההבדל בין כת זו לבין ההלכה היהודית הרגילה?

תשובה: עקב קושי השאלה – מסוגל הוא להשיב עליה באמצעות מתורגמן בלבד.

4) שאלה: מה מקורה של כת זו, מי מנהיגה, מי ההולכים אחריו וממי עברה לו השליטה עליה?

תשובה: לא הייתה ולא נבראה שום כת חדשה.

ישנם פירושים שונים לכתבי הקודש, כל רב מפרש בהתאם למידת אדיקותו בהלכה. מטרת הפירושים היא לעורר דביקות ולהיטות לחוקי הקודש, וכפי שלפני מאות שנים פירשו חכמים את דבר האלוקים (לא ניתן למנות את כל החכמים) – כך גם היום. הוא עצמו רכש את השכלתו מהספרים שלמד.

5) שאלה: במה חשיבותה העיקרית של הכת, ואיך משכת אליה את הציבור? תשובה: בהעדר מתורגמן אין הוא מסוגל להשיב.

6) שאלה: כמה הם ההולכים בדרכך ובאילו מקומות? מהי מידת דביקותם בשיטה זו ומה הם מנהגיהם?

תשובה: לבית-המדרש היהודי מתאספים ממקומות שונים. המנהגים הרגילים (בעת התפילה) – תנועות גוף ומחיאות כף, בהתאם לרצונו (של המתפלל).

7) שאלה: לשם מה נחוצים מנהגים חדשים אלה? אילו התכנסויות מתקיימות בבית-הכנסת שלך ומה מטרתם? מהו הסכום שנכנס לקופת ההכנסות?

תשובה: על מה שאמרו, מנהגים אלו מביאים לדברים חדשים – ניסה לבטלם. בבית-הכנסת לא נערכות התכנסויות. כספים נאספים מהיהודים בהתאם לפרנסתם, את הכספים מוציאים לפי הצרכים השונים.

8) שאלה: מי הם משתפי הפעולה איתך, או עוזריך, והיכן נמצאים הם?

תשובה: אין ולא היו לו מעולם שותפים או עוזרים בענייני משפט (דיני-תורה). בעד המשפטים שעורך אין הוא דורש תשלום, אך אחר גמר הדין נותנים לו איש כרצונו ויכולתו.

9) שאלה: אילו קשרים מנהל אתה עם יהודים מחוץ-לארץ, עם מי והיכן?

תשובה: אין לו שום קשרים עם יהודים מחוץ-לארץ, לבד מאלה המתגוררים בירושלים. הקשרים עם אותם יהודים מתקיימים באמצעות שליחים שמאז ומתמיד נשלחים משם למדינות שונות – בהן פולין, ליטא וגרמניה – עבור סיוע ליהודי העיר.

10) שאלה: מי הכניסך בסוד הקשרים הסודיים, והאם זה זמן רב?

תשובה: הוא לא נכנס כלל לסודם של קשרים מיוחדים, ורק כתב לשם כדי שיתפללו עבורו לאלוקים, וכפי שנוהגים רבים אחרים.

11) שאלה: האם מכיר הינך את הירש בן דוד (המלשין) ובניו?

תשובה: מוכר לו יהודי בשם הירש בן דוד המתגורר בויטבסק, יש לו בת יחידה ואין לו בנים.

 

נוכחות מתורגמן בעת החקירה

כפי שעולה מתוכן עדותו של הרבי, העובדה כי לא נכח מתורגמן מנעה את ניהולה התקין של החקירה.

ואכן, לאחר החקירה הודיע התובע הכללי של רוסיה לקיסר, כי יש להשיג מתורגמן באמצעותו ניתן יהיה לברר הכול באופן מוחלט. בתגובה ציווה הקיסר, שיכתוב רבינו את תשובותיו בשפה העברית.

אמנם, לאחר שהגיש רבינו שבעה עמודים מלאים, הנושאים תשובות מפורטות לכלל ההאשמות, הודיע התובע הכללי לקיסר כי אין אף מי שיתרגם את תשובותיו הכתובות של הרבי לשפת המדינה. בתגובה ציווה הקיסר, לשגר את תשובותיו של רבינו הזקן לתירגום חשאי בווילנה.

ואכן, עדותו של הרבי שוגרה לווילנה ולמתרגם נוסף, ועל כן יסופר בהרחבה לקמן.

 

העדות של הרבי

להלן תוכן עדותו של רבינו הזקן, אשר העלה על הכתב:

לפי הנשמע בבירור, ביצעו כבר שלטונות מינסק חקירה ודרישה, ונתברר שם איך שהכול דת אחת ואין שום דת חדשה ח"ו.

על מנת למלאות רצון השרים ירום הודם – לדעת את שורש ותוכן העניין, בהכרח להאריך קצת, ועימהם הסליחה ברוב חסדם וטובם.

א

מה שנקרא בלשון רוסיה דמדינתינו בשם "באהא מאליצא" (תפילה לאלוקים) – נחלק אצלנו, כלל היהודים, לשני עניינים:

עניין א': לימוד וקריאה בתנ"ך, בתלמוד, במדרשים ובמפרשיהם, בפוסקים המקצרים את דיני התלמוד ופעמים שמבארים את כלל הדינים. כל זה מורכב מכמה מאות ספרים שחוברו לאורך הדורות, ולהגיע לתכלית לימוד זה צריך בינה יתירה.

עניין ב': היא התפילה, שכל מי שבמוחו מעט דעת – והוא יודע קצת ספר, יוכל להתפלל כראוי בכוונת הלב. כי עניין ומהות התפילה – רובה ככולה, הוא ליקוטי מזמורים ופסוקים מתהלים של דוד המלך ושאר נביאים.

כל המזמורים והפסוקים הם שבחים לבורא חי וקיים, ורוב גדולתו וממשלתו בריבי רבבות מלאכים ושמי השמים העליונים, ומחיה את כולם, וכל צבא השמים לפניו משתחווים, וגם על הארץ ומתחת אין עוד מלבדו, וממליך מלכים ולו המלוכה.

וגם זיכרון חסדי הבורא שעשה עמנו שהוציאנו ממצרים, אשר על כן ראוי לנו לאוהבו מאוד בכל לב ונפש ומעומקא דליבא, וגם לירא את ה' ולקיים כל מצוותיו אשר צוונו בין בבחינת "סור מרע" ובין בבחינת "ועשה טוב", לעשות הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם.

ולהיות טוב לכל בכלל, ובפרט לב טוב למי שמיטיב עמנו בכל מכל כל ומגן עלינו בצל כנפיו – הקיסר הרחמן ירום הודו ותינשא מלכותו למעלה מעלה, ולא להיות כפויי טובה ח"ו.

וזהו גם כן כבוד הבורא שנקרא מלך מלכי המלכים, כי למשל כמו שכבודו של מלך גדול יותר במה שהוא מלך על שרים – יותר מבמה שהוא מלך על הדיוטות, כך הוא כבוד הבורא, להיות שנקרא מלך מלכי המלכים.

וכך מצווים אנו מפי חכמינו: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'".

ב

התפילה בכוונה כנ"ל היא עזר וסעד לאדם – לעמוד נגד יצרו הרע כל היום, גם אחר התפילה, לקיים את כל מצוות ה' בין "סור מרע" "ועשה טוב" כנ"ל, כי היא נשארת לו לזיכרון במוחו ולבו כל היום.

אך מי שאינו מתפלל בכוונה כנ"ל, אף שלומד כל היום הדינים, התלמוד ושאר הספרים, ייתכן שיקיים מה שלומד, ייתכן שלא יקיים מה שלומד וייתכן אף שיעבור לפעמים על מצות ה',

אך גם מי שאינו עובר כלום, על-כל-פנים, לא טוב הדבר שמתפלל לה' לנוכח ואומר "ברוך אתה ה'" ובאותה עת מהרהר לבו בעסקיו ובמילי דעלמא. וכן בשאר התפילה, כי משום שהיא ארוכה מאד, ובלשון שאין רגילים בה כל היום, מהרהרים בעתה מחשבות זרות.

ג

הכוונה בתפילה כנ"ל צריכה לימוד מאיש חכם ונבון, להבין ולהסביר לכל אחד ואחד כפי דעתו פירוש התפילה וכוונתה, עניין גדולת הבורא וחסדיו ועניין האהבה, כי בתיבות התפילה מרומז הכול בקיצור גדול – בדרך הנביאים שדיברו בקצרה, ודיבור אחד כולל וסובל פירושים הרבה – כידוע למלומדים בתנ"ך.

לכן מוטל על היודעים, הנקראים בשם "רבנים", ללמד ולפרש לאלה שאינם יודעים, וכן לומר להם דברי מוסר כדי לעוררם ולהכניע לבם לה', ולבקש מחילה על עונותיהם בכוונת הלב. כי סיום התפילה שלנו, כלל היהודים, היא בקשת רחמי ה' על עונות, וגם על שאר צרכי בני אדם כמו רפואה ופרנסה.

וכל עניינים אלו כתובים אף בתלמוד, במדרשים ובמפרשיהם, רק שאין הכול בקיאים בהם וצריך ללמוד מבקי וממבין.

ד

מאז ומתמיד היה המנהג בכל קהילות ישראל, שישכנו בכל עיר ועיר בשני בתים לתפילה: בית־הכנסת ובית-המדרש.

בית-הכנסת – להמון העם הטרודים בעסקיהם כל היום ורובם אין יודעים ספר כלל. בית המדרש – ליודעי ספר, להתפלל שם בכוונת הלב באריכות איש כפי יכולת שכלו ולבו.

והנה, בספרים שכתבו חכמינו שלפני מאתיים שנה, מפורש, כיצד האריכו בתפילת השחר בכל יום ויום במשך ב' שעות ויותר, מחמת אריכות הכוונה שבלב כנ"ל.

ה

אך אחר כך, עמדו אצלנו רבנים שאינם הגונים וקנו או שכרו את הרבנות משר העיר בסך מסוים, בכל עיר ועיר שבמלכות פולין.

המלך העלים עין, והשרים בעד בצע כסף נתנו מכתב הנקרא "קאנסעש" (כתב הסמכה) לרב שבכל עיר, שהוא המושל על כלל היהודים שבעירו בכל עניין הנוגע לדתם, כולל הדיון בדבר שבממון בין איש לרעהו (הכול יישק בהתאם לדעתו, אף שאינו בקי בדינים כראוי).

כך גם בעניין התפילה: לא ניתנה רשות להתחיל להתפלל עד שיגיע הרב לבית- הכנסת או לבית-המדרש – אפילו עד חצי היום.

על-פי ציווי השר – הוכרחו אף אנשי העיר להעניק לרב כתב רבנות מטעמם.

ו

הרבנים הנ"ל, אשר זכו בתפקידם על-פי הוראת השר, לא חפצו לטרוח ולהתפלל בכוונה כנ"ל. וכדי שלא יהיו מבוזים בעיני העם, החלו להשפיל את מעלת התפילה ולהגביה את מעלת הלימוד בתלמוד – ללמוד אף בעת התפילה.

הם התפללו במרוצה ובלי כוונה, ומיד למדו עם תלמידיהם עומק התלמוד בחריפות, כדי להראות חכמתם ולהגדיל שמם בארץ.

אחריהם נמשכו כל יודעי-הספר המתפללים בבית-המדרש, להתפלל אף הם במרוצה ובלי כוונה כנ"ל, מחמת יראתם או חנופתם לרב, כי הוא היה השליט על העם.

רק מקצת יחידי סגולה בכל דור התפללו באריכות בכוונה, ונקראו בשם "חסידים" מימי עולם.

ז

עד שריחם ה' עלינו והעיר את רוחה של קיסרית רוסיה ירום הודה – למשול ולהתפשט בכל ארץ פולין. בטרם שהומלך שם מטעמה המלך האחרון, החלה ממשלת הרבנים הנ"ל לרדת אט-אט ממעמדה, עד שכשנחלקה פולין, נפלה ממשלת הרבנים הנ"ל לגמרי.

בפרט ברוסיה הלבנה, בה יצאה פקודה נוראה הנקראת "אוקאז" (פקודת-חוק) לבטל הרבנים הנ"ל לגמרי – שלא יקנו עוד הרבנות מהשרים.

כך נעשו כל העם חופשיים ובני-חורין במדינתנו רוסיה, ויש רשות ויכולת לכל אחד ואחד להאריך בתפילה כרצונו – בין יחיד בין רבים, בבית-המדרש או במקום אחר, ואין מוחה.

ח

התעוררות זו שנתעוררה במדינתנו לא מזמן כנ"ל, להתפלל בכוונה, הנה במעט עיירות מצויה היא ורגילה קצת אף בקרב נערים פחותים מכ"ה שנים. זאת משום שסמוכים הם על שולחן אביהם ואין להם דאגה כלל, עוסקים הם עדיין בלימודם ורחוקים ממילי דעלמא.

אבל הזקנים, מחמת גודל טרדתם בעסקים ובמילי דעלמא, קשה להם להתפלל בכוונה כנ"ל, רק בשבת וביום-טוב – או כשפנויים בימי-החול.

כשמתפללים הנערים הנ"ל בכוונה, הנה רתיחת נערותם גורמת להם לעשות תנועות משונות בלי כוונה בידיהם או ברגליהם, וגם בזקנים יקרה כן למקצתם לבד.

וכמו למשל במילי דעלמא: כשמדבר אדם מליבו – עושה תנועות בידיו או ברגליו, כל אחד לפי טבעו. כגון, כשכועס, וכן כששמח, טופח בידיו.

כך הוא העניין בתפלה בכוונה – רק בסגנון אחר קצת.

והנה, בעקבות התנועות הנ"ל, אומרים מעט אנשים – שונאינו: ראו זה חדש הוא לא שערום אבותינו. אך באמת אינו חידוש, כי כבר היה לעולמים כשהיו מתפללים בכוונה, ככתוב (בנחמיה פרק ח' פסוק ו'):

"ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם למעלה מחמת כוונת הלב, וכן דוד המלך היה מפזז ומכרכר לפני ה'".

ואילו הייתה דת חדשה, היו עושים כולם תנועות שוות, והרי הרבה אין עושים תנועות כלל.

ט

מודעת זאת בכל הדתות שבעולם, שדבר בלתי אפשרי הוא שיהיו כולם שווים בזהירות שמירת הדת בכל מכל כל, בלב ובנפש ובכל הפרטים.

וגם אצלנו כך הוא: כי אף שנעשו היהודים חופשיים מהרבנים הנ"ל, עדיין רבים אשר יכולים היו להתפלל בכוונה – אין עושים זאת מחמת עצלותם. כי באמת טורח ועמל גדול הוא אף ללומדים גדולים – יותר מעמל וטורח הלימוד בתלמוד.

יש אף שמתביישים לעשות התנועות – לגרש המחשבות זרות שנופלות מעצמן.

לכן, המטריחים עצמם להתפלל בכוונה, בין נערים בין זקנים, מיעוטא דמיעוטא הם נגד כל המון-העם. וכל המון-העם, בכל מדינות רוסיה הלבנה, פולין ורובה ככולה של מדינת ליטא, קוראים אותם בשם "חסידים" על שם החסידים הראשונים שהתפללו בכוונה כנ"ל (הגם שהחסידים של עכשיו אינם גדולים כראשונים).

י

אמנם, המתגוררים בוילנה, ואלו הנגררים אחריהם, כינו לחסידים שם אחר: "קארלינר", מפני שנאתם וקנאתם. לפי שהם בעצמם אינם רוצים לטרוח בכוונת התפלה באריכות כראוי – מחמת עצלותם, אך זה אינו לפי כבודם שיאמרו ההמון עליהם שהם עצלים בעבודת ה', ובפרט שהיה להם רב גדול,

לכן מוציאים הם דיבה על המתפללים בכוונה כנ"ל – שקרים גדולים, כאשר ידוע לכל אחינו בני ישראל שברוסיה הלבנה ובפולין, שהנערים אינם גונבים מעות מאביהם ומוליכים לרבם ורבם מקבל מהם ח"ו, הס מלהזכיר.

וכן שאר דבריהם הם שקר – על-פי השמועה מכת שקרנים ולא על-פי הראיה. ולפי שיודעים בעצמם שטענותיהם שקר, מחפים עצמם בטענה אחרת, שישנה כאן דת חדשה ח"ו, הס מלהזכיר.

וכל זה נתעורר שם לא מזמן, על-ידי ריב ומצה בין הראשים, כידוע לכול שהם בעלי מחלוקת מימי עולם.

והנה גם בוילנה רוב אנשי העיר הם בשלום איתנו, רק שחוששים לגלות דעתם – מפני אימת הראשים המושלים על כל אנשי העיר ביד חזקה ובתקיפות שנטלו לעצמם במלכות פולין, כידוע.

יא

מנהג פשוט מימות עולם ומשנים קדמוניות בכל מדינות פולין, ליטא ורוסיה, שממנים בכל עיר ועיר איש אחד הנקרא "מגיד" – שיגיד וידרוש לפני ההמון בבית-הכנסת דברי-תורה ומעט מוסר ויראת-שמים בכל שבת או לסירוגין.

בלשונכם נקרא זה "קאזאנייע" (דרשה), ועכשיו נתמעטו קצת מחמת צוק העתים,

אך עדיין ישנם מגידים במקומות רבים.

והנה, בקרב המגידים השונים קיימות דרגות רבות והם אינם שווים באיכותם. כי אין סגנון הדרשות של מגיד זה דומה לסגנון דרשותיו של מגיד אחר. לכן, מי שדורש היטב – ממנים אותו בעיר גדולה, ומי שאינו דורש טוב כל-כך – ממנים אותו בעיר קטנה.

ואף שכולם מלקטים את דבריהם מתוך הספרים המצויים ביד הכול, דורש כל אחד מהמגידים בהתאם לסגנונו ולשונו, משום שאין כל השכלים שווים, וכן קיימים סגנונות שונים בהרחבת הביאור.

ולפי הנשמע – אף אצלכם כך הוא.

יב

והנה ככה הוא ממש אצלנו כעת, שנתרבו קצת הרוצים להתפלל בכוונה כנ"ל, וצריכים לשמוע דברי מוסר רבים השייכים לתפילה ומעין גדולת הבורא וחסדיו כנ"ל, לכן התווספו מגידים.

המגידים החדשים נקראים בפי שונאינו בשם 'רבנים חדשים', אף שבאמת אין מחדשים דברים חדשים ח"ו, רק מה שבוררים, מלקטים ומבינים מהספרים בדומה לכלל המגידים הוותיקים.

אך בכל זאת נראים הם בעיניהם כחדשים – לעומת שאר המגידים של הקהל, שאינם דורשים כלל מעניין טהרת הלב בתפילה בכוונה.

והנה, רבנים ומגידים אלו הנראים בעיניהם כחדשים – יש בהם גם כן מדרגות רבות, כל א' כפי שכלו ובינתו בספרים להוציא מתוכם דברי מוסר השייכים לתפילה, לעניין גדולת הבורא ולענייני אהבת ויראת ה'. וכן בביאור התפילה באופנים שונים המבוארים בספרים קדמונים – אין דומה רב אחד למשנהו.

ואף שאינני מכיר היטב את רוב הרבנים הנראים כחדשים הנ"ל שבאוקרינה ובשאר המדינות, וכן לא שמעתי את דרשותיהם, כמדומה לי שהן על טהרת הלב לה' ולבריות – כדרשותיי, רק שסגנון דרשותינו והנהגותינו ברבנות אינן דומות לשלהן כלל, אלא כל אחד מהם נוהג בהתאם לשכלו ולרצונו.

יג

וגם הרבה מהאנשים שאינם רוצים להאריך בתפילה, או שאין להם פנאי לכך, חפצים יותר לשמוע ממני מאשר משאר מגידי הקהל הנ"ל. זאת משום שדבריהם נכללו בכלל דבריי וביתר השכלה והבנה אשר מבין הנני מספרים קדמוניים רבים, ולפעמים גם מעט מספרי קבלה, מה שאפשר להבין ולהסביר למי שלמד בספרי קבלה.

גם הרבה אנשים שיש להם עניינים וסכסוכים בדבר שבממון ואינם רוצים לערוך משפט על כך – סומכים על יושר לבבי לפשר ביניהם בכי טוב בהתאם לפשר הדבר, ברצון ובלא תוקף ועוז כי אין לי שום תקיפות.

רק לאלופי־הקהל "גובערניע" ישנה תקיפות הקיסר ירום-הודו. תקיפותם בענייני הדת נשואה אף עלי, אם היו מוצאים בי דבר שלא כהוגן ח"ו.

ומאחר שמפשר הנני ביניהם, מניחים בידי ח"י חלקים הנקראים "בלאנקעטין" (חתימת־ידם) לכתוב עליהם "ועקסלין" (שטרות-חוב) לזמן מוגבל, ומאמינים הם לי, משום שמוחזק הנני כאדם ישר ונאמן בעיני כל מדינת רוסיה הלבנה, על עמיה ושריה השונים כידוע ומפורסם שם.

מבקש הנני את חסד הקיסר הרחמן ירום-הודו לערוך במדינת רוסיה הלבנה דרישה וחקירה אודותיי, הנקראת שלעדסטווע.

יד

והנה, מחמת כל הנ"ל, קיימת אודותיי קנאה ושנאת חנם בליבם של מעט אנשים קנאים, ומספרים עלי דברים כוזבים רבים ועצומים. בכל מדינת רוסיה הלבנה ידוע כי דבריהם הם שקרים.

ובפרט בלאזנע ובויטעפסק אשר שם גדלתי מיום הולדתי עד היום הזה, כי נולדתי בלאזנע והייתי שם עד גיל ט"ו או ט"ז שנה, נשאתי אשה בויטעפסק והייתי שם לערך י"ז שנים, אחר כך הייתי בהראדאק כשנתיים וכעת הנני בלאזנע לערך ט"ו שנים ויותר. כולם יעידו ויגידו צדקי וטוב לבבי עם ה' ועם בני אדם, ואין בפי רמאות ח"ו.

ולא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי שבעטיין הובאתי לכאן למשמר:

אם עקב דרשותיי – הלוא גם לי אין כל נחת-רוח מהנוסעים אלי, משום שאין נותנים לי אפילו פרוטה אחת בבואם למחננו, ואדרבה: יש לי צער גדול מהקנאה, אך מה יכולני לעשות – שחובה עלינו על-פי דתינו שכל היודע מחוייב ללמד למי שאינו יודע.

לכן ממנים מגידים בכל עיר כנ"ל, וגם אני נתמניתי למגיד הקהל מכבר כנ"ל.

ואם חושש הקיסר הרחמן ירום-הודו שישנה כאן דת חדשה ח"ו, יצוה נא חסדו וטובו הגדול לקיים דרישה וחקירה בקרב יהודים רבים, חכמים ונבונים, ששמעו דרשותיי, ובראשם אלופי קה"ג שממונים על כל ענייני דת יהודית ברשיון הקיסר הרחמן ירום-הודו.

כולם יעידו שכל דרשותיי רק על טהרת הלב לה' ולבריות, וסור מרע ועשה טוב ושמירת מצות ה' שבתורתנו, אשר עליהן כבר ניתנה לנו רשות והרמנא ללמדן ולקיימן, בחסד הקיסר הרחמן ירום-הודו.

טו

גם הכוונה בתפילה היא ממצות ה' שבמקרא ושבתלמוד. עיקר תפילתנו היא באותו הנוסח שמתפללים כלל ישראל, רק שעל-פי הקבלה מוסיפים אנו לפעמים תיבות, מזמורים ופסוקים מתהלים. אין זו דת חדשה, כי אם במדינות רבות מתפללים כך כלל ישראל הדרים שם.

מכיוון שההוספה אינה עיקר התפילה, קיימים בה מנהגים רבים בכל מדינה ובכל עיר. אפילו באותה העיר – נוהגים בבית-המדרש לומר כמה מזמורי תהלים שאינם נאמרים בבית-הכנסת, דוגמת מזמור ל' – 30 – ופ"ו – 86 -, פרשת הקטורת וכמה דברים נוספים הידועים ליהודים רבים.

מה לי להאריך ולהטריח השרים ירום-הודם למעלה מעלה, הלא כבר נדפסו סידורים אלו שעל-פי הקבלה: באמשטרדם ב' פעמים – בהסכמת הגאונים הרבנים דאשכנז ודהאלאנד, בזאלקווא ב' פעמים, בלעמבורג פעם אחת בהסכמת הרבנים דמדינות קיסר רומי – שהתירו להדפיסם ולהתפלל בהם.

הוספה זו אינה עיקר אצלנו, אלא העיקר היא כוונת הלב, דרחמנא ליבא בעי, והיא יסוד כל תכלית האדם – להיות לו לב טוב ובר לבב.

טז

במשך הדורות נכתבו ונדפסו ספרים רבים על חכמת הקבלה, כי בכל דור ישנם מקובלים – מחברים ספרים בקבלה ומדפיסים. ספרים אלה מצויים ביד כל ישראל וכן אצלי, אלא שידוע, שאף שכל החכמות כתובות בספרים, תחילה צריך האדם ללמוד אצל רב אחד ורק אחר כך יוכל ללמוד לבד מן הספרים.

כך היה אצלי, שבמשך זמן שהותי בויטעפסק, בהיותי בן עשרים שנה לערך, נסעתי למעזריטש והתחלתי ללמוד קבלה אצל הרב מ' בער זללה"ה (שהלך לעולמו בשנת תקל"ג, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה).

מאז לומד אני בעצמי מספרים רבים ונכבדים, ממקובלים ראשונים ואחרונים כפי שכלי ובינתי, אך רובא דרובא מדרשותיי שאומר הנני להם, הם על דרך הפשוט והנגלה כדי שיבינו כל השומעים באר היטב.

רק לפעמים דרך מקרה אומר אני איזה דבר קל מחכמת הקבלה, מה שאפשר להבין ולהסביר למי שלמד קצת בספרי קבלה המצויים ביד כולם – היינו דברים שמגיעה מהם איזו תועלת לאהבה את ה' ולירא אותו, לשמור מצוותיו ולהתפלל בכוונה מעומקא דליבא.

והנה, אף שאינני יודע אם יש איזו נפקותא להודיע זה לשרים ירום-הודם, חובה עלי לומר האמת כמו שהיא ולהשיב על אשר נשאלתי מהשרים: ממי קבלתי דרשותיי?

על כן באתי להודיע, שעיקר דרשותיי הוא מהבנתי בספרים, כי אף המעט מחכמת הקבלה שאומר אני דרך מקרה כתוב בספרי הקבלה שנדפסו, רק שתחילת לימודי באותם ספרי הקבלה היה אצל הרב הנ"ל.

יז

חכמת הקבלה שהתחלתי ללמוד אצל הרב הנ"ל, ואחר כך עברתי ללומדה בספרים, היא ידיעת עשר ספירות ושמותיהן ואיך הקב"ה מנהיג ומחיה באמצעותן את העולמות העליונים והתחתונים.

הספרים השייכים ללימוד זה הם: שערי אורה, פרדס רימונים, שפע טל, עץ חיים וכל הנלווה ושייך אליהם אשר נלאיתי נשוא בזיכרוני פרטיהם, לבד ספר הזוהר המפורסם הקדמון לכל ספרי המקובלים.

אך יש עוד דבר שטועים בו מקצת בני-אדם וקוראים בשם "קבלה", והוא: להשביע מלכים קדושים או שאינן קדושים – לעשות איזה אות.

אני לא ראיתי שום ספר על זה ולא שום אדם שעשה את זה, רק שמעתי שהיו עושים כן בדורות הראשונים. הרב הנ"ל לא ידע אף הוא מאומה מזה, וגם אין בידיעה זו כלל תועלת לעבודת ה'.

יח

במסגרת מינויי למגיד הקהל בלאזנע לפני למעלה מחמש עשרה שנה, דורש הנני בשבתות בבית-הכנסת או בבית-המדרש כמה פעמים בשנה. כל האנשים המגיעים אלי מעיר אחרת כדי להאזין לדרשותיי מוכרחים מיד לאחר השבת לשוב לבתיהם, כי אינני מניחם להיכנס אלי לחדרי בשום אופן.

רק האנשים שיש להם עניין חשוב, כגון: לפשר ביניהם על סכסוכים רבים שאינם מסוגלים לבוא לידי סיום צודק בלעדיי כנ"ל, או איזו שאלה חמורה באיסור והיתר, בגיטין, בקידושין ובשאר דברים חמורים ששואלים אותי מעיר אחרת משום שלמדתי בספרים רבים – יותר משאר המגידים והרבנים.

אינני מקבל מהנכנסים אלי שום מעות או חפצים כלשהם. קורה שכששבים האנשים שמפשר הנני ביניהם לבתיהם – שולחים אלי איזה סכום, אן זהו כפי רצונם ללא שביקשו מהם.

עיקר פרנסתי מקופעצטווע (מסחר), שמשלם הנני גילדע (מס) בסורעז, ואשתי סוחרת בסוגים שונים של תבואה בשוק שבעיר ובמקומות נוספים, וכן יש לה בית בשוק ומחזיקה שם שיינקער (מוזג) מוכר יי"ש, שיכר ושאר משקים, מלח, שיבולת שועל ודברים נוספים.

הכנסתנו מכך היא כמה רובל לשבוע, כפי אשר ייתן ה'.

יש לי אף הכנסה של כמה רובל לשבוע מקופת הקהל דלאזניע, זאת בהתאם למנהג בכל עיירות ישראל לפרנס את המגיד ואת המורה באיסור והיתר.

כל הנ"ל מספיק לי להוצאותיי הקבועות, כי לאזנע היא עיר קטנה, הכול בזול שם וכן ישנן בהמות וחלב רבים. לכן דר אני שם ולא בעיר גדולה. הוא הדין לגבי מלבושיי: בטבעי – איני חפץ במלבושי כבוד, כפי שנראה בעליל ממלבושיי שלבוש אני כאן.

לפעמים שולחים לי מעיירות נוספות לצורך הוצאות תקופתיות, או שלעתים אין ריווח רב במשא-ומתן של רעייתי, אך התרומות הן לא מקופת הקהל, אלא מתאגדים כמה יחידים ושולחים לי נדבתם כרצונם בלי שביקשתי מהם. הם עושים זאת משום שכך הוא הדת והמנהג בכל ישראל, לפרנס את הלומד בספרים יום ולילה ואפילו אם אינו אומר דרשה.

אך הנערים הסמוכים על שולחן אביהם או חותניהם – אין שולחים לעולם בגניבה ח"ו אפילו פרוטה אחת.

כי באמת, אילו חפצתי במעות, מקבל הייתי סכומים רבים בלי הנערים, רק ה' יודע, וכל מכיריי מנעוריי יעידו עלי שאין חפצי ומגמתי לקבל מעות ח"ו – רק מה שמוכרח לחיי האדם ולא מותרות כלל וכלל. ואת המוכרח יש לי בלעדי הנערים.

ועוד זאת מודיע אני לכול, שעלי לשלם בכפלי כפליים למי שאומר שבנו או חתנו גנב ממנו ושלח לי, או לאישה שתאמר שבעלה גנב ממנה ושלח לי, אך עליהם להעיד זאת בהן צדק לפני בית דין כנהוג בין היהודים. כי יודע אני שנקי הנני מה' ומישראל.

יט

האביונים הבאים לעתים לשמוע דרשה בשבת – ואין להם במה לפרוע בעד מזונות השבת, מבקשים נדבות זעירות מאורחים בעלי-יכולת, ואחר השבת הולכים מיד לבתיהם כנ"ל.

כ

בארץ ישראל יש ד' קהילות גדולות של יהודים: ירושלים, טבריה, צפת וחברון, וכן כפרים קטנים.

יהודי ארץ ישראל עלו ממדינות רבות. אין להם עסק ומלאכה ומשא-ומתן, אלא רק מתפללים ולומדים. הפרנסה אינה מצויה בכיסם, לכן שולחים שלוחים לכל הארצות ומבקשים נדבות מאחיהם כפי נדבת ליבם.

השלוחים מצוידים בכתב-שליחות כתוב וחתום בחתימת-ידם של המפורסמים שבארץ ישראל, אשר כבוד רב לחתימות אלו בארצות שמהן עלו היהודים לארץ. כך היה המנהג מאז ומעולם, וכך היא דתנו: לפרנס ולכלכל את עניי ארץ ישראל כדי שיתפללו שם בעד כל עמנו.

בצאתם מארץ ישראל מתחלקים השלוחים הנ"ל לארצות שונות: חלק נוסעים לאשכנז ולהאלאנד כדי שיפרנסו את העניים שבאו מאשכנז ומהאלאנד – כי גם העשירים נעשו בארץ ישראל עניים מחמת העדר הפרנסה שם – וחלק נוסעים לפולניא שמקדם. את הסכום שנשאר לאחר שחולקו התרומות, מפרישים לטובת שאר העניים שמיתר הארצות.

והנה, בכל המקומות אליהם מגיעים השלוחים, מראים הם את כתב-השליחות לרב ולגדול שבעיר. הרב כותב אף הוא כתב-בקשה הנקרא "מליצה" – לעורר רחמנות גדולה בלב כל נדיבי עמנו על עניי ארץ ישראל, ולהגדיל מצוה זו בעיני ההמון. כי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם מתפללים ומשתחווים לכיוון ארץ ישראל, שהיא שער השמים.

כל רב כותב את כתב-הבקשה בסגנונו שלו, ובהתאם להבנתו בספרים הרבים שהאריכו במעלת ארץ ישראל ובשבח המחזיקים ומפרנסים את יושביה. לאחר מכן מוסר את הכתב לשליח שמסתובב בעיירות הסרות למילתו של רב זה.

כשמגיע השליח למדינה נוספת בה מכהן רב מפורסם אחר, נוטל אף ממנו כתב-בקשה ומסתובב עימו בערים השונות, עד שובו לביתו בארץ ישראל.

כא

כל הנ"ל ראיתי בעיני אצל שליח אחד מארץ ישראל ששב דרך מדינתי. באמתחתו היו מכתבים רבים מהרבנים דאשכנז, האלאנד ושאר ארצות כמו בערלין, פרנקפורט דמיין והמבורג, וכן מרבני המדינות דפולין שמקדם ושאר מדינות. מפורסם הדבר אף בכל רחבי מדינתנו רוסיה הלבנה.

לכן, גם אנכי לא נמנעתי מלכתוב לעתים כתב-בקשה לשליח ארץ ישראל המסתובב במדינתנו וסביב לה – לעורר רחמים וחן וחסד בליבם של הרחמנים נדיבי עמנו על אחינו יושבי הארץ. אין דרכי ח"ו לצוות על הנדיבים בעניין זה, כי כנ"ל אין בידי שום תוקף, אלא יכול אני לפעול בתפילה ובתחנונים בלבד, ולהודיע כי כן מצווה עלינו דתנו ושלא לפרוש מן הכלל.

בפרט שלאנשי מדינתנו רוסיה הלבנה וסביב לה ישנם קרובים רבים שארי-בשרם בארץ ישראל, כי היגרו לשם הרבה מרוסיה הלבנה בעת שהייתה בפולין, ואף לאחר מכן נסעו מגבול בישינקוויץ והלאה כשהיה בפולין. לפי דתנו – חיוב גדול לפרנס קרוב, כמ"ש בישעיה "ומבשרך לא תתעלם" ח"ו, ובתורת משה כתוב "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וכו' פתוח תפתח את ידך וכו'".

כבר מפורסם אצלנו, אשר גבר עלינו חסד הקיסר הרחמן ירום-הודו ונתן לנו רשות להחזיק דתנו כמקדם בלי שום רפיון, ועל חסדו הגדול מובטחים כל היהודים בחיזוק ושמירת הדת בכל עוז.

כב

מנהגם של יהודי ארץ ישראל – מקדם וגם עתה הוא, לשגר שני שלוחים למדינות אלו שהיו שייכות לפולין. שליח אחד מסייר בוואלין ובאוקרינה וסביבותיהם, והשני מסתובב ברוסיה הלבנה ובמקצת ליטא הסמוכה לה. בשאר מדינות ליטא דוגמת סלוצק, פינסק, מינסק, סלאנים ושאר העיירות הגדולות והקטנות, מסייר שליח של שליח ארץ ישראל שבוואלין, מקבץ נדבותיהם ומביא אליו לבראד.

אף אנשי וילנה משגרים את נדבותיהם לארץ ישראל כשאר כל עמנו, רק שאיני יודע אם מוסרים את המעות לשלוחו של השליח שמארץ ישראל הנ"ל, או שמשגרים בעצמם לשליח ארץ ישראל, או ששולחים לבראד ומשם לסטאמבול על-ידי סוחרים.

איך שיהיה על-כל-פנים, איני יודע מה פשעי, מה חטאתי יותר מכל ישראל אשר נהגו כך מימות עולם, וברוב ביטחונם בחסדי הקיסר הרחמן ירום-הודו – נוהגים כך אף עתה.

אם על חשש גניבת הנערים מאביהם או מחותניהם, הנה לבד העובדה שאין התרומות קשורות אלי דווקא – מאחר שיש לשליח כתבים רבים בלעדי, מה פשעי בזה הלוא לא בקשתי מהם לגנוב ח"ו. אך אעפ"כ עלי לשלם כפליים לכל אשר יאמר בהן צדק כנ"ל, מפני שידוע לי ולכל מדינתנו שאינו כן.

אך אם אעפ"כ הוא נגד רצון הקיסר ירום-הודו, חלילה לי להרים את ידי מהיום והלאה לכתוב אפילו אות אחת של "מליצה". ועל העבר, גדול ביטחוני ברוב חסדי הקיסר הרחמן ירום-הודו כי עמו הסליחה.

כג

אותו האיש מעיר וואלפע ידוע ומפורסם לכול, שרצה להיות רב גדול מאוד, שיסעו מכלל העיירות לשמוע את דרשותיו ושיתנו לו מעות רבות. הוא טען שהינו דורש טוב יותר מחברו בן עירו מ' שלמה, וכן סייר בכמה מקומות וביקש ממון רב עבור דרשותיו.

ולפי שלא קיבלו אותו לרב ולא נתנו לו מעות כרצונו, החל לשנוא. בחנופה ובחלקלקות נסע לוילנה אולי יתנו לו שם מעות, אך לא נתנו לו גם שם כרצונו. נסע משם בפחי-נפש לפני זמן רב ולא שב לשם.

מ' אהרן הלך לעולמו לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, ומ' שלמה נפטר אף הוא לפני זמן רב. איני יודע מדוע מזכירים לי אותם, כי לא הייתי אצלם מעולם.

ויתר הדברים אפשר בעל פה, נא' זלמן בן ברוך.

תפילה קצרה ובקשה שטוחה ופרושה לפי השרים ירום-הודם למעלה מעלה: להתנהג עמי במידת החסד והרחמים, ולצוות על המעתיק ללשון רוסיה שקודם שיעתיק ללבן – ישלח אלי השחור על מנת שאקרא. כי בשינוי לשון קל – ישתנה העניין ח"ו. נא ונא.

 

תרגום מדויק בלבד

כפי שסופר לעיל, על-פי ציוויו של רבינו הזקן שוגר אחד החסידים לוילנה. הוא נהג לשבת וללמוד בבית-המדרש שבעיר משל היה אחד מהמתנגדים. כך שמע מהם הכול.

באחד מן הימים שמע שמשוחחים אודות מכתב של רבינו הזקן שנשלח אל המתרגם בוילנה. כעת הבין היטב לשם מה שלחו רבינו לעיר זו.

הוא ניגש מיד אל המתרגם, נפל והתחנן לפניו שיחוס על נפשו, על נפש רבינו ועל כל הנלווים אליו, ושיעתיק המכתב באופן מדויק בלי שום יתיר וחסר.

המתרגם השיב לו נחרצות:

"ראשית, אינך צריך בכלל לבקש ממני. מחויב אני להעתיק כראוי ומושבע אני על כך.

"שנית, הלוא שוגר המכתב למתרגם נוסף, ומוכרחים שנינו להעתיק באופן מדויק כדי שתהיינה ההעתקות שוות.

"שלישית, אף אילו חפצתי לשנות – איני יכול לעשות זאת, משום שרבינו הזקן כתב כל תיבה בדקדוק רב, עד שאין יכולת לשנות בשום אופן מכוונתו האמיתית".

השליח שמע את דבריו של המתרגם והגיב, כי הרבי הוא איש אלוקי, ומאחר ששלחו לכאן – בוודאי יש דברים בגו וחזקה על שליח שעושה שליחותו. לכן, לא יזוז הוא מכאן עד שיקבל הבטחה מפורשת שתתבצע העתקה אמיתית בלבד. כאשר ישמע הבטחה כזו – יהיה סמוך ובטוח שכך אכן יקרה.

המתרגם הבטיח לו נאמנה שכך ינהג ויתרגם באופן מדויק ביותר. הוא הוסיף וגילה באוזניו של החסיד, שהמתנגדים ביקרו אצלו וביקשוהו להעתיק באופן שיקרי כפי שיורו לו, אך הוא מיאן בתוקף משום שאוהב לנהוג כפי האמת.

המתנגד קבע עם המתנגדים שיבקרו אצלו שוב למחרת בשעה שתים עשרה בצהריים. כעת הציע לחסיד, כי יגיע אליו למחרת בעת ביקור המתנגדים, ויתחבא באחד החדרים בו יוכל להאזין לשיחתם.

*

ואכן, למחרת בשעה אחת עשרה הגיע החסיד לבית המתרגם. במשך שעה שלמה סיפר למארחו על גדלותו של רבינו הזקן, על עדינותו ועל יראת-השמיים שלו. בשעה שתים עשרה הביט המתרגם בעד החלון וראה את המתנגדים מתקרבים. הוא הורה מיד לאורחו:

"מהר ועבור לחדר השני, המוסרים באים".

החסיד נכנס לחדר השני והמתרגם סגר אחריו את הדלת.

תחילה שמע החסיד כי כמה מהמלשינים מבשרים למתרגם שהביאו עבורו שלושת אלפים רובל, בעד מצות "ובערת הרע מקרבך" שעומד הינו לקיים.

"כסף זה הינו רק הפירות של המצוה, ואילו הקרן קיימת לעולם הבא", טענו המלשינים, "זאת משום שהודות למעשך הנועז, ייפטר עם ישראל משונא ישראל מובהק".

המתרגם הסביר להם כי אינו יכול למלא את בקשתם, משום שהניירות שוגרו למתרגם נוסף. הם ניסו להרגיעו בטוענם שלשון הקודש היא שפה רבת מובנים, ומכיוון שהוא המתרגם הראשי – יאמינו דווקא לו.

המתנגדים התחננו לפניו שיאות לקבל את שלושת אלפי הרובל, והם יחכו בביתו עד שיסיים את התרגום – על מנת שיוכלו לחזות במלאכה במו עיניהם. הוא בתגובה הבהיר, כי יתרגם כבקשתם אך פרוטה לא ייקח.

"אקווה לסיים מחר את המלאכה. יכולים הינכם לשגר אלי מחר נציג שלכם ואראה לו את התרגום, כך תיווכחו לדעת שתרגמתי כרצונכם ובאופן חריף יותר", הכריז המתרגם.

המלשינים יצאו את ביתו שמחים וטובי-לב.

המתרגם פתח את דלת החדר בו התחבא אורחו, והחסיד יצא בבהלה כשהוא בוכה במר-נפשו. הוא התחנן לפני המתרגם שירחם על רבינו הזקן ועל זוגתו, על בניו ועל חבריו, על תלמידיו ועל חסידיו. בפרט, שכל מה שדורשים ממנו הוא שיתרגם באופן נכון ואמיתי.

המתרגם הרגיעו והשיב לו:

"אל תירא, כי לא ייפול דבר מהבטחתי לך. הלוא תבין שאילו בדעתי היה לעשות ההיפך מכפי שהבטחתי לך, לא הייתי אומר לך לבוא אלי היום.

"ובדבר העולם-הבא שהבטיחו לי המלשינים, מאמין אני שזכות הצלת נפשות של הרב ושל אלה שעימו תעניק לי עולם-הבא גדול יותר, אלא שמוכרח הייתי להבטיח להם כדי שירפו ממני.

"זאת אעשה", הוסיף המתרגם, "אעתיק שני העתקים. האחד כפירושם – על מנת להראות להם שעשיתי כרצונם – אך אותו לא אשגר לפטרבורג, ואילו השני יהיה העתק אמיתי כפי כוונת הרבי.

"אותו אשלח לפטרבורג, ולמען תהיה בטוח בכך, תראה בעיניך את ההעתק האמיתי ובפניך אשלחהו באמצעות הדואר, ותוכל בעצמך לצעוד עם השליח ולראות כיצד ישלחוהו".

למחרת, הראה המתרגם לחסיד את התרגום האמיתי, לצד חוות-הדעת שהוסיף כי לדעתו אין לרבינו הזקן כל חטא, ואדרבה: פטריוט הינו ומגיע לו כבוד גדול, משום שמלמד את חסידיו כיצד להיות אזרחים נאמנים לצאר ולממשלה.

את התרגום האמיתי הניח במעטפה חתומה. החסיד נלווה למשרתו של המתרגם בהליכתו לדואר על מנת לשלוח את המכתב, ואחר כך חזר אל המתרגם והודה לו על כך.

האיש המשיך לשבת בוילנה וכל מה ששמע וראה אצל המתנגדים – הודיע לאנ"ש. באחד מן הימים שמע אותם מדברים, שלפי הנשמע – נכזבה תוחלתם, כי הרב ייצא בקרוב לחופשי.

או־אז עזב את וילנה ונסע חזרה לביתו בשמחה ובגיל, כי הצליח השי"ת את דרכו.

 

הבעש"ט והמגיד מבקרים

בעת שישב רבינו הזקן במאסר, ביקרוהו הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש- מעולם העליון. רבינו הזקן הביע לפניהם את תמיהתו – מדוע מגיע לו כל הסבל הזה? מה פשע ומה חטא? תשובתם הייתה, שמפני שאומר דברי-חסידות רבים – ובגלוי, קם עליו קטרוג בשמיים.

רבינו התעניין האם עליו להפסיק לומר דברי חסידות כשישתחרר מהמאסר, ותגובתם הייתה שמכיוון שהתחיל – לא יפסיק, ואדרבה: יאמר עוד יותר מקודם.

וכך היה. לאחר שחרורו הוסיף רבינו הזקן זמנים לאמירת חסידות, המאמרים עצמם נעשו ארוכים יותר, ואף לוו בביאור נרחב – מותאם לרמתם של האנשים הפשוטים.

הבעל-שם-טוב ציווה על רבינו הזקן לומר לפני אורחיו דרוש חסידות, והרבי אמר את המאמר "מראיהם ומעשיהם". לאחר שסיים, אמר הבעל-שם-טוב לרב המגיד: "אמת הדבר, שהוא אמר אות באות כפי שקבלת ממני".

לבסוף בירכו האורחים את רבינו הזקן, לא לפני שהבטיחו לו: "כאשר יביאוך למשפט – תשיב להם בעזרת השי"ת על כל השאלות, ותתקבלנה תשובותיך לרצון עד שתצא לחופשי".

 

התרגשות בבית הרבי

מאסרו של אדמו"ר הזקן השפיע מאוד על מצב בריאותם של בית רבינו.

יחד עם זאת – הרבנית, בניו ובנותיו של הרבי, ואף נכדו רבי מנחם מענדל – ה"צמח צדק" – שהיה אז בן תשע שנים, לא התחשבו כלל במצב בריאותם הנורא. הם התענו כל הימים, אמרו תהלים בציבור ועלו לציונה של בת רבינו הזקן מרת דבורה לאה.

"בית-דין" מיוחד של עשרה אנשים אמר מדי יום על ציון הרבנית את כל התהילים, וכן הקריא נוסח מיוחד שחיבר בנו של רבינו הזקן, כ"ק אדמו"ר האמצעי – בו גוזרים הם עליה שתודיע למגיד ממעזריטש ולבעל-שם-טוב על המאסר, שישאו תפילה לכך שהאירוע לא ישפיע על בריאותו של רבינו ושייצא ביד רמה.

הגדילה לעשות הסבתא – הרבנית רבקה – אמו של רבינו הזקן, שעל אף חולשתה ועינוייה, חיזקה כל העת את רוחם של בני-המשפחה והחסידים.

בשבת קודש "וישלח" התעלף כ"ק אדמו"ר האמצעי פעמיים. הסבתא, בראותה זאת, אמרה בתוקף: "נשבעת אני בחיי ראשי אשר כן יהיה כאשר הגיד לי אבי, שבשבוע זה יצא אביך ממאסרו".

בעיקר השפיע המאסר על בנו הצעיר של רבינו הזקן, הרה"ק רבי משה. הוא חפץ מאוד לנסוע לפטרבורג, בטענו כי בכוחו לפלס נתיב לליבו של הקיסר ולהוציא את אביו מכלאו.

אמנם, חזקה עליו פקודת רבינו הזקן, שזולת גיסו, ר' ישראל קזיק, לא יבוא איש מבני-ביתו לפטרבורג. אף החסידים לא הורשו לנסוע לעיר הבירה, אלא אם יקבלו אישור לכך על-ידי חברי הועד המיוחד.

 

מתוך הספר "פדה בשלום". טלפון לרכישת הספר 0774904050 

 

פרסום תגובה חדשה

test email